אֲבָל עֲדָיֵי הַתּוּגָה יַזְהִירוּ כְּזֹהַר הַשָּׁמַיִם וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לַטֹּהַר
(פנחס שדה, משלי בתולות)
שירי לנטון היא אמנית, שהיתה בין השאר תלמידה שלי בבית הספר לתיאטרון חזותי. לפני כן למדה צורפות בבצלאל. בשנה שבה הגיעה לחזותי אובחנה סבתה, אדית הירשפרונג, כחולת אלצהיימר. הסבתא, ניצולת אושוויץ שהתגוררה בקנדה (אם אני זוכרת נכון), נשמעה יותר ויותר מבולבלת בטלפון. שירי פחדה שזכרונותיה יעלמו, ועיצבה לעצמה בתגובה, סדרת צמידים שינציחו את סבתה ואת המספר המקועקע על אמתה. אחר כך נסעה להיפרד ממנה.
העבודה מדברת בעד עצמה, ובכל זאת עוד כמה מילים; הצמידים שייכים לאמת היד, המקום שבו נחרת הקעקוע. הם מקבעים את הזיכרון אבל גם מרחיקים אותו. בניגוד לקעקוע (או לאזיקים) הם ניתנים להסרה. "הם מחצינים את החותם שהנאצים הותירו על חיי אדית הירשפרונג, וכתוצאה מכך גם על חיי ילדיה ונכדיה," כפי ששירי כתבה לי. זהו עולם הפוך, עולם שבו הנכדה יוצרת לעצמה מזכרת מסבתה, תחליף לתכשיט שהיתה יורשת אולי, בימים אחרים, בחיים אחרים. הצמידים מזכירים לי את כלי הזהב שהיו מניחים פעם בקברי מלכים, אלא שהפעם הם נותרו בחוץ, בכוונה, טעונים בפחד השכחה (או אולי בצורך לזכור), בעצב גדול ובאהבה.
שירי לנטון, אדית הירשפרונג
עוד רשימות על שואה:
ארבעה סוגים של זיכרון – על השולחן, עבודת כיתה
למה הבלונדיניות תמיד זוכות בתפקידים הכי טובים?
ועוד.
איזו עבודה מבריקה. אין מילים.
עבודה נהדרת.
"וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ…"
דודו, לא חשבתי על זה, אבל כן, גם.
(עברת דירה?)
כן, עברתי ל"במחשבה שניה" תכף מיד לאחר שהעכבר עזב.
זהירות! הנה באה הערת סוגריים (אני מבטיח לך שאף אחד לא זוכר שבדירה להשכיר הסטטוס קוו נשבר עם עזיבת העכבר ועל ידי כך נוצר ואקום שהיה חייב להתמלא).
דודו, אתה צריך לחפש מקור אחר, או לנסות למשוך את החזה כמו אקונצ'י, כדי להפוך לאישה; אחרי שהעכבר עזב הגיעה היונה, והשלימה את קומונת הנשים, כפי שמיכל שטיינר הראתה בפוסט יפהפה 🙂 http://mooncatom.wordpress.com/2010/01/19/%D7%9C%D7%90%D7%94-%D7%92%D7%95%D7%9C%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%92-%D7%A4%D7%9E%D7%99%D7%A0%D7%99%D7%A1%D7%98%D7%99%D7%AA-%D7%91%D7%A2%D7%9C-%D7%9B%D7%95%D7%A8%D7%97%D7%94/
דווקא יפה לך שם. שיהיה במזל!
הרשימה הזאת כמו שמריחים שמן אקליפטוס וזה פותח את האף..
הרשימה/אמת היד/התמונות/הצמידים..
תודה.
מרית קרובתי,
לא קל לי להגיב. כנראה שהתכשיט הזה נוגע לי ביותר מדיי צמתים, עורקים, ורידים וכיו"ב (גם איבדתי את סבתי הפרטיזנית רק השנה) וגם יש בתצלום הזה של הנכדה והסבתא משהו אינטימי ואישי של שתיהן, שכמעט הרגשתי כמו מציצן שמביט ברגע מיוחד, שלאו דווקא נועד לעיניו . ובכל זאת, אסוציאציות מיידיות: [א]. "ירושלים של זהב" התכשיט שהבטיח ר' עקיבא לרחל אשתו על פי אגדת התלמוד. במקום אחר בתלמוד מוציאים אותו להורג על ידי סריקת גופו במסרקות ברזל. [ב]. ז'ן אמרי (הנריק מאייר) כותב כי כל מה שטבע בו מעודו את הזהות היהודית היה המספר שהוטבע בו באושוויץ-בירקנאו (הוא קיבל חינוך אוסטרי- נוצרי ויהדותו מצד אביו הוטחה בו בראשונה ביום פרסומם של חוקי נירנברג). אני מכיר כמה וכמה יהודים, גם היום, שאת זהותם היהודית רואים דווקא בזיקה לשואה, ולצורך לשמר את היהדות ואת היהודים אחריה, יותר מאשר יש לפני עינייהם תודעה דתית, רליגיוזית או לאומית. [ג]. השימוש באדם וגם השימוש במספר על ידי הנאצים. זה חסר נחמה בתכלית.
שועי, ז'אן אמרי (הנס מאייר) נולד ב-1912 בווינה, לאב יהודי ולאם קאתולית.
והוא אומר יותר מזה, הוא אומר שהמספר שעל ידו נושא עבורו יותר מידע על היהדות מחמשת חומשי תורה והתלמודים כולם…
מאמר קשה וכואב שלו "להיות יהודי הכורח מול אי האפשרות".
דודו, כך טענתי ראה למעלה: 'יהדותו מצד אביו'; בודאי כי באשר אמרי טען כי משמעות היהדות לדידו מתגלמת במספר שהוטבע על ידו באשוויץ, ממילא ברי כי המספר נושא עבורו יותר מידע על היהדות מחמשת חומשי תורה והתלמוד… אגב,
אמרי גם כותב כי גם לאחר השואה מעולם לא השקיע מרצו בעיון במקורותיה של היהדות הרבנית. יותר מזאת, במסה שלו 'האינטלקטואל באושוויץ' הוא כותב על קנאתו כאגנוסטיקן, בכלואים הדתיים או האידיאליסטיים שלפחות סברו כי הם מעונים, ונרצחים למען קידוש השם או קידושהּ של אידיאולוגיה כלשהי. וראה גם תגובותיו של פרימו לוי אל אמרי בספרו 'השוקעים והניצולים' פרקים 1,6, אם אני זוכר נכון.
אגב כסוג של אגנוסטיקן, הקרוב יותר לעמדה של יהדות קטסטרופלית מאשר של יהדות ממוסדת ומוסדרת (ראה רשימותיי על ספרם של ז'ורז' פרק ורובר בובר 'סיפורים מאליס איילנד: עדויות על זכרון ותקוה'), מצאתי לכתחילה קרבת נפש בלתי מעוטה לעמדתו של אמרי.
שועי, האמת היא שההערה באה כדי להסב את תשומת ליבך לכך שקראת לו הנריק מאייר ובעצם שמו היה האנס מאייר.
מישהו סיפר לי על "אופנה" של קעקוע המספר של ניצולי שואה על ידי נכדים כדי ש"לא ימות". מישהו יודע על זה משהו?
sbsd תודה לך. גם על הניסוח המפתיע. וברוכה הבאה לכאן.
שועי, יש הרבה אהבה בתמונה. זה עוזר. ובכלל נדמה לי שאני מרגישה קצת יותר כמו sbsd (איזה ניק זה?). הצמידים מקלים עלי. הם כאילו מאפשרים לאחסן בתוכם את הכאב, להתבונן בו מבחוץ, להרחיק אותו מעט מבלי לטשטש ולהמעיט. ובלי לשפוט, לי אישית קשה לאמץ הצהרות כמו של אמרי, כלומר להניח לנאצים להגדיר את יהדותי. הם אמנם עשו זאת לתקופה מסוימת, אבל באופן מאד גס ומצמצם.
עמוס, לא מכירה אבל לגמרי מתקבל על דעתי. לפני עשרים שנה, סמדר יערון האקסטרימית קעקעה על זרועה את ספרות יום ההולדת של אביה (וגם רזתה כמוזמלן), בהזדהות עם זלמה, ניצולת השואה הפסיכית שגילמה ב"ארבייט מאכט פריי" המדהימה. אז זה היה מאד שערורייתי, אבל היום זה התקהה. קעקועים התקרבו עוד צעד לקישוטים, ובמספרים יש תוספת התרסה אוונגרד והנצחה. לטעמי זה יותר מדי אחד לאחד. הקרירות של הצמידים יותר מרגשת אותי.
הי מרית,
הגעתי כי ראיתי שמישהו הגיע אלי מכאן,
איזה יופי, תודה.
ואז ראיתי שיש לי מה לתרום,
לא מזמן קראתי משהו שלא ידעתי מה אני מרגישה כלפיו:
הנכד שלך יראה את המספר וישאל עליי
בניגוד למעשה הנכדה, שירי תלמידתך, שהוא אמנות, מחווה, משהו סמלי,
הרי מה שעשתה המשפחה הזו הוא כמעט סוג של סטיה בעיני,
זה נתפס לי כמעט כמו פטישיזם או פורנוגרפיה,
בכל מקרה, סוג של התפלשות כמעט נוסטלגית בזכרון השואה.
זכותם כמובן, אבל קשה לי עם זה.
שלא כמו שועי, התמונה של הנכדה והסבתא משגעת בעיני, ואני
בכלל לא מרגישה פולשת כשאני מביטה בה. סתם מקנאה.
הלוואי והייתה לי כזו עם סבתי.
זה היה בדיוק בשבילי!
מכל הסיבות שבעולם,
(מכל הסיבות שבעולם….)
מיכל, בשמחה, זה די סקופ, הפוסט ההוא שלך.
והלינק הוא התשובה לשאלה של עמוס. מעבר להזדהות או לדחיה, נדמה לי שהם לא מתיימרים לעשות אמנות וגם לא עושים אותה.
עידית 🙂
מצמרר לגמרי.
אני לא כל כך יודעת איך להגיב לזה.. כלפי המשפחה שעשתה את זה באמת, אני חותמת על כל מילה של מיכל, זה מזעזע אותי כמו שמזעזעות אותי העבודות של ההוא שאין צורך לנקוב עכשיו בשמו (מותר, ברור שמותר, אבל לא צריך). זה לגיטימי וזכותם אבל זה מרגיש לי כמו פורנוגרפיה וניצול.
ברור שזה לצרכים רגשיים ולא אמנותיים, אבל הסטורית זה אפילו מסוכן בעיניי, זה עלול לשרת הכחשת שואה (בניגוד לצמידים של שירי לנטון, זה משהו אחר לגמרי).
מעניין מה הסבתא חשבה על זה.. אני מבינה שהיא לא היתה במטיבה, ובכל זאת.
(וקונספטואלית, ועקרונית, כלומר בלב, אני כאן כל הזמן. אגיע גם אחורה. וקדימה. לאט לאט…)
דודו, זה נכון, יש לי משום מה נטיה לשבש את שמו, פעם העירו לי שהפכתי אותו להיידריך מאייר, וכעת להנריק, כנראה קשה לי עם השם האנס, מה אעשה.
ולמען אזכור להבא (במקור זה נקרא שירו של האנס):
אין מה לומר.
טלי יקירתי, ברוכה הבאה מתי שתרצי (אף פעם לא הבנתי למה אסור להגיד מתי ש).
ובאשר למשפחה המקעקעת – אמנות זה לא, זה קרוב יותר לברית מילה, ביוזמה פרטית-חילונית.