כל מיני דברים מרגשים ומרתקים קורים בזמן הקרוב.
ראשית – הישר מתוך דפי ספרי – הוא מגיע!
ויטו אקונצ'י מגיע לישראל ליומים אינטנסיביים של הרצאות, פרזנטציות, פאנלים ומפגש עם סטודנטים, באירועים הפתוחים לקהל הרחב, והכל בזכות נחישותה של נעמי לב, ובאירוחם של: אקדמיה לאמנות ולעיצוב בצלאל בירושלים, גלריה יפו 23 בירושלים, המחלקה לארכיטקטורה בצלאל בירושלים, תואר שני MFA בצלאל בתל אביב, והמדרשה לאמנות בבית ברל.
וזו התכנית:
15/05/2011
12:30
גלריה יפו 23 ירושלים מארחת את ויטו אקונצ'י להרצאה על "גבולות וחלל, שירה אמנות ארכיטקטורה"
באודיטוריום 222, בצלאל הר הצופים, ירושלים, חינם, פתוח לקהל הרחב
*
20:00
התואר השני של בצלאל בתל אביב מארח את ויטו אקונצ'י להרצאה על
"אמנות במרחב הפרטי והציבורי, הצופה כמשתתף"
באולם אריסון, רחוב סעדיה גאון 7, תל אביב, פתוח לקהל הרחב, מספר המקומות מוגבל
חינם, הרשמה ראש: Acconci.bezalel@gmail.com
*
16/05/2011
11:00
המחלקה לארכיטקטורה בצלאל מארחת את ויטו אקונצ'י להרצאה ופאנל בנושא
"שלוחות ומתודיקות באמנות ובארכיטקטורה"
משתתפים: אדריכלית ליאת בריקס, אדריכלית אלס ורבקל, אלישבע לוי אמנית ומרצה במחלקה ואורחים נוספים
במחלקה לארכיטקטורה, בצלאל 1, ירושלים, חינם, פתוח לקהל הרחב
*
17:30
המדרשה לאמנות בבית ברל מארחת את ויטו אקונצ'י להרצאה ושיח שולחן עגול בהשתתפות: יאן וורווט אוצר ותיאורטיקן של אמנות, ויונתן סואן מרצה במדרשה
חינם, פתוח לקהל הרחב
***
**
*
שנית, ב-16/5/2011 (כן, יום מבורך) בין השעות 9:30-16:00 יתקיים בשנקר
"פנים בהזמנה" כנס בינלאומי על הדיוקן המאוייר כיצירה עצמאית
שאותו רוקחים כבר מזמן מאד, ירמי פינקוס ועודד היילברונר.
הכנס יתקיים באודיטוריום לורבר, בניין מיטשל, רח' ידע עם 8 רמת גן
ההרצאה שלי אמבט החלב של וופי גולדברג, היא סיור מודרך בתריסר דיוקנאות סליבריטאים של אנני ליבוביץ
וזה הלינק לאתר של דיוויד יוז הבריטי, אורח הכבוד של הכנס (זה האיור שלו, בתמונה)
***
**
*
ושלישית – פלאטשקעס*
סרטו התיעודי המלא אופטימיות של עופר יניב על זיקנה ועל הנשים שמאחורי גילה (ביניהן אמא שלי) יוקרן בסינמטק תל אביב באולם 1 ביום שישי 20 למאי בשעה 12:00
עוד פרטים על הסרט וטריילר הכולל את פירוש שמו המוזר
*
על ויטו אקונצ'י באתר זה:
לפוצץ את בית הספר? על ויטו אקונצ'י הארכיטקט
ויטו אקונצ'י, או המשורר שירד מהדף
אקונצ'י מאוננינג מתחת לרצפה, או SEEDBED כמשל
כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י
ועוד
מרית קרובתי,
הר הצופים, ושנקר בהחלט באים בחשבון מבחינתי, הבעיה היא שהר הצופים (חלל ושירה) יוצא ביום ראשון ויש לי בראשון אחר הצהריים מפגש לימוד שבועי שבו אני מוכרח לנכוח.
על יד שנקר ברמת גן, כלומר לא כל כך רחוק, יש את גן הקופים (מקום אמיתי לגמריי), אולי אפשר להעביר את אקונצ'קי לגן הקופים במקום הר הצופים, גם יותר קרוב, וגם להוציא מכמה תלמידי בצלאל איש לא ישים לב שההר הפך לגן והצופים הפכו לקופים. בכלל אני חושב כי ויטו יחוש כי הפיכת הצופים לקופים היא רעיון מלבב, וירוץ לקלף בננות גם לזרוק לעברם בוטנים.
יש מיתולוגיה שלימה שסיפרתי המבוססת על גן הקופים הרמת גני, אפוס מטפיסי, שאולי יום אחד יעלה על הכתב או יעלה על הצלב,מה שיבוא קודם.
מרית יקירתי,
אני באמת באמת משתתפת בשמחתך על שהוא בא, מישהו צריך לסדר לו מפגש פסגה איתך ועם ספרך.
(-:
הוא מודע לקיומו של הספר?
אני מפנטזת על ראיון איתו. זה יילך ככה:
אכין רשימה של 5 שאלות שבלוניות במיוחד ("מה דעתך על ישראל?" "אתה אוהב חומוס?" "מה דעתך על תל אביב?" "מה דעתך על סוגיית הכיבוש?" "לאיזה קהל פונה המוסיקה שלך?")
ואשאל אותן בקול הכי מונוטוני ובהבעת פנים משועממת, וכשייסם להשיב על כולן אתחיל לשאול אותו את כל הסדרה מחדש, וחוזר חלילה.
שועי, כתב או צלב, אלה שתי האפשרויות…
טלי, אני לא ממש שמחה. אני מתרגשת כמובן ומרגישה קצת קוסמת (חשבתי וכתבתי אקונצ'י אקונצ'י אקונצ'י עד שבסוף הוא בא), ומצד שני זה מזכיר לי עד כמה שום כלי תקשורת מרכזי לא מעוניין בספר שלי, כי הוא "גבוה מדי", וזה בוחש ומגרד את הפצעים ובשביל מה אני צריכה את הבלגן הזה, עכשיו? אני צריכה להכין הרצאה על דיוקן…
מירי, הוא מודע, זאת שמביאה אותו אמרה לו. למרות שאני, גרועה שכמוני, לא שלחתי לי עותק מאימת ההקדשה…
ובאשר לפנטזיה – נשמע נפלא. אבל כמו שהמטפלת של בני הקטן היתה אומרת לי: דיבורים כמו חול ואין מה לאכול. כמו שאני מכירה אותך את לא תבואי בכלל.
(:
נכון
אבל גם לפאריס אני לא באה. כי פאריס שבתוך ראשי נפלאה פי מיליון מפאריס של התיירים.
בדיוק הגיעה למייל אגרת עלמא, ובין השאר
https://www.alma.org.il/event.asp?pageid=92&id=166
זה נשמע כל כך נהדר שאני שוקלת לא ללכת גם לזה
מרית,
"אימת ההקדשה" הוא שם מצוין למחקר קלאסי בתחום השירה; כלומר "חרדת ההשפעה" כבר היתה לנו (הרולד בלום), אז "אימת ההקדשה" זה מצוין, במיוחד כאשר מביאים בחשבון שמדובר במשורר שירד מן הדף.
עוד דבר,
יכול להיות שהארץ היא שמבקרת את ויטו אקונצ'י ולא ויטו אקונצ'י הוא שמבקר את הארץ?
מרית היקרה,
קראתי את ספרך המרתק בטיסה לניו יורק לפני כחודשיים. עד אז לא שמעתי על אקונצ'י ויצירתו. מספר ימים לאחר מכן לקחתי חלק בכנס של ה-Left Forum בעיר ובצרוף מקרים שלא היה מבייש את פול אוסטר, ויטו אקונצ'י הופיע באחד הפאנלים. לאחר הדיון נגשתי אליו והראיתי לו את ספרך. הוא התעניין בו מאד וביקש לדעת גם פרטים על דויד גרוסמן. שלחתי לו את ספר הדקדוק הפנימי מתורגם לאנגלית (יתכן שיקרא אותו בטיסה לארץ ואז יושלם המעגל).
שועי, עכשו אני בהלם: גן הקופים (תתפלא, שועי, אבל היום גם הוא נקרא רשמית "הצופים"! כבר אין שם קופים, אבל יש שם קופים) הוא אחד המקומות המשמעותיים בחיי (בחיי!) וגם לי מיתוגלוגיה פרטית בהחלט. שם התגלה, בגיל חמש ובמהלך טיול מביתנו בבני ברק, עיוורון הלילה שלי, בסצינה דרמטית ודי מחרידה, שכדרכן של מיתולוגיות אני זוכר "אותה" כלומר את הסיפור שלה ועליה
אם תכתוב פעם אכתוב גם – איך חזרתי לשם במקרה לאחר שנים (מקום העבודה שלי ביהוד נשרף כליל, ועברנו זמנים לרמת גן), לא זיהיתי בכלל את המקום, אבל הגוף שלי (זכרן גדול ממני) נתקף שיתוק מוחלט……
אגב, אימת ההקדשה זה מה שקרה לשאול המלך האומלל כששמואל בא להקדיש אותו
מירי: ניפגש בראיון. או בפאריס. שנינו לא נהייה שם.
מירי 🙂 (הילדים שעבדתי איתם בקיבוץ היו מבקשים לפעמים פרוסה "עם בלי כלום")
*
שועי, חבל שהוא לא יכול לקרוא את התגובות פה. הוא היה מרגיש בבית.
*
אריאלה, איזה סיפור מדהים! ופול אוסטרי ומעגלי בתכלית ומעלה חיוך גדול על שפתי. תודה! וברוכה הבאה לכאן.
*
ע, שועי, תכתבו תכתבו, הו, זה כה מעניין.
*
וכולם – שימו לב שנוספה התוכנית המלאה של הכנס. לחיצה כפולה מגדילה אותה מאד.
מרית יקירה – טוב, אז אני מתרגשת בשבילך, וגם מאחלת לך שתנצחי ותצלחי את אימת ההקדשה ושתדברי איתו ושתספרי לו ותשתפי אותו, הרי מי כמוך וכמוהו יודע שאפשר להפוך פצעים לאמנות.
ומי יודע, אולי הספר שלך בכלל צריך או רוצה קריירה בינלאומית?…
והסיפור של אריאלה מדהים ומפעים ממש!
חשבתי על הצער שלך אודות הקביעה שהספר גבוה מדי – בימינו זו מחמאה, כמובן. חוץ מזה שהספר האידיאלי בעיניי הוא ספר שנכתב עבור נמען אחד, ושיש ממנו רק עותק אחד ויחיד.
מירי, אבל זה מה שאמרה היחצנית: "סוג של מחמאה מעוותת עבורך…"
אז א. כשאת ויחצנית (כל יחצנית) חולקות רפליקה, זה כבר ספרות נסיונית.
ב. הייתי שם פעם, ב"כמה שיותר נידח ומנודה אני יותר גאה". גם זה סוג של סנוביות, רק הפוך. אבל עכשיו אני רעבה לשיחה, ומעטים מדי יודעים על קיומו של הספר. ספר לנמען אחד זה יפה בתור דימוי, אבל בתור מציאות זה קצת פנטי ומוגבל.
ואני גם מנסה להתפרנס מכתיבה. אני לא אהרון קליינפלד, אני לא חושבת שיש ניגוד.
אמן ואמן! אין ניגוד (והספר הזה עוד יגיע לשלל הנמענים שלו, אני, כאמור, מהמרת על כך שהוא יעשה את זה בעיקר באנגלית, ובדיוק בשביל זה דון ויטו מגיע הנה. לא שהוא יודע את זה, אבל אני אמרתי)
על פי ההתרשמות שלי, שהיא לחלוטין חיצונית וצדדית, שוק הספרים הוא כמו שוק המוסיקה – הזמרים ממשיכים להוציא דיסקים אבל ברור להם שהפרנסה מגיעה מהופעות. הדיסק הוא רק קד"מ להופעות. יש מעט מאד סופרים שמתפרנסים ישירות מכתיבה, רובם מתפרנסים מתחומים נילווים. כך שהספר שלך כן משרת את המטרה – קהל היעד של מזמיני ההרצאות ופוקדי ההרצאות הם אלו שצריכים לשמוע על הספר שלך, ומבחינה הזו הבלוג שלך הוא מקדם מכירות פנומנלי. אם היית מלמדת קורס בבית אריאלה או בעלמא או בכל מקום אחר – הייתי נרשמת. אפילו לא הייתי טורחת לברר מה הנושא ("העולם הרגשי של החפצים?"),
(מישהו מדד פעם עובי של פיל?)
מרית, שלך תהיה חרדת הקדשה? מה את אימא תרזה?
בכל מקרה, ברכות מאליפות על העובדה המבורכת שגיבור של ספר שלך קורם עור וגידים ונוחת בארץ. כשהייתי ילד הייתי מת שיותם הקסם של יאנוש קורצ'אק יקרום עור וגידים ויהיה חבר שלי (אצלי באמת חברים היו ידידים, אבל די בלעדיים). וכדי להוכיח לי שדברים של ספרות לא מתגשמים במציאות כמובן שזה לא קרה. אבל הנה לך זה קורה. תבורכי מבנות.
ע',
כן אני יודע, 'גן הקופים' שוכן על יד רח' מעלה הצופים, על כן, סביר ששמו הרשמי הוא 'גן הצופים'. אני לא יכול לחשוף כאן הכל, אבל איכשהו גם מראות שתיה וגם יותר מדי בני/ות אדם יקרים ללבי התקבצו בתקופות שונות בגן הקופים ובגלילותיו: סבי וסבתי, אם ואחות (לא ביולוגיות)– מהן הופרדתי והתגעגעתי שנים ארוכות, אח"כ: אהבה גדולה, נשיקה ראשונה, חברים טובים (ובפרט החבר הכי טוב שלי). מאוחר יותר גם הוריי הביולוגיים עברו להתגורר למרגלותיו של גן הקופים. כשהחלטתי לנסות לקיים מצוות מצאתי שם את בית הכנסת היחיד החביב עליי גם היום (לא הולך לבתי כנסת) של איטלקים-ספרדים (נוסח ליוורנו). מאוחר יותר הובילו אותי מחקריי לגלות, כי משפחת אבי הליטאית, מוצאה כנראה מאיטליה לפנים ולפני כן ספרד, כך שכנראה יש משהו בבית הכנסת הזה שהלם אוליי איזה זכרון שלפני הזכרון, אם יש דבר כזה (אני עד היום מקפיד בשיטתיות להגיע לשם לשמוע את מגילת אסתר). אבל אלו הן הנגלות בלבד, לרמת הסתרים לא ניכנס כאן. יש ויש. מעטים הם יודעי הסוד, שניים מעיר אחד ממשפחה ובמרכבה אפילו ביחיד, כמו האל"ף של חורחה לואיס בורחס, או כמו רח' התנינים אצל ברונו שולץ,אבל הכי חשוב, אני זוכר את הקופים. אני מכיר גם כאלה שזוכרים שהיו שם פעם צבאים על הגבעה. לא זכיתי. אני זוכר את הכלוב של הקופים. איי, תורת האבולוציה. לעולם אוותר בגן הקופים.
אני זוכר את הקופים
ועוד איזה חיות – אולי ברבורים? בוודאות לא צבאים
אינני זוכר צבאים (אולי אני גם עיוור צבאים)
שנאמר –
כן, זהו, כן, זהו, זה גן הקופים
היו גם כאלה, כחולים, עם זיפים!
הא, כתבתי "(אצלי באמת חברים היו ידידים, אבל די בלעדיים)" והתכוונתי (אצלי באמת ספרים היו ידידים, אבל די בלעדיים)…
מירי, אני רוצה לכתוב, לא להרצות! (ואת גם קראת את הספר…)
דודו, יש כל כך הרבה דברים שיש לי להגיד לו, ואיך להכניס אותם לפיסת דף ועוד באנגלית? אז עזבתי את זה.
ובאמת יש מן הפלא בהגחתו מדפי הספר…
טלי, הכחולים היו המשרתים של המכשפה של המערב. זו לא סיבה לשיר…
According to the acordion of the elders there were deers there
אי שם בסוף שנות השישים או בראשית שנות השבעים
אני עוד לא שוטטתי בעולם באותה עת
כך שבאמת איני יודע, אם היו או לא היו
אני נהנה מנגינת אקורדיון אז אין לי בעיה להאמין. כלומר, אם היו אומרים לי כי צוענים נהגו לנטות שם את מחנותיהם, הייתי מאמין באותה מידה.
אגב, סבי וסבתי ז"ל והוריי היום מתגוררים ברח' המעג"ל למרגלותיו של הגן, לקח שנים עד שקראתי את השלט והבנתי כי המקום אינו נקרא על שם הצורה הגיאומטרית שהיתה חביבה כל כך על אפלטון או על שם הסוד הקוסמי העומד מאחורי החד-אופן, אלא נוטריקון של מועצה של פיקוח על ענף העופות והלולים בתקופת הצנע, מה שמסביר אולי את חיבתי הגדולה לציפורים, וגם להגדת ראשי הצפורים.
אבל לא אתהלך סחור-סחור, עיוורון צבאים היא כמובן בעיה קשה. אבל יש שם עוד חיה, סודית, המתהלכת לעתים ברוח הגן. קשה להבחין. היא חיה יחידה.
הגן השני שאני קשור אליו בעבותות-אהבה הוא גן העליה השניה בגבעתיים בקצה גבעת קוזלובסקי אשר בגבעתיים (שם יש גם מצפה כוכבים נאה). שם גדלתי ברח' המרי המוביל אליו. יש שם ספסל מסוים שמובטחני כי כל היושב עליו יצליח לרכוב מיידית, ללא כל שהיות ואמונים מקדימים, על גבי חד-אופָן. פעם דומני אפילו הבחנתי שם במכשפה החולפת על גבי מטאטא בדרכה לנשק את חרמש הירח (במצפה הכוכבים צפו באותו יום בטבעות שבתאי ואילו אני צפיתי בה למראית עין). לצערי, היא העדיפה מטאטא על גבי חד אופן. אזיי הבנתי כי מי שממריאה על גבי מטאטא נאספת לבסוף לבית עולמים על ידי יעה קוסמי. ברם, מי שרוכב על גבי חד אופן נאסף לבסוף על ידי הגלגל העליון (יש יאמרו: הנפש הכללית, המכונה במקצת הגרסות: דאא'רה' אלעקל), אל מעבר לשמי-השמיים, מותיר אחריו את קליפת הבננה של גופו, עזובה ונטושה, בשדמות גן הקופים, גן העליה השניה, החולות של חולון או של ניצנים (או כמו שאומר השיר ביקבי ראשון לציון). מי שיירצה יחליק על גבהּ לכל מצהלות הילדים (סלפסטיק תמיד עוזר), ומי שלא– יוסיף סירופ מייפל.
את עניין ההקדשה תוכלי לפתור אם תקדישי לו את הספר באמצעות חפץ ולא באמצעות טקסט (:
שועי שועי, שוב טלטלת על חד-אופן את רמת-גן למילנו. אתה חייב למתן את הנוהג הזה הגורם למרכזי החשיבה שלי להסתחרר, ולחוד כך חידות על חד-אופן. בסוף עוד תקבל הצעה לנהל שעשועון חדש בערוץ 2 תאב השעשועים.
ובאמת, בסצנה האחרונה ב'נס קפה במילנו' (שהוזכר כבר לטוב ע"י חד-עין) ישנה המראה רבתי לשמים של כל החלכאים והנדכאים על מטאטאים של מכשפות, באקט יפהפה ומשחרר של ניאו-סוריאליזם…
איזה דוד נתן לי (בטעות ברורה) לבר מצווה את "יומנו של גאון" מאת סלוודור דאלי (ולא יהורם גאון!). ספר שקראתי באותה שנה עשרות פעמים כאילו הוא אמת צרופה מצד אחד, ולא הבנתי את רובו ממבט שני (צירוף אופיני לגיל ההוא: והיה בו צילום של תחת של אשה. צילום מאוד יפה)
בין היצר הוא תאר איזה פרוייקט שלא בוצע (לדעתי) בו הוא ישפוך על טונות של גרגרי חומוס שנשפכים מ גובה של 15 מטר תמונה של הבתולה מריה ויסריט את זה, ואז הוא יקרין את זה לאחור – זרם הגרגרים יעלה לשמיים נושא עמו את תמונת הבתולה ("העלייה לשמיים" כמובן)
הסוף של נס במילנו תמיד הזכיר לי את הפרוייקט הזה
כתבתי בין היצר במקום בין היתר. מרית היא היחידה פה שמאמינה בלא מודע, אז שהיא תנתח את זה לבד
דודו, סליחה על הנמכת הדיון, אבל אצטט את דבריו של אלטמן הקטן (החרמן הקטן) מן הסרט "מציצים": הפוּך, גוטֶה, הפוּך!
שנים חלפו עד שהבנתי שזאת איננה הזמנה של קפה (הפוך) בלב ים.
כי נס קפה יש במילנו.
הפוך גוטה הפוך. בחוף שרתון תל-אביב.
אגב, הקפה היחיד שאני שותה הוא קפה שחור, וגם זה מעט, מאז התוודעתי לכך כי איש המיליציה שהוציא את לורקה להורג על ידי כתת יורים היה נוהג לומר לאנשיו כשם צופן להוצאה להורג: 'תנו לו קפה, הרבה קפה' (סיפור אמיתי לגמריי).
חוץ מזה תמיד אני ממליץ על 'ספר התה' לקאקוזו אוקאקורה
בן דודו, קאקוזו קוקאקולה, כתב ספר על משקה אחר
ומאז הפך לאגדה בקרב לוחמי הסומו המוּגָזים, הדומים לבקבוק משפחתי
1.5 ליטר במהדורה מוגדלת לחגים (1.75 ליטר)
חוץ מזה בשזירה בין קוֹפִים ובין Coffee
יש איזה יופי
כלומר מוטב Coffee ולא Coffin
ללא כחל ושרק, כל שכן, ללא דופי.
דודו, ע',
אני רואה שהסוף של הנס במילנו הותיר בכם משקעים. אתם צריכים קוראת בקפה,
או איזו ידעונית אחרת.
רק להזכיר, כי גן הקופים קרוב מאוד לצומת עלית, שם עמד המפעל, שייצר גם קפה
(אבל את הנס קפה דווקא, עושים גם כיום, בבית חרושת בצפת)
לאחר שסגרו את עלית, שנקר נכנסו לחלק מהמתחם ושם אני חושב עומדת להרצות
מרית דאתרא במסגרת 'פנים' בהזמנה'.
אני עוד זוכר את תקופתי בקוסמות, אז דווקא היו לי שפנים בהזמנה ויונים בהפרחה; כל הקוסמים האחרים, היו שולפים שפן מהכובע, ואילו אני הייתי שולף שפן מהסלע. הייתי צריך לייבא לשם כך שפני סלע אורגינאליים מעין גדי. הייתי קונה אותם בתפזורת. פעם הכניסו לי פנימה גם את נחל דוד ואת שערות שולמית קומפלט. לפחות יכולתי להשאיר פאה לעני בסוף הערב.
בתקופה אחרת בה החלפתי בטלויזיה הלימודית את השחקן של בולבול אקבולבול היה לי פנס סכנה ופעמון אזעקה. אבל זה כבר סיפור אחר לגמרי, שייאלץ להמתין לגודו, לתשבי או לפעם אחרת.
על יד הבית שלי יש שפנים בסלע (שפנים לא ארנבות), אבל מאחוריהם יש שדה מלא ארנבות בתריי זוזיי…
ע' – מרית היא היחידה פה שמאמינה בלא מודע? נעלבתי…(-:
וכל השאר ושלל הסיפורים – נהייתה לי סחרחורת אבל סחרחורת טובה.
אני יוצאת תיכף אבל יש לי למה לצפות למחר!
(ודוקא מתחבר שהמכשפה הרעה היתה שם בסביבה אי שם בימים ששועי מדבר עליהם. אבל העיקר שהוא ניצח!)
מרית יקירתי – אני רוצה להפציר בך שלא תוותרי ותכתבי לו, קטן עליך קסם כזה אבל אם הוא הטריח את עצמו מתוך דפי הספר ויצא ויבוא עד הנה ממש – צריך לסגור את מעגל הקסם ולהגיד לו שהננך.
מצד שני – אם אומרים לך מה כדאי לך לעשות סביר שלא תעשי אז אני שותקת (וזאת אני, כן? אי אפשר לחשוד בי שאני מהמחנה של ההוא, אז על אחת כמה וכמה).
טלי, מכשפה רעה? מישהו אמר מילה על רוע. חלילה וחס, מכשפות היו הרי נשים שנרדפו על ידי גברים קטנוניים והועלו על מוקד ברוב-עם. חלק מהן כמו ז'ו ד'ארק אפילו הוכרו כקדושות פוסט-מורטם.
למשל, אולי אינך זוכרת, היתה לערוץ 1 עוד בשנות השמונים תכנית-דגל שנקראה 'מוקד' בה היו מעלים על המוקד מכשפות כל שבוע בשידור חי.
אנחנו בזמנים אחרים. כמו ששר שלומי סרנגה בטוב-טעם: 'כל הנשים עפות'
או שמא לא שמעתי נכון (-:
אין כל רע במעוף, ונהפוכו.
מרית יקרה,תודה על כל המידע,בהחלט מרגש שויטו אקונצ'י מבקר אותנו,אנסה להגיע לאחד המפגשים,הכנס "פנים בהזמנה" נראה מרתק ומעורר מחשבה.וגם הסרט מסקרן.איזה יופי.תודה
שועי, יעה קוסמי? 🙂
מירי, למצוא חפץ שיגיד את כל מה שרציתי, זו מטלה לגיבורת אגדה…
ע', שועי, דודו, מעין קרקס של קופים ושפנים מסתחרר לי מול העינים, לקרוא אתכם בשעה הזאת זה כמו להקשיב לשפה שיודעים בה רק כמה מילים. (ע', יומנו של גאון, בעברית? כבר שנים שאני מסתובבת סביב האנגלית ומפסיקה אחרי כמה משפטים)
טלי, לא לדאוג, מותק.
עדיה 🙂
מריתי! מריתי! (על משקל את-יודעת-ולא-אוהבת מה; גם אצלכם היו אומרים "מורתי"?)
אני ודודו לא אשמים. אנחנו ילדים טובים ומחונכים. זה השועי הזה שתמיד גורר אותנו למעשי קונדס עם האופן החד הזה שלו. רק הקופים נותרו לי, רק בהם בלבד/ לא ינעץ השועי אופנו ה(א)חד. והוא גם מלמד אותנו מלים לא יפות (ומלאות בהמזה) בערבית כמו דאא'רה' אלעקל והוא גם נישק ילדה אחת בגן הקופים, ורקד איתה את "ויניקהו ויניקהו/ שפן מסלע". בקיצור, די לחכימא ברמיזא ולשטיא בכרמיזא, ושפן בסלע, אבל קוף בתריי, כמו שאומר הקזחי
ו, כן, בהחלט, דאלי בעברית – עם קרני הקרנף והכל. מי שלא מאמין יבוא בעוד שנים ויראה אותו כאן:
http://www.findabook.co.il/bookDetail.aspx?title=%D7%99%D7%95%D7%9E%D7%A0%D7%95+%D7%A9%D7%9C+%D7%92%D7%90%D7%95%D7%9F&book_id=128441
ע', אל תגייס אותי, כולם שמו לב שאתה הוא הילד החרמן של הכיתה:
"(צירוף אופיני לגיל ההוא: והיה בו צילום של תחת של אשה. צילום מאוד יפה) בין היצר הוא תאר איזה פרוייקט שלא בוצע."
כאילו שלא ברור איך היצר מתחבר לתחת היפה. תתבייש לך!
בטח מרית, לכל מטאטא יש יעה קוסמי, ויפה שעה אחת קודם.
אני הוגה כעת באפשרות לספונג'ה יקומית, מה שניכר על הכוכב הכחול שלנו, בגלי צונאמי, שאינם אלא Side Effect, למערכת גדולה הרבה יותר.
לא ברור האם מנגנון השטיפה משתמש בסחבה או שמא שוטף בהצפה. זאת סוגיה גדולה ורבה, אבל בה תלוי העתיד.
ע', אין לי מה לומר, קצת הרגשתי פתאום כמו היהודי זיס. קצת מזכיר לי שאחרי "שואה" של קלוד לנצמן. הרגשתי פתאום קצת כמו ניצול "שואה" של קלוד לנצמן. אגב, קלוד לנצמן הוציא אוטוביוגרפיה שזכתה לתרגום עברי בשם "הארנב מפטגוניה", אני לא חושב שאקרא אותה גם כי אני עדיין קשור לבאגס באני וגם כי "איה פלוטו" שבר בימים ההם את לבי. כבר שלושים ומשהו שנים אני מחפש את פלוטו הכלבלב מארמגדון, וכל מה שעושים הוא מדיי פעם להוציא אנתולוגיה של שירה אפוקליפטית יידישאית.
אז הנה רק כדיי לפקוח ע' שירו הנהדר של יעקב ואן הודיס (1942-1887) "קץ העולם" בתרגום ש' זנדבנק:
"מראש הבורגני הכובע עף
כמו צווחה בוקעת מאפסיים
בנאי נופל מגג, נשבר לשניים
את החופים (אומרים) הים שטף
סופת גלים קופצת מבוהלת
החוֹפה, למעך את הסכרים
לרוב האנשים יש נזלת.
הרכבות צונחות מן הגשרים."
אגב, ון הודיס לא שרד את השואה. לא את השואה ולא את זאת של קלוד לנצמן.
עוד דבר, שים לב, בשורה הראשונה, אני וכובעי עושים לך שלום.
שועי עזיזי,
אכן, קראת אותי לסדר ובצדק (אבל היי, הפוסט על הסדר עם הגזר של אליעזר והתפוז של כרמית זה לא פה, זה פופטיץ!), ברור שאני זוכרת איך יורם רונ העלה על המוקד מכשפות!
ולא זו בלבד (והפעם ברצינות גמורה) – כשאמא שלי היתה ילדה סבתא שלי אמרה לה שאם היינו חיות בימי הביניים (נכון, אני אומרת "היינו" למרות שעוד לא הייתי אבל אז מה? גם אני שותפה!) היו מעלים אותנו על המוקד.
אכן, הוטעיתי מהתקשורת העוינת שגרמה לי לחשוב שהמכשפה של הקופים המכונפים היתה רעה, ולא היא. בסה"כ פחדה ממים ויש גם ספר (שוב לגמרי ברצינות, אמריקאי אבל לא זוכרת את שם הסופר) בשם "wicked" בו מסופר שבסה"כ היתה לה מחלת עור שגרמה לה להיות ירוקה אבל היא לא היתה רעה בכלל.
וחוצמיזה, שועי, אל תאמין לע' ודודו, בקול רם הם משמיצים אותך כמדיח ומסית אבל כשהם הולכים הביתה אחרי בי"ס דרך גן הקופים הם מדברים על זה שאתה בעצם מלך הכיתה!
ומריתי יקירתי – טוב. לא דואגת. סומכת עליך!
שועי. אתה יהודי זיס (אני מקווה שאני מבטא את זה נכון). הצחקת אותי עם ניצול "שואה" (של לנצמן). לי תמיד היתה תחושה שיש לי טראומת "וייטנאם" (של סרטי וייטנאם…)
אבל זה שון-הודיס זה אנאגראם, זה את לא מספר, אה? תתבייש (איזה תרגומים מדהימים יש ב"הגרזן הפורח"?!)
דודו הוא מלשן. וגם טלי (מלשנית, זאת אומרת). ואני אומר את זה למרות שאני אוהב אותה בסוד
אני לא מלשנית, אני שואפת לצדק!
ואין סודות בחברה
טלי וחד- האופן והעין, מתקיימת כאן רגרסיה רבתי. עוד מעט קט ויקריבו כאן מישהו כמו ב'בעל זבוב'. מאחר ובעלת הבית ישנה לא נותר לי להיות (משהו שאני לא אוהב כל כך להיות) המבוגר האחראי, ולקרוא אתכם לסדר.
טלי? מלך הכיתה? שועי? פפפפ….אז איפה הוא היה כשנמצ'ק הקטן מת בילדים ברחוב פאל ונקרא פעם 'מחניים'.
תשמעו סיפור אמיתי (כמו ששועי דנן נוהג לומר) לא מזמן פגשתי בפרנץ מולנר ואחרי שסיפרתי לו את דבריה של טלי (ששועי הוא מלך הכיתה וגומר), פרנץ התבונן אלי במבט האוסטרו הונגרי המדוד ואמר בקול שקט ותרבותי עד מאוד: גם אני תהיתי על קנקנו של שועי. ועכשיו בוא ואסביר לך במה העניין. תיראה, אולי נכון ששועי שר את שירת הנוער, וזה מצודד את הלב. ונכון גם שרוב הזמן הוא מין ליצן מלנכולי ושבשאר הזמן הוא החיוך של חתול צ'שייר שנשאר תלוי באוויר היקום בין הגלקסיות במרחב הוירטואלי. אבל אם תצודד את הטלסקופ אל שירת הנוער של רועי, יתברר לך לפתע למרבה התדהמה שזוהי בעצם שירת- הנוֹעֵר, וששועי בעצם שר ונוֹעֵר כמו פלטרו חמורו של חוּאָן רָמוֹן חִימֵנֶס.
פרנץ שלה מטפחת מכיסו מחה את מיצחו ואמר: תפקידו של שועי להזכיר לאנשים מבוגרים את הדברים האלה: הֶעָרָה לִמְבֻגָּרִים שֶׁיִּקְרְאוּ אֶת הַסֵּפֶר הַזֶּה לִילָדִים.
הַסֵּפֶר הַקָּצָר הַזֶּה, שֶׁשִּׂמְחָה וְעַצְבוּת הֵן תְּאוֹמוֹת בּוֹ, מַמָּשׁ כְּמוֹ אָזְנָיו שֶׁל פְּלָטֶרוֹ, נִכְתַּב לְ… מֵאַיִן לִי לָדַעַת לְמִי?!… לְמִי שֶׁאָנוּ כּוֹתְבִים, אֲנַחְנוּ, הַמְשׁוֹרְרִים הַלִּירִיִּים… עַכְשָׁו, שֶׁהוּא מְיֹעָד לִילָדִים, אֵינִי מוֹסִיף לוֹ וְאֵינִי גּוֹרֵעַ מִמֶּנּוּ אַף פְּסִיק. כַּמָּה טוֹב!
"בְּכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ יְלָדִים – אוֹמֵר נוֹבַלִיס – קַיָּם תּוֹר זָהָב". וּבְכֵן, אֶל אוֹתוֹ תּוֹר זָהָב, שֶׁכָּמוֹהוּ כְּאִי רוּחָנִי אֲשֶׁר צָנַח מִן הַשָּׁמַיִם, יוֹצֵא לִבּוֹ שֶׁל הַמְשׁוֹרֵר, וְשָׁם הוּא מְבַלֶּה כֹּה בִּנְעִימִים עַד כִּי תְּשׁוּקָתוֹ הָעַזָּה בְּיוֹתֵר הִיא לֹא לְהֵאָלֵץ לִנְטֹשׁ אוֹתוֹ לָעַד.
אִי שֶׁל חֶסֶד, שֶׁל רַעֲנַנּוּת וְשֶׁל אֹשֶׁר, תּוֹר הַזָּהָב שֶׁל הַיְלָדִים; שֶׁתָּמִיד אֶמְצָא אוֹתְךָ בְּחַיַּי, בְּיַם הָאֵבֶל; וְשֶׁמַּשַּׁב רוּחֲךָ יַעֲנִיק לִי אֶת הַנֵּבֶל שֶׁלּוֹ, גָּבוֹהַּ וְלִפְעָמִים נְטוּל פֵּשֶׁר, זֵהֶה לְסִלְסוּל הָעֶפְרוֹנִי בַּשֶּׁמֶשׁ הַצְּחוֹרָה שֶׁל הַשַּׁחַר!
שירת הנוֹעֵר- כבר אמרנו…
היי! דודו! זה לא פייר!
הייתי מאיימת שאני אגיד אותך למרית אבל לא מגיע לה שיגידו לה אנשים..
להשתמש כנגדי בציטוט מספר ילדים, ועוד ציטוט טוב מספר טוב, ועוד מנוקד – זה משול לנשק לא קונבנציונאלי.
מה זאת אומרת איפה שועי היה כשנמצ'ק מת ?עם האף בתוך הספר, עם טישו ביד, כראוי לכל בן תרבות. אני בטוחה.
ובעל זבוב זה לא כאן, למרות שכרגע אפשר למצוא את משחקי הרעב אצלי בבלוגי שלי.
טלי,
אני מלך החיות יותר ממלך הכתה (כלומר, הייתי ראש ועד חברה איזה שמונים שנה ברציפות אבל ממש לא הייתי מקובל, על כן הקדשתי חלק נכבד מחיי הבוגרים לחקר פילוסופיות ומיסטיקות וקבלה, בכדי שאולי אוכל להיות סוף-סוף מקובל) וטלאפלא יותר מטלאמאכוס (כזכור).
אני חושב כי לאחרונה סביב כל מיני קבוצות של אנרכיסטים רוחניים שיש לי כבוד לתרום בהן איזה say, למרות שאני אגנוסטיקן יותר מכל דבר אחר, אני יותר ויותר חש ביחסיות בין טוב ובין רע, לא שזה רעיון חדש. אבל כל דבר-טוב ברגע שהוא הופך לדוֹגמה מתקלקל, מפני שפחות עסוקים בלבדוק אותו מחדש, כל שכן, להתייחס אליו באופן ביקורתי. הדברים אף פעם לא קבועים ומיוצבים. לא בשל תפישה פוסט מודרניסטית חלילה, אלא משום שאני חושש כי בהוייה יש חוסר קביעוּת. זה לא אומר כמובן שאיני מקווה להיות טוב-לב וישר-לב בחיי, רוב זמני. אני בספק אם אני מצליח לעמוד בזה כל הזמן, כל הזמן. לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו זכאי וחציו חייב. אני רק לא בטוח אם יש בכלל משפט כלשהו, איפהשהו, אייכשהו, חוץ מאשר במצפון הזה המתקתק כזמן.
ע', האנס דוידסון הוא אמנם שמו האמיתי של ואן הודיס. אכן כן, דודו יכול לספר לך שיש לי בעיה לגבי השם האנס, לא יודע למה. בכל פעם שאני מצטט את ז'ן אמרי, אני מזכיר כי זהו פסאודונים של הנריק מאייר, היידריך מאייר, הנרי מאייר, הורטנסיה מאייר, הוגו מאייר, הובדיה מאייר, הומו מאייר, הלפונס מאייר, הולוקוסט מאייר, הונולולו מאייר, הכל מכל כל, חוץ מהאנס מאייר. ו'הגרזן הפורח' הוא אנתולוגיה מעולה.
דודו, אני נועָר, בחייך, בלי הכובע, אני כבר אפור-שיער כדבעי, וכולם/ן יכולים/ות לראות לי את הלבנונית, וביתי הגדולה עומדת לחגוג השנה בת מצווה. יותר מכך, לא יודע לגבי נמצ'ק, אבל הלכתי די הרבה מכות בילדותי וגם החטיפו לי לא מעט בבית ומחוץ לו. הצלחתי להגיע פעם לטיפול נמרץ נשימתי. גם איבדתי שנתיים אח"כחבר קרוב כתוצאה מניתוח שיגרתי כושל שהיה צריך לעבור. כך שחוויית מחניים/נמצ'ק לא כל כך זרה לי. בנוסף, על אף סופו הטראגי, אני מוכן להיות פלטרו Any Time. כל שכן, לנטול חלק באלגיה אנדלוסית ההיא. במיוחד בפרקי האביב שם העולם הוא כוורת של אור. אני מוכן לגעור ולנעור עד בוקר אור את האלגיות האנדלוסיות האלה.
לכולכם/ן, במהלך קניות בוקר, עברתי דרך חצר סמוכה ומצאתי שם חד אופן (איני מתלוצץ). אני עומד לחקור למי הוא שייך ובמקרה הצורך, להקים צי-סוחר.
שועי טלאפלא אקבולבול יקר –
אבל מי מדבר על הכיתה של פעם? אני מדברת על הכיתה של עכשיו!
אני מודה ומתוודה שאני לא יודעת מה זה אגנוסטיקן (וגם לא אגנוסטישם), אך אם זה טוב אשלח לך סרטים או ריבה. או במיה. אבל לא במעורבב).
המצפון המתקתק כזמן. זה יפה. אבל לא כזמן בבטנו של התנין של קפטן הוק, יותר, כמו שאמר פעם אחד משרינו (ברצינות גמורה) – שעון החול כבר מתקתק.
וחד אופן! הידד! איזה יופי!
אני לגמרי רואה אותך מדווש במגבעתך בראש צי סוחר של חד אופנים כשלכל רוכב ורוכב ברווז גומי צהוב עימו הוא מצפצף בעת הצורך.
כמה חבל שאני לא יודעת לרכב על דו אופן או חד, בקושי על תלת הצלחתי לרכב כשהייתי רכה בשנים (באמת).
וכבר הזהרתי אותך במקום אחר מפני הגמל שעתיד להקיש על דלתך באמצע זמירות השבת ולגמור את כל הבמיה…
טלי-פלא, האם קראת את ספרו של ארליך קסטנר: 35 בבמיה. הוא כתב אותו אחרי ספרו 'חמיל והבלשים' וספרו 'אולה הכפולה'? ספרים נהדרים. במיוחד איך שהוא הצליח לנווט 35 דמויות העושות במירוץ בתוך נהר במיה ברוטב עגבניות מבעבע עם פפריקה מתוקה וקורטוב פלפל שחור השמור בפלפליו. יש אומרים שהוא היה גר בגבעתיים. ספרו: 'חמיל והתאומים' למשל, מוסב על דוכן הפלאפל הידוע בגבעתיים 'פלאפל התאומים', על יד השק"ם של פעם (לא היתה שם עמבה). אומרים שבסוף דרס אותו גָמָ"ח. כלומר, רכב של גמ"ח מבני ברק שעשה בחלוקת נרות שפג תוקפם לשבת.
עוד דבר, אני חושש שאני מלך הכתיתה יותר מאשר מלך הכתה. כלומר, נכון שאני צמחוני וגם מזמן לא אכלתי כתיתת סויה. ובכל זאת, אולי בסוף אכתוב את ספר הכתיתה והקידוש (דרויאנוב, מאחוריך). במיוחד בזמן הבישולים לפני שבת.
ברווז הגומי הצהוב שלי הוא כמובן סודי. לא כל הקוראים/ות כאן צריכים לדעת על עברי ברזיסטאנס. למשל, כשהעברנו את הידיעה 'הברווז נחת' במורס על ידי צפצופים בברווזי הגומי שלנו. אז לא היו שרים 'אנשי הצפרדע/אנשי הדממה' אלא שרו שירי הלל לברווזים צהובים. למשל: שם הקוד הסודי שלנו למבצע ברמת הגולן היה: 'שם הרי גולן/ הושט היד וגע-גע בם'.
פעם חלקו כבוד לברווזים. לא כל ברווז היה עיתונאי. היו בהם גם משוררים, סופרים ואנשי הגות; צדיקים ואנשי מעשה.
פעם עוד יצטרכו לספר את הסיפור האמיתי על איך הוקמה המדינה הזאת.
טלי: מלשן ושואפת לצדק זה אותו הדבר…. (מה מקורות המימון שלך?)
דודו: כאילו חסרות לנו דמעות ובכי (בימים הקרובים ובכלל) הבאת את האיזכור שלך
שועי: פלטרו זו מחמאה ענקית. לא תיגרע נערה מנערות ראשך אם תודה בכך שאתה "נוער" (וזה "חמור" מאוד! הבן שלי, מסכן, ראה את בלתאזר של רובר ברסון ומאז הואא כמעט בוכה כשהוא רואה חמור)
אה כן, גנוסטיקן= בעל ידיעה (בדרך כלל סובר כי הוא מחזיק בידע סודי אודות העולמות, הנעלם מרוב בני האדם)
אגנוסטיקן [א-גנוסטיקן] = זה היודע שאינו יודע, אבל משתדל להנות בכל זאת.
ע',
בטח שזאת מחמאה ענקית, קטונתי.
ועל כן אנער באזני-עיניכם זמר-עם באסקי שזכה לעדנה בציון:
ירושלים של זהב
ושל נחושת ושל אור
הלא לכל שירייך
אני חמור!
ואיכא דאמרי: חמור-חמורותיים.
אם אני זוכר טוב במקור הבסקי זה היה: "הלא לכל שירייך אני צינור"…
אני משערת ששמעתם את מצהלות צחוקי הרם עד מקומותיכם (לא, זה לא היה חמור! זה היה צחוק!)
הו, שועי שועי שועי, לא בכדי הכתרתי אותך לתואר המחייב ההוא (זה שמתחרז עם פלך), אבל וודאי, סודך המחתרתי שמור עימי לנצח נצחים, ונצח ישראל הרי לא ישקר (רק באחד באפריל, ובשנים מעוברות גם באחד במאי).
ע' – הו, נקודה כאובה ביותר, מקורות המימון שלי…
וחוששתני שכולכם קצת התבלבלתם לגבי מקורו של השיר הבאסקי ההוא, זה אמור להיות כך – "יש מצילתיים של זנב
ושל תחבושת ושל כפור,
הלא לחול על הכיריים
אני שיכור".
ועכשיו שוו בנפשכם את המחזה (הלא לגמרי מופרך) הבא: דון ויטו מגיע לארץ הקודש. כטוב ליבו בג'טלג הוא יושב במלונו בשעת לילה מאוחרת, מול המחשב, ומחפש את שמו בשפת הקוד(ש). בהגיעו לכאן, מישהו עושה לו טובה ומתרגם לו את הפוסט, והוא אץ ורץ ליצור קשר עם מרית, כולו נרגש ונפעם.
אחר כך, כדי להקל על ההתרגשות, הוא פונה לבדוק מה היה להם, לאלה מן הלבנט, להגיב כה הרבה על בואו לארצם.
פותח בתמימותו את תוכנת גוגלטרנסלייט ומשבץ בה את כל תגובותינו.
(אתם חושבים שלמלון יש ביטוח למקרים שכאלה?)
אני עדיין מתקשה להאמין שדמות דימיונית מספר של מרית בן ישראל קרמה עור וגידים והיא מגיעה לארץ. למרות שפגשתי כמה דמויות מספרים בחיים (כולל מ"הכיתה המעופפת")
דודו, ההערה האישית שלך לא נעלמה מעיני. אז היתה לי פליטה פרוידיאנית (אופס); זה לא סוף העולם
ע' ההערה שלי לא הייתה אישית אלא אישיותית.
וככל שחולף הזמן אתה יותר ויותר מזכיר לי את בלט עין ממסע הבובות לא"י של אברהם רגלסון. יש בך משהו תעלולני שאינו יודע מנוח כמוהו. הוא היה הדמות הראשונה (לפני יתם הקסם) שרציתי שירד מדפי הספר ויהפוך לחבר שלי.
וכמו שאתה רואה כשמרית ישנה כל הצעצועים אצלה בבלוג קמים לתחיה.
ע' אני מבין למה אתה עושה עניין מהפליטה הפרוידיאנית שלך. שתדע לך שלפני שבוע בקריית שמונה פגשתי פליטה לבנונית. ויש לי ידיד שפגש בתל אביב פליטה סודנית שמאוד חששה מפני משטרת ההגירה. מעניין אם הפליטה הפרוידיאנית שלך גם צפויה להיתפס ולהיות מגורשת מהארץ.
נכון, כשמרית ישנה המוזות רועמות…
דודו – הפליטה הפרודיאנית שלי באמת מסתתרת ממשטרת ההגירה
אני לא ישנה. חזרתי לילדוּת, לכל אותם לילות לבנים שבהם הייתי שוכבת בחדר החשוך ולא נרדמת ומאזינה למלמולים של המבוגרים בסלון. רק שאתם לא ממש מבוגרים וגם לא ממש צעצועים. אם לא הספיק אקונצ'י שירד מהדף (תרתי משמע) יש משהו במקום הזה (כמו קסם) שמחזיר אתכם לילדות.