מונה חאטום, הלמוט ניוטון, שיער

זה לא ממש פוסט אלא הערה בשולי ונוס פגומה. עלמה הציגה תצלומים של הדס רשף כמבוא לשיחה על שיער גוף והסרתו, והזכירה לי שני תצלומים אחרים שניזונים/מנצלים את יחס המשיכה-דחייה לשיער גוף.

.

1. מונה חאטום, גבו של ואן גוך:

מונה חאטום, "גבו של ואן גוך".

מונה חאטום מרבה להשתמש בשיער (הנה כאן, הגרסה שלה לרפונזל). אין לי מושג איך נוצר "גבו של ואן גוך". אני מנחשת שזה התחיל ביומיום, מסיבּוּן של גב שעיר. התנועות הסיבוביות הפכו למשחק, ציור בשערות, על הגבול הדק והאירוני בין יופי לכיעור, בין ערבסקות דקורטיביות לשערות בגב. פיתולי השיער המוקצף הזכירו לחאטום את משיחות המכחול הסוערות של ואן גוך, ועוד קו משועשע-אירוני נמתח בין אמנות ליומיום. אבל הגב לא רק מגחיך את הציור אלא מתרגם אותו לבשר ודם, כלומר מקרב ומגביר את האינטנסיביות. יש בצילום איכות פסיכואנליטית, כמו בחלום על "ליל כוכבים" (נזכרתי בחלומות של קוראסווה על ואן גוך).

.

2. הלמוט ניוטון, אחרי תספורת:

הלמוט ניוטון, אחרי תספורת

הלמוט ניוטון צילם את אישתו (נדמה לי) אחרי תספורת. ניוטון הוא אמן של פני שטח; לצילומים שלו יש זיקה גלויה לתצלומי אופנה ופרסומת. השעירות כאן מטרידה – לא יותר מדי, ובכל זאת – על אף מלאכותיותה; הזיפים לא צומחים מהעור אלא זרויים עליו כמין "הצללה" משובשת. לשיער יש עוצמה כמסתבר, גם כשהוא מופרד מהגוף (למשל שערה במרק). ניוטון מלכלך את הקליאופטרה שלו בכוונה. זה מנטרל את היפיוף ומוסיף אלגנטיות, עכשווית וצורמת במידה. (ועל הדינמיקה האוקסימרונית של האופנה שבה המיושן ביותר הופך לחדש והמכוער הוא היפה הבא, כבר כתבתי בפוסט על בגדי המלך החדשים).

*

עוד באותם עניינים

נטרפה על ידי תנין – פינה באוש והלמוט ניוטון

עוד על שיער (והפעם על צמות):

גן עדן מושחת, או שלוש הערות על רפונזל

כמו שלחם אינו רק מזון (צמה אינה רק תסרוקת)

*

עוד על צילום:

על העולם העצוב והבלוי והמתעתע והמשובש והמצולק והמגובב והעתידני והמואר והמלא יופי של יורם קופרמינץ

פיוטי במובן הקשה והעמיד של המילה, על צילומי הישנים של אלאן בצ'ינסקי