להַהֵם מהסיפור האמיתי והמזעזע של יש יוזמה חדשה. בלוג חי. כלומר ערב אחד בעלמא, שישה דוברים מתחומים שונים, כל אחד מדבר שתים-עשרה דקות. גם אני.
"ממש כמו פוסט," כתבה מיטל שרון, "טיעון, מחשבה, הפניית זרקור לדבר שהיה חשוך עד כה, קשר סמוי בין דברים – רק בעל פה."
ואיתמר שאלתיאל: ב-5 באפריל בשעה 19:00 יתקבצו שישה אנשים במכללת עלמא וידברו על הכל. על ערים, טעויות, אמת ובתי ספר. 12 דקות לכל אחד, 20 שקלים מחיר הכרטיס. המרצים נבחרו בפינצטה, ההרצאות גם. לא תבואו?
מי ומה:
- רועי רוב – אני, הוא, הם: קשר, הימורים ותקשורת חזותית
- מרית בן ישראל – לפוצץ את בית הספר?
- איתמר שאלתיאל – הזכות לטעות
- הילה לוטן – עיר בסיסית
- שיר בן-אור – גבולות האמת/סיפור: השימוש באינטרנט
- קובי ניב – עבר שחור, עתיד ורוד
כאמור, מכללת עלמא (רח' בצלאל יפה 4, ת"א), 5.4.2011, 19:00. להרשמה מוקדמת, שלחו מייל ל-hemeitster@gmail.com
*
ובלי שום קשר:
סיפור לילה טוב למתכנתים רחבי לב
היה היתה ספרייה לעובדים זרים ולפליטים שפעלה בעזרת תוכנת open source לניהול ספריות בשם קוהה שהותאמה לצרכיה המיוחדים. לקראת פתיחת הספרייה נוסף למאגר הנתונים גם את כל המידע על הספרים, כולל סריקות של הכריכה הקדמית והאחורית, עניין הכרחי כמעט, במקרה של הספרייה הזאת, שיש בה ספרים בסינית, הינדית, אמהרית וכדומה, שאפילו את שמותיהם לא יכלו אנשי הספרייה לכתוב. קיטלוג הספרים היה מבצע מפרך שארך שבועות בהשתתפות עשרות מתנדבים. בהמשך נוספו למאגר הנתונים גם רשימת המנויים והיסטוריית ההשאלה שלהם.
בתחילת השנה קרה לספרייה אסון כשקוהה נעלמה מן השרת באופן מסתורי. מאגר הנתונים SQL שהותקן למרבה המזל על מחשב נוסף לא נפגע, אלא שהאיש היקר שטיפל בכל העניינים המסובכים האלה, אינו יכול להמשיך ולטפל בהם, והספרייה זקוקה באופן נואש ודחוף למישהו שיוכל להתקין את התוכנה שהותאמה לצרכי הספרייה, וכיוון שכך יצטרך אותו מישהו גם לשחזר את הקישורים, כלומר צריכים להיות לו הכישורים הבאים:
- Good knowledge of HTML/CSS/JS, PERL, and SQL technologies
- Experience with the Koha framework is a big advantage
- Comfortable with basic image editing techniques
ואם הוא יוכל גם לגבות את מאגר הנתונים פעם בחודש ולסייע בעת צרה נדירה, מקומו בעולם הבא מובטח.
נא לפנות ל gardenlib@googlegroups.com
ענק הרעיון הזה (12 דקות)
מייד רשמתי בפני.
מרית קרובתי,
א. זו סיגריה וחצי להרצאה*6= 9 סיגריות ועוד אחת בהפסקה, ואני אפילו לא מעשן וכבר הגעתי לחצי חפיסה. צריך גיטרה חשמלית וזה יכול להיות מרתון להקות רוק.
ג. הקונספט הזה של שישיה מזכיר קצת את שיווק המשקאות ברשתות השיווק: שישיית בירה, שישיית מים מינרלים, שישיית בירות. זה עבד עוד בזמן המשנה לארוז בשישיות. זה לא מפספס. אבל הג'קסונים הצליחו יותר עם חמישיה, גם עורכי התורה, וגם אניד בלייטון (איזה מזל שלא קראו לערב 5 בשעה)
ד. למה לפוצץ את בית הספר? אי אפשר לתת לועדת קישוט לגזור אותו לשרשרות נייר, אוריגמי, אולי לנייר גלגול סיגריות.
ה. אפשר לקרוא לערב 'דברים בעלמא'.
ו. בהצלחה רבה לכולם/ן (-:
שועי, איפה היית?
שישיה? לי זה נשמע יותר כמו "חבילת הטבות"
ע', לי זה דווקא מזכיר את 13 מקטרות של איליה ארנבורג
אסתי, נתראה?
שועי, שמתי לב שהקפדת גם על ששיית סעיפים 🙂 ובאשר לד., אני עדיין מתלבטת, יש עגיל בצורת סימן שאלה בקצה.
ע 🙂
דודו, זה כמו שיחות המספרים ההזויות שאני מנהלת לפעמים עם בני הקטן 🙂
ע', לאחרונה עברתי לבילוש. למשל את השבועיים האחרונים הקדשתי לפרשייה בלתי נשכחת בערבות הנגב. איני יכול למסור את על הפרטים, רק ארמוז כי כדברי המשורר: 'בערבות הנגב התאבד גמל' (לא היה דבר כזה מאז כלבם של בני בסקרוויל). בעקבות כל זה עברתי הארה, וכעת אני עוסק בשיעורי נהיגה (ל') בחד אופן. עד כדי כך אני עסוק, שאתמול הציעו לי כרטיס להרצאה של אשתו של ח"ל בורחס במכון סרוונטס בתל אביב (היא דיברה על המיסטיקה בכתבי בורחס) ולא יכולתי להגיע כי היה לי תקר בחד אופן (נאלצתי לסרב בנימוס). איך לסכם זאת: כל המציל גמל אחד כאילו הציל עולם מלא וכל המאבד גמל אחד, סופו שמקבל תקר בחד אופן ולא יכול להגיע להרצאתה של אשתו של ח"ל בורחס במכון סרוונטס בתל אביב.
מרית, אם יש התלבטות בקשר לד', את יכולה לקרוא להדס עפרת. אני מניח שהוא מעולם לא אפה עוגה מן האוריגמי ושרשראות הנייר אליהן נגזר בית הספר. זה אמנם יזכיר קצת את המיצג שלו 'ביס', אבל זה לא בדיוק אותו הדבר. חוץ מזה, זאת היתה עוגת לימון טובה, ומיצג משובב לב ונפש.
בלוג חי! נכון!
ורק להגיד שכדאי להירשם מראש אם רוצים לבוא: hemeitster@gmail.com
דודו מדבר במספרים ושועי באותיות (ע, ל, ד); החד אופן הוא אח לחד עין ולחד קרן
אפשר לכתוב שלוש עשרה מי יודע ספרותי
שלוש עשר מקטרות
שנים עשר כסאות
אחד עשר שודדים יוהוהוהוווווווווווווווו וחבית של רום
עשרה כושים קטנים
תשעה שרכבו
שמונה בעקבות אחד
שבעה אין לי מושג
ששה לה לה לה לה
חמשתם של ז'בוטינסקי
ארבעה ארבעה על הג'יפה הבוער
שלוש אחיות
שני רעים יצאו לדרך
אחד אלוהינוווווווווווווווווווווווו אלוהינווווווווווווווווווווווווווווו אלוהינווווווווווווווווווווווווווו
שבשמים ובארץ
שועי חביבי, אין דומה אכילת ספרי לאכילת בית הספר. לו היה לך מושג בוודו לא היית מציע את זה אפילו בצחוק. מבחינה מאגית זו שגיאה חמורה, כי מה שאתה אוכל הופך לחלק ממך. התכונות שלו מוטמעות בך…
ובתקר בחד אופן ננוחם!
מיטל, הנה אמרת…
ע, עכשיו תמציא את התנועות (כמו ב"לכובע שלי").
מרית, אני מודה, לא הייתי הרבה בבית הספר. היה לי בית (אם אפשר לקרוא לו בית) והיה לי ספר (תמיד החלפתי ספר). ומנ ששהוטמע בתוכי, אני חושב, זה פצע-ספר…
אגב, חלק מן הסיפור שסיפרתי למעלה אמיתי לגמריי, פשוט צריך לזהות איזה קטע. יש כל מיני אפשרויות והרבה אופנים, אבל אם בוחרים אחד מהם הוא הופך לחד אופן אפשרי (לפעמים יש בו תקר). היה גם המשך קודם לסיפור אבל הוא פרח מזכרוני כיונה מקולומבריום או כיונה הנביא ממעי הדג, שהיה אגב נביא מסית ומדיח כלים, או לפחות לפעמים התפרנס מכך.
ע', אגב 11 כוכביא שלך (עם שודדי הים). אכן, התחפשתי בפורים זה לשודד ים (מצנפת שחורה עם גולגולת ואפילו קרס על היד), ולאחייניות הקטנות שלי סיפרתי שאני שודד שלוליות, כלומר מפליג בשלוליות ברחוב אחרי ספינות סוחר; עם זאת, הבטחתי להן שאולי בשנה הבאה אקבל קידום ואהיה שודד ים אמיתי, אבל לשם כך עליי לעבור קורס שחיה, וגם אז אהיה חייב בשנתיים הראשונות בלבישת מצופי פלסטיק כתומים על זרועותיי ובחגירת גלגל הצלה צהוב עם ברווז מגומי שמצפצף.
פשקוביצי השכנה גם באה לבדוק אם יש לי תוכי מדבר. אבל זה כבר סיפור לגמריי אחר.
ע', שועי, מציע להפסיק, קודם כל אני קצת מבוגר מדי להתרוצצות נטולת ריטלין של צעירים שובבים שכמוכם, גם חסר לי אוויר וגם משום שניראה לי שאנחנו מגיעים בקצב מסחרר אל תהום העדלאידע. השלב הבא, כך מסתמן מבחינה היסטורית, הולך להיות פרעות בגויים, ומה שהכי חשוב "ובביזה לא שלחו ידם!" (מה שנקרא במקומותינו טבח מוסרי). ויפה שעה אחת קודם. ואידך זיל גמור.
הוי שועי, אם ציפור היתה שומעת אותך עכשיו… היא היתה מקבלת צמרמורת פאראפסיכולוגית (בינתיים אני מנועה מלהרחיב).
דודו, נדמה לי שאמרת עכשיו: זה ייגמר בבכי. חשבתי שאני כבר לא אשמע יותר את המשפט הזה.
מרית, לא יודע מיהי צפור (כלומר, אני יודע שהיא מגיבה נחמדת כאן אבל איננו מכירים, אלא אם כן נהגה להסתובב לפני כעשור וחצי בסינימטק התל אביבי, שכן זכורה לי משם צפור אחת), אבל באיזו רשימה עתיקה שלי 'צפורים ברוח' שדברה על ספרים וענייני ספרים-ציפוריים או ציפורי-ספרים עמדתי על השיוויון הגימטרי בין שמי הפרטי ובין צפו"ר, וכבר סיפרתי פעם כי בחלומותיי אני נוטה לעופף עם הידיים (במקום כנפיים, או עד שהן תצמחנה); אבל את כבר מכירה את הטריק: זה פעם צפור, פעם קנגורו, פעם חתול צ'שייר, פעם דב פנדה, ופעם דג שמח. עוד לא ממש החלטתי כנראה אם אני מעוניין לעשות את ימיי בעולם הזה בכסות-אדם. לעתים זה למעלה מכוחותיי.
דודו,
מורה הזן הדגול האקוקין (מאה 17) ראה את עיקר תפקידו של איש הזן בהובלת שומעיו אל פי התהום ואז לומר את הדברים שייגרמו להם סחרחורת רבתי, ומכאן הם צריכים להסתדר לבדם.
זה מה שלדעתי לא הבין עד תום י' עמיחי בשיריו 'אלהים מרחם על ילדי הגן' ו-'אל מלא רחמים' שהם שירים יפים מאוד מצד עצמם (את אל מלא רחמים שלו אני באמת אוהב מאוד), אבל לא מבינים שהגענו כבר למצב שבה אנו צופים בעצמינו, בזולתינו ובהיסטוריה בסחרחורת תמידית על פי התהום, וכי נעזבנו בכדי שנוכל להמשיך בהכשרה איש/ה-איש/ה כטיבו/ה וכטבעו/ה.
זה למה אני מתעקש לטעום רום ו-Wild Turkey. הסחרחורת צריכה להיות טבעית לנו. היא אינה מצב תודעה מעורפל. היא התבוננות בעולם המסתחרר. אגב, גם רכיבה על חד-אופן יש בה מטעמהּ של אותה חווית מסחררת, ועל כן עליי לחוש ולתקן את התקר/נקר (-:
מרית , לא בגלל שאני מנסה להעכיר את האוירה, אבל נדמה לי שאישה כל כך מנוסה בתחום האגדות חייבת להכיר בעובדה שבעצם זה תמיד נגמר בבכי.
אם נרצה בכך ואם לאו.
לפני כמה ימים, לבני משפחתי האוהבים נמאס כבר לגמרי מרוח הנכאים שאני משרה סביבי בזמן האחרון, קצה נפשם בנבואות השחורות המתאבכות ממני, ובהתכנסות חירום הוחלט להכריח אותי לומר משפט חיובי על העתיד. חשתי שאין
לי ברירה, חשבתי רגע ואז אמרתי שאני בטוח שתמיד אבל תמיד היום יהיה יותר טוב ממחר…
הי
שועי, גם אני הייתי מעופף פעם עם הידיים! לא היה חלום שהאציל עליי כל כך הרבה טוב כמו זה.. תנועות עדינות, גליות, שהתחילו במרכז הגוף ודרך הכתפיים, מעל דשאים בעיקר, וליד עצים, ובהשתאות 🙂 נדמה לי ששכחתי איך בנתיים, אם אתה טוב בזה אולי תפתח קורס?
אתם מזכירים לי את השיר: "אוף! גוזל!" (אח קטן ל"שוף! חוזר הניגון שזנחת לשוא!")
ולמי שציפה – ובצדק – שזה ייגמר בבכי. בבקשה: שועי, די מוזר שהזכרת את פשקוביצי; אני מתכנן לכתוב עליה (ועל שכמותה) מאמר (אם תחשוב טיפה תגלה כמה אני צודק); למאמר קוראים: "הזקנה האשכנזיה הערירית המולעגת בספרי ילדים עבריים היא 'ניצולת השואה' השכונתית"…. כשהייתי ילד בכל שכונה של מעמד בינוני אשכנזי היתה אשה ערירית, מעורערת מעט (או הרבה) בנפשה, עם שם אשכנזי מצחיק, שהיתה ניצולת שואה, ושהילדים פחדו ממנה, או הציקו לה, ובדרך כלל שניהם. האומללה הצעקנית הזו – שבקופיקו מלכלכים לה את הכביסה הנקייה על החבל, בתוקידס היא שותה קפה עם מלח, וכו וכו וכו – היא הביטוי הספרותי של הדמות ההסיטורית ההיא
שועי, אתה הנסיך האחד עשר מ"ברבורי הבר", של אנדרסן, שאחותו לא הספיקה להשלים את כתונת הסרפדים שתגאל אותו, חסר שרוול אחד ולכן נותרה לו כנף במקום זרוע (אולי אכתוב על הסיפור הזה בקרוב, הוא מושך בשולי שמלתי).
דודו, דווקא באגדות זה לא תמיד נגמר בבכי, וגם במציאות, תתפלא. ולסחוט חיוביות זה מאד לא יעיל. אם אתה באמת רוצה לוותר על העצב (אתה רוצה?) השיטה היא הפוכה: תענית משפטים עצובים שתשתיק אותך עד שתהיה רעב למילים ואולי תחפש אחרות.
אור, שועי לא יעזור, כי יש לו רק כנף אחת. אבל אתה יכול לקחת שיעור אצל פינה באוש שיש לה כנפיים בצורת זרועות. בסרט "הספינה שטה" של פליני, היא משחקת נסיכה אוסטרו הונגרית עוורת או משהו כזה. והיא מספרת חלום שחלמה על אחיה, ובחלום יש נשר. וכשהיא מדגימה איך הוא עף, הכל ברור.
ע, אתה מה זה צודק! נכון ומטלטל.
(ועוד נראה אם תכתוב, שמענו עליך עוד בקפריסין. כך היו אומרים לי שוב ושוב כשהייתי ילדה, בגלל מחנות המעצר של המעפילים, אני חושבת, זה כמו דיבורים כמו חול ואין מה לאכול, ובקיצור, נראה אותך!)
ובלי שום קשר – מישהו סבר שיש לך קשר עם מתכנתים. זה נכון?
ע', אתה מתחיל להזכיר לי את "אנחנו שנינו מאותו הפר/ אותו מזרק אותו וטרינר"…
מרית: קודם כל, שיסית בי איזה איש אחד שביקש ממני מאמר, אז בקרוב אאלץ לכתוב
שנית כל, הסיפור על הברבורים (למה אחד עשר? לא שנים עשר?) היה אהוב עלי בגלל הציורים מהמהדורות האלה של הספרים הלבנים הגדולים (אלף לילה ולילה היה מפיל אותי לעולם של חלומו; הו, מערת האוצרות של עלי בבא…). אם אמצא ותרצי, אסרוק לך את הציור של הברבורים והסירפדים
דודו: מעולם טהרתי בתכלת שוקטה, ובתום יום העבודה
לצערי אין לי את הזמן לסייע לכם עם התוכנה, אבל חשבתי על לעזור בדרך אחרת:
http://whatsup.org.il/forum/56212
הכנסתי את הפנייה שלך למקום של אנשים אשר יודעים מה זה קוד פתוח ונמצאים שם גם קהל היעד שאת מחפשת – מתכנתים.
אני מקווה שפרסום הפנייה שלך באתר יצליח למצוא את המתכנתים שאותם את מחפשת אשר יצליחו להשיג את התוצאה הרצויה.
מרית, רשמתי לי פיליני, פינה באוש. לגבי שועי – את בטוחה? היה נדמה לי שראיתי אותו עם שתיים. לפי הטיבטים כדי לעוף צריך כנף של חמלה וכנף של חכמה (לשודדי ים בטח מספיק בקבוק רום ותוכי).
מרית, ע', הקדמת ספר הזהר דורשת את הפסוק 'ובעל הכנף יוליך את הקול' כמורה על המלאכים, המוליכים לכאורה אל עולמינו את הקול ו/או האור האלהי. שימו לב, כתוב 'בעל הכנף' ולא כפי שמובא במקומות אחרים בזהר 'מארי דגדפין' (= בעלי כנפיים). אגב, במיסטיקה סופית פרסית, למשל אצל שהאב א-דין א-סהרורדי, יש שירים מהם עולה כי למלאך גבריאל, שהעניק את הקוראן, ישנה כנף אחת לבנה וכנף אחת שחורה. בכל מקרה, זה ממש מעניין מה שכתבת מרית, בשירות הצבאי היתה לי חברה שטענה שאני מיזוג בין שד זומם ומצחיק ובין קדוש מעוּנה, תם וחיוור. טוב, הייתי צעיר יותר בכמה שנים, ואני מניח כי במידות מסויימות ומשתנות זה לא רחוק מן לגמרי מן המציאות. אבל אחרי שעברתי למשימות בילוש ולגלגול חד האופן שלי, משהו בי נרגע. הכנף האחת על כל פנים מצויה על הראש. אני מסתיר אותה תחת הכובע (למה מה חשבתם, שאני סתם חובש כובעים) (-:
אור, אי אפשר לפתוח קורס לכל דבר [חוץ מזה אני עדיין זוכר שאני צריך ללמד פעם שׂפינוזה (-:], אבל כאשר נשחזר את יכולות התעופה, נצטרך למצוא עוד כמה מעופפים/ות לצאת דרך שבעת ההרים אל הר אלברז שבסין שם שוכנת הצפור האגדית (חציה טווס חציה דרקון) הסימורג, כפי שהורה המיסטיקון הסוּפי פריד א-דין עטאר בספרו מנטק א-טיר (=לשון הצפורים) אליבא דספרו האפי הפרסי של אלפירדוסי שאה נאמה (=ספר המלכים), גם ממקורות מסוימים בספרי
ר' אלעזר מוורמס ור' אברהם אזולאי עולה כי לעתיד לבוא הצדיקים יעופפו לעומת האור האלהי. עכשיו, אני לא ממש צדיק ולא ממש יודע אם האור האלהי קיים באמת (אני די אגנוסטיקן), אבל לעופף עם הידיים ועם הכנף האחת שעל קודקודי אינו דבר של מה בכך. זה בהחלט מן המקווה.
שועי ושות', צר לי שאני באמת הופך כאן האיש מטעם הבכי, אבל דבריך המעניינים מאירים באור חדש את אחד השירים העבריים קורעי הלב, שהנה חלק ממנו (אני יודע את דעתך על המשורר הזה בכללותו, אבל בוודאי שהקינה הזו ראויה לתשומת לבך)
…
גַּם הַצִּפֳּרִים עַצמָן אֵינָן יוֹדעוֹת מִי קִצֵּץ לָהֵן כָּנָף
לְפֶתַע וּלְפִתְאוֹם הֵן עָפוֹת כָּךְ בָּאֲוִיר
נוֹטות אֶל צַד ..
וְאַף דָּם אֵינוֹ נוֹטֵף וְאֵין הֶכֵּר כִי לְכָל צִפּור
הָיוּ שְׁתֶּי כְּנָפַיִם להַעֲבִיר
…
(אורי צבי גרינברג, כריתת כנף)
התעצלתי לנקד את השיר כולו, ולכן הבאתי רק חלק ממנו; בכל זאת, הנה השיר כולו, לא מנוקד
לפתע ולפתאום בבוקר לא עבות
וריח כל הצומח נדף
וכל הצפורים עפות במין כנף אחת…
אללי לכל רואן בכך והוא לא נטל בידיו
את ענבי עיניו ולא סחט!
גם הצפורים עצמן אינן יודעות מי קצץ להן כנף
לפתע ולפתאום הן עפות כך באוויר
נוטות אל צד..
ואף דם אינו נוטף ואין הכר כי לכל צפור
היו שתי כנפיים להעביר
לבבות דכסיפין מהכא להתם –
עכשיו אין יותר להתם.
בדבר אלוהים כמו בחלום נחתכה כנף
ועל מקום החיתוך חתם.
שי צנוע לשבת לחובבי פליני "וההספינה שטה":
And the Ship Sails On
By Federico Fellini
In And the Ship Sails On, I needed a large exterior to paint, so I used the wall of the Pantanella pasta factory. It was where my father, Urbano Fellini, had worked when he passed through Rome on his way back from forced labor in Belgium after World War I. It was while at the pasta factory in 1918 that he met my mother, Ida Barbiani, and carried her off, not on a white charger, but in a third-class coach on the train, with her full consent, away from her home, family, and social class in Rome.
By the time I made Intervista, from the perspective of the years that had passed, I had a better understanding of my parents than the view I had in my own youth. I had come to feel close to my father, and I fervently wished I could tell him so. I understood my mother better, too, and I no longer resented our differences. I recognized that life had not given either of them what they wanted, but I tried to give them in retrospect the understanding I gave to the characters in my films.
The deck of the ship in And the Ship Sails On was constructed on Stage 5 at Cinecittà. It was supported on hydraulic jacks and rocked realistically. Everyone but me was seasick. It was not because I am such a good sailor, but because I was so intensely involved in what I was doing that I was not aware of the rocking. The sea was created from polyethylene. The obviously artificial painted sunset looked beautiful. The appearance of artificiality is deliberate. At the end, I reveal the set and me behind a camera, the entire magic show.
I wasn’t certain about casting Freddie Jones in the role of Orlando. He would be a British type playing an Italian in a Mediterranean setting. Yet there was something about him that appealed to me for the part. After our initial interview, I rode with him to the airport. On the way back to Rome, I was still unsure. Then I saw a bus which had a large sign advertising Orlando ice cream. I took it as a favorable omen and allowed it to make the decision for me. Besides, I didn’t really have anyone else in mind.
In the opening, I show the contrast between the rushed confusion of the luxury liner’s first-class galley and the slow, stately pace of the dining room. The rich eat very slowly. They never have to worry about shortages. They are more concerned about how they look while chewing.
I was concerned about having lovely food for the people to eat. It had to be photogenic so it would look enticing on the screen. I wanted food that was fresh and deliciously prepared for inspiring the actors. It was important that it smelled good, and we looked forward to eating it afterwards. Maybe everyone did better and there were fewer takes so we could finish before the food got cold.
There is nothing too small for me to do on the set. I move a table, I arrange someone’s curl, I pick up a piece of paper from the floor. It is all part of making the film. At home, I cannot make a cup of coffee because I am too impatient to wait for water to boil.
And the Ship Sails On has a great deal to do with opera, a subject I would have avoided in my earlier pictures. It was only in later life that I came to appreciate our Italian operatic tradition. I suppose the reason I said and wrote so much about not liking opera is because every Italian is supposed to love opera, especially every Italian man. My brother, Riccardo, went around the house singing. Love of opera isn’t restricted to Italy, of course, but it’s more widespread here than in America.
All my life I’ve had a natural resistance to whatever everyone likes, or wants, or is “supposed” to do. I never was interested in soccer, either to play or to watch, and for a man to admit that in Italy is almost like admitting that you aren’t a man at all. I do not like to belong to political parties or to clubs. Partly this is probably in my black-sheep nature, but I think another very real reason is I remember the Black Shirts.
I was a child in a time when we wore the outfits of our school, or we wore the black shirts of fascism, and we were supposed to question nothing. That has made me question everything. I was always suspicious, not wanting to be one of the sheep going to slaughter. So sometimes I may have missed out on a pleasure the sheep enjoyed which I could have had without becoming a lamb chop.
Now I have developed a late interest in opera, but it’s difficult to admit you have interest in a subject in which you have vehemently denied having any interest for so long.
I have not seen the film since it was finished, but I wonder how it would seem now in light of what has been happening in Yugoslavia. Would it seem too light, too dated? Or would it speak to audiences more clearly?
The rhinoceros is a distant cousin of the sick zebra I helped to wash when I was a boy and the circus came to Rimini. My theory about why the zebra was sick is that he didn’t have any sex in his life. How could he feel well? There was, after all, only one zebra in that circus. The rhinoceros is lovesick.
Only one rhinoceros is the same as only one zebra.
Excerpted from I, Fellini (1995) by Charlotte Chandler.
ע', אני רואה שכל הבכיינים משכימים קום כדי לרוקן את שק הדמעות (-:
ע, באשר לאיש ששיסיתי בך – אני ערמומית, יש לי דרכים משלי להשיג את מה שאני רוצה. ובעניין ברבורי הבר -בדיוק על האיורים האלה של מרג'ה מתחשק לי לכתוב. אבל ממשיכים להדפיס את הספר, והשגתי אותו, בכריכה רכה ובאיכות ירודה אמנם, אם הם לא יעברו בשלום את הסריקות תיקרא לדגל. והשיר מפעים.
*
ik_5, תבורך!
*
אור, זה רק הרף עין בסרט. זה כמו התגלות.
*
שועי, המלאך גבריאל שלך עורר בי פרץ געגועים לסבא שלי, שאהב רק נעליים חצי שחורות חצי לבנות כמו של מאפיונרים. וכשהן יצאו מהאופנה הוא קנה נעלים לבנות וצבע חלק בעצמו, בשחור.
*
דודו, אני לא יכולה לקרוא כזה טקסט ארוך באנגלית באינטרנט. העיניים מזדגגות לי כמו לאיזה מיקימאוס מסכן. אבל העיקר הוא בכל מקרה, מה שהוא כתב על המפגש עם פינה באוש ושתרגמתי (!) לנוחות הקוראים. בין השאר הוא כינה אותה: "נזירה מלקקת גלידה, קדוֹשה על סקטים, פנים של מלכה גולה, של מייסדת מִסְדר דתי, שופטת בבית דין דתי שקורצת אליך פתאום…" (זה מתוך הפוסט הראשון שכתבתי עליה).
*
וכולם, זה די מדהים מה שהמילה כנפיים מחוללת כאן בשיחות. למשל:
צודק, דודו, בעניין ההשכמה: יפה זריחת שמש ללב עצוב
וגם הקטע של פליני יפה מאוד
מרית,
יום אחד אולי אפרוש כנפיים, אני תמיד אומר, אם לא בשמיים, תמיד אוכל למצוא עבודה באיזה איטליז במרכול שכונתי ולפרוס כנפיים כמיטב יכולתי, לבקשת הקהל (אני צמחוני מצעירותי, וגם מעדיף את האויר החופשי; למיטב הכרתי, התרנגול היחיד שאיטיב לפרוס הוא תרנגול-סויה). ותראי, רק פנית למתכנתים, והתחלנו כולנו לרצות לעופף. אולי זהו התכנות האמיתי החסר לאדם: כושר התעופה.
ולסיום, ג'אקומו ליאופרדי (1798-1837) מתוך 'שבחי הצפורים' (תרגם: גאיו שילוני): "בדומה לכך הייתי רוצה ליהפך, לזמן-מה, לציפור, כדי שאוכל לחוש כמוה את עליזות חיי הציפורים ושמחתן"
"
ע', זאת קינה קורעת לב וכנף
כנראה שאת מה שאני יכול לקבל בשמחה מן הספרות היפנית, אני לא מצליח לחבב אצל אצ"ג. כתיבה אכזרית. הוא ועגנון רוקדים בוגי-ווגי All Night Long בלוויית הדי הפוגרומים ומחנות ההשמדה (סמוראים וסאפוקו מתקבלים על הלב יותר, כי זאת תרבות רחוקה, גם השפה מרגישה קצת רחוק). אולי זאת תגובה עברית ל- Nevermore העורבני של א"א פו. בתפקיד העורב– אלהים; כך או כך הוא מקרקר במוח היהודים כבר זמן רב מאוד.
חברים, עופפתי הלילה, תודה לכולם ניפלאות הן דרכי התת מודע והבולוגוספירה. שועי אתה משוחרר מהקורס אבל עכשיו הדלקת אותי על מסע שמיימי לסין.
שועי: על סימורג שוחחנו רבות אצלך, שים אולי קישור כי אני לא מוצא
בעניין אצג – זהו כמובן אחד משיריו ה"אחרים", המדברים בלשון הבכי החנוק, "רחובות הנהר" מלא גם בשירים של זעקות נבואיות רוויות פתוס שאפשר להבין את הרתיעה שהם מעוררים
שבת שלום
ע', ניסיתי למצוא את שיחותינו על פריד אלדין עטאר ועל הסימורג ושות' ואז נזכרתי ברשימה הבסיסית שבה דנתי בפירדוסי, עטאר, האר"י ועוד כמה וכמה בהקשר לשיר "נגעת בצמרות העצים" החותם את "קרוב" של אהוד בנאי.
זה היה הרבה לפני שהתחלנו לשוחח, למרות ששיחות כאלו אי אפשר למדוד בזמן.
אסדר לסעודתא בצפרא דשבתא/ואזמין בה השתא עתיקא קדישא… (בעניין 13 מי יודע שמנית למעלה 1 אינו אלהינו דווקא, אלא 1 האגס, האגס 1)
ואז נזכרתי באגסים הצהובים של פנחס שדה, וגם בכמה אגסים מאירים בספרו של יואל הופמן ברנהרט.
שבת שלום
אור,
איי קראמבה דה קראמביטה (לאחרונה אני משמיש סוג של סלנג מקסיקאי בחיי היום יום; זה מאוד סייע לי במדבריות הנגב בפרשיית הגמל שהזכרתי לעייל). אם ניסע לסין גם הגמל יעופף.
מרית,
לא התעלמתי מן האסוציאציה שהוליכה לנעליו של סבא שלך (אני אפילו זוכר את שמו). זה כה נגע ללבי עד שנאלמתי אלם. אפילו הגלגל של החד אופן שלי הפסיק להסתובב ונתקעתי באמצע הכביש עם הלפ-טופ בלי יכולת לזוז אנה ואנה. נדמה לי שאם הייתי מנסה לעשות ג'אגלינג גם הכדורים היו קופאים באוויר. פר לא געה, ציפור לא פרחה, פּיל לא חָדָק (קולות דרך החדק).אפילו דב הכותל הפסיק לאכול את הפתקים ששמים לו בנקבים ובחורים (לאן חשבנו שהם הולכים הפתקים, זה ברור כי דב הכותל זולל אותם לתיאבון), כי מי יכול לסעוד ליבו בשעות אשר כאלה.
שועי, האגסים הצהובים של פנחס שדה שהעלית באוב העלו בי את מאיר אגסי, שהיה אדם, אמן ויוצר נדיר ביותר, עד שלא היה עוד. 'הגבעות השחורות של דקוטה' שלו היו לי ספר מכונן (אך גם כל מה שכתב לפניו ואחריו).
שועי, ע, דודו, מה שאור אמר (רק בלי שמי סין). אני לא זוכרת באיזה סרט האינדיאנים היו אומרים "לבי דואה כנץ" (במובן אני שמח ומתרגש), אבל ממש.
1. בשחקים לא משחקים
2. ילדים, היזהרו מעצי באובב מעופפים
אכן, מרית, הצטמררתי כדבעי ושערותיי נעמדו לרגע בכיוון הפוך לכוח המשיכה.
בקשר לתעופה, דעתי הבזויה היא שכשהעולם שוקע אנחנו מתרוממים (אל תתפסו אותי במילה)…
ציפור,
ואילו אני סובר כי חייבים להימצא מקרים (בזמן ובמקום) המצליחים להימלט מכוח המשיכה (לפחות חייבת להימצא אפשרות כזאת).
מרית,
אם הדברים שכתבתי כעת לציפור מחזירים אותך ל"הכובד והחסד" זה לא מקרה. עם כל הכבוד לאטלס, אני הייתי מניח את השמים על הארץ והולך לטעום מן הכיבוד.
הי, שועי… אני סוברת כמוך. התכוונתי שיש רגעים שבהם העולם צונח כמו אבן (אבן מהלב, אם תרצה), ואז אנחנו קלים נורא. אולי זה קשור בחוט הלהט הפנימי, שכשהוא בוער – העולם נושר פתאום כמו בגד (ואולי זה קשור לזה שממרחק הדברים נראים כמו מקשה אחת אטומה ומקרוב רואים את הרווחים העצומים שבין תפר לתפר ויש ביניהם המון אור ומרחב).
אגב, כשאמרת "כיבוד" ראיתי פתאום בעיני רוחי את גן התפוחים המוזהבים של הרה. אומרים שהעגלה הקטנה היא שבעת התפוחים והעגלה הגדולה היא שבע הנימפות ששומרות עליהם (או להיפך). גן העדן מסתובב לנו מעל הראש…
…ופתאום, מרית, כשכתבתי "דעתי הבזויה" ראיתי גם אותה בעיני רוחי, יושבת בשער העיר ומתגרדת בחרס, ואז חשבתי על הארכיטקטורה של המקום הזה, והצחיק אותי לחשוב שלעיר האושר יש את שערי העיר ואת רחבת השער שלה (כפתור ה"תגובות" פותח אותה כמו קפיץ של מגירה סודית בשולחן – כמו השולחן שלתוכו נבלעה עליסה בגירסה של יאן שוואנקמאייר. הנה שוב אסוציאציות בפיג'מה, של שעת הציפורים)
מרית – למדנו ממורתנו (כלומר, מריתנו) על האופנים שבהם מסמנים-לכאורה (חומרים, חפצים, צבעים, חלקי גוף) משילים מעליהם את ה"תפקיד" כדי ליצור סיפור משלהם מתוך חייהם העצמאיים
יש בפיסיקה דינמית (מה שנקרא באופן פופולרי "תורת הכאוס") מושג (מדעי!) שנקרא "מושכים מוזרים" (בחיי! באנגלית STRANGE ATTRACTORSת למי שלא מאמין שיסתכל כאן: http://www.stsci.edu/~lbradley/seminar/attractors.html). גם בבלוג שלך, מרית, יש כמה מלות מפתח (במובן המלולי: הן פותחות שערים) שמקבלות חיים משל עצמן, ומושכות בדרך מוזרה מסלולי שיחה מסתרויים ולא מתכנסים
"כנפיים" היא בודאי אחת מהן (וגם "מחט", "צמה", וכו) – כנפיים פרושות, שבורות, קטועות, על המלאכים, הציפורים (שועי, סימורג סימורג, אבל איך שכחת את ציפוריו של אבן ערבי?), האנשים, המכונות, והלבבות המבקשים לעוף, על הכאב בשכמות, על הנוצות שנשרו, על האגדות, על החרדות, על הנסים, ועל הנפלאות
יש עוד כמה מלים כאלה (בטח יש לך רשימה; רשימות כשלעצמן היו פעם מלה כזו, שעוררה פה פעם דיון מעגלי והזוי, מושכת-מוזרה שכמותה); אפשר פעם להטיל את כולן בערבוביה ולראות מה קורה
נו, מה שאמר מאנגר בבלוג שלו – ציפור של זהב וכל כך מטופשת: אַ גאָלדענער פ'ויגל און אַ נאַר אַזאַ (לעזאזל, נראה לי שהמערכת המטופשת לא תומכת בקמצים, רק בפתחים, היא פתוחה ואינה מקמצת, כמו שאומרים)
צפור, ע'
אני בשקט, מוחה כנפיים. את זאת שמתחת לכובע ואת זאת הבלתי אפשרית.
לורקה כותב:
"איני רוצה אלא יד,
יד פצועה אם אפשר
איני רוצה אלא יד,
ולו תמורת אלף לילות בלי יצוע"
[פ"ג לורקה, 'קצידה VI: על היד הבלתי אפשרית', תרגם מספרדית: רמי סערי]
אני רוצה כנף.
אוי חביירים חביירים חביירים !
כמה צחקתי מהיריד שלכם!!!!!!!!
שועי עף בלי קשר לכמות הכנפיים ומיקומן, מה, זה לא ברור?
ומרית – יש סיכוי שאנשים מסוימים יזכו לקרוא את מה שאת אומרת שם על בית הספר גם אם לא יעופפו על כנף גמל לעבר העיר הלבנה?
אפילו אם האנשים האלה ספונים בקונכייתם ובקושי מגיעים הנה לאחרונה?…
(הנה, הוצאתי מחוש. וכמה מי גשם טובים ומרווים מצאתי! איי קרמבולה, אם יורשה לי מטעם האדמור, ואני מנחשת שיורשה).
((()))
נדמה לי רבותי המלומדים שכולנו כאן בעצם צאן מריתנו (אם להשתמש בהנחתה שהורמה לי בנדיבות ובתנופה רבה ע"י ע).
ובעניין כנפיים, הרי כמו שאמר הרמב"ם על אלוהים שהוא "אין" ולא "יש", כך גם עניין הכנפיים. העדרן בולט/חורג/כואב יותר מהיותן. וכשאנו רואים ציפור בעלת כנף אחת אנחנו בוכים בגלל הכנף הנעדרת. וכאשר ניראה מלאך כרות כנפיים צונח ממרום נאמר: "ברוך הנופל משמים הילל בן שחר" ובנימוס זהיר נוסיף (צריך להיזהר ממלאכים גם אלה שבלי כנפיים) "אם אתה יכול ליפול על ידי ולא על ראשי בבקשה, אז תודה"…
(בפעם הראשונה שזה קרה לי, הילל בן שחר נפל לי על היד ואז הבנתי שמלאכים מבינים את השפה באופן מילולי. מאז אני נזהר יותר).
שלום דודו, שיר של ניקנור פָּרָה (בתרגום של טל ניצן) בשבילך (ובשביל מלאכים שנופלים תמיד על הראש)
יום אחד טיילתי
לתומי בפארק אנגלי,
פתאום מלאך של מעלה
הופיע למולי.
buenos dias, סח לי,
עניתי מיידית,
בספרדית בירכני,
אני בצרפתית.
dites moi, don angel,
commeent va monsieur.
אז ידו הושיט לי,
וברגלו תפסתי;
מלאך, כן, רבותי,
זה עסק לא סימפטי!
טיפש כמו ברבור
וכמו בלטה קר,
שמן כמו אווז
וכמוכם מכוער.
גם אם קצת נבהלתי
לא ברחתי מהפארק.
את נוצותיו חיפשתי
ומצאתי כמובן,
נוצות קשות ממש
כסנפירים של לויתן.
מלאך כזה בשקט
עלול להיות שטן!
מזל שהתכופפתי
וחמקתי במהירות,
כי את חרבו כמעט
נעץ בי בפראות.
מלאך כל כך אבסורדי
שוב לא אזכה לראות.
good bye, sir, אמרתי
בחיוך קדוש,
המשך בדרכך,
ממני אל תחשוש,
הלוואי שתידרס
או סתם תשבור ת'ראש.
וזהו סוף הזמר,
אחת, שתים, שלוש.
דודו, הצחתיהוני
שועי: אתה רוצה כנף ("מי יתנני עוף/ ציפור כנף קטנה/ אין מה לאכול/ אצלנו בשכונה" כתבו זו-ארץ-זו בעקבות, מי, בעצם? טוב, דוד שמעוני), ואני, שיש לי רק עין אחת, "רוצה תמיד עיניים/ כדי להלל" (כן, כן,, גם את ע. הלל!)
ובאשר למרית: טוב, זה ברור, את במיוחד מרית עיין
אפורתו, למה לא? (וברוכה הבאה!)
ציפור, את יכולה להתחרות בדודו (באופטימיות שלך).
שועי, נראה אותך מכבד גם את סימון וייל (אחרי שתצחיק אותה :))
ע, פעם אם היו אומרים עלי מורה הייתי מתעצבנת אבל פתאום הבנתי שגם יוסף הירש זה מורה. אז תודה. וזה נכון מאד, אני באמת מרגישה כמו קוסמת עם מושכים מוזרים ותמיד רציתי לכתוב על פיסיקה ואמנות. זה מה שמשך אותי לסימון וייל בהתחלה, הפיסיקה הפיוטית. (והיא כן תומכת בקמצים, המערכת, היא רק מעמידה פנים שלא, ואז מגניבה אותם מאחורי הגב.)
טלי! (זה סימן קריאה של התגעגעתי) כמובן, בשביל מה יש לי בלוג? (אבל היזהרי במשאלותייך, כי זה ממש ממש לא מה שאת מצפה…) ובקשר לשועי את צודקת. זה קשור לסיפור על ההינדיק, אבל אני מותשת כרגע מכדי לנסח את הקישור.
דודו, אני בכלל מתגעגעת לזימים יותר מאשר לכנפיים. העדרם מכאיב לי יותר.
ולכל המנחיתים, תודה על הסחרחורת!
מרית, אני שותף לגעגועיך לזימים, לא הבחנתי בהם בעצמי קודם. זה הזכיר לי שיר של אברהם חלפי:
עם קומץ שמיים ביד
הייתי עובר את חיי
הייתי חוצה את הים ברגלי
עם קומץ שמיים ביד
אני חושב שגם הוא התגעגע בעצם לזימים אבל סימבלץ לכנפיים 🙂
ציפור,
"(מקרוב רואים את הרווחים העצומים שבין תפר לתפר ויש ביניהם המון אור ומרחב)" זה נפלא בעייני, תמיד הם בסוגריים הדברים האלה..
ציפור, איפה את מוצאת את השירים האלה! וראית את הסרטון בקצה הפוסט הזה? http://wp.me/pSKif-idS יותר קרוב מהרווחים בין תפר לתפר.
ואור, נכון, סוגריים זה מין כספת פתוחה. הם שומרים על הדברים השווים שלא יתפזרו.
לזה התכוונתי:
"לחשל את איקרוס": http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2579
אפורתו, מאד שמרני ונוקשה ואפל ומקומם.
אל הפנים המכוערים של דדאלוס התוודעתי כשכתבתי על "אבא שלי איש ציפור" http://wp.me/pSKif-i4u גיבור הספר הדדאלוסי לכאורה, הוא ההפך הגמור וגם האחרית הפוכה.
אבל יש על זה שיר:
איקרוס
אבא טיפש אבא מהנדס
תמיד רכון על התוכניות שלך
הרבה תוכניות היו לך
תמיד תוכניות היו לך
היו לך גם תוכניות בשבילי
(לימודי עיצוב, משרה קבועה)
חשבת שאם תוציא אותי מהכלא
כדי להכניס אותי לכלא אחר
אני בטח יודה לך כל החיים
אבל בוא נדבר קצת עלי
התוכניות שלי נגעו לשמש
התוכניות שלי כללו את הים
תדע לך: מגובה שכזה
כל המבוכים שלך נראים כמו חרה של יונים
הו שמש חמה כמו חיק
הו שמיים צלולים כמו חופש
ביי אבא ביי ביי אבא ביי ביי אבא מהנדס
ודש חמה לחבר'ה במשרד
ובמיוחד למנהל השיווק החמוד
איתו (ויכול להיות שניחשת)
היה לי סיפור לפני שנתיים
ביי אבא אני בא שמש טרילילי שמש
טרילילי ים טרילילי ים
ע, המעברים בין המודע לתת מודע לגמרי פתוחים אצלך. אין לי מילים. זה כמו להתקל במשוגע-שוטה שקספירי.
לא בטוח מה התכוונת, רק שהמלך לא יגיד עלי
And my poor fool is hanged
נו, הם תמיד אומרים את האמת, לא? את מה שהאחרים לא יודעים או מסתירים.