אלימות
"תראי באיזו אלימות הגעת לעולם," אמרה לי המטפלת בטון המעט דידקטי השמור עמה להזדמנויות כאלה. הופתעתי. לא כך סופר לי הסיפור. לא כך סיפרתי אותו לעצמי. אבל היא צדקה.
נולדתי בערב יום כיפור. אמי התקשתה בלדתה. צירים בלי פתיחה. הרופא חתך וחתך. היא איבדה הרבה דם. כמעט מתה. אני כמעט נחנקתי בתוכה (הגוף שלי לא שכח את האימה. אני עדיין חולמת שאני נתקעת במנהרה הולכת וצרה). לבסוף שלפו אותי במלקחיים. כשהרופא יצא מחדר הלידה הוא היה כל כך סחוט שרק נשען אל הקיר בלי להוציא הגה. אבי ואם-אמי חששו לרע מכל. לסבתי האחרת לא היה מכשיר טלפון. כיוון שהלידה התארכה והסתבכה נסע אבי מתל אביב לבאר שבע לבשר לה על הולדת הנכדה. זה היה ערב יום כיפור כאמור, ומכוניתו נרגמה באבנים.
איך לא ראיתי את האלימות שעוברת כמו מקל של מירוץ שליחים מאמי, אלי, אל אבי, איך לא הבחנתי במצבור הסכינים והמלקחיים והאבנים?
אולי בגלל שקבלתי את הסיפור מאמי, שניחנה בכישרון ייחודי לזקק את לִבַּת הדרמה מכל פיסת חיים ולסגנן את התוצאה למין איור, בועה ציורית המשייטת הרחק ממחוזות הריאליזם. וכך הפך לו הרצף המדמם של הסיפור לאיור שטוח שבו מוצבים בו-זמנית רופא עם איזמל ומלקחיים ענקיים (מוגזמים כמו כלי עבודה של ליצן), ופרחחים מיידי אבנים. כשאני מספרת, זה נשמע פרידה קאלו, אבל אמא שלי קרובה יותר למיניאטורות פרסיות; בזו שלמטה למשל, מתואר קרב עם כהנה פציעות וראש כרות בנוסח טרנטינו, אבל הכל כל כך שטוח וצבעוני ורחוק, שאפשר לפסוח על הזוועה.

מיניאטורה פרסית (אני אמנם רק באמצע, אבל כבר ממליצה בחום על "שמי הוא אדום" של אורהאן פמוק, המתרחש בסדנת מאיירים של הסולטן במאה השש עשרה)
שיעור ציור
ולמה נזכרתי בהערה של המטפלת על סיפור לידתי? בגלל שיעור הציור שקבלה מרינה אברמוביץ' בגיל 14. בדיון המרתק על פוסט הכאב הגדול, איש לא התייחס לזיכרון הילדות של מרינה. אני חוזרת עליו כאן בקיצור, לנוחות מי שלא קרא/זוכר:
בגיל ארבע עשרה בקשה מרינה אברמוביץ מהוריה לקנות לה צבעי שמן. אביה שלא הבין באמנות פנה לידידו פילו פיליפוביץ, פרטיזן שהפך לצייר בפריז. אחרי שנקנו הבדים, הצבעים, המכחולים וכן הלאה, החליט פיליפוביץ להוסיף גם שיעור קטן בציור: הוא חתך פיסת קנבס אקראית והניח אותה על הרצפה, סחט לתוכה דבק וצבעים, שפך על הבליל טרפנטין וגפרור בוער – והכל התפוצץ.
"זאת שקיעת שמש," הכריז פיליפוביץ, והסתלק.
"זה היה שיעור הציור הראשון שלי והוא היה די מרשים," מסכמת מרינה אברמוביץ. כשהיצירה התייבשה היא סימרה אותה לקיר. זה היה באוגוסט והיא נסעה עם הוריה לים. בזמן שנעדרה זרחה שמש ישירה על התמונה והכל נמס פחות או יותר.
והתובנה הסופית שלה מכל העסק: "לא חשוב התוצאה, העיקר התהליך".
זה כמעט מצחיק, כשחושבים על זה; המסקנה שמדלגת באלגנטיות על האלימות והסכנה, על המינִי-פיגוע-במסווה-של-שיעור-ציור, ונוחתת על הקרקע הנייטרלית והיציבה של "התהליך".
זה דומה וגם שונה, מסיפור לידתי. כי בשיטת המיניאטורות של אמי הופך כישרון הסיפור-איור לאמצעי הגנה. זוהי (בין השאר) דרך לעקוף את הכאב, להחזיק בו מבלי שישרוף. אבל קשה להאשים את מרינה אברמוביץ' בהתחמקות מאלימות. האלימות בשבילה היא בגדר מובן מאליו לעומת ההתגלות והמצע של "התהליך".
וחשבתי על עצמי בתור נערה, איך הייתי מתייחסת לשיעור כזה? הייתי מתרשמת מן הסתם כמו מרינה – מהקיצוניות, מהחתרנות, מהגישה הלא מגוננת והלא פטרונית. זה היה גורם לי לחשוב ללא ספק, אם כי התובנות שלי היו ודאי שונות משלה. (ואיך הייתי מתייחסת לשיעור בתור אמא, לדָפוק הזה שכמעט שרף לי את הילדה?! הילדה שבתוכי מביטה בי עכשיו בתימהון ובאכזבה).
ואני חושבת גם על השם שנתן פיליפוביץ ליצירה: "שקיעת שמש": מתאים בדיוק לצבעים, לבערה שכבתה. ובו בזמן – הכי קיטש ויפיוף, כלומר אירוניה, ההפך מהפיצוץ שחולל.
יפה שקיעת שמש ללב עצוב
הנסיך הקטן לא היה צריך להמתין כדי לצפות בשקיעת השמש. הכוכב שעליו גר היה כה קטן שדי היה להזיז את הכסא כמה צעדים כדי לצפות בה.
"אתה יודע…" הוא אומר למספר, "טוב לראות את שקיעות השמש כשהינך עצוב מאד…"
יום אחד הוא ראה ארבעים וארבע שקיעות. או אולי רק ארבעים ושלוש – יש הבדל בין תרגום אריה לרנר – 44, לאילנה המרמן – רק 43.
ובהמשך לתמיהה הקטנה: יותר ויותר אני מבינה שקסמו של "הנסיך הקטן" מצוי בתפר הזה בדיוק, בין הפיוט-הגובל-בהתפייטות לבין היובש הקונספטואלי (וכבר כתבתי על זה קצת, למשל כאן). בין פצע האובדן שמשקפת-מעוררת השקיעה, לבין הפעולה הטכנית של הזזת הכסא; הגרירה והנקישה הם רעשים מפכחים השונים ככל האפשר מנגינת הכינורות המלווה את פיוט השקיעה. שלא לדבר על המכניות של השיכפול (עוד גרירה ועוד גרירה) ושל הספירה.
וכמה מהר צריך לטוס כדי לראות יותר משקיעה אחת ביום? – האמצעים של סנט אקזיפרי הטייס קצת יותר מתונים אמנם, משל פיליפוביץ הפרטיזן.
*
ולסיום, שקיעת שמש מהירה
לסיום וגם לחיוך – נזכרתי בשקיעת שמש שלישית, שראיתי פעם בהצגה של תיאטרון חפצים. המופע התרחש על שולחן ובמהלכו אפה המספר עוגה אמיתית. כל שלב בהכנת העוגה הקביל לשלב בסיפור והמחיש אותו על דרך המטאפורה.
בשלב מסוים הכריז המספר: "בקרוב תחזו בשקיעת השמש. אני מבקש מכם להתרכז כי השקיעה תהיה מאד מהירה!" ואז הוא פיצח ביצה על מצחו, ותוכה נשר אל ערבות הקמח שכיסו את שולחן ההצגה.
(וקליפות הביצה? הן הפכו לעננים, אבל זה כבר היה בסיפור אחר)
*
עוד הרהור בזיכרון של מרינה אברמוביץ (בצד ששה זכרונות מכוננים אחרים): קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות
*
נפלא
כל כך הרבה עניינים!
הנופך המיתי של הלידה – המובע בין השאר באמצעות הסיפרה שלוש (סכין,מלקחיים, אבנים)
וגם באמצעות הניגוד בין הקדושה השקטה של יום הכיפורים לבין גודש האלימות בסיפור הלידה
וסיפור לידתה של מרינה אברמוביץ' כאמנית, שיש בו משהו נורא פרוורטי, אני מתחלחלת לנוכח אנשים שמבקשים בכל מחיר לחלל תומה כלשהי באמצעות מעשה פרובוקטיבי להכעיס
והנסיך הקטן, אליו אני לא מצליחה להתחבר (נכון יותר – מצליחה לא להתחבר, מתעקשת לא להתחבר. זה סיפור יותר מדי ממושמש בשבילי, הסינתטיות שלו עודפת עבורי)
והכי אהבתי את השקיעה האחרונה, עם הביצה על המצח – זה מצחיק אבל בטח כאב לו, אלא אם כן רימה וסדק אותה קצת קודם
אבל תורמת לכאן את סיפור הלידה שלי, כפי שסופר לי שנים אחר כך – נולדתי בעיר קרה מאד, וכשהביאו אותי הביתה, שכבת שלג כבר כיסתה את הבתים. המשוגעת המקומית הייתה היחידה שהסתובבה בחוץ, וכשהיא ראתה שמוציאים אותי מהמכונית, קידמה את פנינו במטח אבנים, והמשיכה אחר כך לידות אבנים לכיוון החלונות. ועכשיו אני שואלת את עצמי, אם שלג כיסה את העיר, איפה בדיוק מצאה אבנים, המשוגעת.
גמעתי את הפוסט הזה כמי שבולע בשקיקה חבילה של סכיני גילוח.
אהבתי את הסיפור על הלידה האלימה ואת הקשר לפרידה קאלו.
אהבתי את החיבור לון גוך ונזכרתי בחלומות של קוראסוואה.
גם המיניאטורה הפרסית הייתה סוג של עיבוד של כאב בשטף הזה.
הנסיך הקטן והשקיעות המכבירות של אנטואן סנט אקזופרי היה שם ברקע כמו
הבסים של הקונטרבס של צ'ארלס מינגוס. התרגשתי, כי היה ג'אזי כזה. תודה
איריס, תודה! וברוכה הבאה לכאן.
מירי, זאת באמת שאלה, אם הוא בקש לחלל את תומתה, או שהוא בסך הכל היה מה שהוא: צייר-פרטיזן, שהאלימות והגרילה זזו מחייו לאמנותו.
ואגב – עד כמה שאני זוכרת, ויש לי זכרונות מאד מוקדמים ומפורטים – נולדתי בלי תום. ואם היית אומרת לי את זה בגיל 14 הייתי נוגסת לך את האף 🙂
והנסיך הקטן – אני זוכרת בתור ילדה כמה נמשכתי לציורים המוזרים שלו, ובתור בוגרת – הוא קודם כל עומד במבחן השמישות. איכשהו אני תמיד מגיעה אליו, ולא מהמקומות הצפויים. כבר בפוסט הראשון שכתבתי כאן הוא צץ. http://wp.me/pSKif-bwG (ויום אחד עוד אכתוב עליו ישירות).
וסיפור הלידה שלך… איזה התחלות היו לשתינו… (התשובה הראשונה והמרה שלי לשאלת איפה היא מצאה אבנים, היתה – נעשה לה נס).
דודו, לא לבלוע סכיני גילוח! מה אתה, ילד קטן?
(ותודה :))
מרית קרובתי,
היו לי כל מיני אסוציאציות למקרא הרשימה הזאת כמו שיר על אם המתה בעת הלידה של ז'ק פרוור, תיאור הלידה כצחוק (יותר נכון, נפילה לעולם דרך פה צוחק) אצל מיכל בן-נפתלי (הבאתי אותו פעם באחת מרשימותיי), וגם ההבהרה לגבי "תיאטרון האכזריות" שכתב אנטונן ארטון לז'ן פולאן.
ובכל זאת השיר הזה יותר מכולם:
"פּתח לי שער" אתה אומר,
ונושא עיניךָ למרומים
רגליך על הקרקע
וראשך שט בעננים.
את חיי אֲבַלֶּה בשמיִם,
כך אמרה הצפור,
ועל הארץ אדע את מותי.
האדמה תפתח לי כשער,
הוסיפה הצפור,
ואחריה רק נעילה.
[יאיר הורביץ, ללא שם (14), מתוך קובץ שיריו האחרון: צפור כלואה, 1987]
כמה מהר צריך לטוס כדי לראות יותר משקיעה אחת ביום?
טייסי חלל (הטסים בגובה של כמה מאות קילומטרים) מקיפים את כדור הארץ כל 90 דקות (בערך). כל פעם – זריחה, כל פעם – שקיעה.
הדב מהיער (זה הקונטרה ללא דובים ולא יער?) תודה על המידע המסחרר! וברוך הבא.
טראומת האלימות הגופנית מרתקת אותך לא רק מהלידה. את חוזרת אליה שוב ושוב כמעט בכל פוסט שלך, למרות שינויים קלים בזוית הראיה על מיצגים אמנותיים וספרותיים. מעניין איזה כוחות דוחפים להתמגנט במשיכה-רתיעה המהדהדת הזו. רשימה חלקית כוללת את גרוסמן, אקונצ'י, אברמוביץ ואינספור אגדות המכסות על ביעותי גוף ונפש ביער השחור.
החזרה האינטנסיבית הזו דומה בעיני ל"תהליך" של מרינה. ההתחכחות בלב, בפיצוץ של הטראומה, היא התהליך היצירתי עצמו החשוב אולי יותר מהתוצאה. הרתיעה-משיכה הופכת לקבלה-השלמה-התחסנות בפני הפחד.
הפיצוץ של תרגיל פיליפוביץ, שמקצין את התהליך במשחקיות הנוראה-כאוטית שלו הזכיר לי את זה:
http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=186573
צ"ל התחככות.
אורי, בלי לכפור במה שאמרת, העניין הגדול שלי הוא בגוף. תמיד האמנתי/ידעתי שהכל נמצא בגוף. הרגש, המחשבה, הזיכרון.
הנה למשל קטע מהמיצג הראשון שעשיתי, "ריקוד הפנים של חוה" שבו גופה העירום של חוה מצויר-מפוסל מפרצופי ואני מניעה אותו בעזרת פרצופים.
http://sports.nrg.co.il/online/5/ART1/573/758.html צריך לגלול לסוף "תהלוכת הדרקון".
גם ההצגה שלי לפי "שלוש אחיות" של עגנון היתה על גוף. http://wp.me/pSKif-h3x
וההצגה "נסיך ב-3 חלקים, פסל תיאטרלי" שיום אחד עוד אכתוב עליה היתה על אדם שהפך ממתניו ומטה לאבן כראי למצב רגשי וקיומי.
כתבתי גם על הגוף בסיפור שמשון https://maritbenisrael.wordpress.com/2008/12/27/האש-הגוף-והבית-בסיפור-שמשון/
ובגלל זה הזמנתי את רוני נלקן לפרסם פוסט אורח על "להבין דרך הגוף" http://wp.me/pSKif-h2y
וכן הלאה והלאה.
בזמן האחרון נוספה על כך גם שאלת הכאב. הרגשי והגופני. היא היתה קיימת מאז ומתמיד, אבל באופן פחות ישיר. אז כן, לאן נוליך את הכאב ומה נעשה בו – זה מעסיק אותי עכשיו, ואין ספק שזה הציף גם את טראומת האלימות הגופנית.
בכל אופן, אני אשתדל לרווח את העיסוק בנושא, כי גם לי זה קשה, כמו שהיה לי קשה לצפות בלינק שלך.
לפגוש את הבלוג שלך
זה כמו לפגוש אי
באוקיינוס לילות נטולי שינה
תודה, מרית, על קבלת הפנים.
הכינוי "הדב מהיער" נבחר מתוך אמירה של סבתי המנוחה (והיא במצב הזה כבר מעל ארבעים שנה) שהייתה אומרת (ברומנית) ש- "לא קוראים לדב מהיער", במשמעות שאתה לא מבקש מהצרות להגיע, והן הרי מגיעות כבר מעצמן.
מה לעשות וזה גם השם הפרטי שהוריי (כלומר בתה ואבי) בחרו לתת לי מיד כשראיתי אור עולם?
והמידע הוא אכן מסחרר. תארי לעצמך: 18 זריחות ושקיעות במשך תקופה שאנחנו, על הכוכב הקטן והעלוב שלנו, מכנים בשם "יום".
אבל נעזוב בצד את השטויות האישיות שלי, ואחמיא לך על התמונות שבחרת כאן עבורנו, על הכתיבה ועל שיעור הציור.
[…] בעבורי נוף כשלעצמו אינו קיים כי מראו משתנה ללא הרף; ואולם הוא חי בזכות הסובב אותו – האוויר והאור המשנים צורה ללא הרף. … אני עוקב אחרי הטבע בלי להיות מסוגל לתפוס אותו. הנהר הזה ששקוע ועולה שוב, יום אחד ירוק, יום אחד צהוב, עכשיו הוא יבש ומחר יהיה בו שיטפון אחרי הגשם הנורא היורד ברגע זה. … בעונה זו השמש שוקעת כל כך מהר עד שאינני מסוגל לעקוב אחריה (הזכיר לי את שקיעת השמש הזאת). […]
וואו. מרית. איזה פוסט מדהים. הזכיר לי את הסיוט שלי מחיתוכים ולידת מלקחיים ושצרחתי על המיילדות היפניות "לא לחתוך אותי! לא לחתוך אותי!" נכון שוואן גוך קשור לכאן לא רק בגלל השקיעה? והשקיעה המהירה באמת מצחיקה.
תודה רבה. ברור. שמש וסכין, זה ואן גוך בכתב תמונות 🙂
ספור המלקחיים טלטל אותי כי בני בכורי נולד במשיכת מלקחים- בלי חיתוכים ב"ה, ובכורו שלו גם הוא במלקחים שקצת עוותו לו את הגולגולת (הוא בכל זאת פקח וחמוד).
ספור הציור המתפוצץ, אהבתי, כי הוא מחזיר אותי לשנים שבהן הייתי מתעלל בניירות הצלום שלי, זה נותן דברים חזקים שבדיגיטלי לא מכירים.
אביב, כשהייתי ילדה סבלתי מאד מכאבי ראש וסחרחורות ולקחו אותי למומחים ובדיקות, ובכל פעם שהוזכרו המלקחיים הם היו מהנהנים כאילו זה מסביר הכול (וזה לא). ואתה צודק, הדיגיטלי הוא הכאילו של הכאילו והאלטרנטיבה פחות או יותר נכחדה.