אתם לא תאמינו מה גיליתי באיורים של מרג'ה ל"ברבורי הבר"…
אבל נתחיל מהתחלה: "ברבורי הבר" של אנדרסן מורכב למעשה, משלושה סיפורים שונים של האחים גרים: "שנים-עשר האחים", "שבעת העורבים", ו"ששת הברבורים". כל אחד מהם לא נופל מהמרקחת של אנדרסן, ובחרתי בו הפעם רק בזכות האיורים שעשו עלי רושם עז בילדותי. רציתי לבדוק מה היה שם. למי שלא זוכר – גיבורת הסיפור היא נסיכה שאמה החורגת הפכה את אחד עשר אחיה לברבורים. כדי לגאול אותם מהכישוף היא צריכה לארוג להם כותנות מסירפדים צורבים, ואסור לה להוציא הגה; כל מילה תינעץ בלבם כמו פיגיון. היא ממשיכה לשתוק גם כשמלך ש"צד" אותה ביער מתאהב בה ונושא אותה לאישה, וגם כשהיא נידונה למוות כמכשפה. בדרך למוקד היא ממשיכה לארוג את הכותנות. המון זועם תוקף אותה, ואז יורדים מן השמיים אחד עשר ברבורים חבושים בכתרי זהב ומעופפים סביבה. האישה הצעירה משליכה עליהם את הכותנות שארגה והם חוזרים ולובשים את דמותם האנושית. כולם, למעט האח הקטן. בכותונת שלו חסר שרוול שלא הספיקה לארוג, ובמקום אחת הזרועות נותרת כנף.
מתוך "ברבורי הבר" של אנדרסן, איור: מרג'ה. הגיבורה עם אחיה הקטן. האח הקטן הוא הקרוב לה ביותר. הוא מצל על ראשה כשאחיו נושאים אותה בערסל אל מעבר לים, והוא מרפא את פצעיה בדמעותיו.
זאוס בא אל לדה בדמות ברבור ושכב איתה (יש אומרים "אנס", אבל זו בבירור לא תמונה של אונס. לפי המחזה של ז'ירודו "אמפיטריון" - זאוס בא אל כל אישה בדמות הפנטסיה המינית שלה).
אז מה היה שם באיורים של מרג'ה (מאייר איטלקי, 1983-1912) שהילך עלי קסם כזה?
לפני כך וכך שנים (כלומר אחרי הילדות ולפני שהפסקתי לחשוב באו-או) הייתי פוסלת אותם מראש כקיטש. אבל מאז הצטיידתי במשהו כמו "משקפי לילה" נגד החושך של תיוגים אוטומטיים. אם הילדה התרגשה, שווה לבדוק ממה. מהמתיקות? הדקורטיביות? ודאי, אבל לא רק, ואפילו לא העיקר. חושניות? כן, קצת; התמונה למעלה היא הגירסה לילדים של פרשת לדה והברבור.
אבל שימו לב לענף המתקמר מעל לראשה של הילדה ומהווה ספק תקריב, ספק "הד" של צוואר הברבור והיד המלטפת. זוהי הגדלה של החלל דמוי העין או הדמעה שהוא המרכז הרגשי של התמונה.
*
כשהזכרתי את אחד עשר הברבורים בתגובה לפוסט הקודם, שאל ע', אחד מיקירי הבלוג: למה אחד עשר? לא שנים עשר? והתשובה, קצת במאוחר: השנים עשר כולל את הנסיכה, ביחד הם חלקים של אותה דמות, אותו שלם. זאת וריאציה על "ששת הברבורים" של האחים גרים: שם השלם הוא שבעה כולל האחות.
והדמות המפורקת הזאת היא בצרות מרגע שהאב נושא אישה חדשה: האם החורגת ממלאת את ספלי הבנים בחול ואומרת להם לדמיין שזאת עוגה. לאחר מכן היא מרבה כל כך להשחיר אותם בעיני האב שהוא נוטש אותם ושוכח מקיומם.
מבחינה רגשית ומנטלית המצב ברור: כשלא מקבלים משהו מזין בבית, שלא לומר אוהב ומפנק, עוברים בלית ברירה לחיות בדמיון, כלומר מתנתקים מן הקרקע והופכים לברבורים עם כתרים.
מתוך "ברבורי הבר" של אנדרסן, איור: מרג'ה. זאת תמונת השער של הסיפור. הכיתוב ברוסית נדמה לי: כיוון שהספר שברשותי מודפס באופן מחפיר, העדפתי להסתמך על תמונות מהאינטרנט במידת האפשר.
זוהי כאמור, תמונת השער. דקורטיבית כמו שרשרת לסוכה, אבל שימו לב באיזו קלילות מרג'ה מקשר בין הילדה לאחֶיה: תנוחת הזרועות-ידיים שלה "מתחרזת" עם העיקול של צווארי הברבורים. זהב שערה מתחרז עם כתרי הזהב שלהם. וגם בסיפור אגב, יש קישור מובהק: כשהאם החורגת מכשפת את הנסיכים היא אומרת: "עופו לכם בדמות ציפורים גדולות שאין להן קול."*** ובהמשך גם האחות מאבדת את קולה (אסור לה להוציא הגה עד סוף המלאכה). בעלה "צד" אותה ביער כאילו היתה ברבור.
ובחזרה לאיור: מוצא חן בעיני במיוחד, השילוב של הכותנת המוטלת על ברכיה עם הזמורות הצומחות מהקרקע היוצר מעין ציפור ירוקה עמומה, לא מודעת, עם שתי רגליים וכנף.
הציפור הירוקה הזאת הזכירה לי את פרויד ואת זיכרון ילדות של ליאונרדו דה וינצ'י שהוא מנתח. ליאונרדו דה וינצ'י שילב את הזיכרון בתוך חיבור מדעי על מעוף העיט:
דומה כי כבר קודם נגזר עלי לעסוק עיסוק יסודי בעיט [כותב ליאונרדו] שכן עולה בדעתי מעשה משחר ילדותי, כאשר עוד שכבתי בעריסה – מעשה בעיט שירד אלי, פתח לי בזנבו את פי, ופעמים רבות דחף בזנבו זה על שפתי.
ובלי להיכנס לפרשנות – פרויד מקשר את הזיכרון בין השאר, לציור של ליאונרדו, שבו רואים את מרים יושבת על ברכי אמהּ, חנה הקדושה, ואוחזת בישוע הקטן המשחק עם טלה. אני מביאה את הציור לא רק בגלל הקומפוזיציה הזורמת והמקומרת האופיינית לרבים מאיורי "ברבורי הבר", אלא בגלל תוספת מאוחרת למאמר, תגלית של אוסקר פפיסטר, כומר שוויצרי שהיה ידיד ותלמיד של פרויד: פפיסטר מצא את העיט בתמונה! "מצא" כמו ב"ציור השבועי לילד" ב"ידיעות אחרונות": שוכב על גבו על ברכי מרים, מקורו כמעט מאחורי גבה, וקצה זנבו ממוקם בדיוק מול פי הילד.
ליאונרדו דה וינצ'י: חנה הקדושה (סבתא של ישו), מרים, ישוע הקטן וטלה
שרטוט המראה את העיט שחשף פפיסטר, המכניס את קצה זנבו לפי ישוע הקטן
הנסיכה היא החלק הפחות פגוע באישיות המשותפת. היא זכתה ליותר אהבה מאביה. לא רק אצל אנדרסן; ב"שנים עשר האחים" האב זומם להרוג את בניו כדי שיוכל להוריש את כל רכושו לבתו, וב"שבעת העורבים" האב הוא זה שמקלל ומכשף את הבנים, מרוב כעס שאיחרו להביא מי טבילה לאחותם. האהבה מחברת את הילדה-נערה-אישה לאדמה, נותנת לה שורשים. ב"שנים עשר האחים" וב"ששת הברבורים" היא מתגוררת על עץ. גם את אובדן הקול אגב, אפשר לפרש כשתיקה צמחית. ובכל מקרה, "העוצמה הצמחית" שלה היא כל כך גדולה, ששלוש הקרפדות שהאם החורגת מגניבה לאמבטיה שלה, כדי שיכערו, יטמטמו ויסייטו אותה, הופכות לפרחי פרג ברגע שהיא נכנסת למים. הכוח הזה גם מאפשר לה לשקם את החלק הפגוע בעזרת צמחים: סירפדים במקרה של אנדרסן, פרחי אסתר ב"ששת הברבורים".
ברבורים הם אנשים שניתקו מהקרקע, כדי להחזיר אותם אליה, הם זקוקים לשורשים, כלומר למנה גדושה של צמחיוּת. כי אדם (מאוזן) הוא ממוצע בין צמח וציפור.
הקרפדות הפכו לפרגים ברגע שגופה נגע במים. איור של מרג'ה ל"ברבורי הבר" של אנדרסן.
הסירפדים הם תוספת של אנדרסן לסיפור. הוא האמין, או אולי ידע, ששינוי כרוך בכאב. ב"שבעת העורבים" דרך אגב, הנערה חותכת את אצבעה כדי לפתוח את הר הזכוכית שבו כלואים אחיה העורבים.
*
הקישור בין כאב לגאולה, מיובא גם מהנצרות כמובן. "ברבורי הבר" הוא סיפור לגמרי נוצרי: האחות הטובה היא לא רק קדושה מעונה, אלא ישו נשי. היא סובלת כדי לגאול אחרים. לפי ההוראות המדויקות שהיא מקבלת מן הקוסמת הטובה, עליה לנפץ את הסירפדים ברגליה לפני שהיא מתחילה לארוג אותם בידיה, כך שגם רגליה וגם ידיה נפצעות כמו ידיו ורגליו של ישו על הצלב. בסוף הסיפור, מצמיחים הזרדים של המוקד שושנים אדומות. מעל לשושנים פורח פרח אחד "צחור מאין כמוהו ונוצץ כמו כוכב". וסך הכל הוא מין נס נס נוצרי טיפוסי, שבו האדום מסמל את הכאב והדם, הלובן מסמל את הטוהר, והכוכב את ישו כמובן, "נצנץ נצנץ כוכב קטן", כמו ששרים בחג המולד. כשמניחים את הפרח-הכוכב על חזהּ של הנערה המתעלפת היא קמה לתחייה. (ב"שנים עשר האחים" אגב, יש לאחות הקטנה כוכב על המצח.)
*
ובהמשך לכל מה שנאמר עד כה – חשבתי שהאיורים מבוססים על אמנות נוצרית. זו היתה ההשערה שלי בהתחלה, שהם שואבים את כוחם מסצנות מַפְתֵחַ נוצריות שמרג'ה האיטלקי ספג והחדיר לציורים, במודע או שלא במודע.
האיור שלמעלה מתאר את רגע השיא של הסיפור, שבו הברבורים יורדים להגן על אחותם מזעם ההמון, והיא משליכה עליהם את הכותנות שארגה. זו דוגמא נהדרת לאיכויות של מרג'ה: איור שטוח ודקורטיבי מצד אחד, כמעט כמו מגזרת נייר עם דוגמא חוזרת של ברבורים מכונפים ונסיכים תאומים עגולי לחיים והדורים, ובו בזמן זוהי גם סצנה מלאה תנועה ותנופה ורגש של נס. הכידון של החייל שחותך את הקומפוזיציה קשור להוויה החצויה של הנסיכים, כמו גם לצלב שהוא יוצר עם גוף הנידונה, הקדושה המעונה הלובשת שק בדרך למוקד.
בדרך למוקד. מרג'ה, מתוך "ברבורי הבר" של אנדרסן
התכוונתי לחפש מקורות נוצריים לאיורים. להשוות למשל בין תמונות ישו המובל לצלב לתמונת הגיבורה בדרך למוקד. הניגוד בין פניה השלווים לנציג ההמון הזועם, הזכיר לי את התמונה הזאת של בוש.
פני ההמון הגסים לעומת פניהם השלווים של ישו ושל ורוניקה שניגבה את פניו במטפחת וקלסתרו הוטבע עליה (למטה בפינה).
הקומפוזיציה אמנם, מאד שונה, אבל תיארתי לעצמי שהניגוד הזה בין פראות וגסות לשלווה, מופיע גם בווריאציות נוספות. התכוונתי לחפש אותן, כשמשהו אחר לגמרי תפס את תשומת לבי…
*
קוראים יקרים, איתכם הסליחה שאני מפסיקה בשיא המתח, אבל כיוון שעברתי כבר את ה-1100 מילים, אנהג כמו שהרזד (היא שחרזדה) ואשמור את הסקופ שלי ללילה הבא…
*
*** הציטוט הוא מסיפורו המקורי של אנדרסן, לא מן העיבוד המפוקפק של ש. גולדן את ימימה טשרנוביץ'. אין לי מושג מה חלקו של כל אחד מהם בעיוות. אפילו את הכנף החסרה הנהדרת הם העלימו ברגע האחרון. אבל על כך, בפעם הבאה.
*
עוד על אגדות ואיורים ואמנות
על שמלת השבת של חנה'לה (אם לא אונס שהושתק, אז מה?)
חבל טבור מזהב – על המלך הצעיר של אוסקר ויילד
ועוד ועוד
*
אתר עם עבודות של מרג'ה
*
וכפפה שאני משליכה: השנה ייצא סוף סוף "סיפורים יכולים להציל" ספר שכתבתי בהזמנת סל תרבות על אגדות אנדרסן, האחים גרים, אלף לילה ולילה, ואחרים. הספר הזה הוא רק מתאבן וקצה קצה הקרחון. בעצם יכולתי (וגם הייתי רוצה) לכתוב ספר שלם על כל אחד מהם, או סדרת מאמרים, או… אז אם מישהו רוצה להזמין אותם, הוא מוזמן לפנות אלי.
*
מרית קרובתי,
הנה קטע מיומניה של לאה גולדברג שכבר שלחתי הבוקר לבעלת בלוג חדש, אווזת בר, ששנינו מכירים (בשלב הזה עוד לא העליתי בדעתי כי האדם הוא מיזוג בין ציפור ובין צמח):
"הבוקר התעוררתי בשעה מוקדמת מאוד וראיתי בחלוני עץ ועליו הרבה הרבה צפורים. היה מוזר, כאילו נפתח איזה מסך המפריד כרגיל ביננו ובין הטבע. דרור אחד ישב על ענף הברוש מתחת למחטים הסוככות עליו ועשה בהקפדה רבה את הטואלטה שלו. אני חשבתי על העץ המזמר של פול אלואר (אבל הצפורים לא שרו). חשבתי משהו על שיר שלי שיכולתי אולי לכתוב: משהו כעין "עם שחר, עץ בעל-כנפיים"- או אולי השורה אחרת, אבל אני לא כתבתי שיר."
[יומני לאה גולדברג, ערכו והכינו לדפוס רחל ואריה אהרוני, הוצאת ספרית פועלים: תל אביב 2005, עמ' 304]
באחרונה אני קורא לבני הקט (שנה וחצי) את הספר 'הלו הלו אבא'של חיה הורן. ובכל פעם שאני נתקל בשורות כמו 'טרקטור עם כנפיים? לאוירון יש כנפים!' אני חושב בלבי: מי אמר?! מה רע שילד ילמד שלטרקטור יש כנפיים. איזה ספר דכאני. אולי אעבור לקרוא לי מיומנה של לאה גולדברג חסר את הקטעים הדכאוניים. מזל שיש לי את החד אופן שלי. את התה והלימון ואת החד אופן שלי. בפעם הבאה שאחד מילדיי ישאל אותי: "חד אופן עם כנפיים? לאווירון יש כנפיים" אראה להם את פגאסוס, הרמס, או את המלאך שאמר לאברהם 'אל תשלח ידך אל הנער', אולי אצא איתם לסיבוב בשכונה לראות את כל המלאכים הנופלים, וגם את המלאכים השבורים שטרם נמצאו להם חלפים.
לפני המון שנים קראתי סיפור של פרימו לוי על עולם קסום שבו כל האנשים הם תוצאה של זיווגים עם כל דבר אפשרי, חיות, עצים ושאר צמחים, כך שהיו שם למשל אנשי נמר ואנשי ברוש ומן הסתם גם אנשי ברבור.
היכולת להתערבב עם הכל ודחיסת שתי צורות לגוף אחד נראית לי נפלאה כל כך שההתהפכות של האחים בחזרה לבני אדם נראית לי מכאיבה יותר מכל (או שזה הזיכרון של ההוויה הקמאית של ישות שיש לה שתי צלעות שונות ממלאת אותי בגעגועים). החנית של החייל בציור, כמו שאמרת, מפרידה בין שתי ההוויות. לולא היא, היה מתקיים אולי רצף שאפשר לגלגל אותו קדימה ואחורה – מאדם לברבור ומברבור לאדם, שוב ושוב…
ויי ויי מה עשית לי
מרית, עשית דבר ניבזי ביותר,
ככה לחתוך באמצע השיא? ומה אם תהיה רעידת אדמה עשר בסולם יוני רכטר? ומה עם הכור בדימונה יתחיל להתיך? הרבה שאלות, מה עם קצת תשובות הה?
(האיזכור הבא מתקשר קצת לדיון הלוהט שהתקיים בעניין כנפיים בקצה התגובות בפוסט הקודם) בכל אופן השילוב בין יצורי שמים, מלאכים, ובני אדם (כלומר שעטנז, שהוא אסור על פי ההלכה) מופיע כבר גם כאן:
בראשית פרק ו
א וַיְהִי כִּי-הֵחֵל הָאָדָם, לָרֹב עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה; וּבָנוֹת, יֻלְּדוּ לָהֶם. ב וַיִּרְאוּ בְנֵי-הָאֱלֹהִים אֶת-בְּנוֹת הָאָדָם, כִּי טֹבֹת הֵנָּה; וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים, מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ. ג וַיֹּאמֶר יְהוָה, לֹא-יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם, בְּשַׁגַּם, הוּא בָשָׂר; וְהָיוּ יָמָיו, מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה. ד הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ, בַּיָּמִים הָהֵם, וְגַם אַחֲרֵי-כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל-בְּנוֹת הָאָדָם, וְיָלְדוּ לָהֶם: הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם, אַנְשֵׁי הַשֵּׁם.
אגב את "אנשי השם" ניתן לפרש גם כסוג של אנשים שעשוי משני חומרים – אנשים והשם.
אנשים = בני אדם
השם = אלוהים
ה"שם" הזה צץ שוב גם אחרי המבול, כאשר אנשי מגדל בבל אומרים איש לרעהו: "וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר, וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם, וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ, שֵׁם".
ובכל אופן כשכתבת את המשפט הזה- "ברבורים הם אנשים שניתקו מהקרקע, כדי להחזיר אותם אליה, הם זקוקים לשורשים, כלומר למנה גדושה של צמחיוּת. כי אדם (מאוזן) הוא ממוצע בין צמח וציפור"- קלעת להפליא לדעתו של בוקי בן-יגלי.
בשחר נעורי קראתי סיפור של בוקי בן יגלי הנקרא "בֵין אַדְנֵי הַשָׂדֵה", הסיפור מספר על נוסע המגיע אל ארץ ובה האנשים נטועים בשורשיהם בשדה כמו צמחים. וכשהם פוגשים בנוסע הם אומרים:
"לא אדוני, אֶדן-השדה, דמיונך הוליך אותך שולל. הראית מעודך איש תלוש חי על פני האדמה? היכול יוכל איש לחיות ולשאף רוח אחרי הִכרת חבל טבורו? חי האיש! אבל מאין ייניק את לח מחיתו, אם לא שרש בארץ טבורו. רק אדני-השדה כמונו היום המחוברים לקרקע, רק אדני-השדה לבדם חיה יחיו על פני האדמה".
אכן אדם מאוזן הוא ממוצע בין צמח וציפור…
תוספת קטנה: החנית היא בעצם החרב המתהפכת שסוגרת בפני האחים את אפשרות הווייתם האחרת. ומי בכלל אמר שהם רוצים לחזור להיות בני אדם…?
אגב, גם המבול בא כנראה כעונש על הזדווגות מין בשאינו מינו. ואני חייתי עם זה בשלום (עד שבא פרימו לוי)
מרית יקרה מאד, עדיין ברומא, קצת לפני חזרה, נפגשת בפוסט הזה בתדהמה. עדיין לא יודעת איך לכתוב את תגובתי רק ש
1. מרג'ה היה אהוב ילדותי, ועד עכשיו
2. באופן אישי עברתי ויה דלה-רוזה עכשיו מול ליאונרדו, מיכאל אנג'לו ובעיקר ברניני
3. לדה והברבור זה דימוי שעבדתי עליו לפני הנסיעה
אכתוב יותר כשאחזור
ובטח, מחכה לספר שלך מאד מאד
עכשו תגידי, מרג'ה צייר את כל הסידרה הזו, שעיצבה את עולמי?
ואיפה אלף לילה ולילה שלי? ואגדות מארץ סין?
הוי הוי. הבן אדם יוצא לכמה שעות (שגרירת הפיליפינים בבקור רשמי בספריית גן לוינסקי, וישיבה מייגעת על כספים ובעיות) וכשהוא שב – הצפה.
שועי, באמת ספר מצמצם ומקרקע. הכל כל כך אחד לאחד. אף פעם לא קראתי אותו לילדי. (כריתת דמיון זה חריף מדי, אבל משהו כזה, רק מהול).
ציפור, פרימו לוי? לא ידעתי שהוא כתב סיפורים כאלה! וכמו כל הדברים, גם להיות ברבור זה לא שווה אם זה בכפייה.
ע, מה, מה עשיתי?
דודו, 🙂 גם בנסיך הקטן יש קטע שבו הוא פוגש פרח בודד במדבר ושואל אותו אם ראה בני אדם, והפרח אומר שכמה מהם חלפו על פניו "אין להם שורשים ודבר זה מקשה עליהם מאד…"
ציפור, בגלל שמכריחים אותם, הם דווקא לא רוצים להיות ברבורים!
איריס, וחכי חכי להמשך. חשבתי עלייך כשחשבתי אותו.
ע, כן, זה האיש. וגם האנדרסן שלי הוא לא המקורי. הוציאו אותו מחדש בכריכה רכה ומבריקה ובהדפסה גרועה שיותר טובה מכלום. אז אולי גם את האחרים. לי היו גם את משלי אזופוס ולה פונטיין. זוכרת בגעגועים את עכבר העיר ועכבר הכפר.
איזה תענוג לגלות שכבר צפוי ספר נוסף. 🙂
אוי נפלא ומרתק ! תודה… זאת נתינה גדולה מרית. מחכה מאוד ללילה הבא !
ציפור- מהו הספר הזה?? מעולם לא שמעתי עליו.
ושועי- תודה על הפיסקה האחרונה בתגובה. אני רואה את הכנפיים כל הזמן
ומלאכים אין להם חלקים חלופיים, ובאיזו עדנה הטל מציף את הארץ…
את משלי לפונטיין שנאתי ולא התקרבתי אליו – היה שם ציור אחד מגעיל, אולי עמדו לטרוף מישהו
את אנרדרסן יש לי המקורי
אני הולך לחפש בארגזים של הספרים
ורק היום בבוקר כאשר עברתי שוב על הציור (כתב חידה?) של מרג'ה "הגיבורה עם האח הקטן הקרוב לה ביותר. הוא מצל על ראשה כשאחיו נושאים אותה בערסל אל מעבר לים, והוא מרפא את פצעיה בדמעותיו". ולפתע גיליתי, לתדהמתי, שבין הענף לבין ראשה של הגיבורה הצעירה מצויר… דיוקנו של שארל דה-גול בפרופיל!
אני מוחה נגד השימוש במונח "אם חורגת" בהקשרים שליליים 🙂
היא פשוט חורגת מהסדר הטוב, זה הכל. מי חוץ מאמהות חורגות יכול לעשות את הנס הזה ולשלוח ילדים בחזרה אל היערות והשדות, להשתרש בחזרה באדמה (כמו הקטע הנפלא שהביא דודו), לדבר עם חיות, להצמיח פרווה…? רק אמהות חורגות עוד משמרות את הקסם העתיק של המטאמורפוזה, רק הן זוכרות שהקליפה המחוספסת של העץ מסתירה בתוכה נימפה חיה ונושמת (ומצחקקת, מן הסתם).
אגב, השיר על המלאך מהפוסט הקודם הוא מתוך "פעמון הפרא" בתרגום של טל ניצן. והנה שיר שמוקדש למתגעגעי הזימים והכנפיים (והשורשים והעלים והניבים והפרווה), של אוליבריו חירונדו:
עצבָּי נדבקים
לבוץ, לקירות,
נכרכים בענפים,
חודרים לאדמה,
מתפזרים באוויר,
ולבסוף מגיעים לשמים.
בשָיִש, בסוסים
משתרגים וורידָי שלי.
כל כאב פוצע לי
את בשרי, את שִלדי.
כמה פעמים מתִּי
כשראיתי שור מומת!…
אם אני רואה ענן
אני חייב להתחיל לעוף.
אם אישה נשכבת
אני שוכב איתה.
לא פעם שאלתי את עצמי:
האבן הזאת היא אני?
מימָי לא ליוויתי גוויה
בלי להישאר לצידה.
כשמטילים ביצה,
גם אני מקרקר.
די שמישהו יהרהר בי
וכבר אהיה לזיכרון.
יהונתן 🙂 (ולא ממש כבר, כמו ששרה הציפור ב"הנסיכה בעור החמור": עד שתבוא הנחמה / תצא הנשמה).
חווה, חן חן. אני תמיד שמחה כשאת מגיחה.
ע, אתה רוטן וממלמל.
דודו, הציור השבועי לילד, או כתם רורשאך? (אני לא ראיתי שום דבר :))
ציפור,
אני חלק הכוח ההוא, השוחר
תמיד את הרע –
ואת הטוב הוא יוצר.
(זה מפאוסט של גיתה, המוטו לאמן ומרגריטה)
אבל את אמרת את זה ביתר סיבוביות.
מרית, יש לי את משלי איזופוס ולה פונטיין ההוא, מילדותי, את זקוקה לספר?
יש לי גם את אליס עם מרג'ה. הסתכלתי בציור האחרון של "ברבורי הבר" הוא מזכיר לי את עילפונה של שלגיה אפופת גמדים סביבה, שהם גם התפצלותו של הנסיך ל 7 או ל 11- האספקט המנוגד לנסיך יפה התואר המושיע הוא הגמד המכוער חסר האונים…
אבל הציור הזה כמובן גם מהדהד בי את תרזה של ברניני, עלפונה לרגלי המלאך. ועם המלאך אני עוד אתעכב בהמשך, אחרי זמן עיכול רומא:)
מרית, בתגובה לגתה מהתגובה לתגובה של ציפור:
אני לעומת זאת, סובב על חד אופן
ומחקה את העולם
שמתחפש לשפן
[הוי סקפטים, תעברו לסְקֶטִים!
(אם לא לסקטים, אז לטקסטים)]
ע', האיורים/ציורים שהביאה מרית למעלה זכורים לי כנופי ילדות. לא פלא שפיתחתי נטיה אלכוהולית.. היה גם ציור/איור בפינוקיו של קולודי של הלוויתן שהיה נראה יותר כמו כריש ענק. זה הבעית אותי כילד. ממש. לפני כמה שנים אזרתי עוז להתבונן בה במפלצת, וגיליתי לוויתן תמים כמעט כמו דג זהב גוּר (טוב, קצת הגזמתי).
הנה מקן ציפור ירדנו לתהומות לוויתן-Goldfish.
איריס, חן חן, אני לא "זקוקה" למשלי אזופוס, סתם התרפקתי לרגע על קסמי מרג'ה.
ובאשר לשלגייה כמעט עלית עלי (ולא במפתיע, אפילו לינקקתי לפוסט שלך). בגללך הקדמתי את פרסום ההמשך, לפני שזה יתפשט 🙂 לא מסכימה על הגמדים/נסיך, אבל על כך בפוסט הבא. ויפה האווטר שוקו וניל שלך.
שועי, כבר אמרתי שאני יותר מתגעגעת לזימים. זה פחות הדור מכנפיים אבל הרבה יותר נחוץ לטעמי.
מרית יקירתי, חבל שאינך "זקוקה" סתם שמחתי על הזדמנות לעזור מחוץ למסגרת:)
ותודה על הלינק, שימחת אותי מאד, ואני בכלל חושבת שלא רק הגמדים הם הצד השני של הנסיך אלא גם המכשפה היא אחד הצדדים של שלגיה והתפוח הוא רק הסוואה, אבל אחכה לפוסט הבא ונראה, ובכלל, אני חושבת שגם הסיפור עצמו הוא רק השתקפות של מה שמתחולל בנפשו של הקורא, כלומר איך שאנחנו קולטים, באיזה עיתוי, מה עושים עם זה וכו', ויש לשתינו כרגע כמה נקודות השקה משמחות, לא מפליא אותי:), השוקו וניל ליווה אותי הרבה בפייסבוק ו"ייצג" אותי הרבה ב"בננות" ופתאום כשאת מעלה את זה אני רואה גם באווטר שלך שוקו וניל מסויים- חיוך שלישי.. ועוד לא הזכרנו את תרזה
…יכול להיות שהנערה מסמלת את הטומאה (הנוצרית) שבעצם הירידה לעולם? מוטיב הדם מלווה אותה – בגללה נענשים האחים בשני הסיפורים של האחים גרים, עד שהם נשבעים ש"בכל אשר נמצא ילדה, ייגר דמה האדום", כשהיא נישאת למלך בסיפור "ששת האחים", מושחת אמו של המלך את שפתיה בדם ומאשימה אותה באכילת בשר אדם. בסיפור "שנים עשר האחים" היא מתגנבת אל הבקתה של אחיה ומביאה להם את חולצותיהם, ובנימין האח הקטן מזהה אותם (גלגול של סיפור הכתנת הטבולה בדם שהאחים מביאים ליעקב).
בגלל אשמתה, היא היחידה שיכולה וצריכה להביא גאולה – קודם כל בהשתקתה (כי הקול הוא ערווה…?), ואחר כך בטוויית הכתנות. אני חושבת שהסרפדים הם לא מקריים. ישעיהו אומר על הגאולה ש"תחת הנעצוץ יעלה ברוש ותחת הסרפד הדס". הסרפדים מסמלים את הרשע והרשעים, וההדס את הצדיקים.
המצחיק הוא שההדס סימל את האלות הקדומות (אולי בגלל שמספר עלי הגביע ועלי הכותרת הוא חמש, וונוס במהלכה השנתי משרטטת מעין מחומש על השמים. שמה השני של אסתר, למשל, גלגולה של עשתורת, הוא הדסה-הדס).
בקיצור, במקום אלה רבת כוח ונערצת (ובמקום לוחמות, נביאות ומושלות), הגיבורה הטובה הפכה להיות נערה תמה, חיוורת ודוממת שכמובן נוטה להתמוטט ולהתעלף בכל הזדמנות. יותר מתמיד נדמית לי הנצרות כערפד ש"מרוקן" את האישה מהדם שלה כדי להחזיר את הטוהר שלדעתה אבד לעולם בבריאתה (באישה מקור הדמים, רגליה יורדות מוות, וכולי…)
וואו, ציפור!
(התגובה המיידית שלי היתה "תראו מה החתול הביא", כלומר הציפור).
פתחת פה דלת גדולה. גם אני שמתי לב לבנימין האח הקטן שהופך במחי שם את האחים-הציפורים לבני ישראל. אבל במקום לחשוב על האחות כיוסף האהוב (ואת לגמרי צודקת) חשבתי במרירות מסוימת על אחותם דינה, וכך נתקלתי בקיר במקום בדלת.
ובאשר לערפד – זו לא היתה היהדות שראתה בדם האישה טומאה?
נדמה לי שזו מזימה כלל דתית (כולל הבורקות שמחווירות את האישה).
וואו בהחלט!
זה נותן גם רעיונות לגבי מקורותיה הפולקלוריים של עלילת הדם הנוצרית
ע, בעניין העלילה לא צריך לחפש כל כך רחוק.
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר. … וְיִקְחוּ לָהֶם, אִישׁ שֶׂה לְבֵית-אָבֹת–שֶׂה לַבָּיִת. … וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ, כֹּל קְהַל עֲדַת-יִשְׂרָאֵל–בֵּין הָעַרְבָּיִם. ז וְלָקְחוּ, מִן-הַדָּם, וְנָתְנוּ עַל-שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת, וְעַל-הַמַּשְׁקוֹף–עַל, הַבָּתִּים, אֲשֶׁר-יֹאכְלוּ אֹתוֹ, בָּהֶם. ח וְאָכְלוּ אֶת-הַבָּשָׂר, בַּלַּיְלָה הַזֶּה: … וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ-מִצְרַיִם, בַּלַּיְלָה הַזֶּה, וְהִכֵּיתִי כָל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, מֵאָדָם וְעַד-בְּהֵמָה; … וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת, עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם, וְרָאִיתִי אֶת-הַדָּם, וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם; (שמות יב, הפסוקים העיקריים)
הצירוף הזה של דם על המשקוף, בכורים נוכרים נרצחים וסעודת מצווה מספיק.
אני מסכימה שזו מזימה כלל דתית, אבל הנוצרים הגדילו עשוה 🙂
יש מדרש שאומר שעם כל אח בשנים עשר השבטים נולדה אחות תאומה (דינה היא תאומתו של זבולון, כנראה). זה נאמר גם על קין והבל, אגב. איכשהו הן "הצליחו" להיעלם…
אולי זו פרשנות כבדה מדי על הסיפורים, אבל תמיד האחות מקלקלת את הסדר, שהוא מן סדר קוסמי – שנים עשר אחים כמו טיטאנים או מזלות, ששה או שבעה אחים כמו ימות השבוע וכוכבי הלכת. בעצם קיומה היא מבריחה אותם למחוזות מיתיים (וממילא הזכר תמיד נתפס כשמיימי לעומת הנקבה ה"ארצית"). היא לא רק אדם חוטא, היא נקבה חוטאת, שמכניסה לעולם את ה"בשר ודם" באופן הכי מוחשי.
ציפור, תודה, מעורר מחשבות. עוד לא סיכמתי לי אותן.
מה שכן, מרית, ע', ציפור, וכולם/ן, עלילות הדמקה באמת היו חלק נכבד מן התרבות הנוצרית וכל פעם ששחקן יהודי היה אוכל ארבעה חמישה חיילים של שחקן נוצרי ברצף היו נוהגים לשרוף את כפרו, כלומר: להעלות אותו באשקוקי. לכן יהודים מיהרו לנטוש את הדמקה (יש אומרים בהוראת הרבנים) ולפנות למשחק האשקוקי (שחמט), חלקם הפכו לרבי אמנים בו (לאברהם אבן עזרא שנולד בספרד אבל חי רוב ימיו באיטליה, צרפת ואנגליה יש שורת שירים מלבבים על המשחק), חלק הלכו לנגן בכינור, אחרים פנו לקלפנות (ר' מנחם עזריה מפאנו האיטלקי, איש הלכה ומקובל גדול בשלהי המאה השש עשרה, חיבר ספר על אודות קלפנות וכנראה גם התפרנס מכך לא רע בכלל, שכן רכש הרבה כתבי יד קבליים ואף תרם להדפסתם) וחלקם, המעוטים שבהם, פנו לרכיבה על חד אופן מתוך תקווה להופיע בסרט של האחים מארקס (שישים שנים אחרי שהם הפסיקו להסריט).
זה בכלל לא ככה
הנוצרים שותים את דמו של הבן הנרצח
היהודים הרגו בפסח את משה אביהם על פי פרויד (ולכן שמו אינו מוזכר בהגדה)
עלילות הדם הן מאוחרות וקשורות למודרנה בספרד: כאשר הדם הפך להיות מטפורה של זהות "שבטית" וגזעית (לפני כן, הקרוב אלי היה חולק אתי בשר, עצמות, וזרע – הוא עצמי ובשרי, הוא יוצא חלצי, הוא זרעי; קירבת דם וטוהר הדם – במובן של "דם אחד, עם אחד" (שועו! גם אני יכול! לנסות לפחות) – הם מושגים של האינקויזציה, מדת לדם, מזהות דתית לגזע/לאום ביולוגי
ע', ציפור, אני בדיוק מאזין כעת לביצוע שהוקלט לא מזמן לפיוט 'העוקד והנעקד והמזבח' ("עת שערי רצון" בשמו המקורי) לפי נוסח יהודי פירנצה הספרדים. פיוט אשר מושר בקהילות הספרדים לפני תפילת נעילה ביום הכיפורים. לא באה לי טוב
העקידה. הייתי רוצה להיות קרוב בזה לדעת הרמב"ם הגורס כי כל מעשה העקידה היה חלום-נבואי בלבד (מורה נבוכים ג', כ"ד, כפי שהובן על ידי מיטב הפרשנים); או יותר כמו יוסף אבן כספי בספרו 'גביע כסף' (אם זוכרני נכון) הגורס: 'איך יצוונו אלהינו לעשות את התועבה הזאת?'. אם מדובר במעשה קונקרטי, אני אומר, תנו ליצחק ולדינה עובדים סוציאליים והתערבות של שירותי הרווחה; אולי גם משפחת אומנה. ובפרט, תנו לרבקה ליפול מן הגמל (על גבי מזרן עבה במיוחד) כאשר היא חוזה בראשונה ביצחק הלץ נוסע-מהדס בשדות רוויי הטל של כנען על גבי חד אופן ומצפצף בצפצפה לכל עבר, בשעה שאביו הזועף מבקש להשיא אותו לעסוק במלאכת הקורבנות רוויית הדם.
היי חברים, ויכוח גדול וקשה, בנושא דם וזרע. אבל אנחנו (לא אני) התחלנו! או הראשונים היינו לקשור בין דם לזרע או לפרו ורבו.
תלמוד בבלי, יבמות סג א: תניא רבי אליעזר אומר, כל יהודי שאינו עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים, שנאמר (בראשית ט ו-ז) 'שופך דם האדם באדם דמו ישפך', וכתיב בתריה 'ואתם פרו ורבו'.
ושועי לגבי רבקה, כל העניין של הנפילה מן הגמל באה לתרץ את העובדה שרבקה כבר לא הייתה בתולה, ולכן לא מזרן היה שם אלא ענף שניקרה (ניקר אותה-מלשון תקר) אני יודע שזה כואב המדרש הזה, אבל כזה היה הראש שלהם.
דודו, בגרסתי (דגדוגי סופרים) כתיב: 'כל יהודי שאינו עוסק בפריה ורביה נהיה ערירי בלי אישה תוכיה ויולדת' (ראוי לזכור את הגדת ראשי הצפורים בשעה זאת)
כלומר לא ממש איש משפחה, אבל עדיין ראוי להנעים פטפוטים.
דודו, ובאשר למדרש, לסברתי זו לא היה זה גמל אלא נאקה; כך או כך, כשהיא השליכה את רבקה מעל גבה היא עשתה סוג של הפלה. חוץ מזה הענף עמד על הרצפה בזוית של 90 מעלות. ולא היו עדים. כי הרי המדרש הפך את יצחק לעיוור (דמעות האש של המלאכים בשעת העקידה סימאו את עיניו) והשאר שכחו מה ראו עיניהם כי לא רצו לריב עם דמשק אליעזר (אביו הרוחני של אינדיאנה גו'נס, אם תחשוב על כך רגע).
אגב, הגמל שחקרתי את נסיבות העלמו בנגב ביצע סאפוקו. לא שזה חשוב.חוץ מזה, קר בלילה במדבר (הסופות בנגב) וגם קשה לנסוע בתוך כל האובך שם על חד אופן. לא היה קל בכלל. היה כל כך קר שנזכרתי בשיר של חזי לסקלי על דבשות גמל שיש עליהן שלג, שטרם הופשר.
רבקה באמת לא היתה בתולה; אבל לא בגלל מה שאתם חושבים אלא מרוב נסיעה על חד אופן
ראו הוזהרתם
ואני חשבתי שהיה זה חד ע'
תתביישו לכם! רבקה אמנו…!
(באופן אישי אני מהמרת על הגמל. גמל חד-דבשתי. אגב, תיאור נפלא של גמל מיוחם נמצא ב"והיום איננו כלה": "בוראני קרנר התקצף כל כולו ורטט ושאג בחימה משחיתה. איך זה בני אדם מעזים להסיג את גבולו, איך זה העלו על דעתם להתקרב אל הרמונו, מי נתן להם זכות להפריע את עונת ההזדווגות שלו? קרנר צרח צריחת מחאה רמה וטילטל את ראשו שעל צווארו הארוך, וגילה את שיניו כדרקון ופער את לועו האימתני…")
ציפור, היום איננו כלה, כלומר הוא רווקה, גרושה, אלמנה; אולי הוא חתן? אגב, מרית מאוד מחבבת את בוראני קרנר. אופס, נזכרתי כי למדפיסים התלמוד הבבלי במהדורת וילנה קראו "האחים ראם והאלמנה". תמיד זה היה נשמע לי כמו שם של מערבון של יוסטון, פורד או פקינפה. אבל זה דווקא מזרחון אירופי. כלומר באותה מידה הם יכולים היו להיות "האחים גמל והגרושה".
ע', דודו, באשר לגזרת יצחק העיוור, אני מחזיר אתכם לניטשה ולזרתוסטרא שלו: 'בממלכת העיוורים בעל העין האחת הוא המלך' כלומר תוכלו לבחור בנסיבות אלו מלך כנעני עימו אתם מזדהה. באופן אישי, תמיד נגע ללבי כושן רשעתיים, תמיד ביקשתי בלבי להכתירו למלך גבעתיים (כושן רשעתיים מלך גבעתיים!). יש כמובן את אבימלך מלך גרר שלטעמי התפרנס מתפעול חניונים לגמלים וגרירת גמלים עבריינים; ויש גם את מלכיצדק מלך שלם שהיתה לו טי-שירט עליה היה מודפס בכתב עברי קדום "שברתָ? שילמתָ!". זה כנראה עבד היטב.
נכון! והיום איננו כלה זה הספר של בוראני קראנר, דמותו נגעה לי עד עומק לבי.
והאחים ראם והאלמנה זה כל כך סוגסטיבי. אלך להרהר בזה קצת.
וכושן רשעתיים זה שם מופלא. חשבתי עליו רבות בילדותו.
ושועי, אתה האיש העצוב הכי מצחיק שאני מכירה (לא חדש אבל נכון).
מרית, האחים ראם והאלמנה זה לגמריי אמיתי. אחד השמות ההכי מסתוריים שנתנו לבית דפוס יהודי בוילנה, אני מניח, מאז ומעולם. מעניין אותי מה זיכה את כושן בשם רשעתיים. אומרים שבכל דור ודור יש שמונה עשרה רשעָתיים כנגד שמונה עשר צִדְקָתָיים. או ל"ו כנגד ל"ו. וזה למה בצהלולים צוהלים: לו-לו-לו-לו-לו-לו-לו-לו. יש אומרים שלובנגולו מלך זולו היה אחד מהרשעתיים, אבל זה לא פוליטיקלי קורקט להגיד כזה דבר.
עוד דבר, לכושן רשעתיים יש בן דוד, קוראים לו כושן נשמָתָיִים, הוא המרוויחן במשפחה. הוא עובד בגוגל בגיגול נשמות. תחום רוחני בפיתוח. חיפוש נשמות בגוגל, התכוונתי. כלומר, צריך לחשוב על זה. אנשים שמאמינים בגלגול יוכלו להתחיל לחפש את התוצאות של גלגוליהם הקודמים באינטרנט. כמובן שצריכים לעבור כמה עשרות או מאות שנים, כי האינטרנט רק בחיתוליו. אבל גיגול נשמות נראה לי הסטארט-אפ הבא אחרי שטרנד החד אופן יעבור לי, האביב ישפריץ ירוק, ואז אוכל לגגל את נשמת הגמל ממדבריות הדרום, כאילו שמעולם לא פענחתי את פרשת פטירתו (אפילו קפה שחור לא נתנו לי שם. הקרה הזאת בלילה. הסופות בנגב. קשה מאוד להבין את העולם).
את האחים ראם מבטאים רום, כי יש קמץ יידי מתחת לאלף, וזה אלף כל
בית כל, מסכן למד מלך זין, מה עשה לו גוטמן. ראשית קראו לו לובנגולה. שנית הוא *לא* היה מלך זולו, אלא גורש על ידי הזולו לשטח שהיום זימבבווה. שנית, עמו נקרא מטבלה (או נ'דבלה) ובוודאי לא מטבלו. ושלישית, לא אוצר ולא נעליים: כך חתם איתו רודס על רכישת רובן של אדמות זימבבווה לכתר הבריטי (אפילו לעמותות המתנחלים בסילואן ובכלל יש מה ללמוד?) – חטפו את הבן שלו והחזיקו אותו כבן ערובה; השקו אותו יין ובו קצת אופיום; הקיפו את המחנה שלו בחיילים חמושים בתתי מקלע (הראשונים בהיסטוריה!), ואז – כמו ג'נטלמנים אנגלים/סקוטים הגונים – החתימו אותו על חוזה חוקי למהדרין באנגלית תיקנית. בטח איזה עורך דין גזר קופון
גימל כל, המונגולים שרים בשני קולות (כל אחד), טכניקה שהם למדו מהגמלים שלהם. שמעתי קונצרט של ויקטוריה חנהש בו גם הדגימו את השירה הזו, ויצאתי כשאני שר בשני קולות גמל גמלי חבר אתה לי וראיתי פעם קוף שנח לו על זנבו (בכוונה אין מרכאות! דווקא! בכוונה! לעצבן את המורה!)
ודלת כל, כן דלת כל, כתבתי שיר מצמית, מכמיר, וחף מגינונים: על החד אופן עברתי/ ובזיכרון נברתי/ פתאום נפל החד אופן/ ואתגולל לי מחורפן
אוי אוי שכחתי החשוב מכל: כושן רשעתיים היה לבן! או לפחות על פי מידרשים מסוימים, הוא היה לבן הארמי! (כמו לבן מרסר?)
ילקוט שמעוני שופטים רמז מא: כושן רשעתים, תאנא הוא בעור הוא כושן רשעתים הוא לבן הארמי.. דעבד שתי רשעיות אחד בימי יעקב, ואחד בימי השופטים, דבר אחר שתי רשעיות ששעבד את ישראל ושעבר על השבועה, ומה שמו לבן הארמי שמו: …בימי כושן היה פסלו של מיכה… בימיו היתה פלגש בגבעה:
הנה משפט שברט סימפסון לא כתב מאה פעמים על הלוח אבל היה יכול לכתוב:
לעולם לא אגעה יותר בצחוק מתגובותיו של שועי ואפריע לחבריי
לעולם לא אגעה יותר בצחוק מתגובותיו של שועי ואפריע לחבריי
לעולם לא אגעה יותר בצחוק מתגובותיו של שועי ואפריע לחבריי
לעולם לא אגעה יותר בצחוק מתגובותיו של שועי ואפריע לחבריי
לעולם לא אגעה יותר בצחוק מתגובותיו של שועי ואפריע לחבריי
לעולם לא אגעה יותר בצחוק מתגובותיו של שועי ואפריע לחבריי
בקשר לסוגיית כושן – זה היה ברור כשמש. שחור על גבי לבן.
(ואם מדברים על מונגוליה, אז…"דמעות של גמל")
כושן רשעתיים הוא לבן הארמי כמו שאימא שלי היא טאראס בולבה (עם או בלי הגמל). ושלושה דברים יש לי לומר לזיכרו של כושן רשעתיים:
א. האמת היא ששומעים כושן אבל כותבים קושאן. ובעצם מאז שהתחילו לנהוג 'תג מחיר' בשטחים המכונים כבושים והשתלטו על אדמות חקלאיות של ילידים שאיתרע מזלם ושדותיהם השיקו לשדות שהקיפו את הווילות שבג'ונגל השומרוני, התחילו לקרוא לו 'קושאן רשעתיים' ומאז הוא רק הולך ומרשיע.
ב. דו"ח טליה ששון מתעד בנאמנות את התפתחותו של קושאן רשעתיים מאז שהיה קטן ועד היום כשהוא כבר ניראה כמו הג'יני המגיח מהמנורה המשופשפת של עלי בבא וארבעים השודדים ומכסה את עינו היחידה של השמש (ולא, בבקשה רק לא בגירסת וולט דיסני. למרות שהוא קדם למרג'ה).
ג. ג' נשמר בינתיים במחסנית במידה ותתרחש בבלוג הסלמה או אז תחזנה עיניכם (גם של ע' חד העין) באימתו של ג'…
תמיד רציתי לגור ברחוב "מושב לצים" (יש רחוב כזה, נתקלתי בו איפשהו בתל אביב) וזה סוף סוף קרה לי.
ע', אני יודע שמבטאים Rom כמו מה שנהגו הבוקאנירים מטורטוגה ללגום. ובכל זאת עדיין האחים ראם והאלמנה נשמעים כמו צד בדו קרב באו.קי.קוראל, או כחברים טובים של ג'ון דילנג'ר ודאטש שולץ' יותר מאשר מדפיסי ספרים מהוגנים מירושלים דליטא.
ססיל רודס הזה. כבר שמעתי עליו שמוע. פלא שהייתה מלחמת הבּוּרים (החברים של אלו ממושב לצים)? האם דאטש שולץ' הספיק להיות ההולנדי המעופף? האין זה אוקסימורון: כף התקווה הטובה? (האם תקווה היא טובה?). האם כאפת חוסר הנחמה מדוייקת היימנה? (כי זה כל האדם).
באשר ללבן על לבן או כושן על כושן, הזכרת לי את שירם המחריד/המצחיק (עד דמעות) של אוהדי הפועל חולון אי שם בשנות השמונים (אלימלך הוא המלך): אולסי פרי נרקומן/השחור לקח לבן (רמז להתמכרותו הקשה). באותם ימי ילדות, הרבה טרחתי על השאלה האם ארל ויליאמס היה שודד ים לפני שהיה שחקן כדורסל. היה לו שם של דמות מ"אי המטמון"; גם חשדתי בעברו של לו סילבר, שמא היה הוא היה לפנים לונג ג'ון סילבר. אבל אז רצו למנות את קורט ולדהיים למזכ"ל האו"ם.
עוד דבר, מוריד את הכובע על מחוות שיר החד אופן. יש עוד אחד במעלה התגובות. אולי כדאי לחשוב על אנתולוגיה של שירת חד אופן. שמא מרית תסכים לערוך את הקובץ?
ציפור, יש שיר אותו הייתי שר יחד עם בני האמצעי. הוא היה בא בוקר-בוקר להעיר אותי. נותן לי נשיקה בקצה החוטם. ואז הייתי מתחיל לשיר אוטומטית, לפזר את קורי השינה: 'לוּ הייתי כצפור/ הקוראת לדרור// מזלך ודאי ישפור/אם תהיה כמו צפור/ אם תהיה כמו צפור/ הקוראת לדרור (זה סיפור אמיתי לגמריי, יותר מהחד אופן שלי).
אשתי מאוד אהבה את "דמעות של גמל". צריך להיות לנו עותק היכנשהו במאהל. אולי על יד התרפים. אולי מתחת למגש של הפיסטוקים שאנחנו שומרים לאורחים. טרם צפיתי בו.
דודו, כושן הוא מלך גבעתיים, לא מלך קריית ארבע. אני אומר חבל שהוא לא שלט מהודו ועד כוש על שבע ועשרים ומאה מדינה. כי אז הג'ז, הסול, והבלוז היו באים להתארח אצלינו מקדם. אבל תראה מה זה, כבר הכתרנו עלינו ביבי קינג. אולי הוא קושאן רשעתיים שלך?
מרית, בספר הבריאה לאברהם נתן בנימין בן אלישע, נביא השבתאות, מוכתרת התנועה הראשונה בתולדות הבריאה כ"'קיבוץ האור". אני מעדיף את קיבוץ האור על פני מושב לצים. שימי לב, לפי נתן, התנועה הקיבוצית בראה את העולם (-:
שועי, פעם לקחתי מונית לשדה התעופה, והנהג שאל אותי אם אני רוצה לנסוע דרך איילון. אמרתי לא יודעת, תחליט אתה. ואז הוא הציץ לעבר האיילון המתקרב ועיקם את חוטמו ואמר: "אני לא יודע… לא מושך אותי איילון…" ומאז זה נהיה ביטוי אצלנו, "לא מושך אותי, איילון…" (וגם קיבוץ אור לא. אני נוסעת דרך מושב לצים, תודה).
שלום
קוראים לי אפרים
ואני ממעלה אפרים
עזבתי את מעלה אפרים
כי יש שם מלא אפרים
עברתי לאלפי מנשה
שם יש אלפי מנשה
אבל אין שם אף אפרים
רק אני אפרים ממעלה אפרים
——
קיבוץ גלויות
מושב לצים
מושב ליד-החלון
מושבת "עונשין"
כפר באים
—-
שועי: פעם פעם היו שואלים – לאן נעלם אלי לוזון? התשובה (במהופך) – המעריצים של זוהר הסניפו אותו
מרית, כשהייתי צעיר לימים ממש היתה לי תכנית להקים להקת רוק עם חבר בשם "מושב לצים" על צד אחד של הדיסק תכננו לשים תמונה של כסא חשמלי, ועל הצד האחורי תמונה של שלט דרכים ירוק שכתוב עליו "מושב ליצים 5 ק"מ" . אולי כבר סיפרתי את זה פה באחת התגובות על אחת הרשימות. יש לי פתאום מן תחושה שכזאת.
ע', פעם לחביבה פדיה היה ערב ברחובות שיוחד לספרה "בעין החתול". אז כתבתי לה מה שפר גורלם של חתולי רחובות אל מול גורלם של חתולי עכברה (על יד צפת), אשר כל חתולי הגליל מסתלבטים עליהם אף חורצים לשון לאמור 'ראו, אלו הם חתולי עכברה'.
רבותי, אין מנוס,
מי היה מאמין שבעיר האושר תתגבש מתקפה כה וולגרית, ברוטלית, פרבוסלבית על הקיבוץ. לא הותרתם ברירה בידי אלא לנקוט בצעדים לא קונבנציונליים ולהעלות באוב את האיש שראה מטוס ממריא דרך דמעה שקופה. אין לכם מה להתלונן הרווחתם את האוב ביושר:
מאיר, איפה אתה יה קבצן של מילים
מה יפה
מתחרז נשפך
עם נשכח,
כמה קל לרוקן
אגדת דשא לפח.
הפרטה ונדל"ן
בראש מעיניך,
ארול ארול מי
יגול עפר מעיניך.
כארי יתגבר
וישאג כמו אל,
מנבכי זמן עולמים
אז יקיץ אריאל.
יעביר את האצבע
בסערת מיתרים,
החשמל ילחש בגיטרה,
אריאל מלהטט בניבים.
ופרה ודב תרעינה יחדיו
ואריה כבקר יאכל תבן,
ושעשע יונק על חור פתן,
לא ירעו עוד בכל הר קדשי.
חרצובות לשונו
הוא יתיר וישיר,
קבצן של מילים
שוב חיינו מאיר.
ואתם, הלך עליכם…
דודו, חלילה וחס, לשווא חיפשתי בדבריי התקפה על הקיבוץ ולא מצאתי. נהפוך הוא כתבתי כי אני מבקר את 'קיבוץ האור' על פני 'מושב ליצים' וכך גם התכוונתי.
היתה לי בעלומיי חברה שחשבה שאני ארול מגבעתיים. למרות שלא היו לי עץ תות וגם לא אקליפטוס אוג. אבל כל מיני מראות קולות ולחשים פרטו עליי כמו הייתי אורגן חשמל. היו לי שני עצים יקרים ללב אל מול חלוני, שנכרתו על ידי קבלן חסר לב, וגם החברה להגנת הטבע לא עזרה לי להסיר את רוע הגזירה. וגם הייתי מסתובב שעות וגם ימים בכל מיני מקומות רחוקים מיישוב. ומאז נודד אני בעולם על גבי חד אופן כיהודי נודד, ומבקש את רוחו של הגמל אשר איבד נפשו על אחת מנתיבי הנבָּטים אשר בנגב, בשקט, חרישי, איבד עצמו לדעת, התקפל אל לב העולם, כאילו הונח שם ליבו תמיד.
מרית, את בטוחה שהירונימוס בוש לא צייר בתמונה למעלה יציע של אוהדי כדורסל/כדורגל?
חה חה דודים!!!!!! כמה צחקתי!
הבארט סימפסון שלי כותב הפוך
לעולם לא אשאר כה הרבה ימים מחוץ לבלוגים של מרית ושל שועי, אם בהרחבת לב וראש ומחשבה וצחוק מתגלגל חפצה אני
בעצם…חפצה אני? את זה בטח ליסה כותבת.
איזה יופי פה!
(וגם הפוסט נפלא ומרחיב לב לכשעצמו, שלא תחשבי אחרת!)
ו…גם אני מצביעה בעד מושב לצים. לא רוצה את התנועה הקיבוצית.
[…] שתי האגדות- על מוכרת הגפרורים ועל ברבורי הבר אפשר לקרוא פוסטים מרתקים בבלוג המעניין של מרית בן […]
הי, פוסט מרתק!!! הספר הזה מאז ומתמיד הקסים
אותי בגלל האיורים. יש לך מושג איך ניתן להשיגו?
תודה רבה אנונימי. קלי קלות להשיג את הספר, ממשיכים להדפיס אותו בכריכה רכה באיכות קצת מפוקפקת אבל בעיניים מצועפות הקסם נשמר. למשל
http://www.booknet.co.il/prodtxt.asp?id=11944#.UgFOH9JxR8E
בשער אחד עשר הברבורים יחד עם עליזה, יצרו מעגל מושלם. לולא היא, היה קבוע בו חור.
אולי היא היהלום שבטבעת 🙂
הברבורים המקיפים ויוצרים מעין חופה סביב עליזה מגנים עליה, מזכירים לי כיצד היכולת הזו לחלום, להפליג אל על למחוזות הדמיון עשויים לשמור על עליזה ולהגן עליה
אני לא יודעת בקשר לעליזה אבל עלי זה בטח נכון 🙂
למה לגבי עליזה לא בטוח נכון? מה הכוונה שילוב בין ציפור לצמח? מה המשמעות של היותה הכלאה בין ציפור לצמח?
אגב, גם בתמונה שבה עליזה נופלת על מצע האזוב והגחליליות מסביבה מסתתר ציור של ברבור בצד הימני של האיור
באגדות קשה להבדיל בין דמיונות למציאות, הדמיונות לא פחות ממשיים. והמשמעות היא שצריך גם כנפיים וגם שורשים.
תודה 🙂
אני חושבת שיש סכנה בלהיות רק ברבור, הברבורים
אמנם, מנסים להגן עליה, נושאים אותה אל על
ברשתם,
מעל פני המים הסוערים, שומרים עליה,
אך הסכנה בלהיות ברבור
היא ליפול מהשמים לקרקע או להתנתק לנצח
מהאדמה.
ואולי הכי טוב הוא מרחב הביניים
בין הצמח לברבור
שמייצגת עליזה, מה דעתך?
ודבר אחרון… כפי שציינת וכתבת על האיור שבו עליזה מלטפת את ראשו של הברבור
,שוב קיימת הכלאה: העץ הוא גם ציפור? שוב השילוב מופיע יחד?
וסליחה על ההצפה בשאלות.. אני פשוט כותבת עבודה על סיפורים וספרים בתחנות חיי השונות, והאגדה הזו (שאגב בזכותך הצלחתי לרכוש) היא "התחנה" הראשונה. אז שוב תודה על הפוסט המרתק, הארת את עיניי, כפי שאומרים, חג שמח!
אנונימית, כל שימוש במה שכתבתי חייב בקרדיט. בהצלחה בעבודה!
זו לא עבודה מהסוג האקדמי היבש (ציטוטים, מקורות ועוד)… זו עבודה אישית שלי העוסקת בפן הרגשי…….
זה משנה את צורת הקרדיט אבל עדיין צריך לציין את המקור.
המביא דברים בשם אומרם מביא גאולה לעולם, זה הניסוח של חז"ל לכל הזכויות שמורות.
כל עוד זה במגרה זה לא משנה, אבל אם זה מתפרסם זה חייב בהפניה.
בחנות ספרים ברחוב בשל בתל אביב מוכרים את כל הספרים שהתייחסת אליהם שמרג׳ה אייר. הכריכה רכה ואיכות גרועה – אך בנסיבות מסוימות, זה עדיף על כלום
התכוונתי כמובן לרחוב בזל. אולי לחנות קוראים חותם או חותם ספרים או לא.
תודה מרית. מאוד מאוד יפה. כתבתי סיפור שקוראים לו "הסרפדים והדרדרים" ומישהי יקרה הפנתה אותי למה שכתבת. לא הכרתי את ברבורי הבר! ולא את האיורים! והפרשנות שלך מחשבותיך מרתקות. המון תודה. ארוץ לחפש את הברבורים. הנה הסיפור שכתבתי. אולי תאהבי. http://blog.nli.org.il/mussach_24_beavoda/
שירה, תודה. סיפור יפה. קשה להאמין שלא גדלת בסמטאות האחים גרים 🙂