זהו הפוסט השלישי והאחרון על הברון מינכהאוזן. קדמו לו:
וולט דיסני מן המאה השמונה עשרה
*
"נשף לאדם אחד" היה אחד התרגילים החביבים עלי כשלימדתי "בימוי דרך עיצוב". זה היה מרתק לראות איך תלמידים שונים מפרשים את הצירוף. הפוסט הזה, השלישי והדובדבן בסדרת הברון מינכהאוזן נכתב לאדם אחד. גם כתחזית – קודמו הגיע לשפל צפיות בכל הזמנים – וגם פשוטו כמשמעו: הוא נכתב אל נמען מסוים ויקר לי מאד (מי? רגע, קצת סבלנות).
כשאומרים מינכהאוזן, אומרים אמת ושקר. ככה זה בדרך כלל. אבל אני מתעניינת לא פחות, במכניקה של הסיפורים, בעיקרון שעל פיו הם בנויים. כבר כתבתי על הזיקה שלהם לסרטים מצוירים, אבל חלק מסצנות האנימציה אפשר לקרוא באופן עוד יותר ספציפי כסצנות קרקס.
למשל הסצנה שבה שבה הברון מקפץ מכדור תותח של צד אחד לכדור תותח של צד שני היא ממש סצנת טרפצות קלאסית שבה מזנקים הלוליינים מנדנדה לנדנדה.
וכנ"ל הסצנה שבה הזאב שרודף אחרי מזחלתו של הברון טורף את הסוס שרתום אליה ותופס את מקומו (כלומר, אם מסירים את החלק הזוועתי של טריפת הסוס – נותרים עם אקרובט שתופס את מקומו של אקרובט אחר תוך כדי דהרה).
וכשבודקים את הסיפורים ביסודיות אפשר לצמצם אפילו יותר את היריעה. מתברר שאלה סיפורים "כוריאוגרפיים" שעלילתם מבוססת על עקרונות הג'גלינג, הלהטוטנות":
זה נפתח בצורה הכי פשוטה בסופה שמתחוללת בהפלגה הראשונה של הברון מינכהאוזן: עצים אדירים נעקרים ממקומם, מסתחררים באוויר כאילו היו נוצות וצונחים בחזרה, כל אחד לבור שממנו נעקר (למעט אחד שלא נידרש לו כרגע).
ומתממש בצורה מורכבת יותר באפיזודת הציד שהזכרתי בפעם הקודמת: במהלך מסע ציד בציילון הברון שומע רשרוש ורואה אריה נורא מתקרב אליו באיום. הוא פונה להימלט ומגלה מעברו השני תנין אדיר שלועו פעור ברעבתנות. לימינו נמצא מקווה מים גדול, ולשמאלו תהום שורצת יצורים ארסיים. מרוב פחד הברון משתטח על האדמה, והאריה שמזנק לעברו חולף מעל לגופו היישר ללוע התנין ונתקע בגרונו. (לחצו וגללו מעט בשביל האיור היפהפה של דוד פולונסקי ששומר על אלגנטיות וסימטריה להטוטנית בהעמדה).
הברון מינכהאוזן אינו איש קרקס כמובן, אבל הוא צייד מושבע (ורצחני). "סיפורי הלהטוטנות" הם מעין הרחבה של הקליעה למטרה שעליה מבוסס כל ציד.
כשהברון נרדם בשלג עמוק לצד סוסו הקשור למוט מחודד ומתעורר אחרי שהשלג נמס, הוא מגלה שסוסו קשור/תלוי על קצהו של צריח הכנסייה. ומה הוא עושה? הוא יורה במושכות ותופס את הסוס שצונח הישר לחיקו.
וגם הקטע שבו להקת אווזי בר מתרוממת ממרבצה בקו ישר והברון משפד את כולם בהינף אחד על חוטר הרובה שלו – הוא לגמרי קטע של להטוטי טבעות (וההמשך שבו הם מתחממים על החוטר ומגיעים הביתה צלויים, הוא כבר שוב סרט מצויר…).
*
אז מה רציתי להגיד? שיש כאן הצעה מעניינת לכותבי סיפורים ותסריטים, שבה הפתרון העלילתי הוא פיסי ומכני. כלומר, אם הייתי מלמדת את זה, נניח, הייתי נותנת תרגיל: קח סיטואציה של גיבור במצוקה – מרובינזון קרוזו ועד הארי פוטר, וחבר לה פיתרון על פי עקרונות הג'גלינג; כלומר, הלאה תושיה, פסיכולוגיה, הסתברות – אנחנו בתיאטרון פיסי עכשיו, הדמויות הן כדורי ג'גלינג או טרפציסטים בפועל.
ויש כאן גם הזמנה ללהטוטנים להפוך למספרי סיפורים.
*
לקטע ג'גלינג מסחרר של פרנסיס ברוּן ("אולי הטוב ביותר אי פעם," אומרים לי מקורות יודעי דבר), זה מתחיל פשוט והולך ומסתבך עד לשיא שבו הוא הופך למערכת שמש חיה, ויש גם בונוס: שפת הגוף של המבצע מלאה בּרָוואדוֹ מינכהאוזני! חבל שההטמעה הושבתה, אבל שווה מאד ללחוץ!
*
ועוד שני דברים:
בְּני הלהטוטן (בכל פעם שאני אומרת "בני הלהטוטן" נדמה לי שאני ממציאה את זה, אבל בחיי!) מתעסק לאחרונה גם ב"ג'גלינג שולחן". הסוג הזה שהוא עדיין חדש ומתפתח, מתרגם את הלהטוטנות הקלאסית לתבניות מתמטיות ואסתטיות, וכפי שמשתמע משמו הוא מתבצע על שולחן. בגלל אופיו הבלתי מעופף רב הפיתוי להשתמש בחפצים "אמיתיים" (שלא חייבים להיות אווירודינמיים) למשל חפצים שקשורים לשולחן בחיי היומיום. וכל זה הוא רק הקדמה לסרטון הבא, שבו תריסר להטוטנים ובני ביניהם, יושבים במסעדה בואנקובר ומתכננים סשן של "ג'גלינג שולחן" על מפית. ואחר כך מבצעים אותו בהנאה מדבקת.
*
פוסט זה מוקדש לאדם אחד, כלומר לבני נמר שמלהטט עכשיו בברלין. הוא נסע ביום הולדתו ולא רצה מתנה, לא בא לו לסחוב. אז אני נותנת לו עכשיו במאוחר את הקרקס של מינכהאוזן. יומולדת שמח נמולי!
*
לפוסטים הקודמים על הברון מינכהאוזן:
כשהייתי קטנה ההורים שלי קנו לי את רובינזון קרוזו ולאחי הקטן את הברון מינכהאוזן. הספרים היו בגודל ופונט דומה, ומאחר ואחי לא קרא מעודו ספרים קראתי את שניהם בידיעה שהספר שההורים קנו לי היה על רובינזון קרוזו – סיפור עצוב ורציני על בדידות והרוח האנושית, הכולל טבלאות של מידע אפסנאי לגבי החפצים והמזון שנותרו לרובינזון ממה שהציל מהספינה, ואילו הספר שקנו לאחי היה ספר מצחיק ומשעשע על אדם בעל חברים רבים, היודע לספר סיפורים מצחיקים מעין כמוהם (צחקתי בקול רם פעמים כה רבות כשקראתי את מעלליו!) ולא חושש להגזים הגזמות פראיות, יודע שהרגע שבו מספרים הוא הרגע החשוב ביותר, והאמת מתגמדת מולו.
אחי היה מרמה במשחקים שלנו, לא קורא ספרים, מכה אותי תדירות ובאופן כללי ילד פרוע. אני הייתי ילדה טובה. אבל בזמן שקראתי את הספרים הללו, שראיתי בהם רמז מעליב מהוריי, ניטע בי הגרעין של המרדנות, שיבצבץ לו שנים לאחר מכן…
מרית קרובתי,
יש אומרים שהברון מינכהאוזן היה עוסק בג'גלינג עצמי כלומר בכל פעם שהוא היה מושך את עצמו ואת סוסו מביצה אחת הם היו מתעופפים הישר לתוך ביצה אחרת. גם זה סוג של ג'גלינג כשחושבים על זה.
צריך להתחיל גם בג'גלינג של מילים, כלומר קליגרמות (שיר בצורת ציור) או פלינדרומים יש כבר די והותר. צריך לקחת אותיות ולהתחיל לגלגל אותן באויר בכדי שייפלו אל תוך המלים הבאות אחריהן במרווחים קבועים או משתנים (-:
למה אני כותב את כל זה, משום שאין שום דבר מוזר בלהיות אמא של להטוטן; להטוטן הוא בסך הכל, מבחינות מסוימות, משורר או סופר שירד מן הדף (-: ואפשר גם לראות את זה אחרת, כאילו יוצרים/ות-כותבים/ות הם פשוט אמנים של תנועות פנימיות, ואילו בלהטוטנות ישנה אמנות של תנועות חיצוניות (חוץ מזה, ג'אגלינג הוא די דומה למיצג הכדורים של ליאונרדו דה-וינצ'י לפחות מבחינות מסויימות). אחרי הכל, כולנו מאותו קרקס.
ועוד לא דיברתי על קוסמים. לו יכולתי הייתי קוסם. אך כדברי שירהּ של זמירה חן: 'אך, אינני יכול להיות/ לא ענן, לא פרפר, לא קוסם/ אני רק יושב/ וחולם חלומות/וחולם, וחולם, וחולם'.
אפרת, ההורים שלי קנו לאחותי ולי את "ילדות למופת" של הרוזנת דה סגיר (יום אחד עוד אכתוב עליה כאן, אני חייבת)… ברובינזון קרוזו יש לפחות הצעה לעצמאות, אם בוחנים את המסר (של ההורים, אני מתכוונת, לא של הסופר).
ובאמת, בעקבות הפוסט הראשון על מינכהאוזן מירי שחם כתבה שהיא לא יכולה לדמיין מקבילה נשית לברון, כי נשים בדרך כלל חוששות להיראות מגוחכות. והתפתחה שיחה מעניינת http://wp.me/pSKif-igt
ונפלא שהברון נתן לך השראה. זה הפלא בהשראה, שאפשר לקבל אותה גם ממתנות של אחרים 🙂 זה לא כמו אצל היפהפייה הנרדמת שיכלה להשתמש רק בברכות שכוונו אליה.
שועי, למה, כמה אמהות של להטוטנים אתה מכיר?
ושיעור בקוסמות דווקא נתתי לא מזמן 🙂 http://wp.me/pSKif-igL
אם תשאל אותי יש לך כל הכישורים!
פוסט לאיש אחד שהרבה אנשים קוראים בו מעניק לפוסט טעם של מים גנובים. פרנסיס ברון אכן באמת מדהים, ישנם אנשים כאלה, כל כך מדויקים, וכל מה שהם עושים ניראה כל כך נקי ונטול מאמץ. לגבי מינכהאוזן אז כמו שכבר כתבתי הברון מינכהאוזן שימש אותי בכל כך הרבה אופנים שקשה להתחיל ולמנות את כולם. איכשהו הכי אהבתי את הסוס שנחתך על ידי שער העיר והמים שנשפכו מבעד לחציו החתוך כאשר לגם בשקיקה את המים מהשוקת, מאוד אהבתי את הציורים שבספר, הם נשאו אותי לארצות אחרות. וגם לבן שלי קוראים (כמעט) נמר. קוראים לו נמרוד.
מרית,
אמנם איני מכיר אמהות של להטוטנים, אך אם רק הייתי בורח בשעתו עם הקרקס האיטלקי בשעה שעבר כמדומה בעירי הייתי מכיר ודאי כמה וכמה (שמעתי שתנאי העבודה בקרקס האיטלקי טובים לאין שיעור מאשר בקרקס הסיני; במחילה, בקרקס רוסי לא הייתי עובד (לעומת זאת ליצנים רוסיים אני מוקיר ומעריך), סטאלין ירה גם בהם; הוא ודאי ראה גם בהם אופוזיציה (-:
לעומת זאת, אני מכיר אמהות של שוטים (Fools), ליצנים ומומוסים.הם מצויים יותר מאשר היית מוכנה להאמין. אפשר להקים מחתרת. לו רק ניתן היה להתפרנס ממקצועות אלה בימינו. כלומר, אני יודע שישנם ליצנים רפואיים ושזה מקצוע המחייב אצילות נפש, ובכל זאת, קצת גדול עליי בשלב זה, סיבוב הצחקות בהוספיס .
דודו, נמרוד היה שם שעלה אצלנו וירד באותה במהירות. לו הייתי קוראת לבני נמרוד לא הייתי חושבת על הפסל היפהפה של דנציגר, אלא על הפועל בציווי ובעתיד: "נמרוד!" וזה היה כמו לשים על תינוק את חגורת הנפץ שלי.
ועכשיו שיש לך בלוג אתה יכול לכתוב על מינכהאוזן בעצמך (והילד-נער החבול הזה שבך תמיד מועך את לבי).
שועי, זה מקסים הדקויות של ההבדלים בין הקרקסים שאתה שולף. ניכר שגם אתה כמוני בילית שעות רבות בקרקס לאדם אחד. והמחתרת שלך נשמעת כמו מחתרת-תהלוכה, צירוף ששכמותי מתקשה לעמוד בפניו.
כנער צעיר חשבתי שהסיפור על הברון מנכהאוזן שופע בהומור של מבוגרים שאיני מבין אבל אולי אבין יום אחד, זה אחרי שקראתי את הניתוחים הפסיכולוגיים שייחסו לעליסה בארץ הפלאות. זה לא קרה. פשוט סיפור מפותל ועשיר בדימיון בריא ומבדח. ואולי עדיף שכך, לא חייב לנתח כל ספר לילדים בכלים פסיכולוגיים. זה ספר של כייף.
מה שהיה פעם הנסיך הקטן, לפני שבגרתי והבנתי באמת את סופו.
י.ג. גם אני נוטה כמוך אל הברון המבדח המרוצה מעצמו כמו ליצן (ומצד שני כששועי משווה אותו למרקיז דה סאד, חולפת עננה בלבי ותחושה שאם נחפור במקום הזה מי יודע מה נמצא).
אבל הנסיך הקטן היה תמיד קצת מלנכולי, אאוטסיידר קסום ובודד. גם בילדות.
רגע, אז מה שכתוב בספר של הברון מינכהאוזן זה לא אמת? לדעתי, את לפחות צריכה לכתוב "לדעתי"; יש פה הרבה אנשים שחושבים אחרת, לדעתי…..
ואם כבר: את מיכהאוזן קראתי כילד כמו עובדות (ככה גם קראתי את "מיתולוגיה יוונית" של אדית המילטון); לא עלה בדעתי שזה לא נכון. באורח פלא, כך גם שיחקנו "חבילה הגיעה", ללא שום מודעות כלשהיא לאופיו הפרודי והסאטירי של המשחק – מ"תעודת הנישואין של הסבתא" ועד "כייס מפוזר החזיר לכיסך 11 ל"י", הכל היה מין *עובדה* ברורה וחד-משמעית בעולם הגיוני. לדעתי
ואם כבר: הקשר להטוטנים=מספרי-סיפורים (או אופיו הקירקסי של הסיפור האוראלי) הוא *כמובן* בסיסה של האסכולה הפרפורמטיבית בחקר הפולקלור; כל מי שיספר (או תספר) את סיפורי מינכהאוזן בעל-פה ימצא עצמו מציג – באומר ובצליל, במימיקה ובריתמיקה, במחוות גופניות, העויות פנים, קפיצות מכדור תותח אחד למשנהו, פרכוס של רגלי הסוס וירית המספר כלפי מעלה – באופן הכי פלסטי. עד כמה הפלאסטיות הזו – של מרחב וזמן – היא אוונגארדית במהותה הבין מצוין איטאלו קאלווינו, שמסביר את זה בהקדמה ל"סיפורי עם איטלקיים". לדעתי (שיצא, לדעתי, בעברית)
ואם כבר: יש משהו במינכהאוזן שהוא קריקטורה של המודרנה המתגבשת – כלומר, של שיחו/כתיבתו של התייר ה"מדעי", הנוסע החקרני, כותב הממוראטים האתנוגרפיים וכו (ולכן הוא מזכיר לי בדרך של היפוך את דון קישוט. אם כי, לדעתי, זה ראוי לדיון אחר)
ושווה כמובן, לדעתי, לנתח את הז'אנר של סיפורי הגוזמאי – על גילויו (ותפקידיו) הידועים ביהדות, באיסלאם, או בטאואיזם. הגוזמאי מלהטט בחוקי הז'אנר – כלומר, במגבלות על מה מותר ומה אסור לתאר כ"אמת".
לדעתי
מזל טוב 🙂
אני אוהבת מאד להטוטנים. בילדותי אהבתי מאד בשיעורי הספורט את התרגילים עם הטרפז ועד היום אני מתגעגעת אליו, באוויר יש לי שיווי משקל יותר טוב מאשר על האדמה 🙂
הבת שלי הולכת לחוג קרקס (מצאה לבד) ובקיץ היתה בחוג להטוטנות – וגם היא מאד אוהבת. איכשהו יש משהו מרתק בליהטוט ומשחק עם כוח המשיכה, משהו שמזכיר לי את הטיסה במטוס עבור הטייס ב"זכרונות מאפריקה" (אני זוכרת רק את שמו האפריקאי, בדאר).
עמוס, אני לא כתבתי שזאת לא אמת. פשוט התייחסתי לסיפורים, אבל ייתכן שהחיים שלו היו פשוט כאלה, כוריאוגרפיים וקרקסיים. כשהייתי נערה היתה לי חברה שגרה לרגלי בית חולים הדסה עין כרם, ובדרך מהאוטובוס לבית היא היתה תמיד מוצאת נחשי מים (אמיתיים). אני מעולם לא ראיתי שם אחד (לא בידיים שלה). ככה זה.
ובקשר לחבילה הגיעה (מהפוסט הקודם) גם אני כילדה התייחסתי לזה כאל עובדה, אבל העובדות שם היו כמו בספרים, הרבה יותר מפתיעות מהעובדות המדכאות של המציאות. וכיוון שזה הפך לקאלט אצלנו ושיחקתי גם בבגרותי, אני זוכרת איך הוא הגיח אט אט מתוך הקליפה של העובדות. זה היה פלא. קטן, אבל פלא.
וברור שהברון הוא מספר סיפורים ופרפורמר (גם היסטורית, הלא כך זה התחיל), אבל כשאמרתי קרקס התכוונתי באופן יותר ישיר ומפורש. אם הייתי מלמדת את זה, נניח, הייתי נותנת תרגיל: קח סיטואציה של גיבור במצוקה – מרובינזון קרוזו ועד הארי פוטר, וחבר לה פיתרון על פי עקרונות הג'גלינג; כלומר, הלאה תושיה, פסיכולוגיה, הסתברות – אנחנו בתיאטרון פיסי עכשיו, הדמויות הן כדורי ג'גלינג או טרפציסטים בפועל (ואני כבר מוסיפה את זה למעלה כי אם אתה לא הבנת מה יגידו האחרים).
ובאשר למינכהאוזן ודון קישוט, כבר אמרתי שאפשר לכתוב על זה פוסט (רוצה? אשמח לארח!).
וזה מקסים באיזו עקביות את מגן על מה שאחרים קוראים לו שקר. זה מחזיר אותי לשיחתינו על בגדי המלך החדשים.
*
יעלילה, מצחיק, מה שאני זוכרת מזכרונות מאפריקה, זה שהיא דיברה בחרוזים והמקומיים שלא הכירו את זה אמרו לה: speak again, speak like rain וגם שבני המסאי לא יכלו לשאת כלא. מאסר היה מוות בשבילם, פשוטו כמשמעו.
ואגב, כבר סיפרתי (ב"רשימת הליצנים") שבגיל 3-4 בני היה מסתובב עם קלף של ג'וקר בטענה שזו תעודת הזהות שלו…
מרית, תרשמי אותי גם לפוסט על הרוזנת דה-סגיר. אני אסגור איתה חשבון
וגם – עלית עלי בעניין השקר. את מאלצת אותי לחשוב…
מה שאמרת על פתרונות עלילתיים פיסיים ומכניים, להטוטניים (ולא כישופיים!) מרתק, אבל בעיקר מזכיר לי משהו, איזה ספר, שממש עושה את זה ואני לא מצליח להיזכר בו, חוץ מהתחושה העמומה הזו של קיומו….
עמוס (באשר לפוסטים) "דיבורים כמו חול ואין מה לאכול!"
זה מזכיר לי: שנים חשבתי ששעון חול זה ההפך משעון שבת
אימי היקרה!
תודה רבה על מתנת יום ההולדת, המחכימה כתמיד והמשמחת לבב (ואפילו לא שוקלת).
מינכאוזן הוא להטוטן כי עולם הג'אגלינג עוסק כל הזמן בנסיון להשיג את הבילתי אפשרי (מנסיון אישי החוויה די מרגשת, להתאמן על תרגיל שאף אחד מעולם לא הצליח, אבל פתאום אתה מבין שהוא אפשרי).
אני מתעניין בהזמנתך את הלהטוטנים להפוך למספרי סיפורים. תיאטרון חפצים ושימוש בחלקים מה"מציאות" בג'אגלינג (בה"מציאות" אני מתכוון לכל דבר שהוא לא צורות מופשטות) הם נושאים שמעניינים אותי מזמן.
בעצם, בעוד לרוב אני חושב על פרזנטציה של מציאות יום יומית באמצעים "פלאיים" כאן מדובר בפרזנטציה של החלקים הפילאיים של המציאות – מעניין.
חיבוק חם ואוהב מברלין
נמר
עמוס, מרית:
לטום ווייטס יש שיר שנקרא Swordfihtrombones שמסתיים כך:
Some say they saw him down in
Birmingham, sleeping in a
boxcar going by
and if you think that you can tell a bigger tale
I swear to God you'd have to tell a lie…
(בכתות י"א-י"ב הייתי נוהג להיכנס באיחור לשיעורים בתיכון כשאני מזמר את השורות הללו ככתבן-כלשונן)
הו בני היקר, אהבה ושמחה וההמשך מאחורי הקלעים.
שועי, לי היתה חברה שטענה שהתירוץ הכי טוב להברזה מבית ספר הוא "הלכנו להביא את העוגות". לטענתה, ככל שהסיפור יותר מוזר ומופרך הוא מעורר פחות חשד ושאלות.
מרית יקרה, ראשית- פוסט מרתק
בדיוק קניתי לשותפי את הגרסה הזו, בגלל איוריו המרשימים של דוד פולנסקי, והתרשמתי עוד יותר כשהמיטה רעדה מצחוקו הבלתי פוסק שהתעורר בו מפגישתו עם העלילות בילדותו. הוא ניסה לסחוף אותי בג'גלינג הזה ללא הצלחה של ממש. נזכרתי בבילבי שהפחידה אותי בילדותי. הייתי ילדה כל כך טובה, אמרתי לו, אבל אחר כך חשבתי שזה לא בגלל שהייתי ילדה טובה (לא הייתי) אלא בגלל שהייתי לוקחת ברצינות נוראה כל פעולה וסוס שנחתך לשתיים חתך את גופי לשתיים. בגלל זה גם סרטים מצויירים מהירים צווחניים ומתפוצצים גרמו לי לסבל רב. ואף קרקסים. מוריס סנדק הצליח לעשות תיקון מסויים.
אהבתי את ציור הארנבות ששמת כאן. הזכיר לי את השקט שלפני הסערה אצל מוריס סנדק.
בגלל שביליתי כל כך הרבה מילדותי בלאהוב את הרוזנת דה סגיר אני צריכה לעשות עכשיו כל כך הרבה ג'אגלינג בחיי הבוגרים.
לשמחתי הצלחתי לתפוס את הפוסט הזה בעודי באויר (או באודי בעביר)
תודה מרית יקרה לי מאוד!
הו איריס, את מזכירה לי את חברתי יונית שהתייפחה ב"זמנים מודרניים" של צ'רלי צ'פלין בזמן שכל האולם התפקע מצחוק (ובאמת, אם מסירים את שכבת המוסיקה העליזה נותר הטרגי-סיזיפי-סיוטי במערומיו).
ובאשר לבילבי-גילגי אולי את פשוט ילדת אניקה כמו רוני מהתגובה שמתחתייך שכתבה עליה כל כך יפה פה: http://ha-pinkas.co.il/?p=2049
ותודה!
רוני, זאת את? 'תגעגעתי עד מאד. ובעניין הקונטסה – פרטי ונמקי (גם את רוצה לכתוב פוסט אורח? אולי נעשה סדרה :))
כן כן בטח אני! וגם מתגעגעת! לא יודעת מה הייתי מגלה אם הייתי שוב קוראת את הרוזנת היום, אבל למיטב זכרוני אכלתי בנימוס את פרי עץ הדעת שלה, הפנמתי כיאות את כללי המוסר והצדק ואחר כך כשהחיים התפרקו, שלא כמו שהבנתי ממנה, נאלצתי לעשות ג'גלינג עם כל הרסיסים. פרטתי ונימקתי? בערך, בקיצור ובמטפורית.
תודה מרית על ההפניה לכתיבה המאלפת של רוני על אניקה
איריס, בכיף. (שמעת, רוני?)
רוני, נכון, האל הטוב היה אמור לדאוג לכל השאר!
שמעתי! איזה כף לבוא לבקר כאן. אולי האל הטוב כן דואג לדבר אחד או שניים.
(:-))
רוני, שמעתי שיש פה להטוטן אחד (לא נמר) שמתחיל את המופע שלו בלספר לילדים שהוא התחיל בכלל כמלצר, והוא היה נורא מגושם, הכל היה נופל לו מהידיים, ותוך כדי כך סיפור הוא מדגים כמובן את ההצלות של הרגע האחרון מהתנפצות, וכך הוא מצא את יעודו כלהטוטן. והילדים מאמינים לכל מילה, כי כנראה התבנית הזאת של יצירתיות מתוך מצוקה, מוּכּרת לכולם מבפנים. ואולי גם זאת התמצית של סיפורי מינכהאוזן: יצירתיות מתוך מצוקה, אבל בלי החלק של הכאב.
זהו! זהו! רוב גולדברג! האיש של המכונות המופלאות הוא הצלע השלישית של הג'וגלרים, עם הברון מינכהאוזן ודון קישוט!
מה לאכול נפרע את ההבטחות כמו חול: נכתובגם עליו, ועל הטרגיות המצחיקה שלו! הרבה בוכים ב"זמנים מודרניים"!
זהו מה שמרית רוצה: לספר סיפור מהכיוון הפיזי, המכני שלו – החתול א מניע את זנבו ב, המסיט את בדל הסיגריה הדולקת ג אל המאפרה ד, וכך ניצת הפתיל ה המפעיל את הטיל ו; זה חולף ליד אוזנו של התוכי ז, הצועק עקב כך "כל העולם זונות" בפורטוגזית, ומרטיט את הקולן ח המנפץ את פסל הזכוכית של דוד ט, ומשחרר לאויר גז מרדים י (כל זה קטע קטנטן שאני המצאתי ממכונה מופלאה – שאני המצאתי! – שמרדימה באמצעות קופסת סרדינים י"ח את ילדך כ"ג מבלי להזדקק לשיר ערש )
עוד פרטים בהמשך! צפו להתפתחויות! ולקישורים! או שתחפשו לבד – יש חרה של חומרים ברשת, דלים מאוד למרבה הצער, כנראה בגלל עניינים של זכויות
RUBE GOLDBERG
ואל תפלו בפח של אתרים המוקדשים לתחרויות "רוב גולדברג"; זה סתם שטויות של חנונים!
שלום! שלום! ושוב מזל טוב! תחשבו על הטרגיות המשעשעת של המכניות הלהטוטנית! כמו המלצר שהכל נופל לו! גם לי נופל! אבל אני לא תופס! אני לא תופס כלום!
נמר היקר, אחרוג מאהבתי להיות ספונה מאחורי הקלעים ולהקשיב לדוברים מבלי להיחשף, כדי לברך אותך גם ליום הולדתך.
אוהבת
סביון
סביון יקרה, אני מרגישה את ההופעה שלך מאחורי הקלעים כמו הושטת יד של אותו להטוטן, אבל אחרת, מלאה חמלה, רכות. משיבה…
הוי, כמה שמח נהייה פה, יומולדת באיחור של חצי שנה, ואם לא די בזה לאווירת מסיבת-התה-של-הכובען, גם וורדפרס השתגע והוא מקצה לכולכם אותה מגזרת תכלכלה…
ע, לא מכירה שום גולדברג, אבל זוכרת בפליאה מכונות מצוירות כאלה מ"הארץ שלנו" (כולל התוכי שצורח, אבל מילים אחרות, וכולל ההרדמות, כי בסופו של דבר הכל נועד כדי לנדנד את העריסה!).
מרית! זהו! הארץ שלנו – וגם הטכנאי הצעיר, איך אף אחד עוד לא כתב עליו (הבטחות כמו חול ואין לי מה לאכול?)! – זהו רוב גולדברג
כשאביא הפניות תביני!
אני נושך את היד שמנענעת את העריסה! והחלפתי את הסוס המת שקיבלתי במתנה באמצע העליה לבאר שממנה הוא לא שתה כי ספרתי לו את השיניים! מי שיורק לבאר ששתה ממנה (סוס? חצי סוס?), אלף פיקחים לא יצליחו לגור אתו בבית זכוכית! כל העולם כולו הוא גשר אחד יותר מדי (על הנהר קוואי?)! ונפוצץ אותו כשנגיע אליו! כולם עוברים ואחרון אחרון חביב!
וווווווווווווווווף. נראה לי הריטלין לא עובד טוב היום. אני מערבב קצת את המטפורות שלי (עם מיטונימיות וסינקדוכות)
רוני תודה
למשל
ויקיפדיה
http://en.wikipedia.org/wiki/Rube_Goldberg
משהו פוליטי שלו – תגידו לי שזה לא זמנים מודרניים
http://blog.mises.org/3519/rube-goldberg-he-did-exist/
ואיך להוציא זית מבקבוק – שימו לב לגמד, לאלימות, לכאב הנורא המסתתר מאחורי הלהוטנות המכנית הזו (או שרק אני מרגיש ככה כי החליפו לי את הכדורים בגלל שהחלפתי לי את המטפורות?)
http://www.anl.gov/Careers/Education/rube/rubeolive.html
זה נכון שהטילו מס על הא הידיעה? (כאילו התשלום דגש לא הרג אותנו כבר)
אה, כן, וככה לא תשכח לשדלוח את המכתב של אשתך!
http://www.rubegoldberg.com/
וואו, מדהים! (ופוליטי ומיתולוגי ואבסורדי ו"הארץ שלנו" בחזקה). הטלתי חכה עם מינכהאוזן ותראו מה יצא! תודה. (ובאמת רציתי לשאול "מה בָּלִיתָ?")
ובעצם, גם "הענף שעליו צומח החיוך" מהפוסט הישן הזה http://wp.me/pSKif-e0K הוא כזה, בגירסת הבוטניקה הלירית!