ראשית, התראת כאב ואלימות וקצה. מי שזה קשה לו, שיפרוש עכשיו. מוטב.
*
זהו הפוסט השני מתוך שלושה, על יוצרים שכאב גדול ופיסי מעורב בפעולה האמנותית שלהם ובחייהם. הראשון הוקדש ל- Rhythm 0 של מרינה אברמוביץ. והפעם בוב פלנגן קומיקאי, מיצגן וגיבור הסרט התיעודי SICK: The Life & Death of Bob Flanagan, Supermasochist – "חולה: חייו ומותו של בוב פלנגן, מזוכיסט-על" (1997, וספוילרים למכביר).
*
SICK
בוב פלנגן נולד עם סיסטיק פיברוזיס מחלת ריאות מייסרת ותורשתית. רוב החולים בתקופתו מתו בילדות או בשנות העשרים המוקדמות. שתיים מאחיותיו של פלנגן עצמו מתו בגיל חצי שנה. שלישית האריכה ימים עד גיל עשרים ואחת. הרופאים הקציבו לו שש או שבע שנים לכל היותר. פלנגן שרד ארבעים וארבע, מ-1952 עד 1996.
*
פַּטיש של אהבה
אין בכוונתי לפרט את העינויים שפלנגן עובר במהלך הסרט. רק לשם כיול וקנה-מידה יוזכר כאן התקריב שבו רואים אותו תוקע מסמר ענקי בזין שלו. הדם ניתז על עדשת המצלמה, וברקע מתנגן לו שיר בנייה קצבי ורומנטי (בסגנון "אהובי בנה לי בית"): "בניתי בית בפַטיש של אהבה, הכיתי, היכיתי, ואלוהים שמר עלי…" ואלה מכם שרוצים עכשיו לקום וללכת, חכו עוד רגע:
את SICK ראיתי עם א' בקולנוע קטן בסנטה קרוז, קליפורניה. א' אינו יכול לשאת סרטים אלימים. את לב פראי של דיוויד לינץ' למשל, הוא נטש כבר בהתחלה בסצנת המדרגות, ומעולם לא שב. אז מה היה שם בטריילר של SICK שגרם לו לחרוג? ולא רק הוא. מה גרם לכיתת התיאטרון החזותי שלא יכלה לשאת את גרון עמוק לצפות ב SICK עד תומו?
והתשובה בשתי מילים: בוב פלנגן. קשה להתנגד לכֵּנות שלו, לאומץ, למקוריות, לכאב. להומור; "כל הכתבות עלי," הוא אומר, "נפתחות במילים: בוב פלנגן היה צריך למות מזמן. לפני שנים." זה היה בלתי אפשרי בלי הומור.
*
סוּפֶּרקָליפרֶג'וליסטיקאֶקספיאלידוֹשֶס… כלומר סופרמזוכיסטיקבובאיזסיסטיקפייברוזיס – הגרסה של בוב פלנגן (לחצו לצפייה, ההטמעה הושבתה משום מה).
והגרסה המקורית של וולט דסני:
*
שרי (Sheree) רוז, יהודייה בעלת שם צרפתי ענוג ומראה דודתי קצת מאיים, היתה בת זוגו בחמש-עשרה השנים האחרונות לחייו. ב-1982 הוא הפקיד את עצמו בידיה והתחייב לציות מוחלט. היא יכלה להחזיק אותו במרתף כעבד, היא אומרת. היה לו מזל שהיא התעניינה באמנותו. הם שיתפו פעולה; למשל ב"קיר הכאב", עבודה שבה הכאיבה לו ב-50 מכשירים שונים (למרינה היו 72 של עונג וכאב) וצילמה את פניו הזועקים. התמונות חוברו למעין קיר.
לכל אורך כל הסרט היא מענה אותו בשיטתיות, בדרכים שונות ומשונות ("תמיד אהבתי לנסות דברים…" היא אומרת). ועדיין, הסצנה המבעיתה ביותר, לפחות לטעמי, היא חג ההודיה בבית הוריה: על שולחן אוכל רחב, מכוסה במעין שעוונית ערוכות פחיות משקה, צלחת עם משהו כתום ומכל ספריי (אולי קצפת). שני אנשים יושבים לשולחן, אחרים עומדים. מסתובבים. אב רפאי מגיח ונעלם, אם מכורכמת צורחת על סף פסיכיות. הכל כאוטי וסטרילי, מלא שנאה וחוסר אונים. פלנגן בא מכאב גופני בלתי נסבל. שרי באה מניכור וכאב רגשי עצום.
בדרכו המאד לא צפויה, SICK הוא בין השאר סרט אהבה. תיעוד של הנס שקורה כששני בני אדם ממלאים את הצרכים העמוקים זה של זה, שהפצעים שלהם משלימים.
*
למה?
דיאן ארבוס טענה שהפריקים שצילמה הם אצולת-הטראומה; הם כבר נולדו עם הדבר שממנו האחרים חוששים. פלנגן נולד לכאב אבל לא הסתפק בו. השיר WHY שאותו הוא קורא בסרטון, הוא מטח / אשד של תשובות סותרות לשאלה הגדולה (למה מזוכיסט?). הטקסט המלווה בתמונות מסרטים ביתיים של פלנגן הילד, מאיר עיניים.
*
"כי ההורים שלי אמרו לי תהיה מה שאתה רוצה להיות, וזה מה שרציתי להיות."
הנימוק הזה, בעל התחתית הכפולה, המצחיקה-מַבכה (כאילו שאפשר להיות מה שרוצים, ואם פלנגן רוצה להבריא למשל?) הוא אולי גולת הכותרת. וגם השורה האחרונה "כי אתה תמיד מכאיב למי שאתה אוהב".
ההורים שלו אגב, מתראיינים בסרט. הם נחמדים. חמים, קשובים, נבונים, כבדי ראש. הם לא ידעו על ההרפתקאות המזוכיסטיות שלו כילד, הדברים שהיה מעולל לעצמו באישון לילה. הם למדו על כך מהספר שלו.
אמו שואלת את עצמה שוב ושוב "איפה הייתי?" ואחר כך היא מעירה בשקט על מעשי הכאב שלו: "אני רואה אדם צעיר ששונא את גופו."
אביו נחרד: "הלא כמעט הרג את עצמו! בזמן שאנחנו ניסינו הכל כדי להחזיק אותו בחיים. הוא יכול היה להיהרג מהדברים האלה!" ועם זאת, הוא מבין את בנו: "הוא כאילו אומר לאלוהים, או למי שנמצא שם: בן זונה שכמותך, זה מה שעשית לי?! אני יכול לעשות יותר ממך, אני אראה לך מה זה. לך לעזאזל. הוא נלחם בחזרה," אומר האב. והוא צודק. זה סרט הירואי. בדרכו ההפוכה והמחרידה פלנגן הוא גיבור.
*
אני יותר המדען המשוגע מאשר שפן הנסיונות
"אני המצאתי את זה," אומר פלנגן עצמו, "אני בשליטה. אני יותר המדען המשוגע מאשר שפן הנסיונות." (והוי כמה שכל השיחה הזאת מחזירה אותי לאהרון קליינפלד) "אנשים לא חושבים על מזוכיסט כעל אדם חזק," הוא מוסיף, אבל מזוכיסט חייב להכיר ולהכשיר את גופו. המזוכיזם שלו מגוייס בין השאר, למלחמה במחלה, הוא אומר. (והשורה התחתונה: שלושים ושבע שנים יותר ממה שנתנו לו הרופאים.)
*
אנשים חולים לא מקושרים לסקס בדרך כלל
בשלב מסוים בסרט מגיע מכתב מ-Make-a-wish foundation: שרה, נערה בת 17 חולת סיסטיק פיברוזיס במצב קשה, מביעה משאלה לפגוש אותו. היא מתראיינת בחברת אמה. נערה רבת קסם, מרשימה. הספר של פלנגן הוא התנ"ך שלה. היא לוקחת אותו לכל מקום, שופכת עליו דמעות של הזדהות ופליאה. אמה מבוהלת: "אבל זה לא המזוכיזם שמושך אותך…" היא פולטת, ספק מבהירה ספק שואלת. גם… מתעקשת הנערה. לא בצורה קיצונית כמו אצלו. אבל אנשים חולים לא מקושרים לסקס בדרך כלל. זה חלק ממה שמרעיש אותה. פלנגן מייצג בשבילה את היכולת לשלוט על הגוף לשם שינוי, לשלוט על משהו. הוא נותן לה השראה ותקווה. היא ואמה מבקרות את פלנגן ושרי. הרבה צחוקים. האם האמיצה שולפת דילדו שחור ענק מארון מתים (הכל חלק מאיזו עבודה אמנותית) ומשתטה איתו.
(תחושה מצטברת: מעבר לקיצוני לחריג ולמדמם יש הרבה שפיות. וסבל. המון. אבל מה עוד חדש?)
*
החיים הביסו את זה
לקראת סוף הסרט פלנגן מסרב לציית לשרי. אין לו כוח. "אני גוסס," הוא אומר לה, "מה לא בסדר איתך? אני לא יכול לנשום. אני אוהב אותך." והיא בשלהּ, בקולה הסבלני, הקצת מורתי: "אני רוצה שתציית לי." ואת שואלת את עצמך (כמוהו) מה לא בסדר איתה, זה מה שמטריד אותה עכשיו? ומצד שני כל כך שקוף למה היא מתעקשת. היא לא מסוגלת להודות שזה הסוף. "אני חושבת שהוא כבר לא מזוכיסט," היא אומרת לבמאי בעצב, "החיים הביסו את זה, הכאב שבו הוא חי."
וממש לפני המוות, פלנגן: "אני כל כך אוהב אותך. אני גוסס?" הוא שואל. (היא מהנהנת.) "אני לא מבין את זה," הוא אומר, "זה כל כך מוזר."
חודש אחרי מותו שרי מראה לבמאי את המכל המלא בנוזל צמיג שנשאב מריאותיו. הוא פשוט טבע כל הזמן, היא אומרת.
*
נחמד להיות מת!
על כותרות הסיום, שומעים את פלנגן מזמר: "נחמד להיות מת, נחמד להיות מת!" (כדאי ללחוץ על פליי. יש הבדל עצום בין האזנה בלבד – שהיא מצחיקה ומלבבת אם גם מקברית במקצת, לבין האזנה שמלווה בצפייה ומביאה מראות קשים מהסרט. הקליפ הזה לא מופיע כמות שהוא בסרט, אבל אפשר ללמוד ממנו על האופן החכם והסיבובי שבו הסרט משלב טקסט, סאונד ודימוי.)
אסוציאציה: גונאר מהילדרנד הוא הגיבור הגדול של הסאגות האיסלנדיות. הוא היה אמור לעזוב את ארצו בעקבות סכסוך משפטי. אחרת, כך הוזהר, דמו יהיה הפקר. הוא כבר ארז וברגע האחרון חזר בו. לא התחשק לו לעזוב את המדרונות הירוקים. וההחלטה אמנם עלתה לו בחייו. אחרי מותו ראה מישהו אור בוקע מקברו (נדמה לי). הוא הציץ וראה את גונאר. הוא נראה מאד שמח. הוא רקד לו ושר "אני העדפתי למות ולא להיכנע". נזכרתי בו כששמעתי את בוב פלנגן מזמר.
*
ואחרי הכל
יצאנו מהקולנוע מרחפים. התעלוּת מוזרה. תחושה חדשה. לא דומה לשום דבר אך גם מוכרת במעומעם. ופתאום קלטתי, שלראשונה בחיי אני חווה קתרזיס, בדיוק לפי המתווה של אריסטו: זיכוך דרך החמלה והחרדה.
ואחר כך בלילה לא הצלחתי להירדם. הכל חזר אלי פתאום; בלי הומור. בלי מילים. רק מסכת עינויים שאין לה שחר וקץ.
ואחרי הכל, אני אסירת תודה לקירבי דיק במאי הסרט. לא על פלנגן האמן; מיצגי הגוף שלו הם קצת גסים ולוקים מבחינה פלסטית. הסטנד-אפ יותר משכנע. ועדיין, העיקר הוא פלנגן האדם. SICK הוא הפורטרט שלו. פורטרט נפלא, מצחיק ומכאיב, מרגש בלי להיות סנטימנטלי, מפוכח בלי לגלוש לניכור או לצינה. כל כולו על גוף ומחלה ומוות, ובעצם על ההפך הגמור (אומץ, חיים, אהבה).
*
עוד באותו עניין:
בגדי הכעס ואהבה – על Cut Piece של יוקו אונו (עשר שנים לפני מרינה אברמוביץ)
כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י, על אמנות הגוף בספר הדקדוק הפנימי
*
עוד על גוף ורוח (הגרסה הקומית):
ההסבר של אביו הוא אחד המשכנעים.
בהתחשב בעובדה שכולנו "חולים" סופניים במובן מסויים זה בהחלט נשמע לי הגיוני ואולי מתבקש. 🙂
יופי של פוסט. החזקתי מעמד עד הסוף (-:
אולי מרינה אברמוביץ' חישלה אותי, אבל יותר מכך מה שהכין אותי לבוב פלניגן היה דווקא תחריט של אלברכט דירר 'דיוקן עצמי בעירום' שפגשתי לפני שנים.
כמו אצל בוב פלנגן העירום של דירר הוא גם פנימי לא רק חיצוני, הוא כמו גרב הפוכה. הוא כל-כך אמיתי והמבט המטורף בעיניים הוא שירה צרופה. כמו הסרט של בוב פלנגן.
גילוי נאות- קצת קשה לי להודות בכך אבל נהניתי מאוד מהפוסט (-:
(ואולי די כבר עם האזהרות המפתות האלה, כבר אמרתי לך שזה מזכיר לי את הממתקים המפוזרים בדרך לביתה של המכשפה).
מרגש מאד
אחרי שקראתי (לא בקלות יש לציין) את הפוסט חייבת להביא איזה קומיק ריליף ולספר שבזמנו את לב פראי הלכתי לראות עם א' שהיה בוגר היחידה והיה באנטבה ומלון סבוי. בקיצור הגענו לקטע שהוא יורה שם והראש עף ואני פלטתי אנקה וצנחתי בכסא, אז א' כדי להרגיע אותי לחץ את ידי בכפתו הענקית ולחש בקול בס – "זה בסדר אסתי. ראש עף לא נראה ככה…"
אגב, יש מצב במסגרת הכאב לאיזה פוסט קטן על הבלש המזמר?
האנדר-קאבר שלו לסופרקלי' הזכיר לי את שירי הילדים של חנוך לוין.
רק ששם, בשירים המקוריים (האוטו שלנו וכ') היה אולי איזו אימה לטנטית, ואילו אצל דיסני, לטעמי לא. אולי רק המצלול הכאוטי.
תודה רבה על הפוסט המרתק.
ואולי איזו מילה על חירות?
הפוסטים שלך תמיד מעניינים , אבל מפעם לפעם הם גורמים לי לגלות תחושות שלא הכרתי. בוב פלניגן פשוט שובר לי כל מסגרת ייחוס נוחה , ומאלץ אותי להתעמת עם דברים שלא ידעתי שלא פתורים בי .
אחלה(?) פוסט 🙂
אמיר, מסכימה איתך וגם מפקפקת (ההמשך בפוסט השלישי של הכאב הגדול, כשיבוא).
דודו, אתה מצחיק (והדירר לא).
מירה, תודה רבה.
אסתי 🙂 (ולא, על הבלש המזמר מישהו אחר יכתוב, הוא לא שלי.)
אלון, ברוך הבא לפה. מסכימה איתך. גם על לוין וגם על אימה לעומת הדיסני החמוד.
ובאשר לשאלת החירות הכל כך מופרכת ונוגעת ללב פה, ראה השורה עם התחתית הכפולה משיר הWHY (המרתק): "כי ההורים שלי אמרו לי תהיה מה שאתה רוצה להיות, וזה מה שרציתי להיות." (?)
יוסי, זה לא אני, זה פלנגן, אבל גם כמתווכת, זו אחת המחמאות הכי שוות שקבלתי. וברוך המגיח 🙂
מרית קרובתי,
לא יודע, אני כואב משמע אני קיים, נשמע לי טריוויאלי מדיי, לכולנו יש את המכאובים הבאים עלינו בין כך ובין כך, אפשר לצחוק על זה, בטח, אבל זה בעיניי, קצת יותר מדיי, לבנות על זה קריירה.
ובכלל, נדמה לי שיש לי מה לעשות בעולם גם בלי לסבול כאב או לעורר אותו אצל הזולת, אני אוהב להצחיק. סוג של אלכימיה של כאב (זה הרבה יותר מסובלימציה) וגם משכך כאבים מומלץ שלא דופק את הכבד [ בכדי ליצור את אפקט הפגיעה בכבד בכל זאת, למהדרין– אפשר ללגום מדיי פעם אלכוהול טוב, נאמר ויסקי סקוטי מעושן או בורבון מגדות המיסיסיפי. יש מי שזה מרגיע אותו. יש את מי שזה משמח].
בזמן האחרון, התחלתי לרכוב על חד אופן במיוחד בנגב. אני חוזר על זה כל כך הרבה לאחרונה שבסוף זה עוד יתחיל לכאוב.
הגיוני 🙂
ובכלל, אין פה המלצה חלילה, אבל גם לא שיפוט. בסופו של דבר כל אחד בוחר לו את התהילה שלו וגם את דרכי ההישרדות.
והתחלתי לחשוב למה בער לי לכתוב עליו. בגלל הגוף? ברור, אבל לא מספיק. אני לא מחשיבה את אמנות הגוף שלו, ואני מכירה מכאיבים-לעצמם רבים שלא הייתי מעלה על דעתי לכתוב עליהם.
ועם זאת יש משהו בהכאבה לגוף שהוא יותר ישיר וגלוי, פחות פתלתול וסיבובי מדרכים אחרות שבהן אנשים מייסרים את עצמם.
אני לא מזדהה עם ההכאבה. אם כבר עם דחף ה"דווקא!"
וגם מה שאמיר אמר, וגם אני כתבתי באיזה אופן, שהאמצעים אולי קיצוניים אבל גם הסיטואציה קיצונית, וכשמקזזים זה נהיה פחות ופחות מוזר.
ואולי בגלל שאני עדיין בוחנת דרכי הישרדות כדי להיות מוכנה לעת צרה.
ואלה רק הנימוקים הנגישים, אלה שבאור ובהישג יד. בעצם יכולתי לכתוב שיר WHY משלי על למה אני כותבת על דברים כאלה. לא לחשוב, לשחרר לכתיבה אוטומטית. אבל אני לא בטוחה שאני מוכנה לזה.
הי מרית, אוף טופיק, זה עשוי לעניין אותך ((:
http://e.walla.co.il/?w=/266/1813245
קראתי הכל אם כי לא פתחתי אף קישור (זה כמו לעשן אבל לא לקחת לריאות.)
די בהתחלה הבנתי שאני לא הנמענת של פוסט כזה – אני לא שייכת לכנסיית הכאב הזאת.
ניסיתי להסביר לעצמי למה, וזו התשובה שמצאתי –
בדרך כלל המקום שלי בתוך הפוסטים שלך מצוי במרחב שבין המסמן למסומן. כאן אין מרחב כזה, הכאב מייצג את עצמו, אחד לאחד.
אורי, תודה, אכן מעניין. ודעתי על כיפה אדומה כה שונה מכולם, יום אחד כשהספר שלי על אגדות ייצא הכל יתברר…
מירי, נכון. זו גם היתה התחושה שלי בזמן שכתבתי, שאחרי שמקזזים את הכאב הכל נורמלי וחיובי ומאוזן 🙂 ובכל זאת, אני מציעה לך ללחוץ רק על ה- WHY poem. אני מתערבת שתמצאי עניין בטקסט.
ואגב, אחרי שהפכתי והפכתי בזה, הגעתי למסקנה שאת צודקת בקשר למנת הוורוד. זה באמת בידורי נטו, בלי סבטקס. רק ציפוי ורוד מבריק. אבל זה לא נכון לגבי הסרט עצמו שיש בו ניכור סמוי ורחב ידיים מתחת למסר החם והרומנטי.