מתוך WALZER של פינה באוש
יש לי משהו עם פרפרים, זה ברור. או שלהם יש משהו איתי. פעם ראיתי קריקטורה שבה Dennis the Menace עומד לו בשקט וכל הלכלוכים פשוט קופצים עליו. ככה אני עם פרפרים. ויש לי משהו עם פינה באוש.
מאז שנתקלתי בתמונה שלמעלה היא לא נותנת לי מנוח. היופי שלה, כלומר קלישאות היופי המסומרות כמו פרפרים מתים: שמלה מתנפנפת, שיער מתבדר. והכאב כמובן. אישה-פרפר חסרת פנים, פגיעה, מסומרת לקיר. צלובה. אני לא זוכרת באיזה ספר של טובה ינסן מומינאמא טבעה בים, ומומינאבא הציל אותה, והיא הודתה לו ובקשה ממנו להציל גם את התיק שלה. נזכרתי בזה כי לא רק ידיה של האישה צלובות. גם שערה ושמלתה. מה שהופך אותה לחפץ ובו-בזמן מנשים גם את השמלה שלה (כלומר, אי אפשר להמית בלי להחיות קודם). וגם דימוי הפרפר מנשים אותה. אצל פרפרים השמלה היא חלק מהגוף.
יש לי מנהג מגונה, לפרק דימויים, לנסות חלקי חילוף. וכאן זה פשוט מתבקש: מה פתאום מסקינג טייפ, איזה מין תחליף זה למסמרים או לסיכות?
טוב, אי אפשר מסמרים. זה יפצע את הרקדנית. אפשר ב"כאילו", אבל פינה באוש היא לא סטניסלבסקי. היא לא עושה כאילו. זאת לא השפה שלה. וכמה שזה נשמע מופרך – לַמסמרים ולַסיכות כבר התרגלנו. אלה דימויים מוכרים. המסקינג טייפ חדש ומרתיע. ככה מצמידים נייר (כלומר חפץ) לקיר, לא גברת. וגם הפושטיות מבליטה אותו, הניגוד לשמלת הטפטה, לעקבים ואפילו לוַזָה בפינה. והכי מטרידה החולשה שלו. זה לא המסמרים של ישו ולא הכבלים של פרומתיאוס, זה הרבה יותר יומיומי ורופף. ובעצם מה הסיפור? האישה הזאת הלא יכולה (פיסית) לתלוש את עצמה מהקיר. למה היא מסכימה לזה, למה היא משתפת פעולה?
בדרך כלל הגברים הם שמדומים לפרפרים המרחפים מפרח לפרח. הנשים הן הפרחים במשוואה הזאת: יפות, פסיביות, שוכנות בית, כלומר בעלות הפקעת והשורשים. אישה חיה היא פרפר מת. זה מה שאומר לי הדימוי הזה (היה פעם איזה פרשן ברדיו שהיה מסיים כל טקסט שלו ב"ותתקנו אותי אם אני טועה").
*
וכדי לפזר קצת את העצב שהשתלט על הפוסט הזה (ולהקל קצת את נטל הפרפרים) – מבט מקרוב שרק מגדיל את המסתורין.
*
עוד באותו עניין
משהו קטן על משפחת המומינים (או שירה וקסמי חפצים)
עיר-האושר 
חיוך גדול ,מהתגובה שלך אלי ,
עוד על פרפרים ,הזמנה לתערוכה של חבר של חברה שלי ,כנפיי פרפרים בכורי עכביש ,
שלחתי הזמנה בנפרד ,אני אוהבת להתגלגל אחורה מנושא לנושא לעוף בתוך עולם הדימויים שאת מקפיצה באוויר ,אוהבת בחום מיכל
אם היא הייתה מוצמדת אל הקיר (לפחות לא בתוך הקיר…) רק בשמלה ובידיים – עוד מילא. אבל השיער, ההצמדה של השיערשלה לקיר שברה אותי לגמרי.
את מכירה את הסיפור הקצר 'פילגראם' של נבוקוב? זה מתוך 'תריסר רוסי'. על אדם שתחביבו איסוף פרפרים (גם נבוקוב היה).
יפה. אוהב את התיאורים שלך, ההתבוננות שלך והכתיבה שלך.
העבודה למעלה הזכירה לי יוצרת בשם סמדר לומניץ. האם את במקרה מכירה אותה? הנה לינק לדף שלה בקפה דה מארקר, ממליץ לך לראות את העבודות:
http://cafe.themarker.com/user/97538/
אהבתי את השאלות על התמונה של פינה באוש. אני חושבת שזו לא גברת, וגם לא פרפר, אם כי היא דומה באמת לפרפר, אבל גם לפרח. היא צמודה לקיר במסקינג-טייפ כי היא מין פרח קיר כזה, קישוט, היא נייר, כמו פלקט, אפשר לקרוע אותה ולתלוש, לכן גם השער דבוק, היא דקה. זו נקודת המבט והדימוי בעיינים שלי
רציתי להעיר בהמשך למה שמירי שחם כתבה שנבוקוב היה צייד פרפרים ובדרגה של חוקר ממש. אתמול הופיעה בהארץ כתבה על מחקר שעשה על פרפרים שהתברר כמאוד נכון ומדויק. זה מאוד מעניין.
אני עצמי מאוהבת בפרפרים כבר המון המון שנים. פעם היחס שלי אליהם היה ממש דתי
הלינק להארץ
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1212713.html
מיכל, חיוך חוזר, גם של רווחה, שאת מתגלגלת ועפה. איכשהו בזמן האחרון – לא משנה לאן אני הולכת, בקצה נמצא איזה כאב (ואם שלחת הזמנה, היא לא הגיעה).
מירי, כן, השיער זה הכי כואב (גם פיסית). ולא מכירה את הסיפור הזה של נבוקוב, אבל מכירה היטב את העניין שלו עם פרפרים (איך לא?). התמונה הזאת שלו כצייד פרפרים תמיד הפחידה אותי. http://www.laurenbdavis.com/blog/wp-content/uploads/2009/12/Nabokov_butterfly2_m-247×300.jpg
שרון, תודה. תמיד כשנדמה לי שאני מגזימה לצד העצב, אני חושבת שעליך זה לא מעיק.
איה, ב"פרחיה של אידה הקטנה" אנדרסן כתב: "הפרפרים היו פעם פרחים שקפצו מעל גבעוליהם לאויר ונופפו בעלי הכותרת…" (אבל היא בכל זאת פרפר :)) וברוכה הבאה לכאן!
אה, ועוד משהו. לא ראיתי את WALZER, כך שאני לא יודעת מה היה לפני, אבל פתאום שמתי לב (ואולי רק נדמה לי) שגם על הקיר מצוירות זרועות, שהיא מתאימה את תנוחתה לשרטוט (ואם לא די במורבידיות – זה הזכיר לי את קו המתאר שחוקרים מציירים סביב גופות).
"הפרפר" של פינה באוש הזכיר לי מאוד סרט ישן בשם "האספן",
סרטו (1965) של ויליאם ויילר זהו סרט חריג במכלול יצירתו של הבמאי הזה, מבוסס על ספר של ג'ון פאולס ("אהובת הקצין הצרפתי") ומזכיר במשהו את "אשה בחולות" המופתי. הסיטואציה של גבר ואשה בתוך מתחם סגור וקלאוסטרופובי חוזרת גם כאן, רק שהפעם הגבר הוא השולט בסיטואציה (אך נשלט על-ידי רגשותיו), בעוד שב"אשה בחולות" זו האשה שהכוח בידה.
פרדריק (טרנס סטמפ) צעיר מוזר ומסוגר, אוסף פרפרים ומצלם. זה שנתיים שהוא עוקב בסתר אחרי הסטודנטית לאמנות מירנדה. זכייה מקרית בטוטו מאפשרת לו לכלוא את מירנדה (סמנתה גריי) במרתפו של בית מבודד באנגליה הכפרית, אותו קנה בכספי הזכייה. הוא יודע כי לעולם לא יזכה להכיר אותה בדרך הרגילה, אך אם תהיה איתו, היא תכיר את הצדדים הטובים שלו. היא תבין. מנקודת מבטו כאספן, אין מטלית הכלורופורם אכזרית יותר מרשת הפרפרים שלו. הוא ממתין בסבלנות לנפילת המחסומים של מעמד וטעמים המפרידים בינו לבינה ומונעים את האהבה ביניהם… ואני לא הולך להפוך את זה לספוילר לטובת מי שעוד לא ראה את הסרט.
ישנו משהו בעמידה "הממוסמרת" של האישה, הנוכחת וחסרת אונים, גם חפץ/קישוט וגם משאת נפש, שהעלה בי את זיכרון הסרט. עבודה מאוד חזקה ומורכבת של פינה באוש שאינה נותנת מנוח.
דודו, המשפט הזה "הוא יודע כי לעולם לא יזכה להכיר אותה בדרך הרגילה, אך אם תהיה איתו, היא תכיר את הצדדים הטובים שלו," נכתב מטעמך או מטעמו?
לא ראיתי את הסרט אבל הקשר ברור, ובהמשך לכך נבוקוב, בתמונה שלינקקתי אליה, תמיד הזכיר לי את צייד הילדים מ"צ'יטי צ'יטי בנג בנג".
מעניין לקרוא את התגובות כאן, שלך ושל אנשים אחרים, כמו דודו. סרט מסקרן. גם אני נתפסתי למשפט הזה שלו שציטטת ושאלת אותו עליו. מלנכוליה, גם כבדה יחסית, לא מפריעה לי, לא, אני שוחה בה טוב.
מרית קרובתי,
הנה שלושה שירי האיקו של סאישי ימגוצ'י (1993-1901) כל אחד מהם יכול לעמוד לצד התמונה מתוך Walzer וגם לנוכח האינטרפרטציה שהענקת לה:
זוהרים אפילו
יותר מהשמים
כנפי הפרפר
החלון נשאר
פתוח, ואני רואה את
הפרפר ישירות
אצבעותיו של
הילד, שצד גחליליות
נעשות ירוקות
[סאישי ימגוצ'י, שמש קפואה, תרגם מיפנית וצרף מבוא ונספחים ישראל תמרי, הוצאת כרמל: ירושלים 200 , שירים 81-80, 98]
דודו, ראיתי את הסרט כילד, היה די מבעית, בזכרון שלי הוא שמור כסוג של תרכובת בין היצ'קוק, בונואל ופולנסקי. כלומר, הסרט אינו זכור לי כעדין, פיוטי או רגיש, אבל יש בו מן המלנכוליה מבשרת הרע של פולנסקי בשפע.
נשמטה שנת הוצאת ספרו של ימגוצ'י בעברית: 2001.
שרון, שמתי לב. זה מאד מרגיע.
שועי השירים נפלאים, תודה. כל אחד ואחד מדבר אלי ישירות (ואיזה מזל שהוספת את השנה :))
מרית, שרון, זה מטעמו. זהו בעצם הבסיס שעליו הוא בונה את ההצדקה לחטיפה.
מרית יקרה,
התמונה נהדרת וכך גם הפוסט. אם תרצי, אני יכולה לשלוח לך תמונת תקריב של פרפר גדול.
לגבי המומינים: המקרה שבו מומינאמא וגו' לקוח מהספר הראשון בסדרה, "משפחת המומינים". ותודהתודה לתרגום החדש (:
מרית יקרה,
אם בפרפרים עסקינן, במוזיאון ישראל בירושלים מוצגת עבודה שנקראת "ענן שחור" של קרלוס אמורלס.
http://www.yvon-lambert.com/Black+Cloud-E71.html
מומלץ מאוד מאוד …
ובהזדמנות זו מרית, תודה על כתיבתך המרתקת והמעניינת.
ויק
דווקא אני מרגיש כמו פרח בין פרפרים נשים, לפעמים דבורים, צרעות, עטלפים, ליליות, כאלה.
יש לי אפילו סיפור על זה, אבל נימאס לי להביא לינקים, שלא תחשבו שאני מומחה לשיווק
(אתם עוד פה? לרוץ לקרוא. קוראים לזה "מות המילים". תשאירו חמש שקל ביציאה).
מה שכן, מרית, התברר לי שאת לא נשואה ולבן שלך קוראים נמר. וואללה.
גלי, תודה ותודה (גם על התמונה, בסוף עוד אעשה כאן את רשימת הפרפרים, יש לי עוד כמה וכמה בשרוול.)
ויק, תודה לך! וברוכה הבאה לכאן, בענן של פרפרים (אני עדיין מנסה לדמיין איך זה להיות שם בפנים).
אורי, זה יפה איך מלאת את האוויר במַשק נשים, בהינף קולמוס (כלומר בנקישות מקלדת, אבל הינף קולמוס יותר מזכיר את תנועת השרביט של קוסם).
ותביא לינקים, זה טוב לעצלנים.
איזה יופי. הכריחו אותי.
http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=186573&blogcode=3357273
נזכרתי,
בלונד רד הד, Blonde Redhead- Misery Is A Butterfly
http://www.youtube.com/watch?v=ura2VLgx6Pk&feature=related
מתוך אלבום הנושא את אותו שם.
אופס. דורית נחמיאס מ http://doritnahmias.wordpress.com/
אורי, יפה הסיפור וקשור ביותר מדרך אחת למה שקורה פה (וכבר שלחת פעם את הלינק, מצד המילים החיות, אני חושבת, לא מצד הפרפרים).
דורית, תודה! אומללות היא פרפר, כמו בענן השחור של אמורלס. (וכשהשם של המגיב נצבע בירוק זה סימן שלחיצה עליו מקפיצה לאתר שלו).
ואיך זה שאף אחד לא אמר כלום על הסרט שצירפתי? אולי לא הצגתי אותו כראוי. הוא מדהים.
הנה אמרתי, יפה הוא פרפר הקורדרוי שלך…
כן, זה מטורף הקטע של הקורדרוי. ובכלל – הפרפרים נראים כל כך עדינים ומושלמים וכשמתקרבים הם ארוגים קצת ברשלנות, ואחר כך כל פיסות הבד המשתרבבות כמו באיזה חוג ממתנ"ס, ואז המסתורין והתהומות וההשתאות על המורכבות. הרי כל פרפר כזה הוא יקום קטן.
הספר הוא 'ספר הזכרונות של מומינאבא'
[…] מאוד עבודה שהיא מעין דיפטיך – כנף פרפר, מרפרפת, כמסרבת לוותר. פרפר שהוא גולם שהוא הגולגולת […]
כתבת מאוד מאוד מאוד יפה. היכולת שלך לגעת בדימוי ולשחרר ממנו זרמים חשמליים מרגשת בעיני
עלמה, לונג טיים! ('תגעגעתי) שמחת אותי. תודה.
בערך מ2 דקות, אבל אפשר כמובן לראות הכל, גם החלקים הקודמים של הוידאו.
תודה! (אתה ממש קונקורדנציה חיה 🙂 )
[…] אצל פרפרים השמלה היא חלק מהגוף […]