זה מה שאמרתי ב-12 הדקות שלי בבלוג החי של "ההם" (הערב כולו השאיר טעם של עוד):
ויטו אקונצ'י הוא אמן רב תחומי, אמריקאי ממוצא איטלקי. הוא היה משורר, עד שגילה שהדף הוא מרחב והמילים הן אמצעי תחבורה. הן מסיעות את הכותב משמאל לימין ומלמעלה למטה על הדף. בעקבות הגילוי הוא ירד מהדף אל המרחב הממשי של הרחוב. הוא הפך לאמן וידאו וגוף ואחר כך לפסל ולארכיטקט. עד היום הוא ארכיטקט, כבר למעלה מעשרים שנה.
ב-1990 בתחילת דרכו כארכיטקט, הוא הוזמן על ידי בית ספר יסודי בפיניקס אריזונה, לתכנן סככה להסעות. הוא הציע לפוצץ את בית הספר. זאת אומרת – לא ממש. אבל נניח שהיו מפוצצים את בית הספר וחלקי קירות וגג היו קורסים ועפים לכל עבר ונוחתים על הקרקע בזוויות משונות – את זה הוא הציע לבנות. הקירות הנוטים יספקו את הצל.
למותר לציין שההצעה נדחתה. אבל מתחשק לי לבחון אותה קצת, מכל מיני כיוונים: רגשיים, פיוטיים, צורניים, ספרותיים, פסיכולוגיים, חינוכיים ועוד (והכל ב12 דקות).
*
ובכן – 10 הערות על הסככה של ויטו אקונצ'י:
1.
הסככה כפנטסיית נקמה – התגובה הראשונה שלי על ההצעה הזאת היתה מין תרועה פנימית: יש! להחריב את בית ספר! מסתבר שהכעס לא שוכך עם הגיל. אקונצ'י מציע את פנטסיית הנקמה התלמידית שלי, הגיונית ומופרכת כאחת, סמלית ובו בזמן ממשית, בלי טעם הלוואי שמותירה כל נקמה, לפי השמועה לפחות.
*
2.
החורבות כמטפורה לזמן – כשיש חופש אומרים "היום אין בית ספר". הסככה היא מימוש המטפורה. היא מסמלת את פרק הזמן שבו "אין" בית ספר, הוא "נגמר", לפחות לכמה שעות. ותאמינו או לא – לכך התכוון המשורר, כלומר ויטו אקונצ'י: גם כיום, כארכיטקט, הוא עדיין מתחיל כל עבודה ממילים, ולא משרטוט. במקרה הנוכחי הוא התחיל מהביטוי "אין בית ספר", ככה הוא הגיע לפיצוץ.
*
3.
החורבות כרדי-מייד, כהערה על חלל – סככה היא חלל פתוח. חורבות הן חלל שסוע, פרוץ, כלומר פתוח. אקונצ'י מציע את ההזרה וה"שִׁיק" של ה"רדי מייד", יופיים ושימושיותם של הפגם והפצע. בית הספר קרוע בכוונה, כמו הג'ינסים והגרבונים האופנתיים. היופי כידוע, נע במעגל; המכוער של היום הוא היפה של מחר. אבל כיוון שגרתי בפיניקס בערך באותה תקופה ואני זוכרת את הלוק המלוקק והסינתטי של הפרוורים – יש כאן חת'כת תעוזה.
*
4.
החורבות כנווה מדבר – פיניקס נמצאת במדבר. חם שם בקיץ כמו בגיהנום. סככת ההסעות היא המקום שבו עוצרות השיירות, כלומר "נווה המדבר".
ממש ליד פניקס נמצא טלייסין ווסט, בית החורף של פרנק לויד רייט שמפליא להשתלב בנוף. הסככה של ויטו אקונצ'י לא משתלבת בנוף, כמו שהיא לא משתלבת בפרוורים המיופייפים. הפיצוץ המצחיק-מושגי שלו גובל באמירה אקולוגית; פאסט-פורוורד לעתיד שבו האדם ידביר את הטבע ואת עצמו וימצא מחסה בחורבות.
מדבר, אריזונה
5.
אסוציאציה ספרותית – "ראי הסתרים" היא קומדיה הירואית בשתי מערכות המתוארת בסיפורו של בורחס "סקירת יצירתו של הרברט קווין". אני מצטטת בהשמטות ניכרות:
המערכה הראשונה (הארוכה ביותר) מתרחשת במעונו הכפרי של הגנרל טראל, בסביבות מַלטון-מוברֵאי. מרכזה הבלתי נראה של העלילה היא העלמה אולריקה טראל, בתו הבכירה של הגנרל … היא עצמאית ויהירה … העיתונות מכריזה על אירוסיה לנסיך רוטלאנד, ואותה עיתונות מכחישה את דבר האירוסין. המחזאי וילפריד קוורל מאוהב בה – הצעירה העניקה לו כמה פעמים נשיקה פזורת דעת. הגיבורים הם בעלי הון עתק ואילן יוחסין עתיק יומין. [וכן הלאה והלאה… ואז:] דמויות מן המערכה הראשונה מופיעות שוב בשנייה, אך שמותיהן שונים. "המחזאי" וילפריד קוורלס הוא עתה סוכן נסיעות מליברפול. שמו האמיתי הוא ג'ון ויליאם קיגלי. העלמה טראל אמנם קיימת, אך קיגלי לא ראה אותה מעולם – הוא אוסף את תמונותיה בקדחתנות מתוך העיתונים "טאטלר" או "סקאץ'". קיגלי הוא מחבר המערכה הראשונה. "המעון הכפרי" המפוקפק, או הבלתי אפשרי, הוא פנסיון יהודי-אירי, שם מתגורר קיגלי. הוא בונה אותו מחדש ומייפה אותו… עלילת שתי המערכות היא מקבילה, אך בשנייה הכל משונה עד מאד, דחוי למחר או כושל."
(מתוך "גן השבילים המתפצלים")
ובחזרה לאקונצ'י: הסככה היא השתקפותו של בית הספר בראי הסתרים.
"כאשר הוצג המחזה," כותב בורחס, "הזכירה הביקורת את שמותיהם של פרויד ושל ז'וליאן גרין. הזכרתו של הראשון נראית לי בלתי מוצדקת לחלוטין."
*
6.
ובהמשך לסעיף הקודם – החורבות כצל נפשי: אקונצ'י לא מתייחס לפסיכולוגיה. לא שהוא נגדה, היא פשוט לא עולה בדעתו. בספר שכתבתי עליו ועל דויד גרוסמן, השתמשתי ב"ספר הדקדוק הפנימי" כדי למלא את החללים הפסיכולוגיים במיצגי הגוף שלו. אבל כמו שההר בא אל מוחמד, כך גם הפסיכולוגיה באה אל ויטו אקונצ'י. ובהקשר הנוכחי: אם נתייחס רגע לבית הספר כאל ישות פסיכולוגית, הסככה של אקונצ'י היא הצל (פשוטו כמשמעו), כפי שהוגדר על ידי יונג. כלומר, הבבואה הבלתי מחמיאה, סך כל התכונות הלא רצויות והתיפקודים שלא התפתחו. הצל הוא החלק של האישיות שהאגו, כלומר בית הספר, אינו יכול לקבל. החלק שאינו בשליטה, צד הדיכוי ועונשו. בית הספר מרחיק את השיקוף כדי שלא יאיים על זהותו. כלומר, מדחיק אותו ללא מודע. כלומר, לא בונה את הסככה. לטענת יונג, ככל שהצל מודחק בעוצמה רבה יותר, כך הוא חשוך ודחוס יותר. ההתמודדות עם הצל, הנסיון להשלים עם קיומו ולמצוא לו מקום, היא חלק משמעותי מתהליך ההתפתחות והאינדיבידואציה.
ובחזרה לבית הספר: גם הסככה מאיימת יותר כשהיא מודחקת. להקים אותה פירושו להכיר בכעס של התלמידים ולהכיל אותו. לתת להם בית ספר חרב לשחק בו בצד בית הספר השָׁלם. מה שכבר מנטרל חלק מהכעס ומציע שיחה; ודיאלוג הוא הבסיס לכל חינוך ראוי לשמו (וגם במיטבה, עדיין קשה לי עם המילה הזאת "חינוך", בגלל החד-כיווניות שלה, אבל נגיד שזה היה מביא להתפתחות הדדית).
*
7.
ובהמשך לסעיף הקודם, החורבות כמצע לגרפיטי – בתי ספר מועדים לוונדליזם. כל שכן סככות, שהן פרוצות מעצם טבען. בסביבה של חורבות לעומת זאת, הגרפיטי הוא לגיטימי. ההקשר מסווה את ההשחתה, נותן לה אליבי – כמו בַּסרט של היצ'קוק שבו "מוסתרים" היהלומים באופן גלוי, בתוך נברשת בדולח. ובעצם מתרחשת כאן סימביוזה: בית הספר מרוויח פרקטיוּת וכלכליות (לא צריך לגרד ססמאות או לסייד) והתלמידים מרוויחים יצירה. אקונצ'י שילב גירים וקירות דמויי לוחות בגרסת בית הספר המפוצץ: "מה שאנחנו אוהבים," הוא אמר (בשם הקבוצה שעובדת איתו), "זה שעכשיו שהם מחוץ לבית הספר, הילדים יכולים לכתוב את המסרים שלהם, לפתח שפה משלהם."
*
8.
החורבות כאמנות מושגית – בעבודת הבודי ארט המפורסמת שלו Conversions אקונצ'י משך את החזה שלו בניסיון לעצב לעצמו חזה נשי. זו היתה כמוצהר, מטרת העבודה. אבל הוא לא באמת ציפה שזה יקרה… בהערות ל Conversions הוא כותב: "חשוב שהניסיון עקר. כיוון שאיני יכול להשיג את מטרתי, הדגש הוא על התהליך, על הרצון להשתנות."
רבות מתכניות הבנייה של אקונצ'י אינן מגיעות לכלל בצוע. שמעתי אותו מדבר על כך. לא בתלונה. כבדרך אגב; כי בסופו של דבר, הוא היה ונותר אמן מושגי, כלומר אמן של רעיון. גם כשהארכיטקטורה שלו פונה למציאות היא עדיין קורצת לתודעה. וכדי שהסככה תפעל בתודעה היא לא חייבת להתממש, מספיק "לרצות" להחריב את בית הספר. זה פועל גם בתור רעיון. למשל עכשיו.
*
9.
ושאלת השאלות – האם סככה כזאת, כלומר פיצוץ כזה, מעודד אלימות? יש טענות כאלה נגד סרטים אלימים, נגד משחקי מחשב אלימים. ואני שיש לי יד ורגל במאגיה, מוסיפה עוד שכבה של ספקות: לפוצץ דגם של בית ספר זה וודו למתחילים.
ומצד שני, התכלית אינה הרס, אלא צל ומחסה ויצירה. וזו גם האמת, שצריך לפוצץ את "בית הספר הפנימי" כדי לצמוח וכדי ליצור. להישאר בגבולות מה שלמדת זה לדרוך במקום, כלומר לסגת לאחור.
*
10.
ובהמשך לסעיף הקודם, אני חוזרת לפנטסיה התלמידית: סיפרתי לבני בן האחת עשרה (כלומר בגיל קהל היעד) על העבודה הזאת. הוא אמר שזה נפלא, וברור שזה לא יתקבל. שאלתי למה לא יתקבל, הוא אמר שהוא מכיר קצת מנהלים והם בחיים לא יסכימו לדבר כזה. התעניינתי למה נפלא, והוא אמר שהוא תמיד קינא בילדים שראה בקולנוע, משחקים בהריסות. זה נראה לו מקום נפלא למחבואים והתקפות.
***
עוד בסביבה:
קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות (עוד הרצאה שמצטלבת עם הפוסט הנוכחי)
עכשיו תשכחו הכל ותתחילו לרשום – על יוסף הירש (אצלו לא היה צריך לפוצץ כדי לצמוח)
כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י
ויטו אקונצ'י, או המשורר שירד מהדף
ועל ארכיטקטורה ונפש – אה, אה, אה, אה!
*******************************************
כתבה על ספריית גן לוינסקי במגזין הארכיטקטורה היוקרתי דומוס
למבצע יום במתנה לחצו כאן
זו גם מתנה מיוחדת לפסח, חג החירות.
התמונה מתוך פסטיבל פורים שערכה הספרייה בשיתוף עם "ילדים ישראלים". צילם רמי גודוביץ'. את המצגת השלמה והיפהפייה אפשר לראות כאן.
לחצו להגדלה
עיר-האושר 
פוסט נהדר. תודה
התרבות האנושית בנויה על תשתית של חורבות, הדיאלקטיקה צריכה להתקיים במתח שבין הרס לבניה, אבל אולי המיזם של אקונצ'י מאוהב מדי באספקט ההרסני ולא מספק את התקווה שבצמיחה מתוך ההריסות. גרפיטי, עם כל הכבוד, נחשב כחותמת גרפית על מקום הרוס, מקום גמור, ואין בו כדי לסמן את הצמיחה.
מוסד חינוכי (אני לא פוחדת מהמילה הזו, מעדיפה חינוך על פני אנרכיה. אנרכיה היא חיננית כשמדובר ביחידים, והרסנית כשמדובר במאסות) חייב להציג מראית של צמיחה, של גדילה, של טיפוח והתפתחות – כי אחרת מה הטעם לגדול? אולי זה מיושן, אולי זה מודרניסטי מצדי מצידי וחסר את הזוהר הלא-אכפתי של הפוסט, ועדיין – האלמנט של ידע כצמיחה חסר לי מאד בעבודה שתיארת.
לא יאמן התזמון שלך, ממש השבוע היו לי מחשבות סביב הנושא.
לא שיש לי בית ספר לתכנן אבל הרשתי לעצמי להגג בנושא והמסקנה היתה שאין טעם אמיתי בפעולה כמו זו שמציע אקונצ'י.
כל פיצוץ שכזה יהיה מבוקר ומוצנח מלמעלה ולא באמת מהווה פעולה חתרנית.
היחידים שיכולים וצריכים "לפוצץ" את בית הספר הם התלמידים, כל שנה מחדש.
הקצעה של חלקי לוחות, קירות, או כל תחום אחר לגרפיטי או יצירה היא בגדר הגמשה של המטריצה, לא יותר.
אם היו נותנים לי לתכנן בית ספר הייתי מתכנן את הבניין הכי משמים שאני יכול, ואני יכול, בהתאם לכל התקנים המזוויעים של משרד החינוך ואז ביום שבו היו מסימים את הבנייה או ביום תחילת הלימודים הייתי מגיע עם פטיש חמש קילו וארגז של צבעים וכל מה רק נכנס בארגז האופניים שלי ומתחיל להשתולל…בתקווה שהתלמידים יצטרפו.
זה מה שאני חושב היום ,לא מבטיח שאחשוב כך מחר:)
מירי, חן חן.
זו באמת שאלה אם אקונצ'י מכוון להרסנות. אישית, אני לא חווה אותו כהרסני אלא כסוּפּר יצירתי. ומצדו, הוא פשוט מימש מטפורה (וזאת שאלה אם אפשר לדבר על סבטקסט כשמדברים עליו. הוא הרי החליף את הזוגיות של טקסט-סבטקסט, במודל פוליגמי, שבו יש לכל טקסט כמה שיותר פרשנויות). והאמצעי נראה לי זניח. בכלל ובפרט בגיל בית ספר יסודי כשהאמנות היא הרבה פחות "מכוּונת מוצר" ויותר משוטטת.
ובאשר ל"מוסדות חינוכיים". אני לא בטוחה שאני מקדמת אנרכיה, אבל ללא ספק משהו הרבה יותר דיאלוגי ושוויוני, כמו שיש לי כיום עם אנשים. את מדברת כל הזמן בשני קולות (יש טיבטים/מונגולים כאלה שיודעים לשיר בשני קולות. כלומר, שני קולות לאדם). זה חלק מהקסם שלך 🙂
*
אמיר, שלא תחשוב שזה לא עלה בדעתי… אפילו הרחקתי לכת וחשבתי איזו צביעות זו מצד בית ספר לאפשר מין פיצוץ מבוקר כזה מחוץ לגבולותיו. ומצד שני – זה לא התקבל…
אז אולי זה כן חתרני.
זה לא התקבל כי המערכת מקובעת וחסרת גמישות ומודעות עצמית בכלל, ובין הייתר סובלת מפרנויה.
לא שאין ערך לפעולה שהוא [אקונצ'י] מציע אבל הוא מוגבל מאד.
אצלנו המערכת לא שונה בהרבה,
אדריכל שלא יביא בחשבון מערכות "אצבעוני" [מונע מעיכת אצבעות בצירי הדלתות]
סורגים סמי היסטריים על כל חלון ועוד מליון ואחד מנגנוני בטיחות מטורפים, מסתכן באובדן רשיונו ובמאסר.
באופן אישי אני חושב שככל שמרבים במנגנוני הגנה הסכנה מבפנים גוברת.
כבר הבנו שסטריליות בבית לא מונעת מחלות מהילדים, רק הפוכת אותם לאלרגיים יותר, שמכוניות עם כריות אוויר יכולות להביא לשעננות ונהיגה פרועה ובבתי הספר המוגנים הילדים הופכים לאלימים.
אולי אני מגזים אבל הרושם שלי הוא שמשהו לא עובד בשיטה הזו.
יש מקומות בהם "בית ספר" הוא לא יותר מאשר עץ בחצר.
אלה שני דברים שונים. ענייני הבטיחות קשורים למחיר הביטוח ואחריות משפטית ותביעות.
המניעים לדחיית הסככה הם חינוכיים: כאילו יגדלו בה טרוריסטים קטנים כי היא נותנת לגיטימציה לאלימות. ומצד שני – החשש מהשיקוף – מה זה אומר על בית הספר כשהילדים שמחים על הפיצוץ. ושני הדברים (העידוד לאלימות והאגו) נראים לי כמו צרות אופק.
ועם זאת, אני חושבת שהסככה הרבה יותר חזקה כרעיון וכהצעה מכל מימוש אפשרי שלה.
וגם את זה אני אומרת בהסתייגות. כי אי אפשר באמת לנחש איך משהו יפעל. הנה אני עם כל התוקפנות שלי כלפי בית ספר, לא ראיתי את מה שהיה מובן מאליו לבני…
ועצים זה הכי. אם הייתי יכולה הייתי מבלה את כל הילדות שלי על עץ.
אה, אני יודעת לשתוק בשני קולות. אפילו במונגולית
אני ממש לא בטוח שאין קשר בין הדברים.
העניין הוא המחשבה שמאחורי הדברים ולאו דווקא הפרטים הנראים לעין.
בסופו של דבר מדובר בהלך רוח מסוים שרואה בילדים משהו שצריך להגן עליו, לשמור עליו ולתמרן אותו על ידי הצרת מחשבתו לתוך תרבות מסוימת ואופני חשיבה מסוימים, הארכיטקטורה היא רק הביטוי הפיזי של העניין.
כל חריגה של ילד מ"נורמה" התנהגותית לא מתקבלת בברכה.
בית ספר מסורג עם מסדרון בטיחות לא יכול ולא רוצה לעודד חשיבה עצמאית אצל ילד, בהגדרתו הוא נועד להגביל את יכולת התנועה של הילדים בו לתחום "מותר".
ייתכן וזו מלכודת ואין לארכיטקטורה שום אופן להתמודד בצורה מוצלחת איתה ובעצם כל מבנה ייפול לאותה מלכודת, גם המבנה המפוצץ לכאורה של אקונצ'י.
ואולי לילדים זה בכלל לא משנה כי יש להם את הדרך שלהם לקרא את המרחב בדיוק כמו שהבן שלך עשה, וכמו שמים מוצאים את דרכם כך גם הרצון החופשי שלהם יפרוץ בסוף.
בקיצור, אין לזה סוף:)
לפחות בעניין העץ אנחנו מסכימים לגמרי 🙂
מירי 🙂 🙂
אמיר, באמת אין לזה סוף, אז רק עוד דבר אחד. אקונצ'י אמנם השתמש במילה "לפוצץ" אבל אני חושבת שעוצמת האלימות היא שלי יותר משלו. הוא לא בקטע של דברים בלתי הפיכים. יכול להיות שהוא התכוון לחַרֵב כמו במשחק קוביות, כשמחר אפשר לשנות ולבנות משהו חדש.
ובכלל לא דיברת על יופי? כי ברור שהמנהלים שהבן החכם שלך מכיר יגידו גם שהסככה הזאת לא יפה. היא לא עומדת בסטנדרטים של יופי שלהם אנחנו מצפים.
(בעניין הזה התשובה הכי מעניינת היא הפוסט של מירי מהערב: http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=624216)
בית הספר זו חתיכת דואליה להורים. מצד אחד הוא כולא את ילדינו במובנים פיזיים ומחשבתיים, מצד שני, הוא משחרר אותנו. לפחות כאילו. ראיתי את הכותרת והמחשבה שלי היתה – אבל מה אני אעשה איתם בבית עכשיו שפוצצו את בית הספר?
רוני, היופי כאן קשור לחתרנות, כי הרוס זה יפה, כמו תפרים בחוץ וג'ינסים קרועים, וזה גם סיפורי וסוגסטיבי, אז בכלל. ואני לא מדברת רק על אמנות – שם תמיד מנסים להגיע אל מעבר לקשת בענן – אלא על אופנה. משהו שנגיש לכול (טוב, כמעט לכול). ומצד שני הריסות זה לא "מסודר", אבל הטענה הזאת (כמו הדבקות באידאל יופי שאבד עליו הכלח), שוב מוציאה אותו שמרן.
ובעניין הדואליה – את צודקת. בית הספר מתמרן בין אינטרסים סותרים. בתור יישות פסיכולוגית הוא מאד עגול ומורכב 🙂
מרית קרובתי,
האסוציאציה המיידית שלי היתה השיר "שברים" של המשורר הפורטוגלי נונו ז'ודיסה מתוך ספרו הרהורים על הריסות (הוצאת כרמל: ירושלים 2000). הנה השיר בתרגומו של אהרן אמיר:
1
קבל את החולף; שום דבר
סופי, ובן-קיָם, לא יוכל לגעת בךָ
2
משהו נראה לעין עובר
את גבולות היש
3
בלילה נפצה הרוח את
אחד החלונות האחוריים
4
רק קול הלילה שורד
באור הבוקר ושאונו
5
(לוּ, אך יגיעוני
העננים ההם, באוֹפק)
6
אבל השֶבֶר מבטא
את נִפּוּצָן של תעצוּמוֹת
7
בשֶבֶר האחרון, עמֹד
על החלוֹף ושְקוֹט
ו- 'מקום נפלא למחבואים והתקפות' זוהי אמירה קיומית ממש, אשר חורגת ממתאר נופן של הריסות .
ואת אמרסון פשוט חייבים לצטט: "האדם הוא אל בחורבותיו"
A man is a god in ruins
נראה לי שיתפתח כאן דיון בחורבות; בתור ילד אהבתי ושיחקתי המון בחורבות, הרבה מהן, כמובן, של פלסטינים – ה'חירבה' היתה "אתר" כמעט בכל שכונה של בני דורי; הן היו, כפי שלא ידענו אז, חורבות של מה-שאסור-לדבר-עליו…
ויש החורבות של בורחס – בכלל, בעיני (בניגוד לאופי האלים שהציעה מרית וקרוב יותר לשיר ששועי הביא) חורבות – ושיטוט/משחק/לימוד הן מטאפורה של זיכרון
שועי, טקסט הוא ראי, אין ספק. באמת זה מה שראית?
ע, פתחת כאן דלת גדולה.
את החורבות של בורחס אני לא זוכרת (רק את שם הסיפור שנקרא כמדומה "חורבות מעגליות", בגלל הסתירה; מעגל זו צורה כל כך חלקה וסימטרית).
בחורבה של אקונצ'י יש משהו פתאומי שמנוגד לאורך הנשימה של הזיכרון. אבל אולי זו לא סתירה, אלא מצב צבירה אחר, העבודות שלו הן מעין דיאגרמות של דברים שאחרים כותבים עליהם שירים.
ובעצם שניכם נדמה לי, לא הגבתם על העבודה של אקונצ'י או למה שכתבתי עליה, אלא ישירות למילים כמו שבר וחורבה. (זו לא תלונה, להפך. טלפון שבור זה סוג נעלה של שיחה).
הדברים של ע' גרמו לי לחשוב שוב על העבודה הזו – במחשבה שניה, אני לא בטוחה שהמילה 'חורבה' מתאימה כאן בגלל תהליך הייצור הסינתטי. זו סימולקרה של חורבה, מה שמחזק את האספקט החתרני. בגלל שלא הכנסת תמונות לפוסט, אני מנסה לדמיין בעיני רוחי את הפרוייקט הזה, אילו קם – וכל מה שעולה אצלי מאז אתמול זו האנדרטה שתכנן דני קרוון לחטיבת הנגב, שנראית בעיניי כמו שרידים לציוויליזציה שנטשה.
אני מסכימה שחורבות זו מילה ספוגת זמן, ובסככה אין בעצם זמן. אקונצ'י המיר אותו בחלל. אבל גם סימולקרה לא נשמע לי מדויק. זה באמת מזכיר לי יותר בנייה בקוביות, שבה בין "ארמון" ל"חורבות" יש הבדל של תנועה אחת.
כמה אסוציאציות על הנושא האהוב הזה – מן המחריד אל המצחיק:
סצינת הסיום בסרט "אם…":
בית הספר של ברבאבא:
https://docs.google.com/present/view?id=0AdiKar-JkubPZGNoNW42OGpfMTlzaHd3aDJjYw&hl=en&pli=1
וילדה קטנה, יחידה ותמה:
מרית, כן, נזכרתי בפרגמנט הראשון ובשביעי של ז'ודיסה ופתחתי את הספר בכדי לצטט את השאר.
הריסות וחורבות הן חלק מכל נוף עירוני. למעשה, בני אדם לא ממש מסוגלים לנטוש אותן, ולחדול מלקיים אותן. דוגמאות בשפע אצל שכננוּ שרון רז.
כולנו בנויים לתלפיות והרוסים בתכלית. זה סוד קסמו של האדם.
ע', כזכור השורה של אמרסון היא המוטו של "אדם בן כלב" ליורם קניוק. תש"ח הוא רפורטאז'ה יותר מאשר ספרות. אבל סוף סוף יש את ספורי הרקע של "אדם בן כלב" ושל "חימו מלך ירושלים".
זה כלל גדול שקיבלתי: לא לתת לסופות בנגב להסתיר את הגמלים; לא לתת לשעטת האוטובוסים והמשאיות על כבישי הנגב להסיט את מסע החד-אופן.
מתוך אלגיה שנכתבה הבוקר:
האדם הוא בייגל'ה עם סומסום שננטש במוזיאון תל אביב; איי, האדם הוא לחם אחיד ללא ממרח בבינאלה של ונציה.
עידן: סצינת הסיום של IF לא היתה מחרידה בעיני כשהייתי בתיכון – היא היתה שירה צרופה של אחד הסרטים שהכי אהבתי (אז)…
מרית – את צודקת; אני הגבתי למלה אבל כן – בדרך סמויה – גם לשימוש ב"חורבה" בעבודת אמנות; "חורבה" (גם מגדל קוביות שהתפרק) אינו יכול להתקיים ולהיות מובן אלא מתוך יחס ל"סדר"; האסתטיקה שלה היא אנטרופית; חורבה מסמן את מה שהיה קיים – כמו שמחיקה נראית לעיין מסמנת גם את מה שנמחק וגם את המחיקה עצמה. ואני גם טעיתי (זה קורה לי פעם בכמה שנים) – יש הבדל גדולף גם בצורה, בין "חורבה" כתוצאה משחיקה, דעיכה, ניוון, שיכחה, ובין "עיי חורבות" כתוצאה מפעולה יזומה, משבשת, חתרנית, אלימה, מפרעת. עוד אדבר על זה אחרי שלמדתי לחשוב לפני שאני מדבר
שועי: אני נאלץ לציין בצער רב שזה הטקסט הראשון שלך מזה זמן רב מאוד שבו מופיעים גמלי אבל *ללא* חד-אופן; אתמהה… לא זכרתי את המוטו של "אדם בן כלב", אבל זכרתי בשעשוע את העובדה שקניוק כתב פעם – באחד הטורים שלו ב"דבר" ז"ל, שאיסוף והוצאה לאור שלהם היה נותן לנו תשח משופר פי כמה – שהוא בילה שבועות בחיפוש אחר מקור המשפט הזה בכל כתבי אמרסון, והעלה חרס בידו; פרימיטיבי שכמוהו, למה הוא לא גיגל? המקור עולה בשנייה
עמוס, גם אני זכרתי את הסצינה הזאת בהתפעמות, כי על רקע כל מה שקדם לה – היא מנומקת להפליא. יש בה היגיון מטורף, רומנטי לגמרי. רק שעם השנים אתה מבין שזה בדיוק ההגיון של הטרור.
עידן, איזה מגוון! (כבר חשבתי שלכולם זה עבר, חוץ ממני). הילדה מהשלישי זאת אני.
שועי (עמוס), יש הבדל בין נטוש למפוצץ אבל עמוס כבר עלה על זה. נחכה שיגמור לחשוב…
ואני לא ממש מתלהבת מהקביעה הזאת של אמרסון. היא קצת חנפנית ומגזימה בצד הפאתוס.
עמוס, עידן, לא ראיתי את If, אפילו לא שמעתי עליו.
עמוס, יש חד אופן! שים לב, אחרי המשאיות והאוטובוסים ולפני הביגל'ה העגול עם הסומסום במוזאון תל אביב. פעם אחת העליתי חרס בידי, זה היה די מזמן, באיזו מחווה שכוחה לדנילו קיש ("שעון החול" שלו הוא יצירת מופת וגם "אנצקלופדיה של המתים"). הנה כאן: http://shoeyraz.wordpress.com/2008/12/07
בתקופה ההיא עוד טרם החילותי לבלוש אחר גמלים גם טרם נודעו לי קסמי החד-אופן, אבל כבר התחלתי לרחרח אחר אתרים ארכיאולוגיים כנעניים ונבטיים.
אני חושש כי פעם עוד ייסתבר כי הסיפור "הגלגול" נקרא במקורו "הגיגול" ובו גרגור סמסא הוא הבאג במערכת, ובד בבד, הדאוס אקס מכינה.
מרית, הוא שאמרתי, ועל כן עברתי לגרסא לפיה האדם הוא לחם לחם אחיד ללא ממרח בבינאלה של ונציה.
ונציה היא כעץ שתול על פלגי מים; יש בה סוחר– סוחר מונציה שמקטר כל הזמן על כך שאם דוקרים אותו גם הוא זב דם אבל תובע ליטרת בשר של אחרים; ונציה שוקעת כל הזמן אבל דווקא גשר לונדון נופל בסוף (או גשר המכביה), כל כך אפייני להתנהלות הקוסמית+ שי לחג לקוראינו המתמידים לקראת הפסח, במקום אפיקומן: מוות בונציה -ב-19.99 (ספר קוּפָּה).
מה אין בונציה? גמלים וחד אופן. לכן אני אפילו לא חושב לנסוע לבינאלה.
עידן: נכון, זה ההיגיון של הטרור; הזעם המסוגנן והמובנה להפליא
מרית: ששש, חושבים עדיין
שועי: אין שום חד אופן! בונציה תשוט בחד-אבוב (אתה זוכר שנתקלנו לראשונה במוות בונציה? זה היה ממש אחרי ששתינו נס במילנו!)
בכלל, אתם נורא זריזים. תנו לדברים לשקוע (זה נכון גם לוונציה; ולמערב בכלל לפי שפנגלר)
עמוס,
אני זריז גם בענייני עסקים (סוחר מונציה או לא סוחר מונציה?!). על כן אני יוזם הסכם מיזוג בין טיל אולשפינגל ובין אוסוולד שפנגלר. ייקראו לזה טיל אולשפנגלר. הוא יהיה עם נטייה לחמוד לצון ולשתות כדת, אפו יהא אדמדם כחוטמו של פלסטף, ופרופ' ניטשה יאמר שיש בו רק צד דיוניסי ואין בו צד אפוליני כלל (איזו טרגדיה!). בלכתו אל האישה הוא יוריק קודם שוט טקילה דורנגו (להקל על ביישנותו). על כל פנים, הוא יותיר אחריו ספר אחד, מאגנוס אופוס. ייקראו לו: "שתיית המערב". אי אפשר להבין את המאה העשרים בלי לקרוא את הספר הזה. אבל גם אי אפשר להבין מה כתוב בספר הזה. כתב היד בו רועד, מוכה עווית, ושורות הכתב אינן ישרות. פעם הביאו לגרשם שלום את כתב היד, כמומחה בפיענוח כתבי יד, וגם מתוך תקווה למצוא בו יסודות קבליים (עבריים? כריסטולוגיים?). שולם הפך פוזל אחר הקריאה וכבר לא רפא לו אחר כך. מאז איש מתלמידיו הרבים אינו מעז לפתוח את הספר.
[אם משמיעים את התגובה הזאת הפוך אפשר לשמוע בבירור: אני רוכב על חד אופן בעקבות גמל שהתאבד בערבות הנגב]
…נזכרתי ב"קץ הילדות" (ארתור ס. קלארק), שם האנושות מתמודדת עם חייזרים שמשיתים מן 'סדר עולמי חדש'. עד כמה שאני זוכרת, הם נראים כבני שטן, כלומר מה שהנוצרים החשיבו כבני שטן – סאטירים. בספר זה מוסבר כזכרון עתידי שהאנושות נשאה איתה, מן דימוי נבואי. אחרי כמה שנים של שליטה חייזרית סובלנית (אבל תקיפה) ונוחות כלכלית, נוצר גזע חדש של ילדים שאין למבוגרים שום דרך לתקשר איתו. הםמתכנסים ביערות לטקסים פראיים שאיש אינו מבין מלבדם. האנושות נכחדת לאט לאט, והעולם שב לפראותו. מאוחר מדי, מתבררת שזו היתה תוכניתם של החיזרים מלכתחילה, אלא שגם הם לא יודעים את תכליתה הסופית.
כשקראתי את זה אז התחלחלתי, ודווקא היום אני יכולה לראות בעיני רוחי דבר דומה שיתרחש.
חוץ מזה, בשנה שעברה הייתי עם בני וחברו בחוף הים והם בנו מערכת (משוכללת!) של מבנים ותעלות מים. משפחה שכנה שגם בנתה מערכת משלה (אבל שלא תחשבו, לא כה משוכללת!) הציעה לכרות עמנו ברית ולאחד את שתי המערכות. אני נעניתי בהתלהבות, אבל בני וחברו (המשוכללים, כזכור!) עקמו את אפיהם והחלו לכתוש ולהרוס כל מה שנבנה עד אותו רגע, תוך אימוץ גישה פילוסופית שלפיה "גם לכם גם לנו לא יהיה".
מאז אני מתווכחת עם חברים מה מהנה יותר, לבנות או להרוס. להרוס, לא…? 🙂
כביכול ניראה שלפוצץ את בית הספר היא פעולת טרור אנרכיסטית. כן, אפשר לפרש זאת גם כך. אך מצד שני אפשר לומר שבית הספר הוא המוסד הראשון שבו מפרידים לילד/ה את הלימודים מן החיים. אצלנו בארץ הדבר מוקצן עוד יותר משום שהילד מובא אל בית הספר המוקף בגדר ועל השער ניצב שומר עם החרב המתהפכת לשמור שהחיים לא יכנסו פנימה. הילדים שיהפכו לנערים/ות במוסד הזה כלואים בו למשך 12 שנה שזה קרוב למאסר עולם קצר. אם נצליח לפוצץ את בית הספר נוכל להשיב את הלימודים חזרה אל מקומם הנכון בחיים. ויפה שעה אחת קודם. וכדי ללכת עד הסוף אפשר להיזכר באחת הסצנות היפות בקולנוע, סצינת הסיום של ד"ר סטריינג'לאב (צריך להיות אנגלי כדי להבין עד הסוף את הדקויות של הסרט הנהדר והמצחיק עד אימה הזה).
היא ממימוש המטפורה-taklada
שועי, אין שום סיכוי שאצליח לענות על זה במילים. קבל 🙂
עמוס, עידן, חבל שלא ראיתי את If. ארגון וביות כעסים מוכר לי מבפנים.
ציפור, מה מזכיר פה את קץ הילדות?
להרוס זה הכיף של הדיוניסים. קצר ובזבזני.
דודו, זה מאד אידאליסטי מה שאתה אומר, אבל בית הספר כמו שרוני ציינה הוא גם בייביסיטר בזמן שאנחנו כותבים למשל, שגם זה קצת מופרד מהחיים.
וד"ר סטריינג'לב שולתתת!!!1
נחום, תודה, תיקנתי. (מה אתה, מגיה? עורך לשוני?)
מרית יקירתי – את תחמנית, את 🙂
ידעתי שהבטחת לפוצץ את ביה"ס אבל לא ידעתי שמסתתר לו שם דון ויטו, בין ההריסות…
וזה לא שאני לא מנסה, את יודעת, אבל לא מצליחה להבין את קסמו.
לגמרי לא.
הרעיון הזה, בניגוד לרבים מרעיונותיו האחרים, לא מזעזע אותי, לא מגעיל, לא מרתיע, לא מצמרר, נראה לי סתם אדיוטי.
וגם מזכיר לי משהו מהזמן שבו למדתי בבי"ס. רגיל. גם זה קרה לי. למעשה, זה היה בי"ס לאמנויות, שחשבתי שיגאל אותי משממון המע' הרגילה, אבל אז הסתבר שהוא משמים ומייבש, אבל זה לסיפור אחר. העניין הוא שפעם קבלתי שעורי בית בשעור תולדות התיאטרון, הייתי בכיתה ז', והיינו צריכים להביא תמונות ולכתוב עליהן איפה ייש בהקהל ואיפה השחקנים. לקחתי תמונות נוף בעיקר, וסימנתי עליהן דברים הזויים כמו – הקהל על הגג והשחקנים בים, השחקנים על החבל והקהל למטה וכו' וכו', מצבים היפותטיים לחלוטין. כתרגיל בכיתה ז זה היה יצירתי וחינני ואני אפילו די גאה בזה, אבל אי אפשר היה להעלות שום הצגה בצורה הזאת, אי אפשר היה לראות ככה מה קורה על "הבמה" ולא לשמוע ולא כלום.
ברור שהרעיון של אקונצ'י לא אפשרי- לא כי המערכת אטומה או מרובעת או מקובעת אלא כי הוא לא פרקטי. לא חוכמה לפוצץ בתי"ס, לא חוכמה להוציא לשון, לעשות דוקא ולהשתין מהמקפצה. חוכמה הרבה הרבה יותר גדולה ליצור בית ספר שתלמידיו לא רוצים לפוצץ אותו – לא כי הם צייתנים ו"ילדים טובים" אלא כי הם חלק אמיתי מביה"ס, כי הוא שלהם כמו שהוא של המורים, כי הם- שומו שמיים וסליחה על הרדיקליות- אוהבים אותו. בי"ס שבו הם מציירים עליו ומרססים עליו ויוצרים עליו וכותבים עליו כדי להתבטא וכדי להעשיר אותו, וגם כדי לייפות, לא מהצד השני של המתרס אלא מאותו צד, ובלי מתרס.
אז מה הוא עשה פה בעצם אקונצ'י? כלום. רק צעק בוז ולצעוק בוז זה בעיני לא חוכמה, כי זו לא אלטרנטיבה.
והילד שלך, סמאללה עליו, אחלה רעיון יש לו! אני חושבת שאחריות המבוגרים לדאוג ש"הריסות" כאלה יהיו נטולות מסמרים חלודים/סכנת התמוטטות וכו' מצד אחד ומאםשרות משחקים ומחבואים וכל מה שבא לו מצד שני.
ושועי, וע', והגמל, והחד אופן, והגמל שלחש לי באוזן שעוד מהאדום האדום הזה מסתתר פה בפוסטים קודמים שאגיע אליהם אינשאללה מחר- וזה טוב- כי מחר בריא לי לצחוק- 🙂 🙂 🙂
והרבה הרבה הרבה עקבות נוספים בדיו לימון.
טלי,
מת עליך.
טלי יקירתי, הרי אמרתי, היזהרי במשאלותייך… 🙂
ובעצם הייתי צריכה להפסיק פה, כי השם אקונצ'י פועל עלייך כמו כישוף גרוע יותר מעטלפי נזלת, את פשוט מפסיקה להקשיב. אבל כיוון שאני ילדותית בכל זאת אגיד שני דברים.
האחד, שמעבר להצעה עצמה, יש בפוסט רק שני דברים שנאמרו מטעמו של אקונצ'י: ההצדקה הפיוטית, כלומר מימוש המטאפורה של "אין בית ספר", והעידוד ליצירה ולשפה אישית מחוץ לגבולות בית הספר. אז האידיוטית היא כנראה אני…
והשני, שההגדרה שלך לפרקטיות היא מאד מגבילה. הסככה הזאת בצורתה הנוכחית והלא ממומשת, היתה מאד שימושית בשבילי כדי להתמודד עם הכעס שלי על בית הספר, כדי לעבור תהליך שמתחיל בתשוקה לפוצץ אותו (זאת אני הילדה מהסרט השלישי של עידן) ומסתיים בהבנה שאפשר להחליף את הפיצוץ במשחק המחבואים שהציע בני או במשחק פרשנויות על העבודה של אקונצ'י, ממילא כמו שאמר ג'ורג' הריסון, איטס אול אין דה מיינד…
חד* החתן, בוגר תיכון
(קצתו שמשון, קצתו יָרחון)
לקהל קרובי צד הכלה
(רבים חרשו בה, בעֶגלָה):
חד קרן על גב חד אופן
פרוות חורפן למחורפן
שייפו שפן, כפו כָּפַן
חיטבו גופן, עצבו גופן –
(פוֹנְט, יענו, כמו במשפט –
מזה הפוֹנְט יצא פנאט) –
מהגומל יצא נגמל
מהנימול יצא נמל
ומהצוף יצא צופָן
מהאופָן יצא מָעֲפַן
(במלרע!) ומרז (שועי) יצא
מתוק – הגמל שלא נמצא
*שימו לב לסימבולים פאלים
לחטף פתח, ששתיקה יפה לו
לחרוז האחרון, האלתרמני
בין אלתר-אגו ומר מאני
אלמונימי – תודה..:-)
מרית יקירתי- אמרת גם אמרת, נכון….
אבל חלילה! את ממש לא אדיוטית!!!!!!!
פנו אליו בבקשה לעצב סככה והוא הציע לפוצץ את ביה"ס, האדיוטיות עליו, לחלוטין! אני לא מזלזלת באפקט התרפואטי שההצעה הזאת השפיעה עלייך או בפרקטיות שלו, אבל פנו אליו (אם הבנתי נכון) בבקשה קונקרטית, ארכיטקטונית, ובתגובה הוא הוציא לשון, במקום להתאמץ וליצור משהו אחר.
דוגמא היפותטית: לו מישהו היה מציע לפוצץ את הספריות הציבוריות כי הספרניות צעקו עליו כשהוא היה ילד, זה היה בעיני אדיוטי וסתמי.
לו מישהו (היפותטי, כן?…) היה מקים ספריה שבנויה בגן ציבורי, כארונית כזאת, פתוחה לכולם ובעיקר לאנשים שהיגעו מכל העולם והמדינה אליה הגיעו יורקת להם בפרצוף, ולו הספריה הזאת היתה מקוטלגת בקטלוג דינמי לפי רגשות ומקפידה להיות מקום חי, תוסס ומחבק שבו מותר ואף רצוי לגעת בספרים, לדפדף, להרגיש ולדבר – זה, בעיני, מעשה יצירתי, אמנותי וגם פרקטי.
כן, יש בו מן החתרנות, אל תדאגי, אבל אני מעריכה חתרנות לשם שינוי ולשם יצירה ומזלזלת בחתרנות לשם חתרנות.
(ואיך עושים אייקו של נשיקה? קבלי אחד כזה)
ובי נשבעתי – זה ממש לא פועל עלי כמו עטלפי נזלת!
ההיפך, אני מופתעת מחדש כל פעם מאיך שהרעיונות שלו לא מדברים אלי, לא מגיעה עם זה מראש, בחיי! (אבל את לא מאמינה. אני יודעת. אבל נשבעת בכל זאת) ודוקא הפעם הגבתי שונה, באמת- כי בניגוד לרבים מהעניינים שלו שנראו לי מגעילים/אכזריים/מסוכנים/דוחים, זה סתם נראה לי מיותר.
אבל מה שאת אומרת על זה ממש ממש לא מיותר לי, גם כשאנחנו לא מסכימות.
אייקון, למרות שמותר גם הייקו
מוסא נונּי, הדג שחצה את הים בחָרבה
חיוך שלוח (גם אוריד בפניך הכובע)
אשיר ואתשָבח כיהודה לוי טובה
על שיר-זמר מניכאי זה, שמליבך נבע
,אפוּד רגש טהור ומעורר גם מחשבה,
ואף חיוך אשר לא מש מן הפנים, ולא גווע
[לצופים בשחור לבן: יהודה לוי טובה היה ראש אחד הקהלים השבתאיים בסלוניקי בראשית המאה ה-18 והרוח החיה מאחורי קובץ שירים בן למעלה מאלף שירים הנקרא שירות ותשבחות של השבתאים].
לא מוסא נוני הדג שחצה את הים, אלא ארבעים הימים של מוסא דאג… (הה!)
למי שלא מאמין לשועי (וגם מי שכן, מעניין) –
http://web.macam.ac.il/~yon/av/av05mh9.htm
אני חושד בדג-משה (כמו הדג נחש? לא! כמו לדג משה היתה חווה. גם לאדם הראשון) – מישהו זוכר את דאג המרשלד? בטח יש קשר
שמתם לב לעדשה שבשמי? הוצאתי אותה מהמזרן של הנסיכה
— מספיק שטויות ליום אחד
(-:
המוסא היחיד שאני מכירה הוא דוקא קרקדן. לבן. דמיוני. אבל בטח רק שועי יודע מה זה קרקדן וגם זה בספק.
רמז: זאת חיה. מילה אמיתית בשפה אמיתית. ליל מנוחה! 🙂
פלופ! (זה לא רמז דוקא!)
הסכיתו ושימעו סיפור ילדים.
פעם בעוברי ליד היאור (לקראת פסח אני תמיד עובר ליד היאור) שמעתי את מוסה דאג אומר לנסיכת הנילוס: אני אוהב אותך נסיכת הנילוס! נסיכת הנילוס צחקה ואמרה תוך כדי שהיא מתרחקת ממנו בחבטת זנב: אבל אתה לא יכול!
למה לא? התאכזב מוסה דאג מרה אל גבה המתרחק.
כי אתה לא דג, ענתה והתיזה עליו מים בסנפירה.
מוסה דאג התבונן המום בנסיכת הנילוס המתרחקת בתנועות סנפיר חינניות וצעק: אז מה אני?
אתה גמל! עלתה תשובתה ממימי היאור העכורים.
אני גאמאל? סח לעצמו מוסה דאג ורץ לאימו.
אימו של מוסה דאג ניקתה באותה עת את הבית מחמץ (היא הייתה שייכת למצרים יראי השם שבגללם היו למצרים סוסים לרדוף אחרי בני ישראל) ונדהמה לראות את מוסה דאג רץ לקראתה בשעטת פרסות והוא מרייר כדרכם של גמלים. לאן אתה רץ מוסה דאג? שאלה בדאגת אם כנה. אני לא מוסה רקק לעברה גאמאל מוסה, אני גאמאל מוסה. ולאן אתה רץ שאלה אימא את דבשתו המתרחקת. לנגב, צרח, שמעתי שזה מקום טוב לגמלים מתאבדים. ונעלם…לתמיד.
ומאז שרים הגמלים בנגב על אהבתו הנכזבת של גאמאל מוסה לנסיכת הנילוס: בערבות הנגב התאבד גאמאל…
טלי, אין לי מושג מהו קרקדן, כלומר אני יודע מהו פרקדן ומהו קרפד, הייתכן כי קרקדן הוא קרפד רובץ פרקדן? (מה שיחזיר אותי אל קרמיט חביבי).
ע', דודו, מרית, אני מודה לכם על המחוות, 'לא גבה לבי ולא רמו עיניי, ולא הילכתי בגדולות ובנפלאות ממני, הסיפור על הגמל ועל החד אופן הוא התרחשות אמיתית, לא כיחדתי מכם דבר. דרכה בין התנועות-תנודות הפנימיות בנפשו של אדם. לא יודע איך להסביר זאת טוב יותר. אתם צוחקים ואני נשאר עם הגמל ועם החד אופן. אולי זהו ביטוי לרצוני לגלות יבשת חדשה (תמיד בילדות רציתי להיות שודד ים או מגלה ארצות),או כמו שאני אומר: אם לא יבשת אז דבשת. חדשה.
היה אחד מקובל בשם משה מקרקא (קרקוב). היה לו ספר בשם 'מגלה עמוקות'. הוא גם כתב פירוש של רנ"ב אופנים (אפשרויות פרשניות) על השאלה מדוע משה לא זכה להיכנס לארץ ישראל. ספר קבלי יפהפה. קצת מוזר. שום דבר לא נראה בו כמו שהוא נראה. אבל אני מתגלגל בינתיים על אופן אחד אשר בארץ, ואם תתאזרו בסבלנות, כָּגָמוּל עליי נפשי, אולי עוד אביא אי בזה-אי בהוא פירוש יפה של המקובל אברהם היררה על האופן האחד אשר בארץ, ונתגלגלה עימו.
התבלבלתי, קראו לו נתן שפירא מקרקא ולא משה. הוא היה קרקדן ידוע בביצה הקרקובית. וכל בית המדרש רקדו גם חוללו טנגו צפרדעים במקצב הקרקוביאק.
בקיצור, שועי, ובמילה אחת – הוא היה קרקדן
טלי, כל מה שאני עושה זה כדי להעלות חיוך על שפתי בת המלך (שמזעיפה את פניה כשהיא שומעת את השם ויטו); זו מטרתי וזה גם גמולי (שום קשר לגמל של שועי!)
ע', אגב בת מלך, תמיד חבבתי את שבעת הקבצנים של ר' נחמן, ובמיוחד את הקבצן השלישי שהוא מגמגם היודע לספר סיפורים נפלאים. מה שמצער הוא ששבעת הקבצנים האלה כבר לא קבצנים. הם המפעילים של הציון באומן. ומאז
הפכו תאגיד עולמי רָשוּם (הם די קמצנים, כלומר קבצנים-קמצנים ומתקדמים בתנועות קובוצים וקמצים, די דומה לשחיית חזה, רק ביבשה ולא במים). אם אי פעם תגיע בת מלך לאומן ותעורר את הצדיק מתרדמתו בנשיקתה (אחרי הכישוף שהטיל עליו טאטע עם התפוח מארץ ישרואל, שר' נחמן ברח ממנה כל עוד רוחו בו, וגם הבעש"ט נתקע באמצע הדרך, כי כל מקום אליו אני הולך הוא ארץ ישרואל) נוכל לקרוא לסיפור הזה: נחמניה ושבעת הקבצנים ולשחררו אחת ולתמיד מרשותם של האחים גרים, שתמיד היה בהם משהו עגמומי מדיי, וגם אין בסיפורים שלהם גמלים.
אבל כל זה אינו אלא משל ארוך למלך שפתח דוכן חמוצים בשוק מחנה יהודה ושכר את חז"ל שיפארו וירוממו את דוכנו בשמות כגון: בריאה, פלטין, פלטרין, היכלו של מלך, פתח גן העדן. אני אומר לך ע', דוכן חמוצים, על יד מורטות העופות. זה כל הסיפור, דוכן חמוצים! הבונוס היחיד הוא שמהקומה למעלה ברח' האגס 1 יכולים לשמוע לפעמים את בת מלך בנאי שרה 'אסדר לסעודתא בצפרא דשבתא' שתיקן האר"י. אבל היום יום חמישי. ובכל זאת שומעים. אבל דע לך,המלך לא תיקן פלטין ולא פלטרין. שיהיה הכי ברור שיש: כולה מדובר בדוכן חמוצים.
טלי, באגרות הרשב"א מצינו כתוב
בשום שכל ובלשון בהירה דברים
ברורים ומבוררים אודות הקרקדן
וכל אשר עלה בגורל עם ישראל בגינו:
חגור חלבן על ירך,
טול מקל והך על קרקדן,
הבה עצה ודבר לבנות גלל
לבלתי יפרצוהו שועלים,
מדי נא חלב מליצמך מעופפת
על פני חכמי הארץ הלזו,
ואותותיך פולמות.
והוסיף הרשב"א לדבר עוד בשבחו של הקרקדן,
אלא שתנומה נפלה על עפעפינו ואנו שקענו לנו
בחלומות באספמיה. לפחות. אם לא יותר.
בגלל זה הוא נקרא "מלך החמוצים" (והרחוב נקרא "יד חמוצים" – היה פעם שיר כזה, אנחנו החמוצים, נבנה את תל אביב)
הי, מרית… למה נזכרתי בספר? כי הרהרתי בתמונת חורבות בית הספר, ובעיני רוחי ראיתי את האדמה האימתנית מכסה אותן לאט בחול ומחזירה אליה את כל החומרים שנטלו ממנה, הברזל והאבן וכולי. וזו תמונה שתמיד מקסימה אותי – אני חושבת שהיצר הדיוניסי לאו דווקא מחפש סיפוקים קצרי טווח כמון שטענת אלא רוצה מאוד להשיב כל דבר למקורו. זו תיאמת, לויתן בריח, היצר שאני מכירה אותו למרות שכל חיי אני מתאמצת להיות 'אדם טוב', אפוליני למשעי(מאמץ חסר טעם במידה מסוימת, משום שהוא רק מוכיח שאינני מרגישה כלל וכלל 'אדם טוב').
בקיצור (זה קיצור זה…?), הספר מתאר את התפראותו של העולם, ובזמן האחרון אני שואלת את עצמי אם האנושות לא תעמיד את עצמה מתישהו בפני השאלה הזו בדיוק – להיות או לחדול. משום שייתכן שנגיע למצב שבו נצטרך להחליט – אנחנו או העולם… יש לי הצעה משלי לרגע הזה, אבל היא עשויה להישמע, המממ… מוזרה במקצת…
(רגע, על מי אני עובדת? דיוניסוס רודף אחרי…?!
יש סיפור חסידי על רבי שהחסיד שלו ניגש אליו וביקש ממנו שיעזור לו, משום שהיצר הרע רודף אחריו. הרבי השיב לו, עוד אינך בשלב כזה שהיצר הרע ירדוף אחריך. בינתיים זה אתה שרודף אחריו.
ואף על פי כן)
אח, אח, אח, שלושת הטנורים!
דבריכם כבושם הערבות הנחל, כמלח בתהומות הבייגלה, כלימון כבוש בקערת הזיתים הכבושים (אני בעד להמיר את הכיבוש כולו בזיתים, מלפפונים ולימונים. מוכנה להתפשר גם על עגבניות ירוקות, בכל זאת – ויתורים כואבים).
אתם יודעים שצחקתי ממש ממש ממש, כן? בקול רם, יעני. צב"ר.זה מכונה במקומותינו (ר"ת לצוחקת בקול רם), אבל אפשר לכנות את הצב"ר בשם קישקשתא לאות חיבה, במדבר, יושב לו קשקשתא ומנגן במפוחיתו שיר צלצל גמלת, הרי.
מוצ'אס גרסיאס אמיגוס, אולה! 🙂
(שלא לומר – עולה עולה! ווארבע מחיאות כף קצובות)
וקרקדן, אם תהיתם, זה קרנף. בערבית. נשבעת! אבל זה לא סותר את שאר פירושיכם המלומדים.
מרית,
אני לא מבין בדברים האלו, ואפילו די סולד מהם, שונא את כל ההתעסקות הזו ווהתעשקות העצמית וכל זה… מה לעשות, ככה יצאתי.
בכל אופן הנה קישור שבטח יגרום לך קורת רוח:
http://media.sas.upenn.edu/pennsound/groups/Poetry-and-Architecture/Video/Poetry-and-Architecture_04_Acconi-Vito_Segue-BPC_NY_4-25-09.mov
אנונימי (ח?) יקר במיוחד, אכן קורת רוח גמורה!
כמה שההרצאה הזאת מגומגמת (מתה על האופן שבו הוא מדבר, בלי הפסקות – אם הוא נתקע לרגע הוא חוזר באופן קצוב על הקטע בו נתקע, כמו תקליט מקולקל), ולא מובנת בחלקה, למי שלא מכיר את העבודות. (למשל העבודות שלידן יש אופניים שייכות לשלב המעבר בין פיסול לארכיטקטורה. הקהל מקים את הקירות ומחזיק אותם עומדים באמצעות דיווש, או פותח את הדלתות באמצעות דיווש, כך שכדי להיכנס או לצאת מהבית אתה צריך שיתוף פעולה עם אנשים מבחוץ…). אבל איך אני יכולה לא לחבב מישהו שמתחיל לבנות בית מהגג. (אני אגב, הייתי מתחילה מהחלון).
ויש כאן גם תוספת מעניינת לפוסט הנוכחי: ההריסות כהסוואה. במקום מגדלי התאומים הוא מציע להקים בניין עם חורים ענקיים, שיש להם כל מיני הצדקות, ואחת מהן היא הסוואה נגד טרוריסטים. הטייס הטרוריסט רואה את החורים, ואומר, טוב, זה כבר מטופל, חבל לבזבז עליו תחמושת…
טלי, צוחקת צוחקת אבל צודקת
אמנם במילון שלי קרנף בערבית הוא וחיד אל-קרן (שזה מילולית ———– חד-קרן! כמו הבעל של קרן מור, אני חושב) אבל שמו ה"עממי" הוא באמת קרקדן (الكركدن)
על זה נאמר – מכל מלמדי הזקנתי
ציפור, אני חוששת שאני לא טיפוס דיוניסי. הפיצול יותר מעניין אותי מהסחף והעד-כלות. ואני גם יותר סומכת עליו, מסיבות רבות. ובכלל אני לא אוהבת שיש רק אופציה אחת (מה שדי ברור מהפוסט). זה לא בדיוק אפוליני מצדי. אבל כנראה שיש (גם במקרה הזה) יותר משתי אפשרויות.
מרית, כן כן – גם אני מרגיש לפעמים שיש לי חצי סכיזופרני וחצי ממש לא!
ע דרלינג, בניגוד למה שחושבים, הפיצול הוא השפיות.
למתעניינים בקשר בין מילים לארכיטקטורה, שימו לב לקישור ששלח האנונימי מלפני כמה תגובות. הוורדפרס חושד בכל אנונימי שהוא ספאם, ועד שאני דגה אותו מהפח הוא נדחק לאחור.
ניסיתי לאשר אותו לתמיד בכל דרך אפשרית, אבל הוורדפרס לא שם עלי. אם מישהו מבין בזה ויודע איך להסיר את קללת הספאם, אודה לו מאד.
ולאנונימים הקבועים פה – אלה מכם שלא נדרו נדר – אפשר להיות הינדיק ולשבת לשולחן, ואפשר להישאר אנונימי גם עם כינוי.
חדקרן! האח הידד! אני לגמרי בעד חדי קרן וחדקרנים ופגאסוסים גם. הייתי מנסה להתחכם משהו על קרן השפע, אבל האסוציאציה השלילית של קרן השפע בסדרת הספרים שהילד של מרית אוהב (וגםאני, עכשיו משהתמכרתי) מונעת ממני.
אני מרגישה לפתע כמו איזו שמוליקית רוזן שחדה חידות…לא בכוונה, באמת שלא!
ומרית יקירתי – ההזמנה שלך לאלמונימים שלא נדרו נדר שיהיו הינדיק ויישבו לשולחן – איזה יופי! אישית, הייתי מעתיקה את המשפט הזה וכותבת אותו בראש הבלוג.
זהו זה, אקונצ'קי לא פצץ את ביתָּצפר, הוא רק רצה לפצל אותו לכמה שבילים מתפצלים… על כל פנים, אני הייתי גורס את ביתצפר (פצע-ספר), ומפזר אותו כמו קונפטי באביב, שיחשבו שהוא שלגים (מרית, חזינו בהדס עפרת גורס ספר, אבל עוד לא חזינו באיש גורס ביתצפר). אני קורא לכל המעוניינים/ות לשכור אותי בקרוב לפענוח פרשת פיצולוחו של בית הספר (קצת אחריות חברתית, מה יש?), פרשת הגמל כבר קרובה לפתרון, ואולי ישעמם לי מעט אחר כך. לא צריך לשלם לי על נסיעות. אני מגיע על חד אופן מן הבית. גם אין לי ד"ר ווטסון, וגם השלמת הדוקטורט שלי לוטה בערפל. אין צורך בדמי שתיה– אני בא מטבעי שתוי ושטותי, כדג אביבי מבעבע השוחה זיגזג-זיגזגיים עם זימים ועם זיפים (בקיץ אני לוגם שיכר שזיפים), שתוי כמו זקנה במזג מרומם במסבאה אדינבורגית (שיר של יו מקדרמיד בתרגום יאיר הורביץ) אחרי שמונה כוסיות ויסקי, המסתיים הנה כך:
כך שיודע אני, שכל כמה ששבעים יהיו ומהודרים
תשעים אחוז מאנשים המהוגנים לעולם לא יחיו
במשמני גוויותיהם חיים מלאים מתחילה עד קץ
כשם שנגלו בזקנה פראית זו ביום ההוא.
ממליצים יישלחו על פי בקשה לפונים. ואם הפונים יבקשו יפה אני מוכן לבייל אותם ולשלוח לממליצים.
ניתן גם להזמין חמוצים.
טלי, בלשונם של האמוראים ואילך, אם אינני טועה חד קרן נקרא קרש. יש אומרים
כי קרש הוא שיבוש מכוון של Christ (כריסטוס/ישו) שזוהה במיתוס הנוצרי ה-Unicorn. עוד דבר, במדרש בראשית רבא (נערך במאה החמישית על ידי אמוראי ארץ ישראל) כתוב כי אדם הראשון העלה לקורבן ראם בעל קרן אחת. שוב זה יכול לבטא מגעים ופולמוסים בין חכמי ארץ ישראל ובין אבות הכנסיה. מעניין כי אף אחד לא חושב שהקרנף הוא החד קרן. מהיפופוטם (בהמות) עם קרן על האף (קרקדן) לא עושים כזה עניין. מה שכן, הייתי משנה את שמו הקרנף להיפופואף. מה מבטא את מהותו הרבה יותר טוב, לדעתי. איי, אני עוד זוכר את הביצוע האפריקני באולם אוליפיה בפריס של אדית פיאף רוכבת על היפופאף ושרה פאדאם-פאדאם-פאדאם. היא עלתה מייד אחרי שז'ק ברל סיים לשיר את 'אמסטרדם' ושינתה את עולם המוסיקה הקלה לנצח (גם ככה לא היה לנו קל, אף פעם לא היה לנו קל).
אהבתי מאד את האפולוגטיקה בתגובות לעבודתו של אקונצ'קי כמעט מרוב המגיבים.
אמן מושגי יולד באור, הוא חסר גבולות במהותו ,מעצורי השעה לא רלוונטים.
אני תוהה אם הייתי מנהל ,האם הייתי מתיר. האם הגיע הזמן.? האם זו הבמה ? והאם זה הקהל?
מצד חלק "המצע הגרפיטי " זה נהדר אבל לבטח זה לא הביטוי הראשוני שלה.
מצד החלק הרגשי כ"ביטוי נקמה" –הביטוי יכול לבוא רק כסמל לדואליות של החיים ,סדר –חופש.
לגיטימי אבל מסוכן בתקופת החיים של שוכני בית הספר.
"מטפורה לזמן" הרעיון מופשט מידי. ובשאר החיים אנו נחשפים שעה שעה לרעיון הזמן ללא המופשטות המוגזמת.
"החורבות כצל נפשי" הרעיון ממש מגניב פסיכולוגית , האם אנחנו לא מודעים כל הזמן לחורבות נפשנו ,בכל מקום שנוכחנו בו אנו מותירים בו קצת מאיתנו והוא נוטע בנו זכרונות מעורבים.
האם החורבות ייצרו אינטואיציה מיידית לחיבור הפנימי עם החוסרים? זה מזכיר לי את מרכז ברלין והמונומנט היהודי , בכל פעם שאני מגיע לשם ,זו התחושה שאני מרגיש.
"החורבות כרדי-מייד " אהבתי . הרעיון בפשטותו של היפה והחיה. לראות את היופי דרך הכיעור , לראות איך הסובייקטיביות של היופי המשתנה ,כמה הוא יחסי לזמן. וכל זה מתוך המבט המבין מהי אומנות ומה כוחה בשינוי תפיסה.
" פאסט-פורוורד לעתיד שבו האדם ידביר את הטבע ואת עצמו וימצא מחסה בחורבות". קצת סותר לא? מקס הלוחם בדרכים הוא סרט אפוקליפטי המסמל את סיומו של העולם המוכר.
אולי הפוך כדוגמה מה יקרה אם לא נשמור ואם לא נדביר את הטבע האנושי.
אסוציאציה ספרותית: לא הצלחתי ודורש הסבר.
הבן שלך הבין את זה כפנטזיה . אבל הוא מדגיש זה בשבילו רק "מושגי" .המבט של ילד הרואה סרט חורבן ,ןחורבן מתקשר אצלו כבגרות אישית החסרה בעולם מסודר כעולמנו. ילד חכם.
שבת שלום
ההרצאה הייתה מעולה, והיה בה את כל המילים שהיו בפוסט, אבל גם תבלינים מיוחדים של תנועות ידיים ומבט אחד ערמומי לקהל ("אין לי עזרים ותמונות, מפני שההרצאה הזו פונה לדמיון").
מחכה לערב ההרצאות הבא
שועי עזיזי-
לגבי החדקרן במקורותינו כבר למדתי ממך פעם. את ההיפופואף אני מאמצת ולדעתי אני גם בשוכרים, גם בממליצים וגם במזמיני החמוצים.
אפשר?… 🙂
אשר, למה מופשט מדי? זה הכי קונקרטי שיש: "אין בית ספר", פשוטו כמשמעו. לאקונצ'י בכלל יש תחושה מאד פלסטית ומרחבית של הזמן ושל חסרונו. זכור לטוב "שעון הקרקע" שבנה בגן ציבורי בשיקגו, עם ספסלים בצורת ספרות, ועם מחוג דקות ארוך שמכסח מהם את היושבים בדרכו. תמונה בקצה הפוסט הזה http://wp.me/pSKif-eKP.
וברוך הבא לכאן.
עלמה 🙂 (ואולי זו היתה שגיאה; לפי המבט המזוגג, כמה וכמה אנשים שקעו עד מהרה בפנטזיות על חורבות בית ספרם…)
באמת היה ערב יפה במיוחד, וגם פעם ראשונה שלי באירוע תרבות עם רוב של בנים בקהל. לא יודעת מה זה אומר.
רוב של בנים בקהל? רוב של בנים בקהל???????? איכככככככככככככככככככככככככככככככככככככככסה
מרית, גם בליל הסדר יש רוב של בנים. כנגד ארבעה בנים דיברה תורה. השאר לא הגיעו. הלכו לעשן ולשתות עם אליהו ענבים (בכחוס שלנו), או נפלו באינטרנט כמו שאומר כמדומני ע'. וזהו הנותן בכוס עין.
[ותראי איזו תרבות של בנים, אי אפשר לסגור ערב ללא'שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוךָ' , כולה לא ידועוך, מה אתה ידוען? יש'ך דוכן חמוצים בשוק מחנה יהודה וכבר אתה מחזיק מעצמך ידוען? מזל שלא שרים מול הדלת יאללה ביתר]
טלי וע', אני חושב שלדוכן החמוצים יקראו 'חמוצי החלל' על משקל סדרת המנגה היפנית חלוצי החלל. אני אנסה לשמור לכם מלפפון חמוץ משבתאי. עם טבעת אוריגינלית במקום פלומבה של בד"צ. אבל בשביל זה אאלץ לנצל את קשריי הרופפים עם ההנהלה.
שועי, על הדוכן החצוץ הזה כתב ישעיהו: מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם חֲמוּץ
ע', היודע אתה מה פסקו גדולי הראשונים באשר חָמוּצִי בשבת מרשות לרשות?
ואיתא בשיר הכבוד לחסידי אשכנז, ושם שוררו:
חמוּצִים נשאם/עטרת ענדם
באשר יקרו בעיניו/כבדם
הנה עדות יקרה מפז על כך שחמוצים נמצאו סמוכים על שולחנות רגנסבורג ווורמייזא. ולא זאת בלבד, אלא ששכינה שורה על חמוצים אלו. וכל זמן שישראל נוגסים בם בכל פה אינן ניזוקין, אלא אם כן נגסו מבלי דעת בפלפל צ'ומה.
כמו כן, מסופר על כך שחוני המעגל פגש איש שהכניס מלפפונים לצנצנת להחמיצם. אזיי נרדם חוני לשבעים שנה. כאשר התעורר מצא את בנו של אותו אדם מנגב חומוס פול קומפלט עם חמוצים (בלי ביצה בקומפלט, הביצה זו תוספת קלוקלת של היהודים, שבאו לכבוש גם החומוס), Gosh! אמר חוני שהבין כי נעדר הרבה זמן מן העולם, לא Abu Gosh! Gosh ! השיב בנו של אותו אדם והושיט את ידו לחוני, וכך נקרא מאז הכפר.
עוד על קרן (KEREN MORE?); חידת.בדיחת קרש (או תחש):
"אמר רבי אלעא אמר רבי שמעון בן לקיש, אומר היה רבי מאיר: תחש שהיה בימי משה בריה בפני עצמה היה, ולא הכריעו בה חכמים אם מין חיה הוא אם מין בהמה הוא, וקרן אחת הייתה לו במצחו, ולפי שעה נזדמן לו למשה, ועשה ממנו משכן ונגנז".
במדרש תנחומא (ורשא, תרומה, סימן ו') מובא הנושא כמחלוקת תנאים:
"רבי יהודה אומר: חיה טהורה גדולה הייתה במדבר, וקרן אחת היה לה במצחה, ובעורה ששה גוונים, ונטלו אותה ועשו ממנה יריעות. ורבי נחמיה אומר: מעשה נסים הייתה, ולשעה שנבראת בו בשעה נגנזה, ועורות תחשים למה? דכתיב: 'אורך היריעה האחת שלשים באמה' – מי מביא לך יריעה של שלשים אמה!? אלא מעשה נס; לשעה שנבראת נגנזה".
הירושלמי (שבת, פ"ב ה"ג) :
"…ועורות תחשים – …ר' יהודא אומר, 'טיינין', לשם צובעו נקרא. ור' נחמיה אמר, גלקטינין. ורבנן אמרין (=וחכמים אומרים) מין חיה טהורה, וגדילה במדבר. ותני כיי דמר (=דעתם היא כמו שאמר) ר' לעזר בי ר' יוסי, ר' אבהו בשם רבי שמעון בן לקיש בשם ר' מאיר: כמין חיה טהורה ברא הקב"ה למשה במדבר, כיון שעשה בה מלאכת המשכן נגנזה. ר' אבון אמר, 'קרש' היה שמה. תני רבי הושעיה: דחדא קרן (=בעלת קרן אחת)…".
במדרש קהלת רבה (וילנא, א, א) :
"עורות תחשים מה הן? ר' יהודה אומר: אלטינון, ר' נחמיה אומר: גלטינון. רבי יוחנן אומר: מין חיה גדולה הראה הקב"ה למשה, ועשה הימנה צורך המשכן וגנזה. רבי אבין אמר: 'קרש' היה שמה. תני רבי הושעיה: קרן אחת הייתה לו במצחו, שנאמר (תהילים סט) 'ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס' וגו'. 'מקרין' – תרתי שמע מינה (=משמע שתי קרניים)!?, אמר רבי חנינא בר יצחק: 'מקרן' כתיב. (=הכתיב הוא 'מקרן', היינו לשון יחיד)".
ע' כמדומני כי ישנה מחלוקת בין רש"י לנכדו רשב"ם באשר למיהותו של התחש. אחד גורס ג'ירפה ואילו האחר גורס משהו כמו כלב ים (זה אמיתי לגמריי. כלבי ים באמצע מדבר סיני? הייתכן כי ארץ הבחירה מצויה בכלל בגרינלנד?). היו הולכים על זה מכות הראשונים. יצאו בש' וע' (שין ועין). לפעמים החליפו גם מהלומות. שתי סנוקרות תמורת מכת וו אחת. היו שערי חליפין ידועים. ראה גרסאותיה הבלתי מצונזרות של מסכת מכות וסדרי מהלומות. היתה גם מחלוקת האם ראסייה היא נאגחה אם לאו, ומה הקשר שלהן לזאפטה ולנוקרה. אני בכלל חושש כי לו היה בזמנם מתאגרף כמו עלי. היה קרוב לודאי מעבר המוני לאסלאם, כי ריקוד כזה לא רואים בכל דור. למשל, כנגד זה, גרס רש"י כי יש לכסות את הראש בכיפה בכדי שישראל יזכירו לעצמם לא להרבות בנגיחות בזולתם. בתגובה כתב רשב"ם את קינתו המפורסמת: ווי לר(א)ש"י! וסבו הטוב חייך לעומתו חיוך חסר שיניים (איבד את הקידמיות בקרב איגרוף עם ר' גרשם מאור הגולה) כממתיק סוד: 'החש בראשו יעסוק בתורה'. אבל ידע שאלו שאינם חשים בראשם, מעיפים זה לזה זפטות על יד הכניסה לבית המדרש.
ע, שועי, (וגם טלי, דודו), אני עוקבת בהשתאות. נדמה לי שככה הרגיש שוליית הקוסם 🙂
מרית, כמובן שבסופו של יום הויכוח בין רש"י לרשב"ם גרם לפיצוץ בית המדרש. כלומר, זה לא בית ספר, אבל הנה גם כאן הגניוס היהודי הקדים את אקונצ'קי. אבל זה עוד כלום. ממצאים ארכיאולוגים מגלים כי בית המקדש הראשון נחרב כי הכהנים הלכו בו מכות על הסוגייה איזו חיה מסתתרת מאחורי התחש. איש לא הסכים שיסובבוהו בכחש. הפולמוס שהתגלע כאן ביני ובין ע' אפוא אינו אלא בת קול, ועדות למיתוס של שיבתה הנצחית של ההיסטוריה.
[אני חוזר לחד אופן והגמל, אני יותר מוצלח שם, אני חושב]
גירסא דינקותא שלי היא דווקא: למה חרב בית המקדש? כי הקבלן רימה ביסודות
עמוס, הרמתי גבה. תמיד חשבתי שהתקינו לו תקרת פל-קל,
אבל לא בבית המקדש עסקינן, כי אם בדוכן חמוצים בשוק מחנה יהודה.
אלו החיים. מקדשים נבנים ומקדשים נחרבים. דוכני חמוצים עומדים על תילם לעולם ועד. דפוקים, כבושים, שבורים, חמוצים, טחונים, מלוחים. סיפורו של המין האנושי על רגל אחת. והרגל השניה דורכת ענבים בגת, למלא בקבוקי יין אורגני שופרא-דשופרא לליל הסדר. אפשר להזמין גם כן.
שועי, מהמקום שבו אני נמצא (ואני בא ממקום של נתינה והכלה!) דבריה האחרונים של מרית נשמעים לי כנזיפה מרומזת על הרמה הירודה שאני (ותרשה לי לומר – גם אתה) משרים על הבלוג המושקע שלה
אני מציע ששנינו נתעשת, נאזור כגבר חלצינו (מה שזה לא יהיה. גבר, זאת אומרת) ונתבגר קצת. הופ, הופ, להתבגר!
🙂 ושום נזיפה, רק השתאות גמורה של מי שהקסם שלו יצא מכלל שליטה.
טוב, אם עד עתה הייתי שוליית קוסם, עתה אני שוליית כוסס האצבעות. מקווה שאחרי ליל הסדר לא תעמידו אותי לשטוף את כל הכלים. אני לוריאני וקלָמְזִי. ונוטה לשבור אותם. לפני החג אני סתם מגעיל אותם (את הכלים) ואחרי הסדר שובר אותם כאילו שמדובר בטברנה אחרי קטע בוזוקי סוער במיוחד.שברו את הכלים ולא משחקים
'יתגבר!' פתאום שמעתי את קולו של ישעיה (שייע) ליבוביץ ובשעת צהריים מוקדמת זו זה מעל לכוחותיי. תמיד חשבתי כי יש משהו בשיטתו המתייחסת לכל נטיה רוחנית, כאל כאב שיניים [אף ששמעתי מכמה מתלמידיו ומנכדיו כי ברמה האישית הוא היה איש יקר). אבל הוא גם לא היה קונה חמוצים בדוכן שלנו בשוק מחנה יהודה. אפילו לא עניין אותו אם הם בחומץ או במלח. לאקונצ'קי היינו שולחים פחים של מלפופונים היכן שהוא לא היה. להיכן שהוא כן היה לא היינו שולחים לו. מדיניות כזאת של ההנהלה.
איזה קטע, אתה יודע שמרית מלמדת ברחוב יד חמוצים?
פעם אקונצ'י השתכר מלימונצ'לו וחשב שהוא מרצ'לו מסטרויאני; פעם אני שתיתי כוסית אחת יותר מדיי וחשבתי שאני מחצלת של טרויאנית. דווקא אמש לגמתי בירה ישראלית לגמריי מאיזו מבשלה פרטית בנגב שנקראת "מלכה שחורה" (Stout עם טעמים מודגשים של קפה וקרמל, קצת עשויה יותר מדיי, אבל טעימה מאוד) וניסיתי לחשוב האם שמהּ אינו אלא מיזוג בין שבת המלכה ובין השבת השחורה," וגלגל העין את גלגל החמה חמד" (כמו שכתבה דליה רביקוביץ'). בכל אופן, אני מקבל את ההזמנה לשתי(ק)ה, ונחזור בעלילות חדשות ברשימות הבאות עלינו לטובה.
וודי אלן (כן, כן, אני יודע שאסור להזכיר את שמו כאן באותה שורה עם כלמיני… :)) אמר לאחרונה משהו כמו:
"אנשים טועים לחשוב אותי לאינטלקטואל ולאומן, הם חושבים שאני אינטלקטואל כי אני מרכיב משקפיים כאלו, וכיוון שהסרטים שלי מפסידים כסף הם בטוחים שאני אומן…"
לפי אותו קו: נראה לי שאקונצ'י הוא יותר אמן מאשר ארכיטקט כי את מה שהוא מתכנן לא בונים בסוף… 🙂
אני חושב שאת החורבות כרדימייד המציאו בברלין… (הרגשה שלי, לא דבר בדוק…) הרבה דברים כאן נבנו עם החורבות. אני זוכר שלפני שנים, זמן קצר לאחר שחומת ברלין נפלה לי על הרגל, אחת האטרקציות בעיר הייתה בניין שפלשו אליו אמנים, ואכן את ההריסות (ממלחמת העולם) לא ממש פינו ופשוט חיו שם אתם.
-בסעיף שבע אקונצ'י מפסיק להיות אמן ועובר להיות ארכיטקט.
-עוד משו על סעיף שבע, ברגע שציור על קיר מותר מבחינה חוקית, אז הוא מפסיק להיות גרפיטי.
-ודבר אחרון על סעיף שבע: סעיף עשר הוא ההיפוך של שבע. לכן לא צריך ארכיטקטים.
על סעיף תשע אפשר לכתוב ספר.
באופן כללי את מניחה שיש מטרה, שיש כיוון, שיש צורה נכונה לחיות, (ציטוט: "שצריך לפוצץ את "בית הספר הפנימי" כדי לצמוח וכדי ליצור. להישאר בגבולות מה שלמדת זה לדרוך במקום, כלומר לסגת לאחור.")
הנה בנית בית ספר חדש עם קירות, לוח וגיר…
🙂
לגבי הספר שאפשר לכתוב – אופס, אבל זה לא ממש כאב. נו, הייתי עסוקה מדי בטענת האלימות אבל ברור שהכל תלוי בהקשר. גם הציות יכול להיות סוג של מחאה. הנה למשל, הקטע בספרי http://wp.me/pSKif-i53 שבו מתוארות המשימות שנתן פול אוסטר לסופי קאל:
"המטלות כללו פיזור חיוכים ומחמאות לזרים, חלוקת כריכים וסיגריות לקבצנים ואימוץ וטיפוח ביתי של פיסת רחוב. קאל המעידה על עצמה שאינה מסוגלת להתנגד להוראות, מילאה את חלקה במידה שווה וחתרנית של שאט נפש ודקדקנות בירוקרטית".
(ו – keep the good work, זה עוזר לשמור על עירנות 🙂 )
"(ו – keep the good work, זה עוזר לשמור על עירנות )"
כמו לישון על מיטת מסמרים? 🙂
נראה לי אבל שהצלחתי למרות הכל להרדים את שועי וע'… או שסתם הם התעייפו…
בקשר לנקודה 7 אנסה להסביר את עצמי.
ברגע שאקונצ'י עוזב את האסתטיקה של הפיצוץ ומנסה להסביר אותה הוא מפספס. זה מה שעושים בדרך כלל ארכיטקטים. כתבתי פעם על זה משהו כזה בערך: "הארכיטקט הוא בעל חיים הניזון מגללי עצמו"…
ארכיטקטים אלופים בזה. הם בונים שורה של רעיונות, מושגים, הגיגים, תאורטיים, מופרכים לחלוטין, צואה, ומשתמשים בזה כדי להצדיק ובעצם להעצים את מה שהם עושים, בקיצור ניזונים מזה.
הפספוס של אקונצ'י הוא פנומנלי, בכל אספקט. עדיף לכן היה (כמו שזה תמיד עם אמנות) שלא ידבר. וון יו הב טו שוט וגו'…
למשל: "לפתח שפה משלהם"… זה ווקבולרי פר אקסלנס של ארכיטקטים… "גללים" במילים אחרות…
מה זה?
למה?
מי?
ומעבר לכך, למה מי הוא אקונצ'י שיגיד לנו הילדים מה לעשות?
מה שנורא שזה נעשה בשם החופש… אקונצ'י מחזיק מעצמו רדיקל, ובשם הרדיקליות מפוצץ את בית הספר. ולא הוא זה. הוא שמרן ברמות… מהפכנים אמתיים יושבים בכלא או מתים מכדורי אחיהם המהפכנים.
כי בשם החופש, מה שאני כילד רוצה לעשות זה בדיוק לקשקש על הדלת של החדר של המנהל בתוך בית הספר עצמו, אז מה אתה מוציא אותי לרעות באחו?…
והשאלה הבאה היא כמובן, אם הוצאת אותי לאחו מה התחליף לסיגריה בשירותים?
ועוד משהו, האין זה בדיוק מה שבית הספר "צריך" לעשות: "לגרד ססמאות"?
הכפייה היא אחת הרעות החולות של הארכיטקטורה, ואקונצ'י לא מביא חידוש. האם הוא חשב לרגע שאולי רוב התלמידים לא רוצים לפוצץ את בית הספר? שאולי לרובם טוב שם?
אני חושב שישנה סיבה טובה אחת בלבד כדי לפוצץ בית ספר- כשהארכיטקטורה שלו גרועה (אני מכיר כמה כאלו…)
חולי, אני פשוט לא מצליח לעקוב אחריך – אתה מגיב בעשרות פוסטים במקביל; מה שיצא ממש טוב זה שיש כמה פוסטים ישנים ומעולים של מרית (ומגיבותיה) שקראת שוב בגללך ונהניתי מכל רגע – תגיד, הקפה בברלין כל כך מעורר?
חולי, להרדים אותי בתקופה האחרונה זה די קל, אני כמו מרמיטה המתחיל להתעורר משנת החורף. אבל למען האמת, אני בשבוע התרוצצויות כזה דרך באר שבע, דרום תל אביב, חיפה וכיו"ב, שאפילו את החד אופן שלי שכחתי, כל שכן בלוגים. מה שכן, פגשתי אתמול תוכי מדבר וניהלתי עימו שיחת רעים מלב אל לב, למדתי טקסט חסידי שלא הכרתי שמילא אותי במחשבות שגם אותן לא היכרתי, וגם עישנתי מקטרת בפעם הראשונה זה 14 שנים. הגעתי בחזרה לביתי באוטובוסים האחרונים בתכלית שגם אותם תפסתי ברגע האחרון. בשובי המתין לי החד אופן המיותם. הילדים ואשתי כבר מזמן נמו את שנתם, ורק דנדוניו של השכן, המתעקש להקיש בכפיות על גבי כוסות מים בשתים לפנות בוקר, אגב שירה חרישית של פסוקי קודש באמהרית (או שמא הוא מזמר בלשון געז), נתרמזו באויר הליל. למותר לציין, כי מייד נרדמתי. עופות ליל חולפים הטילו צללים על המכוניות החונות.
הרהרתי מתוך שינה, האם מכוניות חולפות מטילות אף הן צללים על עופות ליל רדומים.
שועי, סליחה שאני מגיב, אבל הסיום שלך הזכיר לי משהו שדני סנדרסון אמר: אני נוסע כל כך לאט שאפילו מכוניות חונות עוקפות אותי
ע', זה נכון. כמובן שיש את הבדיחה המופתית של סנדרסון.
'תרד לי מהרגל!'
'לא רוצה'
'אבל אמרתי שתרד לי מהרגל!'
'לא רוצה'
זה נעשה מהותי עבורי לנוכח קריירת החד-אופן ההולכת ומתהווה. אבל עולי הרגל לירושלים בטח לוקחים דבר מעין זה הרבה יותר קשה ממני.
וכמובן, במידה שהיה התמנון האיטר. יכול להיות גם הגמל המתאבד אבל אני מתכוון לבצע את ה-Number הזה בלווי חברי הטובים, מקהלת המנדולינות של ראש העין והכלב (מאתמול, גם תוכי מדבר, בחיי כובעי, אחרת מה איכפת היה לי להמציא גמל מדבר? התוכי המדבר הוא דמות לגמריי קיימת. שלא יהיה ספק קל בזה!). אני לא חושב שהתזמורת הערבית של רשות השידור עדיין קיימת (עם נעם שריף וזוזו מוסה) וגם ראש העין היא רק חצי שעה רכיבה על חד אופן מכאן. על כל פנים, טרם נסיתי לעשות על גבי חד אופן את העליות לירושלים. שמעתי שיר מ"דודו טסה והכווייתים". מאוד מוצלח. פתאום אמרתי בלבי אולי כדאי לשלוח להם את נעימת הגמל המתאבד. אבל אני לא נותן לזה לבלבל אותי, כי שמעתי שפעם בחניון בירושלים פילחו לדודו טסה.
חולי דרלינג, זה ויכוח ישן. אתה מעולם לא אהבת את אקונצ'י ולא הבנת אותו, או להפך.
עוד לא מצאתי את הנקודה שבה הוא דורך לך על הרגל, אבל הוא דורך. בגדול.
ובאשר למהפכנים אמיתיים, זה קצת דטרמיניסטי בעיני, אם גם קרוב למציאות, אבל ככלל הם נוטים לדבוק בדרך אחת ולההרג או להרוג עליה, ואקונצ'י כל הזמן מחליף. וגם לא ממש מסתכל אם יש מישהו מאחוריו. וגם כשלא בונים את הסככה שלו הוא לא ממש מצטער כי איט'ס אול אין דה מיינד.
ובאשר למסבירים – ארכיטקטים או לא – זה לעתים קרובות משעמם ולעתים רחוקות (למשל אצל אקונצ'י) זה טעם החיים.
וזה יפה איך הערת את ע ושועי…
הפעם לא שנתיים איחור אלא רק חודש איחור קריאה ותגובה בפוסט הזה. הנהדר והמרתק גם הוא. סוגיות מרתקות ונושא מעניין, במיוחד לי, כמתעד ומצלם חורבות ישראליות זה שנים. אני אגב מצלם גם את פעולת ההרס עצמו כשמזדמן לי. למשל הריסת קולנוע תל אביב. למשל הריסת השוק הסיטונאי בכמה שלבים. יש משהו מאוד חזק חזותית ובכלל בנוכחות בפעילות זו, בתיעוד שלה. הנה המבנה הנטוש שפעם היה חי. הנה הוא עומד. הנה הוא נהרס, נכתש ומתפצפץ לעולמי עולמים. אחר כך פתאום הכל שטוח. אין. יש רק אין. ריק. תודה על פוסט משובח ויש גם תגובות נהדרות. עידן נתן לינק לסרט חזק מאוד שגם אני ממליץ עליו.
איזה כיף! בזכות התגובה של שרון פתאום גיליתי את האוצר הבלום, שלא לומר – החבית המתגלגלת של התגובות שהתפתחו פה, ואני אומרת – אל תפסיקו! אני משתאה ונהנית ומוחאת כפיים במרץ, ככלב ים גרינלנדי במדבר (אבל בחלק של הפאטה מורגנה, אפה שיש מים).
(וחולי, לגבי ההוא, אני איתך 🙂 )
שרון, תודה! בתור צלם הנטושים, זה רק טבעי שתגיע באיחור 🙂
ותודה גם שהצטרפת לדיון הבאמת נהדר. את הסרט עוד לא ראיתי, אבל אראה, והילדה מהלינק השלישי של עידן זאת אני.
אני מוקסמת ממך תמיד , הפעם הגעתי דרך ויטו אקונצ'י לבלוג שלך ונדהמתי מהשיחה העירה שהתפתחה כאן בעקבות המושגים חורבה ואין בית ספר. כמוך גם אני חושבת שמה שטוב לילדים זה להשאר תלויים על העיצים קרוב לטבע ולמשפחה , אין לי מספיק ידע להבין את מקור המוצא של ויטו במקרה זה, אבל נדמהלי שכבר ראינו בתולדות האומנות את המגמה של פירוק לצורך הרכבה מחדש ואני חושבת שזה יותר קרוב לדרך האומנותית שלו . כמי שמתעסקת בחומרים ובבנייה אדריכלית הסינטזה מצמיחה חיבורים שמעודדים יצירה מחדש וקל יותר לנפץ את הצורה ולבנות אותה מחדש ביצריות קולחת. מרית לסיום אשאל אם את גם כותבת , הדרך האינטלגנטית והידע העצום שלך מרתקים אותי אשמח לראות יצירה שלמה שאת יוצרת בינתיים אני מכירה אותך כאוצרת ומבקרת אומנות מופלאה היש עוד ?
גורית, איזה חמודה ומצחיקה את! אני כותבת, גם פרוזה וגם עיון. בטור השמאלי בדף הזה מופיעים כל ספרי כמו מגדל קוביות.
והאחרון שבהם עוסק בויטו אקונצ'י http://wp.me/pSKif-i53 (הנה, קיצרתי לך עוד קצת את הדרך).
והשיחות שקורות פה הן מתנה גדולה גם בשבילי.
[…] את הטקסט של ההרצאה אפשר למצוא בעיר האושר של מרית. […]
זה פוסט מאוד יפה.
והלוואי שהיתה סככה כזאת בבצפר שלי.
איפה יונג כתב על הצל?
כי אני והצל שלי בדיוק התחלנו להיפגש לקפה לפעמים
נראה לי יהיה לנו כיף לקרוא את זה ביחד
קרן תודה וברוכה הבאה. אין לי מושג איפה הוא כתב. היידע הכללי שלי הספיק לפיסקה, לא יותר. ככלל לא קראתי יותר מדי יונג. אפילו באוטוביוגרפיה שלו נתקעתי באמצע, הפער בין התוכן לכתיבה שבר אותי, לא יודעת בדיוק מה היה שם, אבל זה היה כמו לסחוב אבנים. ואת כבר השנייה ששואלת אותי איפה הוא כתב על זה. כנראה יש משהו באוויר.