דברים שאמרתי בערב לכבוד ספרי, כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י.
אני לא מתכוונת לדבר על הספר שלי. קצת. לא ממש. במקום זה אני רוצה להרהר בקול על קסם: מהו קסם? בשביל מה הוא נחוץ? באיזה נסיבות הוא מתרחש? האם ניתן לזמן אותו? להוכיח אותו? לחזור עליו? האם כדאי להצליח בו? ואני רוצה לעשות את זה ברוח ספר הדקדוק הפנימי (שהיא גם רוחי במקרה זה) דרך שבעה זכרונות ילדות; של אהרון ואקונצ'י ושל כמה אחרים, וביניהם אני.
1. מרינה אברמוביץ
ונתחיל בזיכרון ילדות של המיצגנית מרינה אברמוביץ (כבר כתבתי עליו כאן לאחרונה, אבל חכו בסבלנות, יש טוויסט קטן בסוף).
מרינה אברמוביץ לא נולדה מיצגנית. בילדותה היא פשוט ציירה בצבעי מים ובצבעי פסטל כמו הרבה ילדות אחרות. בגיל ארבע עשרה היא החליטה להתקדם לצבעי שמן ובקשה מהוריה לקנות לה את הציוד הדרוש. אביה שלא הבין באמנות פנה לידיד צייר, פילו פיליפוביץ, שרכש בדים, צבעים, מכחולים וכן הלאה, והוסיף לחבילה גם שיעור קטן בציור:
הוא חתך פיסת קנבס והניח אותה על הרצפה, סחט לתוכה דבק וצבעים, שפך על הבליל טרפנטין וגפרור בוער – והכל התפוצץ.
"זאת שקיעת שמש," הכריז פיליפוביץ, והסתלק.
כשהיצירה התייבשה (כעבור ימים רבים), מרינה סימרה אותה לקיר. בינתיים הגיע הקיץ והיא נסעה עם הוריה לים. בזמן שנעדרה זרחה שמש ישירה על התמונה והכל נמס פחות או יותר.
אברמוביץ מעידה שזה היה האירוע המכונן, ש"ממנו התחיל הכל", שממנו גזרה את המוטו שלה: לא חשוב התוצאה, העיקר התהליך.
מאז שהתוודעתי לזכרון הזה הוא לא מפסיק להחליף צבעים בראשי; הפרשנות הראשונה שלי נגזרה מההיסטוריה: גם הוריה של מרינה אברמוביץ וגם הצייר והמורה פיליפוביץ, היו פרטיזנים במלחמת העולם. ואפשר לפיכך לדבר על מורה-פרטיזן שמפוצץ מטען בחדרה של התלמידה; גם פשוטו כמשמעו: פיליפוביץ מפוצץ את חומרי הציור, וגם באופן סמלי: המיצג הקטן שלו מפוצץ את מוסכמות הציור והאמנות הממוסדת. ואפשר להוסיף על זה, שגם מרינה הבוגרת כמו אבותיה הפרטיזנים, ממזגת בדרכה בין אלימות לחתרנות.
אבל כשאני מזיזה לרגע את המורשת הפרטיזנית, ומתבוננת באירוע מתוך מה שאני יודעת על האמנית, אני מבינה אותו אחרת. אברמוביץ, למי שלא יודע, היא מיצגנית-מכשפה שהתמחתה אצל שאמאנים מכל העולם – מטיבט ועד סיביר ומדרום אמריקה ועד אוסטרליה – הכשרתה כוללת הרבה יותר לימודים שאמניים מאשר לימודי "אמנות". ומן הזווית הזאת, פיליפוביץ אינו פרטיזן אלא קוסם שזומן על ידי שמאנית בהתהוות. אני לא אומרת שהיא עשתה את זה בכוונה, אבל כמו שכתבה נורית זרחי ב"אמורי אשיג אטוסה" (עוד ספר על מכשפה) "לא בכוונה זה פשוט בכוונה אחרת". ותודו שיש מן ההוקוס-פוקוס במופע הקטן של פיליפוביץ: בדרמה האילמת של חיתוך הקנבס ושפיכת החומרים, ואחר כך ההצתה, הפיצוץ, והפנץ' שנשלף כמו שפן מן הכובע: "שקיעת שמש". וההיעלמות, כמו אליהו הנביא שעשה את שלו, בלי הסברים ובירורים. והמתנה שהשאיר, ההתגלות: לא חשוב התוצאה, העיקר התהליך.
כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י מוקדש למורי ורבי יוסף הירש שלימד רישום כאמצעי חשיבה. ואחד הדברים שלמדתי ממנו, הוא שיש הבדל בין המסמן למסומן: "כדי להראות שהקיר עשוי מלבֵנים," הוא היה אומר, "לא צריך לצייר כל לבנה ולבנה. צריך לחפש מה המסומן אומר לך." ומרינה אמנם מצאה מה המיצג של פיליפוביץ אמר לה : "לא חשוב התוצאה, העיקר התהליך."
2. יעקב פראנק
הזיכרון השני שייך ליעקב פרנק מייסד כת מן המאה ה18 שראה בעצמו משיח. לפני זמן מה התגלגל לידי מאמר של ד"ר אבי אלקיים ובו מצוטט בין השאר זכרון ילדות של פראנק:
"בילדותי," מספר פראנק, "היו נוהגים לתפור לי בגדים חדשים לקראת כל חג. כמה ימים לפני החג היו מודדים לי את הבגדים החדשים, מפשיטים אותי ומחביאים אותם. מה עשיתי, התפשטתי מבגדי הישנים, הטמנתי אותם באדמה ועמדתי ערום לפני בית אבי, שאלו אותי איפה בגדיך? עניתי: גנבו אותם והשאירוני ערום ועריה. היה עליהם להלביש לי חולצה לבנה ואת הבגד שהתקינו לחג. התחלתי להתהולל: עכשיו אצלי חג, כן תאמרו גם אתם: גנבו מאתנו הכל."
אבי אלקיים טוען שזהו זכרון מכונן המבשר את תפיסת העירום של פראנק, ככלי להשגת ה"בגדים הלבנים" של האמונה: המאמין על פי פראנק, צריך לפשוט את "הבגדים הישנים" של היהדות, הנצרות והאסלאם ולממש את האנרכיזם הרוחני דרך "עירום ועריה", כדי שיוכל ללבוש את "בגדי החג" של האמונה האמיתית.
זוהי פרשנות מקסימה בעיני, אבל אני, כמוסכניקית של מאגיה, נעצרתי עוד קודם לכן, בניסיון לזרז את בוא החג באופן מכני, דרך הבגדים. זה החזיר אותי לזכרון ילדות מוקדם של אהרון מ"ספר הדקדוק הפנימי", שבו הוא מנסה לביים נס.
*
3. אהרון קליינפלד (לעומת יעקב פראנק)
המודל שלו הוא אגדת ילדים על יהלום משאלות שנמצא בכרסו של דג. כדי לשחזר את הסצנה אהרון לוקח חרוז מבריק וממהר לאמבטיה שבה משתכשך הקרפיון המיועד לארוחת השבת. הוא תוחב את "היהלום" בכוח ללועו של הקרפיון, ונפוח מגאווה ומִסוֹד הוא ממתין שאמו תפתח את בטן הדג "וכל מה שהיא תבקש יתמלא מיד…". אבל זה "אף פעם לא נגמר כמו שחושבים … הכי טוב לא להאמין בקסמים, ואז לא מתאכזבים."
גם פראנק וגם אהרון מנסים להפעיל את המציאות מבחוץ, דרך חפצים.
פראנק מצליח, אולי משום שכילד-משיח הוא נמצא במרכז העולם. אם הוא לובש בגדים לבנים, די בכך כדי להביא את החג.
אהרון מודה בכישלון.
כדי להבין את הסיבה לכשלונו ניעזר בזיכרון ילדות אחר, של הבובנאי הרוסי הפורץ דרך סרגיי אוֹבְּרָזְצוֹב.
4. סרגיי אוֹבְּרָזְצוֹב
אוֹבְּרָזְצוֹב היה עֵד לקסם; זה קרה בגיל שש כשצפה באופרה לראשונה בחייו. הוא נדהם מן "המקל הקטן של מנצח התזמורת". תנועות המקל התאימו בדיוק לצלילי התזמורת. הוא היה בטוח שהקולות בוקעים מן המקל עצמו, ומאד התפלא והתעצבן על האומנת שלו שסירבה להכיר בקסם.
זה לא נדיר שלועגים לילדים ומבטלים את החווייה שלהם. בדרך כלל זה פועל; הילדים מיישרים קו עם המציאות. הם מוחקים את הידיעה שלהם לטובת המוסכמות. זהו אחד הדברים שמרתיעים את אהרון בהתבגרות. אבל אוברזצוב קורץ מחומר אחר. לא רק שלא חדל להאמין, הוא התמסר לשיחזור הקסם והצליח לשכנע אנשים שקולות בוקעים מסמרטוטים, כדורים ומקלות. כלומר, הוא עשה תיאטרון בובות. הבובות של אוברזצוב היו מינימליסטיות, כמעט מופשטות, בהשראת המקל הקטן עם הקול הגדול. הוא הפעיל את הקסם שלו (כלומר את הבובות), כמו אהרון – באופן טכני, מבחוץ. ושלא כמו אהרון, הוא הצליח, בזכות האמנות: הוא הבין שקסם אינו רק טכנולוגיה אלא גם יצירתיות. שהוא חייב לפנות לדמיון או שלא יהיו בו חיים.
*
5. אהרון קליינפלד (2)
כשאהרון מדמיין, גם הוא מצליח לפעמים. למשל כשהוא כשהוא מרחיק את נקודת המבט בשעת חירום:
כשדוד לוניו מעליב אותו בבר-מצווה, אהרון מחליף את "אהרון שחוגג בר מצווה ונעלב מדוד לוניו", ב"אהרון שכולו משותק, שמתגורר, נניח, בניו-יורק", וכשזה לא מספיק הוא הופך ל"אהרון שרק קרא על המקרה המצער הזה ב'לאישה'", ולבסוף הוא נסוג עד "אהרון הכלוא לילה שלם במחסן-המתים בקומי ונזכר בגעגועים בבר-מצווה שערכו לו" (124). הוא מרחיק את העלבון כדי להקטין אותו.
הטקטיקה הזאת אינה בדיוק קסם אלא תחבולה ריטורית בסגנון תום סויר. (למה זה לא קסם? כי זה הדרגתי מדי וצמוד מדי למציאות. קסם מחייב קפיצה) סויר כזכור, הערים על הילדים ושיכנע אותם שהוא נהנה מצביעת הגדר. אהרון מערים על עצמו.
ובשטח הזה, של קסמי טיפול בכאב, יש לו מה ללמוד מאקונצ'י.
6. ויטו אקונצ'י
בזיכרון מגיל חמש בערך אקונצ'י שוכב על ברכי אביו שמכה אותו. במצוקתו הוא מקיא את ארוחת הערב, ובזמן שהוא מקיא הוא מתפלא על צבע הקיא: הספגטי שאכל היה ברוטב אדום, ועכשיו כשהוא נפלט לרגלי אביו הוא לגמרי לבן, כאילו סונן בקרבו.
כך, באיבחת מחשבה אקונצ'י משנה את הסצנה: הוא מחליף את חדר העונשין, מקום של כאב והשפלה, במעבדה לחקר צבעים.
ולאמנות הקונספטואלית כזכור לקוראי הספר, יש זיקה מסוימת למדע. אקונצ'י עצמו הצביע על המהפך שעברו הגלריות. פעם הן שאפו להידמות לארמונות, והיום מדובר בחללים לבנים סטריליים דמויי מעבדה.
7. אני, מרית
ועכשיו, אני רוצה לספר על רגע אקונצ'י שלי מגיל ארבע.
בבניין שבו התגוררתי היה רופא ילדים חביב שהאמין בחינוך אנרכיסטי או משהו כזה. היה לו ילד בגילי, והוא ואישתו פשוט הניחו לו לגדל את עצמו: הם לא העירו לו גם כשזרק כדור בסלון של השכנים ושבר את כלי הסרוויס. אמו של הילד התחייבה לחנך אותו בדרך זו אף שלא האמינה בה, והרגשתה לא השתפרה כמובן, כשהילד הפך לבריון של הגן. כל יום אחר הצהריים היא היתה אורבת לי בחדר המדרגות ושואלת איך הוא התנהג היום בגן. אם אמרתי שהיה ילד טוב היה זוכה בסוכריה.
הדיווחים שלי נטו לצד החסד, גם משום שריחמתי על האם שכל כך השתוקקה לשמוע מילה טובה על בנה, וגם משום שלא פעם עמד הוא עצמו מאחוריה ואיים עלי ב"שחיטה" אם אגיד את האמת.
יום אחד, כשהייתי בגן, נפלה לי על הרגל מטחנת בשר. אין לי מושג מה עשתה מטחנת בשר בגן הילדים. זו היתה מטחנה כבדה, יצוקה מברזל, מאלה שמהדקים במין כליבה לשולחן, והיא נפלה לי על הבוהן וריסקה את הציפורן לתוך הבשר. ישבתי על כסא במטבח הקטן וחיכיתי שיפנו אותי לבית החולים. הפצע היה נורא וכל הילדים ריחמו עלי. הם נכנסו למטבח בזה אחר זה והביאו לי מתנות. צעצועים, ממתקים וכאלה. אחרון נכנס הילד הבריון, ומעט מבוייש הוא שאל אותי למי אני רוצה שהוא ירביץ.
אמרתי: לאף אחד, תודה.
והוא אמר: לא, באמת, אל תתביישי. והציע לי כמה שמות שאת כולם דחיתי במבוכה.
לבסוף הוא אמר שהוא ישמור לי את זה, אם מישהו ירגיז אותי בעתיד.
ואני זוכרת היטב שכבר אז, מִעמקי הכאב והרחמים העצמיים והמלכותיות הבלתי-צפויה – קלטתי הכל. את האבסורד, ואת הנדיבות של הילד; כוח הזרוע היה הנכס שלו. זה מה שהיה לו להציע. זה היה מצחיק ונוגע ללב. וזה היה גם "רגע אקונצ'י" שלי. הרגע שבו הבנתי שהחשיבה משחררת. שהעולם הוא לא כלא. אפשר להזיז את הקירות בקסם המחשבה. אלימות יכולה להיות גם נדיבות. אפשר להחליף מקומות. אני יכולה להחליף. ואני לא צריכה להתאמץ אפילו, רק לשחק. כלומר לחשוב.
בעבודה המפורסמת שלו, Conversions אקונצ'י מושך את החזה שלו בניסיון לעצב לעצמו חזה נשי. זוהי כמוצהר, מטרת העבודה, אבל אין כאן ניסיון לכשף את המציאות. להפך: "חשוב שהניסיון עקר," הוא כותב, "כיוון שאיני יכול להשיג את מטרתי, הדגש הוא על התהליך, על הרצון להשתנות."
והנה שוב מילת הקסם הזאת, תהליך. אקונצ'י ואברמוביץ משתמשים בה בצורה שונה, אבל אצל שניהם היא עומדת בניגוד לקיפאון של התוצאה, של החיים.
ואחרי כל המסע הזה אני רוצה לחזור לכשלון של אהרון. אהרון נכשל למעשה בכל הקסמים הגדולים: הוא לא מצליח לעצור את הזמן או לטהר את השפה או להשתיל לעצמו מוח חדש נקי מתכתיבי הביולוגיה, או לברוא את העולם מחדש על פי האידאלים שלו. אבל במובן אחר וקובע, הכשלון הזה הוא הנס שלו. "שומר פתיים ה'," כמו שאמא שלי תמיד אומרת. כי מעבר לעולם המושלם שהוא מנסה לברוא, אהרון משתוקק לחירות. הוא רוצה להצטרף למדורת השבט ולהסתלק ממנה כרצונו. כשהוא נכנס לכיתה הריקה הוא עובר מכסא לכסא כדי להתנסות בנקודות מבט שונות: לא רק של גדעון חברו האהוב אלא גם של אלי בן זיקרי הפושע ודודו ליפשיץ "המשוגע". לו היה חלילה מצליח במאגיה שלו, היא היתה הופכת לקללה כמו מגע הזהב של מידאס. הוא היה נשבה בעולם טוטליטרי של בדידות וסטגנציה, שבו הרעיונות הנעלים הולכים ומתנוונים כמו משפחות אצולה שמתחתנות רק בתוך עצמן. כי בסופו של דבר הגאולה היא בדקדוק, בריבוי, ולא בטוהר המונוליטי. הקסם האמיתי נמצא בתודעה החיה, המשתנה, היוצרת.
*
עוד זכרונות ילדות
לא תחנות תרבות אלא תחנות תודעה (שם אני מספרת עוד שני זכרונות ילדות מכוננים, בנוסף לזה שסיפרתי כאן)
וגם
כל אדם שמתבגר הוא הרוצח של ילדותו
עוד על קסם:
משהו קטן על משפחת המומינים, או שירה וקסמי חפצים
*
ולבסוף, הודעה לירושלמים: דויד גרוסמן את ויטו אקונצ'י מגיעים לתמול שלשום!
ביום ראשון הקרוב, ה-27 בפברואר בשעה 19:00
יתקיים מפגש לכבוד הספר בקפה – חנות הספרים "תמול שלשום."
ד"ר נעמי יואלי תקריא קטעים ותשוחח איתי על אמנות הגוף והמילה.
תמול שלשום, קפה וחנות ספרים, רח' סלומון 5, ירושלים. טל: 02-6232758
תודה מרית,
איזה יופי שהעלית את הטקסט הזה שהיה סיום נהדר לערב, והכיל בתוכו כל כך הרבה קסם, הומור והתפעלות.
איזה יופי.
1. העיניים – הסתכלתי על העיניים בשתי התמונות שלך – תמונת הילדות עם הבובה שמסתירה את הפה(!) מול התמונה הקבועה שלך (הצועניה), ובדקתי אם פול אוסטר צדק כשאמר שמזהים אדם על פי העיניים – כי העיניים אף פעם לא משתנות גם אם עבר זמן. אני חושבת שהוא צדק.
2. בדיוק קראתי אתמול משהו בחוברת של פאזוליני, שהתאבל כבר באמצע שנות השבעים על היעלמותם של זכרונות ילדות יחידניים ועל סביבת גידול יחידנית ועל צעצועי ילדות יחידנים, שמותמרים היום בזכרונות קולקטיביים (טלויזיה), בסביבה סינתטית (טלויזיה, בימינו גם מחשב) ובצעצועים המיוצרים בייצור המוני. אולי אפשר להוסיף לרשימה הזו את זכרון הילדות שלו הכי מוקדם שלו, וילון לבן שקוף מתנודד והמראה הניבט מהחלון, זהו זיכרון אילם שמגיע לפני הדיבור – והוא אמר, ככה בבורגנות. זו הבורגנות שזוכרת באופן הזה. אי אפשר לנתק את הזכרון מהפוליטיקה של הזכרון.
תודה תודה תודה שהבאת את הדברים גם לנו שלא יכולנו להגיע.
ותודה על הדרך המרתקת בה הארת את מה שאני מאמינה בו כל כך – שהדרך היא המטרה, והחשוב והמעניין הוא השאלה, לא התשובה.
אגב, שימי לב שכל חוויות הילדות שהבאת (סיפורים מרתקים ומלמדים כל אחד בפני עצמו) כולן נובעות מסוג כזה או אחר של אלימות. מעניין איזה חוויות מעצבות יש לנו בילדותנו. איך הילדות היא כל כך לא תמימה ומופזת כמו שאוהבים לצייר אותה ,והכי מעניין – מה כל אחד לוקח מחווית האלימות שעבר.
מרתק
מרית, פוסט מרגש ומדוייק, אהבתי את החיבורים, כמו פסגות נבדלת שמלמעלה רואים שהן עולות מאותה אדמה, אותו בסיס
גודלתי ע"י הדעה שאם הולכים בדרך אחת- מגיעים מהר
אם הולכים בדרכים רבות- מגיעים לאט
אם קופצים מדרך לדרך- נתקעים או שוהים בהם עד אין סוף
אני אוהבת את האינסוף
גם באינסוף יש "אלוהים"
איריס
תמי, תודה ואיזה יופי שבאת. שמחתי להכיר!
מירי, תודה. ואני לא יודעת בקשר לעיניים (לא שלי, אלא בכלל). התפיסה הזאת חשודה ברומנטיות יתר.
ואין על פזוליני. הציטוט הקטן הזה מעורר הרבה מחשבה. החוברת בדיוק אזלה כשבאתי לקנות, ואחר כך שכחתי. בושה. יתוקן במהרה. ודקה דומייה ודמעה לכבוד חנות "חותם" שנסגרה השבוע.
אסתי, אריך קסטנר באוטוביוגרפיה המקסימה שלו "כאשר הייתי נער קטן" מספר איך רגלו נותחה וכמה כאב לו. "אימי נשאתני למרות שכבר למדתי ללכת, על זרועותיה הביתה. בכיתי. היא ניחמה אותי. גם עתה עודני חש כמה כבד הייתי וכמה עייפות היו זרועותיה. לכאב ולפחד זיכרון טוב."
ותודה לך. בפרט ובכלל.
איריס, תודה! ראשי מסתחרר משלל האפשרויות. גם אני בעד האינסוף (בלי קשר לאלוהים).
אין כמוך. בוקר שמתחיל עם פוסט כזה! עכשיו להצמיח כנפיים וזהו
יפה מאוד. אחפש את הספר.
הפעם היחידה בחיי שהתנהגתי כגרופי היתה בסוף שנות השמונים, כשיצאתי מתערוכה של אקונצ'י בגלריה בפריז (הוא הציג את סדרת המיטות המתקפלות), והתנגשתי בוויטו אקונצ'י שבדיוק רצה להיכנס. במציאות הוא נראה היה הרבה יותר מבוגר מאיך שזכרתי אותו מעבודות הווידיאו. מרוב הפתעה והתרגשות אמרתי לו "אתה צריך לברוח מניו יורק לעתים יותר תכופות" וברחתי.
מאוד התאכזבתי מהמעבר המאוחר שלו לארכיטקטורה ועיצוב נוף. אני מעדיף עדיין את הארכיטקטורה של seedbed ושל העבודות משנות השישים והשבעים – השירה והסרטים האינטימיים, עבודות המעקב והזריקה, המיצבים. העבודה עם השולחן למשל היא בעיני אחת ההצהרות הארכיטקטוניות הכי חדות, חזקות ומרוכזות שנעשו באותה תקופה..
אני ממש שמחה שגיליתי את הבלוג שלך 🙂
מפגש בתמולשלשום נשמע מצויין- אשתדל לבוא…
נועה 🙂 (כשהופעתי בפולין היו לי שיחות תיאולוגיות עם מישהו, והוא נתן לי מתנה ספר אמנות מפואר וכתב בהקדשה I hope we meet in heaven)
שרון, חן חן, חפש ותמצא. הפרוייקט הארכיטקטוני הראשון שלו שעליו שמעתי, מעולם לא מומש. בית ספר גדול באריזונה הזמין אותו לתכנן סככה שבה התלמידים ימתינו להסעות. ואקונצ'י הציע "לפוצץ את בית ספר", כלומר להקים ליד בית הספר את חורבותיו כסככה שתשמש לגרפיטי בין השאר. כמובן שזה לא אושר מסיבות חינוכיות, אבל אותי זה קנה בערך בחמש דרכים שונות.
אני מתארת לעצמי שלך כארכיטקט, זה יותר מסובך.
ואגב, בערב בעלמא, שועי רז דיבר על אקונצ'י של סידבד כאלטרנטיבה לאדם הוויטרובי.
רותי, גם אני שמחה, ברוכה הבאה! (להכא ולהתם)
מחשבה.
פרנק הצליח במעשיו ומשום כך הפך לנביא שקר. לעומתו אהרון, שכשל במעשיו, היה לנביא אמת. כל העולם שהוא מתאר בתחילתה של המדינה הוא כתמרור אזהרה לאלימות המתגברת בהמשך שקיימת בהלך הרוח הישראלי עד ימינו.
מרית, אם זאת טעימה ממה שהיה בערב אז כנראה שהפסדתי ערב מרתק.
אהבתי את שרשרת הזכרונות ששירשרת למין שרשרת גשטלט שבה זיכרון מוליד זיכרון כאילו המוחות הזוכרים מתרכזים להווה אחד (לפעמים ישנו יופי רב בכך שהאנושי הופך לאחד רב-פנים, בלי מוקדם ומאוחר. זה קורה לפעמים בדף תלמוד, כאשר אנשים שמתו משוחחים עם אנשים שחיו אחריהם, במין שיחה בין דורית).
בכל אופן בקשר להקדשה שקיבלת בפולין, ישנו לי מנהג די מגונה לאסוף הקדשות מסופרים ומשוררים שאני אוהב ושלצערי כבר מתו, בדלית ברירה אני נאלץ לכתוב את ההקדשה במקומם ובשמם. הכי אהובה עלי ההקדשה מארנסט המינגווי: "לדודו, חבר נאמן למין האנושי, חבל שאנחנו לא יכולים לערוך תחרות איגרוף, היה יכול להיות מענג לדמם ביחד". את ההקדשה הזאת הוא הקדיש לי בסיפרו 'הקץ לנשק'.
אני גם מדמיינת את מרינה והוריה נוסעים לים, וחוזרים בשקיעת השמש, כמו שהייתי חוזרת עם הוריי בשקיעת השמש מהים.
והשמש, שנמצאת בכמה מקומות באותו זמן, שוקעת מול עיניהם, וגם ממיסה את שקיעת השמש המצויירת, הנמצאת בבית שלהם, כאנדרטה לפיגוע האמנותי.
זה מזכיר לי מן -דבר שלא ניתן לשמור ממנו, אלא רק בו ברגע, כמו חלום.
י. ג. מחשבה יפה (אם כי מעבר לאמת הפוליטית, יש משהו בקישור בין שקר להצלחה שנראה לי קל מדי). וברוך הבא לכאן!
דודו, הערב התחיל בזה שהדס עפרת גרס את ספרי עד אבק להפתעתם הגמורה של כמה מהנוכחים ואפה ממנו עוגה, שריחה הערב אפף את הערב. היא היתה מוכנה בדיוק כשהגיע תורי להרצות והוא חילק אותה לקהל כדי שיבלע את ספרי (אבל גם במין מחווה משונה לקתוליות של אקונצ'י, אם תשאל אותי). היה טעים וקצת מחניק…
והזכרונות האלה, גם שני החדשים יחסית, הם אכן חלק מהמיתולוגיה הפרטית שלי. הם כל הזמן מחליפים צבעים ופרשנויות.
והמינגווי לא חבר שלי. בספרייה שלי הוא מונח ליד גרטרוד שטיין כדי לעצבן אותו (הוא לא סבל אותה). מאד ילדותי מצדי (אבל לא יותר מלבקש ממנו הקדשה :))
אפרת, תודה! זה יפה מה שכתבת, ומאד סוגסטיבי.
זה דווקא ברור מאוד מה שהדס עפרת עשה שם בערב. למען הקהל הוא הפך את 'הדקדוק הפנימי' לפנימי.
כמובן שיש כאן גם את לחם הקודש אבל בגירסת האמא הפולניה המגישה אותו כעוגה לקהל כדי שיהיה 'נחמד'…
תמיד מאד מעניין לקרוא אצלך. וגם יפה..
נזכרתי גם אני בזיכרון ילדות – כשעליתי לכיתה א' קיבלתי לכבוד זאת את "עמק החיות המוזרות" שיצא אז, מדוד שהיה דוד מוזר, ומכיוון שידעתי כבר לקרוא, פתחתי בשמחה את הספר והתאכזבתי מהאותיות הקטנות. לאט לאט קראתי אותו, ומאז קראתיו המוני פעמים, והספר הזה נמצא איתי מאז ועד היום, וכעת הוא אצל הבן שלי. הדפים שלו חומים והוא ממורטט, כמו הספרים האהובים. הרבה שנים הרגשתי חיבור עמוק אליו בלי להבין מדוע, ואני זוכרת בעל פה את הפתיחה:
השמים היו שחורים כמעט, אך השלג זהר בתכלת בהירה לאור הירח. הים היה שקוע בתנומה, ועמוק בינות לשורשי האדמה ישנו כל החיות הקטנות וחלמו על האביב. אך האביב היה רחוק רחוק, שכן זמן מועט כל כך חלף מאז ראש חודש ינואר.
במקום שבו…….. עמד בית מכוסה שלג.
מכאן אני זוכרת למקוטעין. הזדהיתי מאוד עם מומינטרול הבודד שמתעורר כשכל המשפחה ישנה ואף אחד לא מתעורר. עד היום נוגע מאד לליבי לחשוב על הילדה שהייתי והחיים שהיו אז, והאופן שבו ספרים הצילו וגידלו אותי, אמנם בשלב מסוים כבר הצטרכתי מישהו חי שיציל, וידעתי למצוא כזה. אולי כמו מומינטרול שיוצא מביתו לחפש בחוץ מישהו חי.
היה כיף לגלות עוד ספרים של ינסון בפוסט שלך על ספרי מומינטרול.. זמן רב חיפשתי עוד ספרים ולא אהבתי את העיבודים שנעשו לפי סדרת הטלביזיה. אני לא זוכרת מי תרגם את העותק שיש לי, אולי אוריאל אופק. בכל אופן הוא היה נהדר (לפחות בעיני). תודה.
דודו 🙂
ופעמיים לגמרי: גם על הפנימי וגם על הדס; הוא באמת חילק את העוגה כמו כומר דודתי או להפך.
יעלילה, תודה לך על התגובה היפה. הספרים הצילו גם אותי. הם סיפקו לי חיים מקבילים עד שהיו לי משלי. (ומה עכשיו? אני צריכה לחשוב על זה.)
אצלי הספרים עדיין מספקים חיים מקבילים 🙂 חושבת שקראתי איפשהו פעם, שהספרים מאריכים את זרוע המציאות שלנו, לאנשים שהמציאות בלבד לא מספיקה להם. מסכנים אלה שחיים רק במציאות הרגילה.. אני צריכה מציאות עם זרועות ארוכות במיוחד, ונדמה לי שאף פעם לא אהיה מסופקת. אני לא יודעת, אם הייתי עוסקת רק באמנות קריאה כתיבה וכו', אם הייתי מסופקת. מעניין, אבל כנראה אף פעם לא אצליח להגיע לבדוק את זה באמת (ואולי כן)
יעלילה, המציאות כוללת את כל מה שיש בספרים מבחינתי, זה לא שהספרים מרחיבים, זה החיים שמצמצמים!
מצחיק שאת קוראת להם זרועות, כי גם אני רציתי (קודם) להגיד שהם תותב עד שהזרועות הקטועות יצמחו, אבל "תותב" מציב אותם במקום משני, ולא רציתי להעליב ולירוק לבאר. ההיסוס שלי לגבי תפקידם עכשיו, נובע ממה שלמדתי. בעזרתם הלא תסולא בפז נהייתי עצמאית. פעם הייתי זקוקה לספר שיקפיץ אותי לאנשהו, והיום אני קופצת לבדי 🙂 לא כל הזמן, אבל יותר ויותר. הם עדיין שם, חשובים לאין שיעור, אבל אחרת. ואת האחרת הזה קשה לי להגדיר.
משום מה לא מצורפת לתגובה שלך האופציה להגיב, אז אני אגיב למעלה אצלי.
את צודקת, ושכחתי את זה. שכחתי איך גם לי הספרים עוזרים באותה דרך, שאת קוראת לה עצמאות ואני קראתי לה בליבי חירות.
לא המצאתי את הזרועות.. קראתי את זה איפשהו, אבל אולי הזכרון שלי בחר לזכור כך ומי יודע מה היה המקור (וגם זה לא משנה).
בזמנו כשלמדתי תרפיה בתנועה למדנו שהידיים הן המקום של הרצון, היציאה לפעולה. אולי לא סתם חשבנו על זרועות.
הו, לזרועות אצלי יש מקור ברור כשמש! "הנערה ללא הידיים" של האחים גרים, שהיא האוטוביוגרפיה הדחוסה שלי, ויום אחד עוד אכתוב אותה ועליה. ועד אז היא תישאר הדמות החסרה בסדרת גיבורות הילדות שלי http://he.wordpress.com/tag/%D7%92%D7%99%D7%91%D7%95%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%99%D7%9C%D7%93%D7%95%D7%AA/
אשמח לקרוא את ועל האגדה 🙂 גם אני אוהבת מאד אגדות. נזכרתי באגדה שאהבתי במיוחד, על הנערה שזרקו אותה לבאר, ושם פגשה אישה שהיתה סבתא חורף (או מכשפת מזג האוויר) וזכור לי שחזרה מכוסה מטבעות זהב. מן הסתם אפשר עוד ללכת הלאה ולצלול בתוך בארות המיים החיים שבאגדות ולמצוא שם אוצרות לרוב 🙂 בינתיים אני הולכת לנוח כי חולה 🙂
גברת הולה, ככה קוראים לאגדה שלך 🙂
ומנוחה טובה והחלמה מהירה!
נכון, גברת הולה! וכמה שגם השם יפה 🙂
ותודה 🙂
מרית קרובתי,
באתי, הקשבתי (אף פטפטתי), הוקסמתי. אני חושב כי הערב כולו היה מלא פליאה, כנוּת וצחוק.
נורא מעניין אותי מה היה קורה לו היית מתקשרת נניח כיום אל אותו ילד-בריון ומבקשת שייצא להחטיף. כלומר, אני לא בעד אלימות והרבצות. אני דווקא מתעניין במה היה קורה ברמת ההבטחה, ומבחינת חווית הזמן הרגשי.
אני מניח כאן זכרון ילדות של טום ווייטס (אולי שורה של זכרונות ילדות) שמאוד נוגעים בי, שיהיו כאן בשכנות לאלו שהצבת למעלה:
שועי יקרי, רק אתה מסוגל לקלף כך את החספוס של אקונצ'י. כמו שאמרה ענת העורכת – כולם דיברו על הרגש שבפורמליזם ואתה נגעת בו.
ובקשר להבטחה – מה אני, דודו טופז?
ותודה גם על וויטס. אם כי לא משנה כמו אני נחושה להקשיב, אני תמיד נסחפת מתישהו עם הצלילים ושוכחת להקשיב למילים.
קודם כל ברכות. שנית, עוד ברכות. על הספר, הערב, הפוסט היפה…
וחוץ מזה – ברכות. מקרב לב
ע חביבי, תודה על כל ברכה וברכה!
אבל רימית. זה לא זיכרון חדש ששיתפת בו את הקוראים הותיקים, אלא כזה שאנחנו מכירים כבר!
(הטון הוא מתיילד כמובן, בסגנון ובהשפעת זכרונות הילדות)
והיי, פתאום אני שמה לב שהמילה "רימית" מכילה את המילה "מרית". אבל במקרה שלך זו רמיה יפהפיה ומכושפת, כמו קסם אמנות רב-תחומי. 🙂
לאחרונה יוצא לי "להיזכר" בלא מעט חוויות ילדות שלי. זה כיף גדול, גם אם הזכרונות עצמם לא כוללים כיף.
מרית,
מעניין, דודו טופז לא היה במאגר האסוציאציות שלי בכלל, אבל כל הפרשה ההיא והאלימות שנלוותה אליה הזכירה לי את נורמה דזמונד גיבורת שדירות סן-סנט של בילי וויילדר, שלאחר הרצח בבריכה, כאשר צלמים מגיעים לדלתהּ מכינה את עצמה לקלוז-אפ שלה:
.
וע' על תקרי ברכוֹת אלא בְּרָכּוּת, והברכה המשולשת שציינת קצת הזכירה לי ברכת כהנים. כלומר כהנים החורצים לשונם לציבור תחת הטלית, באין רואים, אך מתנהגים כאילו הכל כרגיל (-:
שני עניינים: ראשית, הסיפור על הביריון של הגן מזכיר לי בטירוף משהו, שאני לא מצליח להיזכר בו בבירור – סצינה מספר (כנראה)? זיכרון פרטי משלי? (התנהגותו של צבא ההגנה לישראל? לא, לא)… את השאלה אם השתמשת באשראי הנדיב להרבצה עתידית שהוא העמיד לרשותך אני אפילו לא שואל
אבל המאגיה של פראנק מעניינת אותי: היא שונה מהמאגיה של הטרנספורמציות שדיברת עליה (כל כך מעניין) בעבר; זו מאגיה של היפוך סיבתיות או של היפוך יצוג סימלי. בצורתה הפשוטה היא: אם א גורם ל-ב, נעשה את ב כדי שיהיה כבר א. אנשים מדליקים סיגריה כדי שהאוטובוס כבר יבוא ("כי הוא תמיד בא דווקא כשאני מדליק סיגריה"), ילדים (טוב, אני) מעפעפים כדי להחליף את הרמזור לירוק; אם החג מלווה בבגדי חג אז לבישת בגדי חג תביא את החג….. נדמה לי שאין ילד שלא זוכר מאות דוגמאות
ברמה הסימלית זה רק מעט יותר מסובך (וטיפה מזכיר מאגיה סימפטטית): אם אם הוא ב מייצג, מסמן, מסמל (וגם מטפורה, מיטונימיה, סינקדוכה, אם חייבים) של א, אז נשנה את הייצוג ל-ב כדי שיהיה א; בגדי החג מסמלים את החג, לבישתם תהפוך את ה"זמן" לחג. אנשים הולכים לסדנאות כדי לצחוק באופן מכני, בתקווה שהצחוק – ביטוי של שמחה – יגרום לשמחה… אנשים הורגים את השליח כדי לבטל את רוע הבשורה שבפיו. נו, למי אין אלף דוגמאות
וכשאפרסם את מאמרי המכונן "מניפולציה ישירה של סמלים במימשקי מחשב כמאגיה סימפטטית מודרנית" תופתעי לגלות שכולנו עושים את זה כל הזמן באייקונים של מימשק ממוחשב – אנחנו גוררים *יצוג* של קובץ ל*ייצוג* של סל ניירות בתקווה שהפעולה הזו על הסימנים תפעיל פעולה דומה בעולם המסומנים. זו אחת משתי הסיבות העמוקות מאוד שעבודה עם מחשב היא *ילדותית* במהותה ומטבעה (ולא רק מסיבות סוציולוגיות שטחיות)
אופס, נדלק לי האור שאומר שהבטריה נגמרת – אני הולך לכבות את הנורית כדי למלא את הבטריה……….
מרית, לאחר שסקרתי בקפידה רבה את דיוקנו של יעקב פרנק באתי לידי מסקנה שאדם החובש לראשו כובע במבה לא יכול להיות נטול חוש הומור.
התגובה ה-32 (כנראה):
מרית, המחשב מחבל לי בתיבת הדואר וכל יונה שאני שולחת נשארת לרחף מעל ראשי (ואל נא תשאלי מה היא עושה שם) ועל כן הגעתי אל עיר האושר ואני מתבוננת על כל סביבותיי בהתפעלות ופליאה.
ומכיוון שאשרת הכניסה שלי עומדת לפוג בכל רגע אומר בקיצור –
1. אין לי אימייל!
2. שיהיה לך ערב מהנה (מאוד) בתמול-שלשום
3. אם יאפו את ספרך שוב, אפשר לשמור לי פרוסת עוגה…?
4. הילדות מתנקמת בנו על רציחתה בהמצאת הזמן
4. להתראות…
שועי, עצוב מאד הסנסט, ואכן מזכיר.
והכהן החורץ לשונו, הזכיר לי את תיאורה של פינה באוש על פי פליני: "נזירה מלקקת גלידה, קדוֹשה על סקטים, שופטת בבית דין דתי שקורצת אליך פתאום…"
*
ע, באשר לשימוש באשראי כבר עניתי לשועי: מה אני, דודו טופז?
במאגיה של היפוך הסיבתיות יש משהו מתחבולת הסוס טרויאני. אתה משתיל חתיכת חג (בגדים) כדי להשתלט. זה משלב שני דברים סותרים (לכאורה?) שעדיין לא הצלחתי ליישב – מצד אחד זה שייך למחלקת האמונות הטפלות (עפעופים וסיגריות וחתולים שחורים) ומצד שני זה משהו ביהביוריסטי כזה, כלומר שיא הארציות והפרקטיות וההתנעה.
ואצל ברכט – וזה עסק לגמרי ברכטיאני ה"מן החוץ אל הפנים" הזה – זה הגרגר שעליו צומחת פנינת הניכור.
וחייבת להגיד שתחייתה המפתיעה של הסמליות בדלת האחורית, של המחשב, ממלאת אותי תקווה, אחרי שביכיתי את דעיכתה, עם הויזנחה של "בסתיו ימי הביניים" (כלומר אני לא יודעת אם הוא ביכה, הוא תיאר ואני התאבלתי).
ומה זה מאגיה סימפטטית?
*
דודו 🙂
*
ציפור, זו כנראה מאגית החפצים שלי שפועלת כדי להביא אותך לכאן 🙂
שני ההיבטים שהזכרת ("אמונה טפלה", כלומר עממית, ומין "מדעיות") אינם סותרים: מאגיה בעיקר (ורפואה עממית) הן דטרמיניסטיות, מתבססות לעתים קרובות על תפיסת עולם מכניסטית, ונחשבות על ידי חוקרים וחוקרות רבים ל"מדע" במובנים אלה (והשנוא הזה הוא אחד הויכוחים הגדולים והמרים בחקר תרבות ובאנתרופולוגיה היסטורית)
מאגיה סימפטטית מבוססת על דימיון או אנלוגיה: כדי להביא גשמי ברכה מומלץ על שפיכת מיים על האדמה (ובוודאי הזרעה של האדמה על ידי גבר פורה – ניסיתי גם את האחד וגם את משנהו, אין האחד דומה למשנהו, כמו שאומרת הבדיחה הישנה של בחורי הישיבה); קראי עוד כאן
http://en.wikipedia.org/wiki/Sympathetic_magic
ביהביוריזם זה עסק נטול מסתורין והילה, לעומת אמונות טפלות. ואני לא יודעת אם אני מרוצה שקוראים למאגיה מדע. נדמה לי שזה מרדד אותה…
וחן חן על ההבהרה. מאגיה זו שפת האם שלי. אני מומחית למאגיה סימפטטית, רק לא ידעתי שקוראים לה ככה…
טוב, תמיד ידעתי שאת ראויה לתואר MAGUS SYMPATHETICUS
מי אם לא את
למי שירצה לחפש את המאמר שלי בקרוב, יקראו לו
A. Yin, Symbolic Direct Manipulation in Computer Interfaces as Modern Sympathetic Magic
אני שוקל לצרף למאמר כמחבר-שותף את B. Young
כדי שהמאמר יזכר לעד כמארם של יין ויאנג
חן חן 🙂 והמאמר שאני באמת רוצה לקרוא הוא על בחירת/השתנות השם אצל ע!
כלומר "אסטרטגיות בבחירת כינויים כ… (חסר לי עדיין מידע/היפותיזה כדי לנסח את הסיפא של הכותרת)"
ע' יקר, נהניתי והחכמתי מקריאת ההסבר שלך על המאגיה הסימפטטית. ורציתי להוסיף גם שזה מזכיר לי OCD (כמו ב: אני פוחד מזיהומים -> ארחץ את ידי פעמים אינספור, או: אני פוחד משקרכלשהו -> אלך אך ורק על הקווים בין המדרכות, מה שאמור "לפתור" את הפחד שלי), כי המון פעמים טקסי OCD הם מייצגי-פתרון שאינם מנגנוני הגנה אמיתיים.
גלי (ובעצם גם ע וכולם) http://www.hahem.co.il/trueandshocking/?p=816
מרית הפנייה מדהימה; ועוד נדבר בזאת רבות
גלי, הקשר בין OCD ומאגיה סימפטטית מעניין ביותר (עסקתי בשניהם שנים); גם הקשר בין שני אלה ומצוות מעשיות
יש על מה לחשוב, ברוך השם
ידעתי שתדע להעריך את זה!
ברוך השם יום יום.
תודה על ההפניה!
אני קראתי את הרשומה ההיא עוד לפני שהתפרסמה בסיפור המזעזע וכו', ובכל זאת (:
הו, העלילה מסתבכת… 🙂