הרשימה הזאת עוסקת במאגיה על פי ההגדרות המחמירות ביותר של חובבי הוגוורטס והניאו-פאגאנים, אבל עניינה האמיתי אמנות ושירה; אמנים ומשוררים הם קוסמים – לא במובן "נפלאים", אלא בגלל השימוש הספציפי שהם עושים בחפצים ובחומרים. ומתחשק לי לכתוב משהו מוסכניקי (כלומר מפשפש בקרביים ופרטני) על קסמי חפצים.
בגדול – כדי להפעיל חפץ צריך קודם כל לזהות את הפוטנציאל הייחודי שלו; כמו שאדם תחת היפנוזה אינו יכול לעשות משהו שמנוגד לטבעו, כך גם חפץ אינו יכול לחולל ו/או להפוך למשהו שסותר את מהותו.
רשימה זו היא ההמשך וגם ההפך הגמור של פוסט הכאב הגדול וחפציו; מרינה אברמוביץ אמנם דוברת את שפת החפצים, אבל הגישה שלה קצת פרוזאית מדי לטעמי: תפוח לפיתוי, עצם של כבש לקורבנוּת, שלא לדבר על סכיני גילוח לחיתוך, או אקדח לירי – כל כך אחד-לאחד.
כישוף טוב הוא גם שירה, כפי שמוכיחה טובֶה ינסון במשפחת המומינים, הסיפור על מגבעת המכשף.
טובה ינסון, 1956
ונתחיל מהתחלה: מומינטרול, סנופקין וסניף מוצאים מגבעת שחורה על פסגת הר. זוהי, כפי שמסתבר, מגבעת מכושפת. כל דבר שמונח בה די זמן "נהפך למשהו אחר לגמרי – ואף פעם אין לדעת מראש למה," מצהירה המספרת. ומיד מתחילה שורה של מטמורפוזות: קליפות ביצים הופכות לעננים, מומינטרול נהפך ל"קופיף גדול-עיניים", המילים הלועזיות של המילון נהפכות לחרקים ויצורים זעירים, מי הנהר הופכים למיץ פטל ודגיו לקנריות, דובדבנים הופכים לאבני אודם, וכן הלאה.
המילים הזרות זוחלות מן המגבעת. מתוך "משפחת המומינים", טובה ינסן
ובמחשבה שנייה – זה לא רק פוסט מוסכניקי על כישוף אלא חשיפה עתונאית: כי טובֶה ינסון כמסתבר, לא מדייקת בהצהרתה. הדברים שיוצאים מן המגבעת: א. אינם "אחרים לגמרי". וב. גם אם אי אפשר לדעת בדיוק למה יהפכו – אפשר לנחש. וינסון סומכת על הניחושים האלה, כפי שנוכיח בהמשך (מוצא חן בעיני הקטע הזה של עיתונאות חוקרת).
*
דומה ושונה
קליפות הביצים הופכות לעננים, כלומר למשהו "אחר לגמרי" (?). מה לעננים ולקליפות ביצים?
ראשית הקלוּת; ביצה זה חפץ כבד (יחסית לגודלה), מה שמבליט את הקלות הגמורה והעננית של קליפתה.
קווי המתאר הגליים של עננים הם מעין מיזוג של קימורי הקליפות עם קו השבירה המשונן שלהן.
והמבינים יוסיפו גם את הקרום המתוח בתוך הקליפה, לבן ודקיק כמו אד.
ויש גם ניגוד ברור בין קליפה לענן: בין הפריכות של הראשונה לרכות המוכית של השני – זה המרכיב המפתיע, הסותר, המונע פשטנות ופרוזאיות (ראו מרינה אברמוביץ) ומקרב את הכישוף של ינסון לשירה, כי מטפורה טובה כזכור, ניכרת ב"מתח, אירוניה, דו-משמעות", והשילוש הזה מאפיין גם כל קסם ראוי לשמו.
מי הנהר הופכים למיץ פטל, גלגול תם וילדי של התקדים שבו מי היאור הפכו לדם; קסמים ראויים לשמם אינם מתחילים מאפס, הם תמיד מסתמכים על העבר. הדגים לעומת זאת, הופכים לציפורים. כי עולם המים הוא המקבילה לעולם האוויר שבו אנחנו חיים; דגים אינם צועדים על קרקעית הנהר כמונו, או כמו שסוסים נניח, צועדים על פני האדמה. דגים שוחים, כלומר "מרחפים" במים כמו ציפורים בשמיים (וכל הסצנה הלילית שבה נתקלים מומינטרול וסנופקין בשלוש קנריות צהובות שטוענות שהן קרפיונים, היא לגמרי צוללת צהובה).
על הדמיון בין דובדבנים לאבני אודם אין צורך להרחיב – זה הקסם הכי אחד-לאחד של טובה ינסון, ואף הוא נסמך על תקדימים עתיקי יומין. ראו למשל אלאדין שנקלע לבוסתן תת-קרקעי שבו העצים מניבים "זְמָרַגְדִין ויהלום ואֹדֶם ופנינים וְזוּלַת זֶה מִן האבנים היקרות המְאַבְּדוֹת את העֶשְׁתּוֹנוֹת" ("אלף לילה ולילה" תרגום יוסף יואל ריבלין).
*
סנורק מתחיל להבין
אחרי שמומינטרול נהפך ל"קופיף גדול-אוזניים"* מתחילים מומינטרול וסנורק לחשוד שהמגבעת אחראית לכשפים. הם מחליטים לבדוק את חשדם, וכיוון שאינם רוצים לסכן את ידידיהם, הם טומנים צנצנת בערמת חול ולוכדים בה "אויב", כלומר ארינמל כעסן. הם מכניסים את הארינמל למגבעת ומניחים עליו כמשקולת מילון של מילים לועזיות. ואז הם מסתתרים מתחת לשולחן ומחכים.
זמן מה לא קורה שום דבר, ואז המילון מתחיל להתקמט, דפיו נובלים כמו עלים ומתוכם זוחלות המילים הלועזיות ומתחילות לטייל על הרצפה. זה הקסם המרגש ביותר מבחינתי, כי הוא ממזג את האנימיזם של האותיות עליו כתבתי כאן, עם שמותיהם המדעיים הארוכים של חרקים.
הגרסא הפוטוריסטית לאותיות חיות. למטה - פנחס שדה.
[כך אומרת אביגייל בעל מצבו של האדם" של פנחס שדה: "בתחילה לא הייתי יודעת שאני אוהבת חרקים. ואיך נודע לי? אני אהבתי לנקד, פשוט לנקד, והייתי יושבת הרבה ומנקדת כל מיני דברים שהיו נופלים לידי, אפילו עיתונים שלקרוא בהם לא היה לי עניין, ובכל מקום שאפשר הייתי מוסיפה פסיקים ונקודות, גם מקפים, ומרכאות וכדומה. עד שפעם שאלתי את עצמי מדוע אני אוהבת לנקד? אולי זה בגלל הנקודות עצמן? ועלה בדעתי שאני אוהבת בעצם נקודות קטנות, דברים קטנים מאד, אבל שיהיו בהם חיים. מאז התחלתי להתעניין בחרקים קטנים; הייתי מתבוננת שעות רבות בממלכות הנמלים, שהם דומים לנקודות, ובמשך הזמן התחלתי לאסוף כל מיני חרקים, גם קצת יותר גדולים, וגם מעופפים וצבעוניים."]
ואז מתחילים מים לטפטף מהמגבעת. ממש מבול. המילים הלועזיות נמלטות אל הקירות. סנופקין חושב שהארינמל נהפך למים. הוא קצת מאוכזב. אבל סנורק שכבר הפנים את החוקיות של קסמי החפצים לוחש: "אני חושב שזה החול…" והוא צודק כמובן: חול יכול להפוך למים (שניהם חומרים "נשפכים", וחול גם מתקשר למים דרך שפת הים). ארינמל לא יכול להפוך למים. זה מופשט מדי בשביל אויב רגזן!
*
למה נהפכו השיניים התותבות?
קצת אחר כך מניח הנברן את שיניו התותבות במגבעת. ינסון לא מספרת למה הן נהפכו, אבל זה ברור. לא רק בגלל ההיסטריה של הנברן וטביעות הרגליים המשונות. בשלב הזה גם הקוראים כבר הפנימו את המנגנון, במודע או שלא. ינסון סומכת על זה. למה יכולות שיניים תותבות להפוך? למשהו מפחיד ותוקפני (נו, שיניים) אבל גם קצת מגוחך (קשה להתייחס ברצינות למפלצת עם שיניים תותבות…).
*
ובשורה התחתונה
קסמי חפצים הם סוג של תרגום. מחומר לחומר, מחפץ לחפץ. מכשף טוב ניכר ברגישות גבוהה לשפת החומרים והחפצים. וינסון של "משפחת המומינים" היא מכשפת-על, כלומר משוררת של חפצים. היא מגיעה לאיזון מושלם בין ההתבוננות הנמצאת בתשתית הקסם, למרכיב הדמיון וההפתעה שמוסיף מתח ואירוניה, כלומר מסתורין (נגמר לי הפוסט, פתאום).
*
* למה הפך מומינטרול לקופיף גדול אוזנים? התשובה אינה חומרית אלא פסיכולוגית, וכל האחרים כבר כתבו על האיכויות הרגשיות והאנושיות של הספר. אולי בפעם אחרת (ועד קצת על האפיזודה הזאת – כאן).
*
עוד על קסמי חפצים וחומרים:
אוי זה יפייפה! למה נגמר פתאום?
נראה לי שההפתעה שמוסיפה מתח ואירוניה זה הסיום הפתאומי של הסיפור המענג הזה שסיפרת לנו כאן על מומיאמא ומומינאמא…(:
מעניין, כי אני אף פעם לא נכנסתי לשאלות למה הוא הפך לקופיף גדל אוזניים ולמה חפץ מסויים הפך לחפץ אחר במגבעת.
פוסט מקסים לסופ"ש
יופי של פוסט. מקווה שהוא ראשון בסדרת פוסטים על המומינים וינסון הקוסמת. כי כמה שהספר הזה נפלא, הוא עוד כלום לעומת שתי יצירות המופת הגדולות באמת שלה – "סיפורי משפחת החיות המוזרות" ו"עמק החיות המוזרות" (הספר על החורף בעמק מומין).
כאן יש ביקורת נהדרת של אלי סמית (בעצמה קוסמת של מילים) על ספר למבוגרים שינסון כתבה, אבל עם התייחסות גם למומינים:
http://www.guardian.co.uk/books/2009/nov/07/tove-jansson-true-deceiver
המומינים אכן קסומים, בכל העיבודים שלהם זכו (והאיורים? לא נהדרים?) אבל באמת כדאי להתייחס ליונסן גם ככותבת למבוגרים. לאחרונה ראו אור באנגליה תרגומים לארבעה או חמישה מספריה, ובכולם כתבה אלי סמית הקדמות והתייחסויות אישיות. לצערי אין סיכוי רב שאוכל לקרוא את יונסן במקור, אבל באנגלית היא עוברת כמשוררת גם בכתיבה יותר ממוסגרת ופחות פנסטסטית.
חוה 🙂 (וטוב לשמוע, קצת התאפקתי כדי לא לשגע, לא כולם אוהבים לפשפש בקרביים, יש הרבה שמעדיפים את הקסמים שלהם שלמים וקצת רחוקים).
אסתריקה, תודה. זה התחיל מהמילים הלועזיות, או אולי מהשיניים התותבות. לסבא שלי היו. והוא היה מקפיץ אותן בתוך הפה בתור טריק, כמו שהסבא השני היה מזיז את האוזניים…
ז'ניה, חן חן (גם על אלי סמית שעוד לא קראתי). כתבתי את זה מתוך דחף חפצני, וגם בגלל שכל האחרים נשאבו לצד האנושי והחברתי, והשירה התביישה. ואני לא מתכננת כרגע המשך. אבל מי יודע.
דפנה, האיורים מדהימים בעיני. היא יצרה עולם, כמו בכתיבה. אני לא באמת מבדילה בין ספרות ילדים למבוגרים. אני מבינה באופן שטחי את אלה שמבדילים אבל הגבול הזה הוא די עקר, מטושטש ומופרך בעיני. כמו הגבול בין ילדים ומבוגרים בכלל. לצערי לא הכרתי את ינסון בילדותי. קבלתי את "סיפורי משפחת החיות המוזרות" מחברה שאמרה לי כבר אז שזה על נוירוזיות של גדולים.
מרית,
אין די מילים ונקודות לומר לך את העונג של הרשומה הזו שלך.
תודה.
אגב, אם אני לא טועה יצא עכשיו במסגרת התרגומים המחודשים לקלאסיקות וכו' – תרגום חדש לעמק החיות המוזרות
פוסט נהדר.
מנק' מבט סטרוקטורליסטית, הצורך האנושי בהמרה הזאת הוא עתיק יומין – למשל, ההרוגליפים מבצעים פעולת המרה דומה. יכול להיות שמבנה היסוד של החשיבה האנושית הוא מבוסס-המרה, וטובה ינסן השתמשה במבנה היסוד הזה באופן משחקי, אבל תוך היענות לקודים בסיסיים עתיקים מאד.
הלנה, תודה! (בני הקטן שתמיד אהב מספרים היה אומר: "את יודעת כמה אני שמח? 700, לא, 712…")
אסתי, כמובן. תרגום מקסים, תגיעי אליו אם תלחצי על הלינק.
מירי, אני לא בטוחה לגבי החשיבה האנושית, אבל המבנה שלי לגמרי מבוסס המרה. אני חושדת שאצל כל הבין-רב-תחומיים יש מנת יתר 🙂 ותודה!
אכן צדקת, כישוף טוב הוא גם שירה.
המרה זה לפעמים גם הזערה של דברים עצומים והפיכתם לצעצועים. דוגמת מה שעושה אלתרמן בשירו "ירח" כאשר הוא כותב " לָעַד לֹא תֵעָקֵר מִמֶּנִּי, אֱלֹהֵינוּ, תּוּגַת צַעֲצוּעֶיךָ הַגְּדוֹלִים" . בשינוי הפרופורציות לצד התוגה ישנו גם צד של כישוף.
דודו, אלתרמן הוא ממיר-על. ובלי דוגמא אי-אפשי:
"במגלב זהב פנס מפיל אפיים, עבדים שחורים לרוחב הרציף." (מצוטט מהזיכרון, לא זוכרת את חלוקת השורות). ההמרה של אלומת האור שיוצרת את הצללים במגלב זהב שמפיל את העבדים (השחורים בגלל הצל) ובכלל של הזמן והמקום – היא גאונית.
אכן ממיר-על, מכשף מטיל אימה:
רוח קיץ שטה, עמומה. רוגשת. / על כיתפי גנים שפתיה נשפכות. / רוע ירקרק. תסיסת אורות וחשד. / רתיחת מטמון בקצף השחור.
וואלה, איך פספסתי את הלינק, איך?
):
גלגול נשמות, אלגוריה כסוגה ספרותית, קרנבל תחפושות, אל שהופך לברבור, כוח טבע שמגולם בצלמית חרס, אלכימיה, תורת הקבלה –
לא רק בין-תחומיים.
מירי, יופי של דוגמאות אבל כולן עתיקות. כאילו כשהתרבות היתה ילד היא חשבה באופן סימלי/מיתולוגי/המרתי, וזה פחות או יותר נגמר ב"סתיו ימי הביניים" של הויזנחה. אני זוכרת כמה הצטערתי בזמן הקריאה, כשהבנתי שהמחשבה הסמלית והממירה מתחלפת במחשבה לינארית.
מרית קרובתי,
אויייש, יש לי מקור נהדר בענייני חפצים ושייכותם לנפש האדם, משהו מן המאה ה-18
אבל אני מרגיש קצת מנוע להציג אותו כאן, כי אני רוצה לקרוא אותו בהזדמנות אחרת (שגם כן קשורה אלייך)
אז בינתיים רק אומר כי אם אתרים הם סוג של חפצים המשתנים כל הזמן (יש להם יש זיקה עזה לנפש כותבם, זאת בדיוק סוג של דוגמא שכזאת, חפץ המשקע בתוכו רוחותיהם של בני אדם), אפשר לראות בכתיבה אינטרנטית, סוג של כשפי-חפצים.
"עמק החיות המוזרות" והמשכיו, הם ספרים חסרי גיל. יצא לי לעיין בהם שוב לפני שנה והוקסמתי לגמריי, מפיסקות שבהן ינסון מתגלה כמשוררת בפרוזה, שלא שמתי לב אליהם בקטנותי, או לפחות לא עמדתי על יופיים אז.
מקווה שלא נהפכתי לקופיף גדול-אזניים בזמן כתיבת התגובה.
עתיקות?? אבל כנראה שיש רכיב קמאי בנפש שלנו שעורג בדיוק אל המקומות האלו גם היום, זו הסיבה שינסן פופולרית כל כך, זו הסיבה שמיתוסים ואגדות קנו אחיזה כל כך שורשית בנפשנו. תחשבי על יונג – הוא לקח את ההתמרה הילדית והשתמש בה כדי לבטא רכיבים עמוקים של הנפש. ההמרות האלה לא נעלמו, הן רק שינו צורה – קודם שימשו את הדת, ומאוחר יותר בהמשך את המדע והאמנות, שהם גילגול מודרני יותר של הדת. רביקוביץ' כתבה ש"מטפחת כחולה הופכת לעומק באר" – אבל היא לא יוצאת דופן. בפסיכואנליזה אין המרות?
שועי יקרי, חפצים מן המאה ה18 מממ…
ואני לא יודעת אם בלוג הוא חפץ, הוא יותר כמו תמלול מאורגן של תודעה, לא?
ואני בטוחה שנהפכת לקופיף גדול אוזניים אבל אל דאגה, זה הפיך.
מירי, אני לא מתווכחת. אצלי זו בטוח התנועה הבסיסית של הנפש, וגם אצלך מן הסתם. אבל אני לא בטוחה עד כמה היא קרובה למרכז הכובד של האמנות והמחשבה היום (על אף תופעת הארי פוטר).
את כל כך צודקת מרית, וה כל כך יפה: כישוף (טוב) ממיר חפצים על סמך תכונותיהם הפואטיות, לא המעשיות; לכן ההבדל שבין כישוף ובין שימוש, תיקון, יעול, שיפור (טכני) הוא ההבדל שבין שירה לפרוזה, בין דימוי ועובדה
שכחת גם את תכונת ההיות-יחד של החפצים – אם ההמרה היא מטפורה, אז זו התחביר. שירת החפצים במזוודה שנפלטה מהים והילד שמנסה לחבר ביניהם – סירה טרופה, אהבה נכזבת, מטפחת, מפתח, פנס שכבר לא יאיר. או שירת המגירה כשאתה מפרק את בית אמך אחרי מותה – עם הצעצוע ההוא שאהבת ושכחת, ופתק (!) שהעברת/קיבלת בכיתה ו', מה עושה פה מפית השולחן הרקומה ומי דחף לכאן בדל נר אחרי הפסקת חשמל, צרור מפתחות שכבר לא יפתח דבר, ועטיפה ריקה של תקליט? הזיכרון הוא המכשף הכי גדול, באיזה קלות הוא הופך קליפות ביצים לעננים
ועדיין, כשאני ממש ממש עצוב (למשל עכשו), אני חושב על סנופקין הפוסע ביער בלילה הקר לבד ומנגן לו, ולפתע יורדת אליו משמיים המתנה שאפילו המכשף העגמומי כל כך כל כך שמח לתת………….
הפוסט מעניין כי הוא נוגע בשאלת טבעה האילוסיבי-חמקמק של המציאות. ינסון במודע או לא, דוגלת בתפיסה שהכל רק בראש שלנו. אם נחליט מהיום להסתרק במזלגות (כמו לואי ה-16) מזלג יהפוך למשהו אחר. גם מדעני פיזיקה מודרנית מגיעים לצומת האובייקטיבי-סובייקטיבי ונבוכים לא אחת, וגם ילדים מוקסמים מהאפשרויות. בסיפורים כאלה הם לומדים כי הכל אפשרי ותלוי רק בהם. מי לא רוצה להיות מכשף ולשלוט בעולם? חלק אפילו יצליחו במשימה כשיגדלו. עובדה, יצא לי להכיר כמה מכשפות אמיתיות.
איפה מונחת האמת? כנראה איפשהו באמצע. כנראה שהאמת היא משהו דמוי בבל-גם אלסטי.
ע, אורי, איזה יופי של תגובות. תודה! הפוסט הזה מקבץ את כל אנשי החפצים.
ע, אני לא בטוחה שההבדל הוא בין התכונות הפואטיות למעשיות. גם עצם הכבש או הגופרית של מרינה אברמוביץ – הן מטונימיות (או סינקדוכות – מילה שנשמעת כמו המילים בשפה שאחותי ואני היינו ממציאות). ההבדל הוא בין הסתמכות על התכונה ה"ראשית", הקלישאית, המובנת מאליה, לבין התבוננות מלאה דקויות וגוונים במכלול.
והזיכרון הוא אכן המכשף הגדול מכולם.
(ואני מעתיקה מתוך התגובה של צביה ליטבסקי ל"וודו וחפצי מעבר": "…ובהמשך לרעיון שלך על המטונימיה, אני חושבת באופן רענן על צ'כוב, אמן המטונימיה באופן הטהור שלה (כלומר, באופן נעדר מטפוריות…), באופן המאוזן ביותר בין התפקיד הריאלי של החפץ לבין מטעני המשמעות שהוא צובר. רענן – משום שהמחשבה שלך הופכת את הריאליה שלו למפה סבוכה של הנפש. לכל ייצוג ריאליסטי יש איזה חוט-משיכה לחפץ המעבר הקדום, לכמיהה הקדומה, הקודמת לכל.")
אורי, ב"קינת הקיסרית" של פינה באוש יש רקדן שמסתרק במזלג 🙂 והכל בראש שלנו, זה ברור, אלסטי ורב שכבות.
מריתף אין לנו שום ויכוח; "מעשיות" היתה מלה גרועה – גם שפת השירה משתמשת בעיגולי האור של השתמעויות ובאופנים שהן נשברות ונגועות זו בזו, ממשמעות "מילונית" ו"מעשית" ועד מצלולים, הרמזים…
שימי לב שאני בוחר לא לספר כלל (ולשתוק על) סיפור כישוף פרטי: על ילד אחד שהוריו התגרשו, שמצא עצמו תקוע בודד בדירת אביו עמוסת הספרים לעייפה – אבל בלי אף ספר "ילדים" אחד לרפואה; על הנבירה הלאה והנואשת שלו במדפים התחתונים, מכוסי האבק, שם – בין ספרים בשפות מתות – הוא גילה ספר מסוג אחר, שלא היה מוכר לו, מאת סופרת לא מוכרת אף היא (ועם הקדשה אינטימית מאחת הידידות הצעירות והבוהמיות של אביו…); איך הפך החדר המעופש לעמק הקם משנת החורף שלו, איך הפך האב למומינאבא (סופר אינטלקטואל חסר תועלת, מגושם, ובעל חן דובי, כזכור), ואיך היתה הבדידות לזמר המפוחית של סנופקין הצועד ביער… אוי, על הכישוף הזה לא נדבר לעולם
חבל שלא סיפרת על הכישוף הפרטי. הייתי מתרגשת מאד מסיפור כזה.
כזה אני! לא חושף רגשות!
ומה לגבי השוואה מתבקשת לדויד גרוסמן? (את, הרי, מומחית לכך!)
"איתמר וכובע הקסמים השחור" גם הוא עוסק בכובע קסמים שחור שמסוגל לבצע טרנספורמציות על יצורים (שבאיורים הנפלאים של אורה אייל, שומרים על תכונות שהיו בדמות המקורית), אבל לא מסוגל להחזיר לאחור. בעיני זה עיקרון נפלא.
אהלן רשקולניקוב, לונג טיים! לא מכירה את האיתמר הזה (אני ממש לא מומחית לגרוסמן, רק לספר הדקדוק אני ערֵבה), אבל שווה בדיקה, אחפש.
מרית יקירתי,
הבטחתי שאגיע להכל לאט לאט, לאחור, אז הנה אני עושה כמה צעדים.
מתחילה מהסוף – כובע הקסמים השחור של איתמר הוא מהמשפחה של הכישוף של הקופיף גדל האוזניים. הקופיף גדול האוזניים הוא לא כישוף אלא הכנה לכישוף, כי אחרי שמומין נהפך לכזה מוםיעה אחת מהסצינות קורעות הלב שנכתבו – על איך כל חבריו לא מזהים אותו ולסיום סיומת – אפילו אמא שלו לא יודעת שזה הוא (שזה הכי נורא). אבל אז, כיוון שכמו שלמדנו גם מהארי פוטר, הכישוף הכי עוצמתי זו אהבה בכלל ואהבת אם בפרט, מומינאמא מסתכלת עמוק עמוק לתוך עיניו של הקופיף גדל האוזניים, ורואה שם את מומין שלה. ואז הוא משתנה בחזרה לצורתו האמיתית, ואפילו כשאני כותבת את זה עכשיו אני מתרגשת (ומומינאמא היא בכלל קוסמת גדולה של אהבה, בספר אחר, בתרגום הישן יש לו פטריות על הכריכה ולצערי הוא הושאל ממני לבלי שוב, אבל בטח ישוב כשייצא מחדש…, שם מופיע הסיפור הכי משמעותי שנכתב על חינוך אי פעם- לא חינוך במשמעות שאת שונאת אלא חינוך במשמעות שאני אוהבת, על ניני הילדה הבלתי נראית שלאט לאט, בעקבות אהבה וטיפול, מתחילה להיות נראית מחדש").
והסיפור קורע הלב שע' לא סיפר קורע את ליבי….
והכל הכל הכל פה – הו!
[…] לכמה מסיפורי המומינים היפים ביותר. מרית בן ישראל מנתחת בבלוג המצוין שלה, את ההיגיון והשיטה בהם פועל הכובע […]
[…] […]
[…] […]
אנחנו לא מצליחים לנחש למה הפכו השיניים התותבות, בבקשה תעזרי לנו! (למרות שאחרי שאת כותבת שלא קשה לנחש זה קצת מביך לשאול)
יעל, זאת חידה, כל מה שצריך כדי לפתור אותה נמצא בפוסט, ואם עדיין לא תצליחי את זקוקה לתגבור בלימודי הקסם…
אחת לכמה זמן אני צוללת לקריאה בולימית שלך. מתחילה במשהו אחד ועוברת לפי הקישורים לאחרים. זה קורה אחת לכמה זמן כי אחרת אני לא אוכל לעבוד בכלל. אבל איזה כיף להכנס שוב ולמצוא את המומינים. יש עכשיו תערוכה בגדה הדרומית (בלונדון) של המומינים שנראית קסומה ואני מחכה שהבנות שלי ייגמרו לקרוא את הספרים כדי שנוכל ללכת ביחד.
וגם תודה על הציטוט של אלתרמן שגרם לי להזכר שלשורר זה לא רק לשחק במילים יפות אלא גם לראות את העולם אחרת ממה שאנחנו פשוטי המציאות רואים.
איזה כיף לי, תודה! בשעתו כתבתי על אהרון קליינפלד (מספר הדקדוק הפנימי) שהרגישות המטפורית שלו היא כמעט חוש נוסף שאך כפסע בינו לבין כוח קסם – "קריאה בחפצים". ואלתרמן כבר עבר את הפסע הזה מזמן.