זה לא ממש פוסט אלא הערה בשולי ונוס פגומה. עלמה הציגה תצלומים של הדס רשף כמבוא לשיחה על שיער גוף והסרתו, והזכירה לי שני תצלומים אחרים שניזונים/מנצלים את יחס המשיכה-דחייה לשיער גוף.
.
1. מונה חאטום, גבו של ואן גוך:
מונה חאטום מרבה להשתמש בשיער (הנה כאן, הגרסה שלה לרפונזל). אין לי מושג איך נוצר "גבו של ואן גוך". אני מנחשת שזה התחיל ביומיום, מסיבּוּן של גב שעיר. התנועות הסיבוביות הפכו למשחק, ציור בשערות, על הגבול הדק והאירוני בין יופי לכיעור, בין ערבסקות דקורטיביות לשערות בגב. פיתולי השיער המוקצף הזכירו לחאטום את משיחות המכחול הסוערות של ואן גוך, ועוד קו משועשע-אירוני נמתח בין אמנות ליומיום. אבל הגב לא רק מגחיך את הציור אלא מתרגם אותו לבשר ודם, כלומר מקרב ומגביר את האינטנסיביות. יש בצילום איכות פסיכואנליטית, כמו בחלום על "ליל כוכבים" (נזכרתי בחלומות של קוראסווה על ואן גוך).
.
2. הלמוט ניוטון, אחרי תספורת:
הלמוט ניוטון צילם את אישתו (נדמה לי) אחרי תספורת. ניוטון הוא אמן של פני שטח; לצילומים שלו יש זיקה גלויה לתצלומי אופנה ופרסומת. השעירות כאן מטרידה – לא יותר מדי, ובכל זאת – על אף מלאכותיותה; הזיפים לא צומחים מהעור אלא זרויים עליו כמין "הצללה" משובשת. לשיער יש עוצמה כמסתבר, גם כשהוא מופרד מהגוף (למשל שערה במרק). ניוטון מלכלך את הקליאופטרה שלו בכוונה. זה מנטרל את היפיוף ומוסיף אלגנטיות, עכשווית וצורמת במידה. (ועל הדינמיקה האוקסימרונית של האופנה שבה המיושן ביותר הופך לחדש והמכוער הוא היפה הבא, כבר כתבתי בפוסט על בגדי המלך החדשים).
*
עוד באותם עניינים
נטרפה על ידי תנין – פינה באוש והלמוט ניוטון
עוד על שיער (והפעם על צמות):
גן עדן מושחת, או שלוש הערות על רפונזל
כמו שלחם אינו רק מזון (צמה אינה רק תסרוקת)
*
עוד על צילום:
על העולם העצוב והבלוי והמתעתע והמשובש והמצולק והמגובב והעתידני והמואר והמלא יופי של יורם קופרמינץ
פיוטי במובן הקשה והעמיד של המילה, על צילומי הישנים של אלאן בצ'ינסקי
מצחיקה הצביעות של החברה שלנו בכל הקשור לשיער גוף – מצד אחד, אנחנו חברה מינית מאד, מאידך שיער הגוף, כמסמן מיניות – מוקצה. כתבתי פעם סיפור ובו הופיעה אישה שלא מגלחת את בתי השחי שלה. אנשים התייחסו לזה כאילו כתבתי סיפור מד"ב. העבודה של מונה חאטום מרהיבה, פעם ראשונה שאני רואה את העבודה הזו והתאהבתי במבט ראשון. אני שמחה שלא התעצלתי ללחוץ על הקישור לפוסט של הצעירים על הדס רשף, עבודות משגעות. שני הגרוש שלי:
עבודת טלאים עשויה שיערhttp://www.brooklynmuseum.org/eascfa/feminist_art_base/archive/images/584.1725.jpg
(פטסי נורוול, 1972)
קישור תקין לעבודה:

חוץ מזה תודה על הלמוט ניוטון, לפני יומיים ניסיתי להיזכר בשמו ללא הצלחה ("נו, הצלם הפשיסט הזה, שמצלם נשים יפות בעירום כאילו היו גברים, בזוויות חדות")
נושא חזק, שיער גוף והסרתו או אי הסרתו. אהבתי את הפוסט הקצרצר הזה. את שני הצילומים/העבודות. גם של מונה חאטום וגם של הלמוט ניוטון, אוהב את עבודותיו ואת נשותיו. צילום חזק שלו כאן. שרון.
מרית קרובתי,
יש איזו אמרה תלמודית על הקב"ה המדקדק עם הצדיקים כחוט השערה. וכבר דיברנו פעם על גשר חוט השערה באסכטולוגיה האסלאמית. זה לא היה קל לצפיה.
בכל אופן, הנה משהו משעשע ומפתיע שמצאתי בגנזך, הקשור אייכשהו לכאן:
וואו, איזה צילום מגניב של מונה חאטום.
(אני מנחשת שרצית לקשר את "הנה כאן" לפוסט שלך עם הצמה הנמשכת-פותחת-סוגרת, אבל בטעות גם הוא מגיע להארץ).
הלכתי לחפש עוד דברים שלה. הגעתי ליער האפל הזה:
http://www.pablogt.com/art-texts/mona-hatoum/
מירי, בדיוק מצאתי חוברת בשם "שפם, רגליים ושחי" שהוציאו אילאיל קופלר ויערה חוצן מבית נשים פמיניסטי, ובה הן מפנטזות על צביעת שיער השחי בסגול ושיער הזרועות בוורוד…
עבודת הטלאים יפה, אפילו בסתם משבצות במגוון צבעים ומרקמים יש קסם. אבל זה תמיד גם מפחיד. אולי בגלל כרי השיער של השואה.
ומה שמרתק אצל הדס רשף זה שהפוזה לא סותרת אותנטיות.
שרון, חן חן. גם אני אוהבת את הלמוט ניוטון. הצילומים הטובים שלו עוצרי נשימה. ואני גם לא מסכימה מירי. מילא פשיסט (אם כי גם בשביל זה הוא קצת קל דעת) אבל אם הנשים שלו גבריות זה בגלל שהן מנצחות. וזה לא נימוק בעיני 🙂
שועי יקרי, אני חוששת שזו מנת יתר של גוף בשבילך (בפוסט הבא תוכל לנוח, מבטיחה).
מיטל, נכון ותודה (תיקנתי). והיא נהדרת מונה חאטום ותודה על העבודות שהוספת. היא לגמרי פלאסטית מצד החומר והצורה, אבל איכשהו זה תמיד על זיכרון, פרטי ואחר. החפצים שלה אוצרים תודעה. יום אחד אני אגיד את זה באופן יותר מדויק.
מרית, את צודקת (-: הרבה יותר מדיי, ועוד בתוספת פרווה.
מרית, הייתה לי הרגשה שכבר שלחתי תגובה לפוסט הזה, אבל כנראה שלא, אז כנראה שאני מזדקן.
בכל אופן, העבודה של מונה חאטום המצחיקה והנהדרת ובעיקר הצילום החזק והמבעית של הלמוט ניוטון (ושמו הטבטוני) נושאים אותי לעבר התרומה הטוטאלית של הגרמנים במלחמת העולם השניה, למושג "עירום" ו"שיער" בתרבות האנושית. שוב לא נוכל לראות עירום ולא לחוש את מטען ההשפלה שהוא טומן בחובו בעקבות הצילומים שחיילים גרמנים צילמו ושלחו הביתה, של יהודים ויהודיות ניצבים עירומים בשלג כשהם חסרי אונים ורועדים מקור ומפחד (אני על כל פנים לא יכול לראות עירום ולא לחוש רתיעה אינסטינקטיבית מבפנים). כל הפוסט הזה, והיום שרת החוץ של ספרד ביקרה ביד ושם והניחה שם זר, לא לפני שביקרה בחברון הערבית וחטפה שם צרחות וגידופים וגם כינויים כגון "אנטישמית" ו"שונאת יהודים" מברוך מרזל ואיתמר בן גביר, בסמיכות מצמררת.
תודה שהכרת לי את מונה חאטום, העבודות חזקות ומרשימות. וממש משמח לראות את המשך התפתחות הדיון בשיער מאספקטים שונים במקומות נוספים ברשת…
דודו, לא נראה לי שזה קשור לזיקנה. זה כמו שחולמים על מישהו ואחר כך פוגשים אותו ומתפלאים שהוא כל כך מרוחק. ניוטון הוא חצי יהודי ונמלט עם משפחתו מהנאצים, ובכל זאת מתאים לו טבטוני. ולגבי שיער גם אני מרגישה כך, בייחוד כשהוא מופרד מגוף.
רוני, בשמחה. וכן, זה יפה לעקוב אחרי ההסתעפויות של השיחה, כמו עץ משפחה.
מדהים. הצילום כל כך אלים וכל כך מושלם. תודה ששיתפת
למה אלים? איזה מהם? (ותודה לך, שהעלית אותם באוב 🙂 )
מרית, את צודקת, היפהפיות של הלמוט מנצחות – אבל מנצחות באופן גברי מדי. נצחון נשי נראה אחרת, אני חושבת
מירי, מה שאמרת נכון סטטיסטית, לטעמי, אבל לא מחייב.
מרתק…
שני צילומים משובחים!
גשטלט, תודה וברוך הבא (גם אצלך מאד מעניין. פעם עשיתי מיצג בשם "ריקוד הפנים של חוה" שבו חוה אמנו היתה מצוירת על פני, ובעזרת פרצופים הנעתי אותה. יש קטע ממנו כאן http://www.nrg.co.il/online/5/ART1/573/758.html צריך לגלול לסוף תהלוכת הדרקון).
זרוב, חן חן, וברוכה הבאה לכאן! גם אצלך מאד מגניב ומאד מאד ורוד.
גם אני מתעסקת לאחרונה הרבה עם שיער (ופרווה). זה מה שקורה כשלהכנת שטריימל בודד צריך כשבעים שועלים.
נראה לי שכיהודים וישראלים לעולם לא נצליח להפריד בין זיכרון קולקטיבי (ערימות השיער באאושוויץ) לבין… לא יודעת. משהו אחר.
גלי, את רצינית? שבעים שועלים? אני קוראת עכשיו את הברון מינכאוזן (בקרוב הפוסט) וגם מפיו ההערכה הזאת נשמעת מופרזת.
למענך טרחתי ומצאתי את הקישור הבא: http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/062/512.html
השטריימלים המוזכרים בכתבה עשויים מפרוות צובל, ולדברי הכותבים יש צורך בעשרים וארבעה כאלה כדי ליצור כובע אחד. אבל יצא לי לשמוע גם על שטריימלים מפרוות שועלים, וזה כנראה המקור לבלבול במספרים.
זה יופי של פוסט ונזכרתי בו כשנתקלתי בזה:
http://www.tanzforumberlin.de/trailer270.php (הטריילר).
והעבודה של מונה חאטום, כשנתקלתי בה בפעם הראשונה צחקתי, כי נהגתי לעשות אותו הדבר לבנזוגי, אלא שאצלו היתה בקושי מערבולת אחת 🙂
פעם, בעקבות כתבה על זוג שעיסוקם ופרנסתם בעיצוב ערוות, התחשק לי לצלם בית שחי שהשיער בו מעוצב בצורת לב. פירסמתי מודעה כדי למצוא אשה בעלת שיער שחי עבות מספיק לענייני, ובכן, היחידה שהתנדבה וגידלה אותו עבורי למשך זמנמה לא היתה עבותה דיה, ולמרות עבודה מרובה בפוטושופ כל העסק לא נראה טוב. לא נותר לי אלא להמשיך לפנטז על ערוות שופעות דוגמת זו של רונית אלקבץ ב"גירושים מאוחרים".
זו ש, איזה יופי שבאת ואיזה לינק מהפנט. מצד אחד הפלומה נראית כמו חלק מהגוף, מצד שני כמו תלתלים שנצמדו בחשמל סטטי, ומצד שלישי רואים את קו הצוואר של הבגד וקצות הטייטס. הנזילות מהפנטת. (מה הם אומרים?)
והזכרת לי שב"אסור לשבת על צמות" (הספר הראשון שלי) הגיבורה פוגשת אלטע זאכן מופרע שמנסה לשכנע אותה שהוא קירח לגמרי, והשיער שלו הוא בעצם "פיאה שעשויה מתלתלים אינטימיים של בנות" 🙂
מצד אחד שיער הקארה שהוא הוציא לאישתו בדמות קליאופטרה עתיקה, ומצד שני כל השיער על החזה שלה שגורם לו להיראות מעין מלא שיער ולא אטרקטיבי, נחמד ביותר.