ראשית, התראת כאב ואלימות וקצה. מי שזה קשה לו, שיפרוש עכשיו. כדאי.
*
הקדמה:
יש לי שלושה פוסטים כאלה בראש. כל אחד מהם מתייחס ליוצר אחר שכאב גדול ופיסי מעורב בפעולה האמנותית שלו. על שניים מהם לא כתבתי מעולם, אבל אני מתחילה דווקא ממרינה אברמוביץ שהוזכרה כאן יותר מפעם אחת. Rhythm 0 שלה הואאחת מאותן יצירות ש"נחרטות בחודי מחטים בזוויות העין" (אם לשאול את הביטוי הקולע מ"אלף לילה ולילה"). כלומר אי אפשר לנער את המיצג הזה מהמחשבה, וגם לא את השאלות האמנותיות, האנושיות והנשיות שהוא פותח; "פותח" כמו שפותחים פצעים וגם כמו שפותחים דלת.
*
1. Rhythm 0 העובדות:
ב1974ערכה אברמוביץ על שולחן בגלריה בנפולי, 72 חפצים של כאב ועונג (על פי הגדרתה) וצירפה להם פתק הוראות (a little menu card היא קוראת לו) בזו הלשון:
יש 72 חפצים על השולחן ובעזרתם אתם יכולים לעשות לי מה שתרצו. אני אובייקט. בפרק הזמן הזה אני לוקחת עלי את מלוא האחריות.
ואלה החפצים:
אקדח, קליע, צבע כחול, מסרק, פעמון, פרגול, שפתון, אולר, מזלג, בושם, כפית, צמר גפן, פרחים, גפרורים, ורד, נר, מים, צעיף, ראי, כוס שתיה, מצלמת פולרואיד, נוצה, שלשלאות, מסמרים, מחט, סיכת ביטחון, מברשת, תחבושת, צבע אדום, צבע לבן, מספריים, עט, ספר, כובע, ממחטה, גיליון נייר לבן, סכין מטבח, פטיש, מסור, פיסת עץ, גרזן, מקל, עצם של כבש, עיתון, לחם, יין, דבש, מלח, סוכר, סבון, עוגה, צינור מתכת, איזמל, כידון, חפיסת סכיני גילוח, צלחת, חליל, פלסתר, אלכוהול, מדליה, מעיל, נעליים, כסא, שרוכי עור, חוט, תיל, גופרית, ענבים, שמן זית, ענף רוזמרין, תפוח.
השולחן המשוחזר במומה. החפצים קצת שונים מהרשימה המקורית. והמפה מוסיפה חגיגיות וטקסיות.
בהתחלה לא קרה הרבה. אנשים הסתובבו, נתנו לה פרחים וכו'. אבל שש שעות זה הרבה זמן. לאט לאט הם השתחררו והתחילו להתעלל בה. כעבור שלוש שעות נחתכו כל הבגדים מגופה בסכיני גילוח, ואנשים התחילו לחתוך גם אותה ולשתות את דמה, הם נעצו בה את חוחי הוורד, הניחו צמר גפן על צווארה והציתו אותו, וכן הלאה. בשלב מסוים הניח מישהו את האקדח הטעון בידה, כיוון את הקנה לרקתה והצמיד את אצבעה להדק. בעל הגלריה חטף ממנו את האקדח, התחולל מאבק, האקדח הושלך מהחלון. המהומה גדלה.
בשתיים בלילה הגיעו שש השעות לקיצן. בעל הגלריה הודיע על סיום המיצג. מרינה התחילה ללכת לעבר הקהל, וכולם ברחו. היא הלכה למלון והתקלחה, וכשהביטה בעצמה בראי, ראתה שקווצה עבותה משערה הלבינה במהלך המיצג.
למחרת בבוקר התקשרו רבים מהם לגלריה כדי להתנצל. הם לא ידעו מה קרה להם, מה נכנס בהם וכולי. והמסקנה של אברמוביץ לעומת זאת, פשוטה כמו לקח בחיבור בית ספר: "קהל יכול להרוג אותך, אין ספק."
*
2. החפצים
רשימת החפצים שבה נתקלתי לאחרונה, בספר התערוכה שלה במומה, היא שנתנה לי את הדחיפה האחרונה לכתיבת הפוסט. בחפצים אני מבינה. "חפצית" היתה אחת משפות האם שלי בתיאטרון (וגם בכתיבה, בייחוד ברומן טבע דומם וכמובן בחפץ לב). כחוקרת חפצים הייתי רוצה לעקוב אחרי השימוש בכל חפץ וחפץ באותן שש שעות. אבל גם כך, השורה התחתונה ברורה, והכי קל לנסח אותה בלשון מיתולוגית-דתית-מאגית: החפצים האלה, בקונקרטיות שלהם, הפכו למעין כלים של "יצר הרע", בתי גידול לפנטסיות אפלות שהיו נותרות בערטילאיותן בתהומות הלא-והתת-מודע, לולא היה להן במה להיאחז (ואגב יצר הרע והנחש המדיח, אי אפשר להתעלם מן התפוח שסוגר את הרשימה).
Rhythm 0 היא מבחינות רבות, חתיכת מאגיה במערומיה, בלי מסתורין על טבעי. הצירוף של 72 החפצים, הזמן האינסופי (ושש שעות זה אינסוף קטן של חיכייה ובהייה ושעמום מציק שדוחף לפעולה) והכרטיס הקטן עם לחש הרשות וההרשאה – היה הרסני. די להתבונן בפרצופו של האיש הזה שבוחן את השולחן בלהיטות של ילד בחנות צעצועים.
והייתי רוצה לדעת מה עבר בראשה של מרינה אברמוביץ בזמן שבחרה את החפצים, מה היא דמיינה בזמן שערכה אותם על השולחן. להשוות בין התסריטים שלה לביצועים של הקהל. וגם זה אגב, קשור למאגיה (ואני לא שואלת מה עבר בראש שלכם, כי אני לא רוצה/מוכנה לשמוע את כל התשובות).
מול השולחן. בלהיטות של ילד בחנות צעצועים.
3. אומץ
זה לא אומץ, אומר בן זוגי בזלזול, אומץ זה ללמד בירוחם (או משהו כזה, לא סגורה על הפרטים). אני מבינה למה הוא מתכוון, ויכול להיות שזה לא אומץ להחליט על מיצג כזה – אלא פזיזות, יהירות, טמטום, משאלת מוות, השד יודע. אבל כדי להתמיד בו במשך שש שעות צריך אומץ במובן הכי פשוט וישיר של המילה, כמו ב"ביצים מפלדה" ו"בלי למצמץ" וכל הביטויים האחרים. וזה לא שהיא מתנתקת רגשית. היא לגמרי נוכחת. היא לא מסתירה את הכאב, אבל היא גם לא נרתעת למרות הסכנה והמוות שנמצא במרחק ירייה (חוסר פחד מהמוות זו הסגולה האולטימטיבית לפיה נמדד אדם בסאגות האיסלנדיות).
מתוך המיצג
וזה אומץ גם בגלל הדמיון. כי כמו שהפנטסיות האפלות ניזונות משש שעות ושבעים ושניים החפצים, כך גם הפחד: הפחד הוא מעין תמונת ראי של ההתעללות, עוד טפיל שניזון גם מהפוטנציאל של החפצים וגם מהשימוש שכבר נעשה בהם. גם הוא משגשג באפס מעשה הזה של השש שעות. ואברמוביץ מודעת לסכנה. היא לא טיפשה והיא לא משתוקקת למות. איך אני יודעת שהיא לא משתוקקת למות? כי ברמת הסיכונים שהיא לקחה על עצמה, היא היתה כבר מזמן בין המתים לולא רצתה לחיות. ובמקום זה היא נראת צעירה בגילה בכעשרים שנה ומתפוצצת מאנרגיה.
ויש עוד נקודה: שני הוריה של מרינה אברמוביץ היו פרטיזנים מעוטרים. זו לא סתם עובדה ביוגרפית (בהנחה שיש דבר כזה) אלא עניין שהיא נדרשת אליו שוב ושוב. ובזיקה המיצגית אל השוליים ואל החתרנות ואל הסיכון, מהדהדת כנראה, גם הבחירה של הוריה, במין טלפון שבור. אני לא מדברת פסיכולוגיה. זה לא התחום שלי או שלה, היא רואה את עצמה כשאמנית, וההערה הזאת בהתאם, היא לגמרי מיתולוגית.
*
4. איך זה התחיל (או עוד משהו על פרטיזנים)
לסֵפר התערוכה מצורף דיסק אודיו עם מעין הקדמה / הדרכה של מרינה. ברצועה הראשונה היא מספרת איך זה התחיל: בילדותה ציירה בצבעי מים ופסטל. בגיל ארבע עשרה הרגישה בשלה לעבור למשהו יותר רציני. היא בקשה מאביה לקנות לה צבעי שמן ליום הולדתה. אביה שלא הבין באמנות פנה לחבר, פרטיזן לשעבר בשם פילו פיליפוביץ, שהפך לצייר בפריז. הם קנו ביחד בדים, צבעים, מכחולים וכל השאר, והביאו הכל לחדר הקטן שבו ציירה. פיליפוביץ החליט לתת למרינה שיעור בציור: הוא חתך פיסת קנבס אקראית והניח אותה על הרצפה, סחט לתוכה דבק וצבעים שונים, שפך על הבליל טרפנטין וגפרור בוער – והכל התפוצץ. "זאת שקיעת שמש," הכריז פיליפוביץ והסתלק. "זה היה שיעור הציור הראשון שלי והוא היה די מרשים," אומרת מרינה. היא לא נגעה בבלגן. אחרי שהיצירה התייבשה (במשך ימים רבים) היא סימרה אותה לקיר. זה היה באוגוסט והיא נסעה עם הוריה לים. בזמן שנעדרה זרחה שמש ישירה על התמונה והכל נמס פחות או יותר.
והתובנה שתנחה את חייה כמיצגנית נזרעה כבר אז: "לא חשוב התוצאה, העיקר התהליך".
ב Rhythm 0– התובנה נדחפת לקצה: הלא חשוב התוצאה (גם אם היא מוות?) העיקר התהליך.
*
5. קורבנוּת יזומה
בדיסק המצורף לספר טוענת מרינה אברמוביץ שהיא לא נאנסה רק בגלל ש"זו היתה פתיחה נורמלית, עם קהל נורמלי, אנשים הגיעו עם נשותיהם." ונשאלת השאלה, איך אותם אנשים "נורמליים" לא התביישו להתעלל בה בנוכחות נשותיהם? ועוד שאלות: מה אני הייתי עושה לו הייתי שם? באיזה שלב הייתי מתערבת?
ואחרי כל מה שכתבתי על אומץ ומורשת קרב משפחתית – אי אפשר להתעלם מהקורבנוּת של Rhythm 0. קורבנוּת יזומה, קיצונית ומתעתעת. כי בסופו של דבר אברמוביץ היא זו שיזמה את "המשחק" וקבעה את כלליו.
בין הדברים שהחזירו אותי לRhythm 0 , אולי המשמעותי שבהם, היה הכצעקתה האתר החשוב הזה שאני קוראת מרגע שעלה בכאב ובפליאה. כי Rhythm 0 של מרינה אברמוביץ' הוא בין השאר, מיצג ההטרדות הגדול. והיא עצמה לא מתייחסת לזה בכלל: מבחינתה זהו האחרון בסדרת מיצגים (קדמו לו Rhythm 10, 5, 2, 4), שבהם חקרה את הגוף. אני לא בטוחה כמה ההצהרה הזאת תורמת להבנתו.
ואני אישית מתעניינת בייחוד בשני דברים נוספים: אברמוביץ הלא רואה במיצג כלי שנועד לתכלית אחת – לרומם את רוחם של הצופים, איך זה מסתדר עם Rhythm 0?
וגם, במה היא בדיוק השתמשה כדי לא להצטלק (נפשית)? לא ברמה של טיפים ופטנטים (למרות שגם זה מסקרן). אברמוביץ פועלת על התפר בין אמן לשאמן. היא השקיעה יותר בהתמחות אצל שאמנים מרחבי העולם (מהאבוריג'ינים ועד לטיבטים, מדרום אמריקה ועד סיביר) מאשר בלימודי אמנות קונבנציונליים. שלוש שנים אחרי Rhythm 0 במהלך Expansion in space היא גילתה את העוצמה והאנרגיה שהיא שואבת מהקהל. וכיוון שאני לא מאמינה בתובנות-פתע – כולן מבשילות בסתר לפני שהן צצות – אני תוהה, איזה כוח היא קיבלה מקהל המתעללים? האם אפשר בכלל לסנן את הרוע, להתמיר את האנרגיה (או לפחות להתפיל אותה לשימוש)?
6. למה ברחו האנשים?
בשתיים בלילה כאמור, יצא מנהל הגלריה והודיע על סיום העבודה. זה רגע מאגי, כמו באגדת סינדלה כשהשעון מצלצל חצות. מרינה התחילה ללכת לעבר הקהל, וכולם ברחו. לכאורה זו אותה אישה, אותו מקום, אותם חפצים. רק הקסם פג. ופתאום התהפך כיוון הפחד. הקורבן הפך לקטיגור. זו רק אחת האפשרויות. אשמח לשמוע אחרות.
*
7. ועוד משהו
יש לי יחס אמביוולנטי למרינה אברמוביץ'. היא מדברת בקלישאות והכללות, פרסונת הדיווה-כוכבת רוק-רס"רית-שמאנית שלה קצת מצחיקה אותי. אבל בסופו של דבר אני תמיד חוזרת אליה. כשמדובר בגוף וזמן אין תחליף למה שהיא מפיקה מהם. שם היא אותנטית ועמוקה ומסתורית. כל כך הרבה דיברתי על Rhythm 0 – ואני לא מרגישה שהתקרבתי לפענוחה. רחוק מזה.
*
אחרי שש שנים, עדכון: מה שפרה אנג'ליקו גילה לי על Rhythm 0 לא בכוונה
*
לפוסט השני של הכאב הגדול (על בוב פלנגן)
לפוסט השלישי של הכאב הגדול – אנבל צ'ונג (חלק ראשון)
לפוסט השלישי של הכאב הגדול – אנבל צ'ונג (חלק שני)
*
זה הפוסט המאתים בבלוג. כך יצא. תודה גדולה לכולכם. זו שמחה גדולה שיש עם מי לדבר. גם על דברים כאלה.
*
ותגובות לא הולמות יימחקו.
*
עוד באותו עניין:
בגדי הכעס ואהבה – על Cut Piece של יוקו אונו (האם הקדמונית של הכאב הגדול של מרינה)
עוד פוסט על מרינה אברמוביץ (ויש גם מוסר השכל)
כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י, על אמנות הגוף בספר הדקדוק הפנימי
*
עיר-האושר 
קראתי את הפוסט בשני קולות – הוראות הביצוע הקונקרטיות של אברמוביץ', והמטא-טקסט שלך. אני קוראת כאן מרית שלא נתקלתי בה קודם – מרית שמאיימת על הקוראים, שמניחה לפיתחם סייגים. שאלתי את עצמי למה, לא הייתה לי תשובה. למה דווקא כאן.
לשאלה הספציפית ששאלת, למה הקהל ברח – כי אברמוביץ' היא חפץ שקם לתחייה. גם אני הייתי בורחת.
מאיימת? את מתכוונת בזה שלא רציתי לשמוע את הפנטסיות? כי הערת התגובות מופיעה בקצה כל פוסט כזה, ראי למשל גרון עמוק http://wp.me/pSKif-hUv
מאז ששוקי ויודעת הטביעו את סופי קאל בשתן.
והתשובה שלך לשאלה היא נהדרת.
פוסט מפחיד ומרתק, תודה,
מעורר בי המון שאלות, ומעבר לכך – מעורר תשוקה לקרוא, לכתוב ולתהות.
ווי איזה פוסט
כמה התקוממות הוא עורר בי תוך כדי קריאה בנשימה עצורה ובתקוה שהסיפור לא ילך למקומות אליהם הוא הלך כמובן.
וכן, התשובה מאוד ברורה למה הם ברחו. זה היה רגע בו הם היו צריכים לתת את הדין בפני עצמם על מה שהם עשו (בפני עצמם כי ברגע שהזמן נגמר והכוח נלקח מידיהם הם היו צריכים להתמודד עם מעשיהם) מי רוצה את זה? ועוד בנוכחות קהל?
כמו שמירי אמרה – גם אני הייתי בורחת.
כן. אפרוק אחרת את השאלה המפחידה שמציקה לי בעקבות הפוט, את השאלה איתה אני לא רוצה להתעמת מחשבתית:
האם הקרבן תמיד תמיד תמיד נקי מאשמה? באמת תמיד? האם אין נסיבות גבוליות בהן הקרבן בכל זאת תורם בדרך זו או אחרת לאיביוז שלו? מניע מהלך?
אני מכירה את התשובה הצדקנית. ובכל זאת אני שואלת, כאדם מהיישוב (יישוב הדעת, אם מתעקשים על נ.צ.).
נרחיק עדות, נגיד עד ישו. על פי הסיפור המקובל ישו ממש רצה את זה, כי האמין שהסבל שלו הוא סבל מטהר. אי אפשר לדמיין סוף אחר לסיפור של ישו.
זה סבל אידיאולוגי, סבל מארטירי.
ואולי בהפוך על הפוך על הפוך על הפוך על הפוך, מרינה אברמוביץ' מזדעקת כאן נגד הפאסיביות הנשית?
ובכל זאת, רשימת המכולת האינקוויזיטורית שלה.
שאלה חשובה: היא התחילה את המיצג כשהיא עירומה, נכון? כלומר להבדיל מהמיצג של יוקו אונו, הקהל לא גזר את בגדיה של אברמוביץ'?
כאישה מאד קשה לי לדבר על אשמת הקרבן. לא במובן הפשטני של 'הגיע לה', לאף אחד לא מגיע דבר כזה. אבל היא פירקה את הגבולות של עצמה, סילקה את השומרים ההכרחיים.
מרית, אני לא מתלונן, אבל הפוסט הזה היה כל כך משבש. והוציא ממני חלקים שהיו טמונים בי חבויים מאז שאימא שלי ניסתה להתאבד בפעם הראשונה בשנת 1963, שהייתי מוכרח לאזן את המיצג ע"י כך שאכניס אותו לפרופורציה גלובלית. להלן אירועים שהתרחשו בשנת 1974 בנוסף למיצג של מרינה אברמוביץ' בנפולי:
2 בינואר – ריצ'רד ניקסון חותם על צו נשיאותי המורה על הורדת מהירות הנסיעה המרבית בכבישים ל-55 מייל לשעה מתוך מטרה לחסוך בצריכת הדלק במהלך האמברגו של אופ"ק
18 בינואר – ישראל ומצרים חותמות על הסכם הפרדת כוחות
7 בפברואר – גרנדה מקבלת עצמאות מבריטניה
8 בפברואר – הפיכה צבאית בוולטה עילית
13 בפברואר – אלכסנדר סולז'ניצין מוגלה למערב גרמניה ואזרחותו הסובייטית נשללת
4 במרץ – המגזין "פיפל" יוצא לאור לראשונה
5 במרץ – כוחות ישראל נסוגים מהגדה המערבית של תעלת סואץ, במסגרת הסדר עם מצרים
10 במרץ – גולדה מאיר מציגה את ממשלתה השלישית בפני הכנסת
18 במרץ – מסתיים משבר האנרגיה העולמי שהטילו מדינות אופ"ק על המערב לאחר מלחמת יום כיפור
29 במרץ – החללית מרינר 10 חולפת לראשונה בסמוך לכוכב חמה
1 באפריל – ועדת אגרנט מגישה את מסקנות הביניים שלה לגבי נסיבות פריצתה של מלחמת יום הכיפורים, שגוררות את התפטרות הרמטכ"ל דוד אלעזר
2 באפריל – הגשת דו"ח ועדת אגרנט (החלקי) לממשלה.
11 באפריל – גולדה מאיר מתפטרת מראשות הממשלה
11 באפריל – פיגוע חבלני בקריית שמונה, שתוצאותיו: 18 הרוגים, בהם שמונה ילדים ושני חיילים.
14 באפריל – מוקמת האוניברסיטה הפתוחה בישראל
19 באפריל – מתרחש אסון מחניים בו נהרגים שמונה חיילי צה"ל כתוצאה מהתנגשות בין שני מסוקי יסעור מעל שדה התעופה מחניים
25 באפריל – מהפכת הציפורנים מחזירה את הדמוקרטיה לפורטוגל
6 במאי – קאנצלר גרמניה המערבית וילי ברנדט מודיע על התפטרותו לאחר שהתגלה שעוזרו ריגל לטובת גרמניה המזרחית
15 במאי – אסון מעלות: 27 הרוגים, בהם 21 תלמידי בית ספר, בפיגוע טרור של החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין, רובם תוך כדי ניסיון חילוץ של סיירת מטכ"ל
27 במאי – ואלרי ז'יסקר ד'אסטן מתמנה לנשיא הרפובליקה החמישית של צרפת
27 במאי – ז'אק שיראק מתמנה לראש ממשלת צרפת בפעם הראשונה
31 במאי – ישראל וסוריה חותמות על הסכם הפרדת כוחות לאחר מלחמת יום הכיפורים
3 ביוני – יצחק רבין מושבע כראש ממשלת ישראל, ומציג את הממשלה השבע עשרה בפני הכנסת
6 ביוני – שבדיה הופכת למונרכיה חוקתית
13 ביוני – ברזיל ויוגוסלביה מסיימות בתיקו 0 – 0 במשחק הפתיחה של מונדיאל 1974
14 ביוני – ברזיל ויוגוסלביה מסיימות בתיקו 0 – 0 במשחק הפתיחה של מונדיאל 1974
17 ביוני – ה-IRA מפוצץ מטען חבלה בפרלמנט הבריטי
7 ביולי – גרמניה המערבית מנצחת את הולנד בתוצאה 2 – 1 במשחק הגמר של מונדיאל 1974
20 ביולי – כוחות טורקיים פולשים לקפריסין
24 ביולי – פרשת ווטרגייט: בית המשפט העליון של ארצות הברית קובע פה אחד שלנשיא ריצ'רד ניקסון לא הייתה סמכות שלא למסור את קלטות הבית הלבן שנדרשו לעדות ומורה לו למסור אותן לתובע המיוחד שחוקר את הפרשה
27 ביולי – פרשת ווטרגייט: הוועדה המשפטית של בית הנבחרים האמריקאי מצביעה 27 בעד מול 11 נגד בסעיף ההדחה הראשון נגד הנשיא ריצ'רד ניקסון: הפרעה לצדק
30 ביולי – פרשת ווטרגייט: נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון מוסר את קלטות הבית הלבן כפי שנדרש על ידי בית המשפט העליון של ארצות הברית
8 באוגוסט – נשיא ארצות הברית, ריצ'רד ניקסון, מודיע על התפטרותו בעקבות פרשת ווטרגייט
9 באוגוסט – נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון מתפטר
15 באוגוסט – יוק יונג-סו, אשתו של נשיא דרום-קוריאה נהרגת בנסיון התנקשות בבעלה, נשיא דרום-קוריאה פארק צ'ונג-הי, על ידי מרגל צפון-קוריאני, במהלך חגיגות יום העצמאות
10 בספטמבר – גינאה ביסאו זוכה בעצמאות מפורטוגל
12 בספטמבר – המהפכה האתיופית הדחת קיסר אתיופיה, היילה סלאסי
15 בספטמבר – המטוס בטיסה 727 של אייר וייטנאם עם 75 איש עליו, נחטף ומתרסק על המסלול בניסיון להנחית אותו
21 בנובמבר – בפאבים בברמינגהם שבבריטניה נהרגים 21 איש מפצצות שהטמין ה-IRA. "שישיית ברמינגהם" נידונו למאסר עולם בעקבות האירועים, אך זוכו לאחר שנים בכלא
24 בנובמבר – התגלתה "לוסי", שלד מאובן של אדם קדמון, אוסטרלופיתקוס אפרנסיס מספר קטלוגי AL 288-1, שגילו בערך 3.2 מיליון שנים.
13 בדצמבר – מלטה הופכת לרפובליקה
22 בדצמבר – תושבי האיים גראן קומור, מוהלי ואנג'ואן שבאוקיינוס ההודי מצביעים בעד הפיכתם למדינה עצמאית (לימים קומורו). תושבי האי מיוט מעדיפים להישאר תחת שליטת צרפת
25 בדצמבר – העיר דרווין שבאוסטרליה נחרבת בסופת ציקלון
בנוסף לאירועים האלה האנים האלה מתו בשנת 1974:
15 בינואר – יוסף סרלין, חבר כנסת ושר מטעם הציונים הכלליים וגח"ל (נולד ב-1906)
31 בינואר – סמואל גולדווין, מפיק אמריקאי (נולד ב-1879)
4 בפברואר – סאטינדרה נאת בוז, פיזיקאי בנגלי (נולד ב-1894)
23 בפברואר – הנס ברנד גיזביוס, מאנשי קשר העשרים ביולי (נולד ב-1904)
24 בפברואר – בנימין זאב פון וייזל, ממייסדי התנועה הרוויזיוניסטית (נולד ב-1896)
17 במרץ – לואיס קאן, אדריכל אמריקאי (נולד ב-1901)
2 באפריל – ז'ורז' פומפידו, נשיא צרפת (נולד ב-1911)
24 במאי – דיוק אלינגטון, מוזיקאי ג'אז אמריקאי (נולד ב-1899)
9 ביוני – מיגל אנחל אסטוריאס, סופר גואטמלי, זוכה פרס נובל לספרות (נולד ב-1899)
18 ביוני – גיאורגי קונסטנטינוביץ' ז'וקוב, מצביא סובייטי (נולד ב-1896)
22 ביוני – דריוס מיו, מלחין ומורה יהודי-צרפתי (נולד ב-1892)
1 ביולי – חואן פרון, נשיא ארגנטינה (נולד ב-1895)
3 ביולי – ג'ון קרואו רנסום, משורר, מסאי ופרשן חברתי אמריקאי (נולד ב-1888)
4 ביולי – אמין אל-חוסייני, מנהיג פלסטיני (נולד ב-1895)
9 ביולי – ארל וורן, מושל קליפורניה ונשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית (נולד ב-1891)
11 ביולי – פר לגרקוויסט, סופר, חתן פרס נובל לספרות לשנת 1951 (נולד ב-1891)
29 ביולי – אריך קסטנר, סופר גרמני (נולד ב-1899)
29 ביולי – מאמא קס אליוט, מוזיקאית (נולדה ב-1941)
8 באוגוסט – באלדור פון שיראך, מראשי המשטר הנאצי בגרמניה (נולד ב-1907)
26 באוגוסט – צ'ארלס לינדברג, מחלוצי התעופה, הראשון שחצה את האוקיינוס האטלנטי בטיסת סולו ישירה (נולד ב-1902)
4 באוקטובר – אן סקסטון, משוררת וסופרת אמריקאית שהתאבדה (נולדה ב-1928)
5 באוקטובר – זלמן שזר, הנשיא השלישי של מדינת ישראל (נולד ב-1889)
9 באוקטובר – אוסקר שינדלר, תעשיין, חסיד אומות העולם (נולד ב-1908)
12 באוקטובר – פינק אנדרסון, זמר בלוז וגיטריסט אמריקאי (נולד ב-1900)
13 באוקטובר – אד סאליבן, מנחה טלוויזיה אמריקני (נולד ב-1902).
24 באוקטובר – דוד אויסטרך, כנר יהודי-רוסי, (נולד ב-1908)
13 בנובמבר – ויטוריו דה סיקה, במאי סרטים איטלקי (נולד ב-1901)
13 בנובמבר – קארן סילקווד, פעילת זכויות עובדים (נולדה ב-1946)
25 בנובמבר – ניק דרייק, מוזיקאי בריטי (נולד ב-1948)
26 בדצמבר – פריד אלאטרש, זמר ערבי (נולד ב-1915)
בתוך הקונטקסט הזה אני יכול להכיל את המיצג של מרינה אברמוביץ'. תודה.
תמי, זו שמחה לדבר, גם על דברים כאלה, ויאללה.
אסתי, תודה, ואת מזכירה לי את ילדי הגן ששמעו בפעם הראשונה על השואה, ואמרו "אבל זה רק סיפור, נכון?"
מירי, ברור שהקורבן לא תמיד נקי. (המקרבן לעומת זאת תמיד תמיד אשם). ובמקרה של מרינה – אין ספק שהרשימה שלה מתגרה, אם לא מזמינה. לא סתם היא נפתחת באקדח וקליע ומסתיימת בתפוח. קצת נוצות וענבים לא יכולים לאזן את תועפות הסכינים, ואחד הפריטים שקפצו לי זו הגופרית, שלא קשורה לשום דבר חוץ מלשטן.
ולא, ממש לא, היא התחילה את המיצג לגמרי לבושה. זה הם שחתכו לה את הבגדים!
ובאמת עוד לא הצלחתי לפצח את עניין הסבל אצל מרינה, כי לא מדובר בסימון וייל אלא באישה שכולה עסיס ולפידות. ודרך אגב – היא מדברת על המיצג הזה בתערובת של כובד ראש ושלווה שיש בה גם קורטוב של נחת וסיפוק.
(ובשתי השורות התחתונות את גם עונה לעצמך דרך אגב, למה לא רציתי לשמוע את הפנטסיות.)
דודו, וואו! (ובשביל מה כתבתי אזהרה!?)
מרית, האזהרות שלך היו רק הממתקים שפוזרו בדרך אל בית המכשפה.
מרית- כרגיל תודה. אפילו שאיכשהו הפוסט הביא אותי לידי בחילה. הכרתי את סיפור המיצג הזה והזדעזעתי ממנו כבר בעבר (וגם מהעובדה שלפחות בתיעוד שאני ראיתי יש תחושה שהגברים הם אלו שחגגו יותר מהנשים בסביבה) אבל איכשהו הפעם זה צרם לי עוד יותר- אולי כי אני אמא לבת, ופתאום כל פוטנציאל התעללותי באישה חורה לי יותר.
זה מזכיר לי את החלק הסופי של העבודה "ארטבייט מאכט פריי …" של דודו מעיין וחבורתו העכואית ובסופה השחקן הערבי (שהיה בתחילתה המדריך במוזיאון לוחמי הגטאות") עומד עירום על השולחן העינויים והניסויים שהוצג באותו סיור ולצווארו קשור חבל דק ובסופו פותחן לבקבוקי בירה. וישנם בקבוקי בירה ליד (לא זוכרת בדיוק אם על השולחן או ליד- ראיתי את זה לפני מעל ל 15 שנים) ואם בא לך להתרענן קצת בתום אותן שעות ארוכות ושואתיות וישראליות ופולניות אז אתה מחוייב לתפעל את אותו קולר שלצווארו של השחקן העירום שלדעתי גם רץ במקום ואולי אף הילקה את עצמו (? זכרון או המצאה שלי?) ואני זוכרת את עצמי בת 16 בערך – לא ממש שתיינית בירה ומזועזעת מכך שבהדרגה אנשים מתקרבים לאיש המזיע והעירום הזה לשתות בירה שאם לא הייתה מוצעת להם- בוודאי לא היו חשים בחסרונה או מעלים על דעתם לשתות אותה, ושם הבנתי פיסית לראשונה את הקונפליקט הזה בין המותר והבהמה, כאילו ברגע ש"מותר"/מתאפשר לאדם להיות בהמה הוא שש לעשות כן, ואולי עושה אני עוול לבהמה כי אינני חושבת שיש בה רשע לשם רשע.
ונחזור למרינה, הקרבתה של מרינה אברמוביץ' בין אם נעה בין מאזוכיזם או נטיה התאבדותית לאידאליזם, בסופו של דבר מדגימה את הסדק שבהזדמנות ה"חזק" להתעלל בחלש ממנו, סדק שנוכל לזהות בכל כך הרבה מצבים בחיים ואולי זה נשמע קר להפוך זאת להדגמה ותו לא, אבל באיזשהו מקום כנראה שיש בה את החוזק הפנימי להיות החזקה בתוך החלשה או לחוות את החזקה בתוך החלשה- או אולי זו הדרך שלי לפתור אותה מן החולי שהבחיל אותי קודם לכן. כי אם נתייחס למיצג כמעין מיקרוקוסמוס הרי היא הייתה בו אותו מתכנן ראשי בכל "תכנית העל" ששם את התפוח על העץ ואת אדם וחווה והנחש בסביבה, אז יש כאן איזשהו מעגל חוזק-חולשה שמרתק להתבונן בו.
ליל מנוחה. ותודה שוב על ההשראה , השיתוף והחכמה.
ש.צ
גם אני נדרשת פה לעניין הקורבן. העיסוק שלי בימים האלה הוא ברווחים של הקורבן – אני לא מתעסקת באחריות כרגע. נניח שאין לקורבן שום אחריות. אבל מרגע שהפכת לקורבן, האם אתה מתמסר לעמדה הזאת? האם היא מעניקה לך משהו שגורם לך לרצות להשתהות שם?
יש לי תשובה כרגע, אבל השאלה מעניינת ממנה. אברמוביץ' חוזרת לעמדה הזאת, ונדמה לי שגם היא נוגעת בשאלה שוב ושוב.
התשובות של אסתי ושל מירי טובות בעיני. השינוי הפתאומי בכללי המשחק מאוד מבהיל.
ואהבתי את הטקסיות של החפצים והזמן, ואת ההתעכבות שלך על שניהם. המבנה מעניין אותי לפעמים יותר מהתוצאה.
דודו, כבר מזמן חשדתי שאתה לא יודע לשמור על עצמך. זה מדאיג.
שרון, 'תגעגעתי!
בעניין ארבייט מאכט פריי – הדחקת את החלק הכי גרוע. כי מלבד פותחן יש לו גם מקל והוא מדרבן אנשים להכות אותו והם מכים. שמעתי אותו מדבר על זה (אולי בסרט התיעודי שאשר טללים עשה על ההצגה?) והוא מספר כמה זה כואב, הוא מזועזע מהקלות שבה הם נענים לקריאה. אבל שם זה הרבה יותר מורכב, או בכל אופן מורכב באופן אחר, כי ראשית זו הצגה על השואה ובו בזמן הצגה על הגזענות הישראלית, וזה קורה בסופה, והיית מצפה שהקהל יפַתח איזו מודעות, ושנית, למרות שזאת הצגה מדהימה ופורצת דרך מכל בחינה, זו עדיין הצגה, מי שמבקש שיכו אותו הוא כאילו "לא אמיתי" הוא רק דמות והוא רוקד, כאילו הוא שמח ונהנה, ואז המכות הן גם לא אמיתיות, הן חלק מ"הצגה". זה נשמע פתלתול ומופרע, אבל זו עוד דרך להסיר עכבות.
ואני חושבת שאת צודקת לגבי אברמוביץ. היא ללא ספק מצאה מקור של עוצמה בתוך החולשה, וזה אחד הדברים שמרתקים בה. ותודה לך.
רוני, תודה, אבל אברמוביץ היא באמת מקרה ייחודי. הקורבנות שלה מאד מתעתעת. בעבודות שלה יש רומנטיקה של ספורט אתגרי, התלהבות (אדרנלין) מסיכונים, ובו בזמן גם צד רוחני. לא לחינם היא למדה אצל כל השאמנים האלה. היא לא ניגשת לזה בלי הכנות מאד מדוקדקות, גם פיסיות וגם נפשיות, ומהבחינה הזאת היא דומה לפאקיר.
ובכלל – העבודה הזאת כל כך מדברת עם הפסיביות הנשית לכאורה, אבל איכשהו קשה לי לקשר את זה למרינה. באחת העבודות שלה (במסגרת פרוייקט רב-אמני על פורנו ואירוטיקה) היא מצאה סיפור בלקני נושן שבו בזמן שיטפון, הנשים רצות לשדות וחושפות את אבר המין שלהן כדי להבהיל את האלים. וכשהיא מספרת על זה היא ספק מתפלאת ספק מתמוגגת מעוצמת הפחד שמעורר אבר המין הנשי.
לא אהבתי אז את נסיונם של אמנים פלסטיים לנסות לביים ציור (מיצג) לא אוהב גם היום (עודף טכנולוגיה) מביא ל-0 מעורבות של האמן בעשיה
אני עדיין אוהב כמה קטעים מהסרטים של פיליני כמו סטיריקון שנראים כאמנות מיצג טובים ביותר
מוטי, אם תגיד למרינה אברמוביץ שהיא לא מעורבת בעשייה, היא תתפקע מצחוק או תתלוש את שערה. הרי התערוכה הענקית שלה נקראת The Artist is Present כלומר, "האמנית נוכחת", זו התשתית של החיים והאמנות שלה. (אני אגב, אוהבת את אמנות המיצג גם מסיבות הפוכות. בגלל שהיא בסופו של דבר אמנות המחשבה, למשל).
ופליני הוא נפלא, אבל זה יותר תיאטרון ממיצג.
יש לי כמה מחשבות פרומות מדי לגבי נושא הכאב וההתמודדות איתו, אבל לגבי עניין הבריחה –
אני חושבת שאני הייתי בורחת משם, גם אם לא הייתי עושה דבר, רק כדי לא להיות האחרונה שתישאר איתה בחדר. כי כשזה קהל, ניחא, אבל בסוף, תמיד נשאר המישהו האחרון הזה, שצריך להביט לה בעיניים, ואני מבחינתי הייתי עושה הכל כדי לא להביט.
יותר מהכל מרתק אותי מה היה הרגע ששינה את הקהל, כקבוצה. כי מהתיאור זה נשמע שהיה רגע כזה, שהקסם בו עבד, ואוסף הפרטים הפך לגוף אחד, עם אנרגיה משותפת של הרס.
מרית קרובתי,
האם מרינה אברמוביץ' הזכירה אי פעם קשר בין 0 Rhythm ובין ספרהּ הנודע למדיי של פולין ריאז' (o/0), המתאר תהליך די דומה?
עוד דבר, האסוציאציה המיידית שלי למה שארע בגלריה לוקחת אותי לדבריו של ז'ן אמרי במסה "העינויים" הלקוחה מספרו "מעבר לאשמה ולכפרה". כתבתי עליה מעט כאן: http://wp.me/pJa8q-gz7
הוֹ, המאה העשרים, כמו שכתבה סימון וייל: "לא היית יכולה להיוולד בזמן טוב יותר, שבו הכל אבד".
פוסט יפה.
הוא נוגע בשאלה שאני שואלת את עצמי לגבי אברמוביץ מאז שהכרת לי אותה: למה? מה היא רוצה להגיד בזה? אבל בעיניי השאלה הזו רחבה יותר מהמיצג הזה והיא נוגעת בכל העבודות שבהן אברמוביץ מזיקה לעצמה, ולא רק באלו שבהן היא מרשה לאחרים לפגוע בה.
הפורמליזם הטיקסי של מרינה אברמוביץ' מול הפורמליזם הטיקסי של סופי קאל. החיבור האסוציאטיבי בין שתיהן נעשה דרך מחיקת הגבולות פנים/חוץ. במקום עור שיבדיל בינן לבין הסביבה הן נאחזות בתבנית צורנית אחרת, מוקפדת, מילולית: כללים במקום עור. מרינה אברמוביץ' בודקת את גבולות הגוף הפרטי במרחב הציבורי, סופי קאל בודקת את גבולות התודעה הפרטית במרחב הציבורי.
מעין (איזה יופי שבאת), גם תשובת הבריחה שלך מעולה, אם כי נראה לי שזה בדיוק מה שהיה משאיר אותי בחדר.
וקהל בכלל נוטה להיות יישות קולקטיבית (זה קצת מזכיר לי את הויכוח אם כוורת זה אורגניזם אחד, או כל דבורה לעצמה). יש הצגות שבהן לא ברור אם מותר לצחוק, והצגה כזאת יכולה לעבור בדממה מתוחה, אבל אם מישהו בעל בטחון צוחק, זה כאילו משחרר את כולם. אני חושבת שאפקט ההתעללות הראשונה דומה לאפקט הצחוק הראשון. אנשים מסיקים שמותר. אבל דווקא כאן היה פיצול. חלק ניסו להגן עליה.
וגם הפרומות מעניינות אותי.
שועי, את ריאז' קראתי מזמן, אבל לא נראה לי שיש קשר. מרינה בכלל היא לא טיפוס אינטלקטואלי. יש דמיון מסוים ב"עלילה" אבל המרקם שונה. אמרי לעומת זאת מאד רלוונטי לצד הקהל…
מיטל, חן חן. ושאלת הכאב מציקה גם לי. לא כל כך מה היא רוצה להגיד, אלא אפילו סתם "למה?" כאילו שאין די כאב לא מוזמן בעולם, שצריך להוסיף משלנו. אבל דווקא בפוסט הכאב הבא שאני מתכננת יש תשובה די מושלמת. והשיחה המרתקת שהתחילה כאן בהחלט מקדמת אותו בתור.
מירי, נכון.
מעניין שהיא שמה מצלמה אבל למה עצם של כבש?…
פוסט מרתק ולא קל, בהחלט מרעיד לפרקים. משער שעלו שם ובכלל, כמו שלי עכשיו, קונוטציות הקשורות למין, גוף, אישה, גופה וכ"ו בהקשר לאישה החיה ולא זזה, וממתינה לכאב שעלול להגיע, בשילוב אביזרים, חפצים, דוממים שונים ואפשרות מגע של אלו בה. די מצמרר. תמיד איכשהו דברים כאלו גורמים לי או לנו להטיל ספק בחלק מהמיצג, האם הוא הגיע לקיצוניות כזו שאיבד מה"טעם" שלו, למשל עם האקדח, הסכינים, אבל אני מניח שיש קונפליקטים בין "טעם" והקונספט המייצגי שבא לשבור קונספציות מוכרות וסביבה חמימה ונוחה ובורגנית ומוכרת וכ"ו.
מזל טוב על הפוסט המאתיים. זה ללא ספק מהבלוגים היותר ייחודיים מרתקים ואחרים ברשת הישראלית, לא תמיד יש לי מה להוסיף או להגיב אבל אני תמיד קורא. את מצטיינת. תודה.
עצם כבש=קרבן אולטימטיבי, 'ואיה השה לעולה'?
ושרון הזכיר לי ששכחתי לברך אותך לרגל הפוסט המאאתיים! 'עיר האושר' הוא הבלוג האהוב עליי ביותר. ארץ פלאות.
מרית, תודה, הדאגה שלך מחממת את ליבי.
ואחרי שהוחם לי ובלי קשר, הרי שלהפתעת כל הסובבים אותי אני
מסוגל לדאוג לעצמי, כן, אני יודע, לפעמים הדבר מפתיע גם אותי.
מרית, ברכות למאתיים… (המשמחים שבעתיים)
כבן כפר (מושב ליצים/ עם הרבה קוצים/ קצת כמו סנט סבסטיאן עם החצים) — אין ספק שהעיר הגדולה שאליה אני יוצא היא עיר האושר.
שרון, זה מקסים שאתה קודם כל רואה את המצלמה. כל אחד מכוון למשהו אחר. המעניין הוא שהם צלמו אותה בשלבים שונים ונתנו לה להחזיק את התיעוד כשהוא מופנה כלפיהם ובכל זאת הם כאילו לא קלטו מה הם עושים.
"טעם" זו אכן מילה בורגנית והמיצג (הנוכחי ובכלל) לא סופר אותה, אבל העבודה מעלה שאלות אתיות ואנושיות שלא מסתלקות בקלות כזאת. וגם אם מסכימים שזו זכותה "אין בזה משום נחמה גמורה" (עגנון).
ותודה על הברכות, אני מאד שמחה שאתה בא לכאן.
מירי, (שוב) צודקת, בעניין עצם הכבש, וזה מחזיר אותי לתחושה הלא נוחה של המאגיה. לפי חוקי הכישוף זה כמו להזמין אסון. ולא יכול להיות שהיא לא ערה לזה עם כל ההשכלה השאמניסטית שלה.
וְוואו, זה כבוד גדול (ואחריות) להיות הבלוג האהוב עלייך. את אורחת מאד יקרה פה.
ושועי יקרי, מה עוד אפשר לבקש? רק שתמשיך לשוטט פה.
מהמחשבות הפרומות:
פחות מהכיוון של האומנות ויותר מכיוון הכאב:
כשהייתי נערה, התמחתי בצד התחרותי של אומנויות הלחימה, ובמסגרת אימונים רבים עברתי מה שכונה "אימון ספיגה". היינו עומדים, ממוגנים חלקית, מול טור של חברים לקבוצה, וסופגים בעיטות. תמיד בהתחלה העיטות היו עדינות, המחסום הראשון בעניין הזה תמיד היה של הצד המתקיף – איך לעמוד מול אדם אחר, חבר, ולהכאיב לו במתכוון, כשלסופג אין יכולת הגנה. אבל המחסום הזה היה נשבר יחסית מהר, בעידוד המאמנים תמיד. שאר המחסומים היו של הסופג. אלא היו אימונים קשים מאוד, פיסית, אבל בעיקר רגשית. אבל תמיד יצאתי מהם באיזושהי תחושת ניצחון.
אחר כך הפכתי להיות מאמנת, והובלתי תלמידים באותה דרך. ידעתי שלפעמים אני אקח אותם אל הכאב, ואדרוש מהם התמסרות מוחלטת. לא היה קל לראות אותם נשברים, אבל השבירה היתה הכרחית.
אף פעם לא היה לי קל עם האימונים האלה, לא כמתאמנת ולא כמאמנת.
העניין הזה פרום כי אני לא יודעת לאן לחבר את זה בדיוק. אבל באיזשהו מקום אני רואה איזשהו חיבור – משהו בטקס החניכה, בידיעה שלה שהיא יצאה מהתופת הזו, ויכולה להסתכל לתוקפים שלה בעינים, לדעת שגם את זה היא שרדה.
(ובאותו הקשר של אומנויות לחימה, ואפרופו הבריחה של הקהל – הדבר המפחיד ביותר ביריב, במהלך קרב, הוא לראות אותו קם אחרי מכה רצינית. לוחם שמצליח לחטוף, ואז לחזור להילחם, הוא מאיים בהרבה מזה שלא חטף.)
יופי שחזרת. אני שמחה על המסלול שסימנת שבו אפשר לשאוב כוח מכאב ולא סתם לשרוד אותו. ואני בטוחה שזה נכון לגבי העבודות שבהן היא מכאיבה לעצמה. אבל כאן זה שונה. במקרה שאת מתארת – גם אלה שהתקשו לבעוט האמינו שהם פועלים לטובת אלה שהם מכאיבים להם. זה היה הדדי וגם מבוקר כחלק מדיסיפלינה. ומן הסתם גם החליפו צדדים (כלומר הבועטים והנבעטים). אבל ההתעללות באברמוביץ לא היתה חלק מדיסיפלינה, אלא להפך, שחרור כל עכבות, והיא יכלה להסתיים במוות או במום. אני בטוחה שאיש מן המתעללים לא חשב שהוא פועל לטובתה. הם לא ראו אותה בכלל, היא היתה הצעצוע החי שלהם. זו בדידות ואימה, לא סתם שערה הלבין. אני חושדת שהיא לא צולקה בגלל שגם היא לא התייחסה אליהם כבני אדם ולכן לא נבגדה. הם היו עוד כוח טבע, אימתני במיוחד, שבאמצעותו בדקה את עצמה.
כשכתבת שהיא לא התייחסה אליהם כבני אדם, עלה לי משהו.
באיזשהו מקום היא השתמשה בהם. היא יכלה לצפות, במידה לא מבוטלת, מה יכול לקרות, לאן דברים יכולים להגיע, להם לא היה מושג. הם היו מושא המניפולציה. לה היה הכוח בידיים – כי היא זו, שבפעולות שלה, שינתה אותם, הוציאה מהם משהו שהם בכלל לא היו מוכנים לו.
וככל שהיא נפגעה מהם יותר, וככל שיותר אכזריות יצאה מהם – ככה הכוח שלה עליהם, הכוח של האמנית על הקהל, גדל. יש לי תחושה שכמה אנשים בקהל ההוא יצאו מצולקים הרבה יותר ממנה מהאירוע הזה. האשמה היא צלקת עמוקה להפליא.
(וצדקת, באמת נחמד העניין הזה של הקריאה הפעילה… 🙂 )
מ
אני חושבת שאת צודקת. מדהים. (תחושה של סיפור בלשי, כשהרוצח הוא האיש הכי פחות חשוד).
*
והמקרבנים עדיין אשמים, במה שעשו.
מרית,
מזל טוב על הפוסט המאתיים (במבטא ירושלמי, סיל-טה-פלה..)
הדם הניגר מעורר בנו חלחלה, אנחנו נתקפים זוועה, חלקנו מקיאים, מסרבים להכיל את האימה כשרואים גופה מיוסרת בלינץ', שרופה בהצתה עצמית.
אנחנו אפילו מסרבים לחזות ברצח הבשר שחלקנו אוכלים ומעדיפים אותו בעטיפת צלופן.
הרחקנו את המלחמות ממטחווי סכינים ולימדנו אותה לירות פצצות מרחוק, הטלוויזיה משקרת כשהיא 'מביאה את תמונות ההרוגים והפצועים', היא בעצם מרחיקה אותם, עוטפת אותם בצלופן.
פעולתה של מרינה מקרבת. מנכיחה, כך נדמה לי, פוצעת בגופינו כפי שהיא פוצעת בגופה. הבקשה שלה היא לבוא ולהשתמש בדומם מסביב כדי לפעול במקומה, דרכה, את פעולתינו על עצמנו, שאנחנו דומים לה, שאנחנו היא בעצם. ולכן בתחילה יש ניסיון להזכיר לה את ההשגים שהשגנו, מגישים לה פרחים, מנסים להחזירה לציויליזציה. אבל אחר כך (כולנו) נענים לתאוות הדם הניגר, לקרניבוריות, לפרא…ומיד אחר שהנחנו את הדומם מידנו וחדלנו לפצוע בעצמנו אנחנו חשים בושה שהנה ככה עוללנו לעצמנו, דמינו ודמי אחינו זועקים מהאדמה, אנחנו מתרחקים מלאי בושה אבל גם מסופקים, השקטנו את החיה, השבענו את הפרא, גם נחרדנו כדבעי ממעשינו ומעשי שכנינו, גם מצאנו את מרינה אשמה בגורלה, כי היא השאתנו, כי היא הנחש.
כול יום יש מרינה מתגלמת באלף ואחת צורות, ההתעללות בבבשרנו עדיין נלמדת במלחמת מצ'טות במדינות אפריקה, בסכין המחטט באיברי הילדות לצורך מילה, בשוד איברים לצורך השתלות, בגופות מחוללות על רקע מלחמות סמים…
היא מרגיזה מרינה. היא עומדת ומפגינה. היא מציבה מולנו ראי. היא משתעשת בנו ומגחיכה אותנו.
שאנחנו קטנים, שכולנו רצים אחרי יונתן של יונה וולך ורוצים לראות 'ממש' כמו שאומרים במבטא אשכנזי, רוצים לראות במותו.
אני רץ על הגשר
והילדים אחרי
יונתן
יונתן הם קוראים
קצת דם
רק קצת דם לקנוח הדבש
אני מסכים לחור של נעץ
אבל הילדים רוצים
והם ילדים
ואני יונתן
הם כורתים את ראשי בענף
גלדיולה ואוספים את ראשי
בשני ענפי גלדיולה ואורזים
את ראשי בניר מרשרש
יונתן
יונתן הם אומרים
באמת תסלח לנו
לא תארנו לעצמנו שאתה כזה.
פוסט ותגובות מעניינות. ברכות למאתיים. אגב, עונג וכאב זה מבית מדרשו של פרוייד כשני הדחפים הבסיסיים המנווטים אותנו בחיים. שבעים ושתיים הזכיר לי את ע"ב השמות (שועי יסביר יותר טוב ממני). צוקרמן הייתה בכיוון הנכון לדעתי אבל שתי נקודות לכל אחד ואחד כאן. מירי צודקת. ארץ פלאות. ((:
עמנואל, "אנחנו" גורף זה כמו "הם" גורף. לא מסתדרת עם גריפות. אבל יש הרבה מה לתקן, זה ברור. ותודה על הברכות ועוד בירושלמית!
אורי, תודה כפולה ומכופלת. פלאות זה טוב. פרויד הוא מיתולוג בפני עצמו. וע"ב השמות? שועי?
מרית, שוב תודה.
היית מאמינה שבזכותך הכרתי לראשונה את מרינה אברמוביץ'? באחד הפוסטים של 'הדקדוק'…
קשה להאמין שהייתי ממשיכה להתהלך בעולם הזה בלי לדעת עליה כלל.
המיצג הזה, ספציפית, מרתק אותי בכל פעם מחדש. ודי ברור למה הם ברחו: היא כתב אישום
נזכרתי בניסוי של מילגרם, אלא שהמיצג הזה סותר קצת את מסקנות הניסוי ההוא, מסתבר שאנשים, אנחנו, לא זקוקים לציית לסמכות על מנת לעשות דברים נוראיים. מספיק לנו שהרסן הותר והעדר שועט.
שם של ע"ב אותיות הוא אחד משמות הקודש. מתואר כמי שהיה כתוב על מטה האלהים שאחז משה בידו ואשר בסודו בקע משה את ים סוף.
השם עצמו יוצא משלשת הפסוקים הבאים (ויסע-ויט-ויולך; ס' שמות י"ד, 21-19)
לגבי החלוקה עצמה וטעמיה (לקבוצות של שלוש אותיות המרכיבות את השם, השונה מאוד מסדר האותיות בפסוקים) ניתן למצאה למשל בספר פירושי התפלה לבעל הסוד האשכנזי, ר' אלעזר מוורמס (1230-1165) ובמקומות אחרים מאוחרים יותר.
אבל לא חייבים ללכת כל כך רחוק. ע"ב הוא חס"ד ללמדנו כי עולם חס"ד ייבנה
(לתשומת לב קהל התליינים שבגלריה); גם פעמים ל"ו, כנגד ל"ו צדיקים ול"ו צדיקות בכל דור ודור שמבלעדיהן אין העולם קיים (הצדיקות הן הבחנה שלי, זה מוכרח להיות כך). גם הם כנראה לא ישבו או עמדו בתוך הקהל שהגיע לאותה גלריה שבו ערכה מרינה אברמוביץ של המיצג האמור.
(-:
ג'יזס פאקינג קרייסט. אין לי מלים אחרות כרגע.
נועה, לא כולם היו מודים לי על ההיכרות הזאת 🙂 (ואני עדיין מרותקת לשנייה הזאת שבה נאמרות כמה מילים, וכמו בלחש קסם היא הופכת מחפץ לכתב אישום)
שוויק, אני דווקא חושבת שזה די דומה לניסוי. בתור המיצגנית היא היתה גם הסמכות, והיא אמרה (כלומר כתבה) להם אפילו את מילות הקסם של החוקר: "בפרק הזמן הזה אני לוקחת עלי את מלוא האחריות"…
שועי (ואורי), תודה על ההסבר. ואני לא אפול מהכסא אם זה היה המקור ל72 החפצים. מתאים לה להוסיף מקובל לאוסף השאמנים.
איתמר 🙂 (ותחזור כשיהיו לך, אני מאד מעוניינת)
מרית,
ככל שאני חושב על זה סופו של המיצג, בבריחת הקהל, מורה כי הקו בו המיצג הפך ממעשה אמנות להתעללות (מעשה אלימות) סתם נחצה כבר כמה שעות קודם לכן. כלומר הקהל בוולגריות שלו חצה את הקו הדק שבין עידון אמנותי ובין התאכזרות קרה לשמהּ. ומבחינה זאת, תגובת הקהל היתה מקבילה להתנהגות של נהג בתאונת פגע וברח, אלא שהתאונה היתה מכוונת לגמריי, לגמריי.
קצת מזכיר המון שהיה נוהג לסקול עבריינים שנדונו לצליבה,או להעלאה על המוקד, או הושמו בתקופות מאוחרות יותר בסד.
ההמון והכח כפי שהגדיר זאת אליאס קאנטי.
זה מטריד משום שזוהי הפסיכולוגיה של מי שטוענים שהם בסך הכל מילאו פקודות ופעלו בגבולות הנומוס הסביר במציאות בה נכחו.
גם הם על פי רוב בורחים ומסתתרים אחר כך.
ועל יכולתו של הקהל להרוג כבר לימדה זירת הגלדיאטורים של רומא, בה היו אריות טורפים נדונים לכל מצהלות הקהל.
שועי, אין ספק. ובאשר למילוי פקודות – שווייק כבר הזכיר את הניסוי של מילגרום. אבל העניין עם אמנות המיצג זה שהיא מסירה את הקו החוצץ (כביכול?) בין האמנות לחיים. וזה מבחינה מסוימת גם מה שהטריד את שרון רז.
האמת, תמיד רציתי להבין את משמעות הדימוי "מי זאת הנשקפה כמו שחר יפה כלבנה ברה כחמה איומה כנדגלות".
עכשיו אני מבין.
מירית, פעם ראשונה שלי פה, מרתק
לא נברתי בפוסטים קודמים עדיין, מזה יש ריח של חיים. גם אני הייתי נשאר אחרון שם. ולמה הם ברחו זה לדעתי כמו מה קרה להם שםץ והתשובה שלי – הם היו קורבן של שמאנית מכשפת שהביאה אותם בתעלול מתוחכם לפגוש בעצמם את כל מה שהיו רוצים להסתיר, או להיות נטולים ממנו.
אור, ברוך הבא! ואיזה יופי של פירוש וחילוץ ממי האפסיים של המניפולציה והאשמה. תודה.
(ורק שקוראים לי מרית, במם קמוצה, ולא כפי שכתבת)
תודה, וסליחה (מה זה מם קמוצה?)
לא חשוב אני כבר אבדוק בעצמי 🙂
זה מם שמנוקדת בקמץ 🙂
היי מרית,
ביום שבת נפגשתי עם בוגרים של המדרשה החינוכית חברתית (שאני מנהל את הלימודים בה). הם ביקשו ממני להרצות להם על משהו שונה. וההרצאה הייתה על אמנות המיצג (במסגרת קורס שלי על אמנות במאה העשרים). בחלק הארי של הלימוד עסקנו במרינה אברמוביץ' ובפוסט הזה שלך על Rhythm 0 של מרינה אברמוביץ, שלמדנו אותו כטקסט המשחזר אירוע. היה לי נוח לעבוד עם הטקסט שלך כי המחשבות שאת חושבת בקול רם מרימות כל הזמן להנחתה. והמפגש של הקבוצה עם הטקסט ומה שמתואר בו היה עוצמתי כמו התנגשות עם רכבת דוהרת. מאחר ואני עוסק די הרבה בזמן האחרון בשאלת הרוע האנושי והתמרתו, יוצא לי די הרבה להתמודד עם הדברים שכתבת בפוסט. במפגש האחרון התבלט לי פתאום המשפט הבא: "ונשאלת השאלה, איך אותם אנשים "נורמליים" לא התביישו להתעלל בה בנוכחות נשותיהם?" ופתאום שמתי לב שבעצם במשפט הזה את מותירה את הפעילות "הרעה" רק לגברים. עד כמה שאני זוכר לפי הניסיון של מילגרם אין הבדל בין גברים לנשים מבחינת הנכונות לפעול לאחר קבלת הוראה ממישהו סמכותי. האם בערב ההוא בנפולי הגברים התעללו במרינה יותר מהנשים? ומה בעצם עשו הנשים שהיו נוכחות באותו ערב במיצג?
דודו, השאלה היא מאד לעניין.
ועם זאת –
ההערה שלי לא התייחסה למיצג אלא להסבר של אברמוביץ על הסיבה שבגללה לא נאנסה. זאת ועוד: אם תסתכל על שלוש התמונות מהמיצג (מבחר אקראי אמנם, אבל ברור ועקבי) תראה שאלה גברים שעטים על השולחן כמוצאי שלל רב, וכמעט רק גברים צובאים על מרינה ועומדים בשורה הראשונה.
ואחרי כל זה, לא נותר לי אלא לצטט את פרופסור קרויצקם האלמותי מ"הכיתה המעופפת": "בכל מעשה שנעשה אשמים לא רק אלה שעשו אותו אלא גם אלה שלא מנעו אותו."
(ציטוט מדויק מהזיכרון בהשמטת מילה; במקור זה "מעשה קונדס" .)
אני שמחה שהתאוששת מספיק כדי לדבר על זה. ואני אפילו לא שואלת אם נתת קרדיט לבלוג, כי אני בטוחה שנתת.
היי מרית, אי אפשר גם להיות בטוחה שנתתי וגם (לא) לשאול אם נתתי. בשפה הפולנית (שאני מכיר מהבית) שאלת אם נתתי. אז נתתי ואפילו לינקקתי את הפוסט לאימא של אחד הבוגרים שעובדת עכשיו על יצר הרע וביקשה אותו.
דודו, דרלינג, אפשר גם אפשר. אנחנו לא לבד פה. ואולי בכל זאת זה היה מיותר.
אהלן,
מעולם לא התחברתי לסוג כזה של קומוניקציה וגם הפעם לא… 🙂
למרות זאת המייצג, או מה שזה, מעלה (אצלי) הרבה נקודות, שעיקרן לא קשור למיצג כלל אלא לדברים אחרים בכלל.
משפט חשוב ביותר הוא: "בפרק הזמן הזה אני לוקחת עלי את מלוא האחריות."
אין דבר כזה.
בנדם לא יכול לקחת אחריות למעשים של משהו אחר. זה אחד הבסיסים של מהות האנוש. כל אחד אחראי למעשיו, ורק למעשיו.
הפוליטיקה משתמשת בדרך כלל בזה, בעיקר כדי לבצע פשעים. הקצין לכאורה לוקח בעיני החיילים אחריות למעשיהם כדי שייפשעו, ולאחר מכן מתחמק כמובן מהאחריות.
גם בכיוון הפוך זה עובד. מעניקים לכפר שלם אחריות על מעשה של אלמוני, ומענישים קולקטיבית.
כמובן שגם גברת אברמוביץ לא לוקחת את המשפט הזה ברצינות ויוצאת בהאשמה נגד הקהל…
אם האחריות אצלה- היא לא יכולה להאשים אחרים…
המשפט שהיא אמרה בסוף- "קהל יכול להרוג אותך, אין ספק" הוא חרב פיפיות.
מי בעצם הקהל? ומי בדיוק יכול להרוג?
למה גברת צלה כהן (שם בדוי…) שהצמידה את הורד בקוציו לגופה של הגברת אברמוביץ דווקא היא הקהל?
היא לא בעצם האומן כאן? האין כאן יצירה שלה עצמה?
למה גברת אברמוביץ מחשיבה עצמה כמציגה, האין היא הקהל עצמו במקרה הזה?
הרי היא צופה באלם פה ביצירתה של צלה כהן (שם בדוי…) בגלריה, לא?
אז מי בעצם האשם, האמנית מכאן או האמנים משם?
מהו הקהל שיכול להרוג?
גם המשפט הבא מפי גברת אברמוביץ מהבהב כמו ניידת משטרה…
"היא לא נאנסה רק בגלל ש"זו הייתה פתיחה נורמלית, עם קהל נורמלי, אנשים הגיעו עם נשותיהם"."
זה משפט שוביניסטי לגמרי. מה, נשים לא יכולות להגיע בכוחות עצמן? זה הגברים שבאים לגלריות עם הג'קט, העניבה והבלורית וגם אישה כזה, שיהיה…? כאילו לנשים שהיו שם אין אחריות? רק הגברים השתתפו?
יש עוד מלן מה לכתוב, כמו תמיד במאמרים של מרית… אבל… 🙂
בל זאת, משפט אחרון קצר ובאותיות קטנטנות:
"באיזה שלב הייתי מתערבת?"
זה היבריס…
נכון נכון. אדם יכול להיות אחראי רק למעשיו שלו (ופתקים מעין אלו הם הלחש של השטן המדיח. ככה בדיוק הוא נשמע).
ובאיזה חן ואלגנטיות הפכת את מרינה לקהל. (נזכרתי שפעם פעם איזה מדען סגר קוף בחדר כדי לתצפת עליו. וכשהציץ מחור המנעול ראה את העין של הקוף מציצה אליו).
ולמה היבריס, כי אני מניחה שהייתי מתערבת? בניגוד לאנשים שהותקלו והתבלבלו אני בעלת נסיון – לא רק תיאורטי (אם כי גם לחשוב על מרינה זה סוג של הכנה) אלא מעשי, דרך תלמידים חסרי גבולות ופורצי גבולות שהיו לי. (לדוגמא – פעם נתתי תרגיל: לשים חפץ במקום שמנוגד לו. ותלמיד פשוט נתלה בידיים על זיז חיצוני בקיר הקומה הרביעית. באותה פעם התערבתי בשיא המהירות, אחרי שהתבלבתי בפעם הקודמת, שבה היה צריך לעבור משימוש רגיל בחפץ לשימוש לא רגיל, ואותו תלמיד בחר בראשו כחפץ. הוא כרע ברך בתפילה ותנועות הראש הקטנות הפכו עד מהרה להטחות ראש איומות ברצפה. אז לא הייתי מספיק זריזה.)
ואולי אתה צודק.
Rhythm 0 אפשרי ולא בר פענוח של ממש, תופעה ידועה לצערנו: אלימות היפנוטית. חיילים מתרבויות שוניות חווים את ההסחפות הזאת ולא רק חיילים, ילדים, תלמידים, שכנים. הכל ברמות שונות. בוריאציות.
כשהייתי מורה במדרשה, ורציתי לעזוב, היו לי כמה תלונות קטנות, ומן הסתם גם היו עלי כמה תלונות קטנות, הראש שהיה אז זימן את אחת הכיתות וביקש מהם להגיד בקול את התלונות עלי. זה התחיל מהתלונות הקטנות הראליות ובמשך שעתיים התלונות גברו ונעשו אלימות יותר ויותר, בעידודו, הפכתי לשק חבטות. אני לא זזתי מהכיסא. בסוף הוא אמר די וכולם יצאו מהכיתה. אני נשארתי יושבת על הכסא עוד שעתיים. לא אמרתי מילה. לא התגוננתי. לא מחיתי את הדם שירד מאחורי העור. כמובן שמאז לא חזרתי לשם. קבלתי התנצלות או שתיים. אבל רוב האנשים לא זוכרים את הארוע.
אומנות?
כן, מרינה אברמוביץ אמנית מחטננת בתפיסת האמנות בעיניי.
איריס, איזה סיפור נורא (ואיזה ראש טיפש!), לא משהו ששוכחים, אבל יש דרך להשאיר את זה וללכת בלי.
התכוונתי אמנית מכוננת
מזכיר לי את האמן הגרמני "בוייס" – "האובייקט" 🙂
?
Ok, in english, as usual…
My gut reaction – I'd give her a six hour strong and protective hug, block her from all harm (mainly her invite to the harm) and would be the last one to leave.
Look her straight in the eyes all the time.
And expect a blank/ an angry response from her.
But –
1. I think she would have hated me for it, the idea is a call for destruction, for violence. I'd ruin her perfect setting.
2. I am living here and now, in the space of your post and the comments
I remember when I was 18, I once was in a Korin Alal solo concert in Bet-Lesin , where she set the rhythm box to a beginning of a song and realized too late she forgot to take the guitar,
The guitar was near me, all I had to do was take it, step on the stage and give it to her, and I got frightened.
So I think I'd put a list like Dudu, only with everything that happened to me at this time…
Sadly, when I rething about it, I am not impressed by her, nor shocked by her audience…
But I am (as always) impressed by your ability to convey the human condition – and thank you for that!
And one more thing
If I think further, the subject of the performance is really the responsibility, the thinking (or lack of it) about the moment after
The abuse (or is it use?) she has been to is just the road to the point in time when the game is over (be it war, marriage, performance, younameit) and you realize you acted all this time as if it never will
and so on
…
דב, באמת אין לדעת איך היא היתה מגיבה. כשפותחים עבודה לקהל אי אפשר להחליט מה הם יעשו, זה לגמרי בידם. וכעס או לא – זה היה הופך בסופו של דבר לסיפור מאד מצחיק בפיה. אבל העניין הוא שהסיכוי שהיית עושה את זה הוא אפסי. לא רק בגלל סיפור הגיטרה. אלא שזאת בדיוק תוכנית של לאחר מעשה, כשחושבים איך הייתי צריך להתנהג. ועם עבודה כמו Rhythm 0 אין הזדמנות שנייה. אי אפשר לחזור עליה – גם בגלל כוחות הנפש (תלמידתי נטלי דביר, שציפתה את כל גופה בסלמון ושכבה על שולחן בפואיה ככיבוד – חשבה לחזור על העבודה, הפעם עם מקרופון, כדי לתעד את הגסויות שגברים לחשו לה, ומעבר למחיר ולריח – פשוט לא נמצאו לה כוחות להתמודד עם המתקפה. כתבתי על זה קצת, במיצגניות וגיבורים), וגם בגלל שברגע שהקהל יכול להתכונן (לחיבוק או לרצח) זאת עבודה שונה, יותר סרט אקשן ממיצג.
ותודה לך, מפרגן כתמיד (תשיג כבר מקלדת עברית!) אבל אני מקבלת פה – והפעם במיוחד – עזרה נפלאה מהמגיבים.
[…] העלה בזכרוני את מיצג הגוף של מרינה אברהמוביץ' Rhythm O, בו הציעה לקהל בגלריה להתעלל בגופהּ באמצעות אביזרים שונים וגילתה כי הם מוכנים לשתף עם זה […]
היי מרית, אני לא מבינה מה הזעזוע למרות שהרוע האנושי תמיד מזעזע ובאותו הזמן חלק מאיתנו בני אנוש רעים וטובים גם יחד, לייליים ובוקריים. המיצג שתארת הזכיר לי את הסרט של פזוליני סאלו או 120 ימי סדום, למרות שאף פעם לא הצלחתי לראות אותו עד הסוף. הזדעזעתי והוא צרוב בי כמו עדויות על אכזריות במלחמות או בשואה למשל. אהבתי במיוחד מה שכתבת על האומץ. יש משהו מרטירי במה שהיא עושה, ז'אן דרק פיוטית והרסנית אבל עירכית, אנושית. כל אמן טוב צריך לתת את עורו ולהסתכן, אולי הוא סוג של גיבור, אנטי גיבור פרטיזן…פרטיזנית ושם היא אולי מתחברת להורים בעוד מקום…
שירה, עבר הרבה זמן מאז שכתבתי את הפוסט ויש קצת אבק על המחשבות שלי. הרוע תמיד מזעזע ופה נוספת הקלות שבה הוא משתחרר מקהל "תרבותי" ושוחר אמנות. אני דווקא ראיתי את הסרט של פזוליני עד הסוף וגם קראתי את הרומן של דה סאד שעליו הוא מבוסס (לא עד הסוף, כי סאד הוא סופר מאד משעמם). ויש הבדל בין ספר או סרט לבין מציאות. במקרה של סאד, אם אני זוכרת נכון, הוא כתב את הספר בבסטיליה שם נכלא איכשהו על ידי אויביו ובאותו זמן הוא חשב שהוא לעולם לא ייצא משם. הוא ניצל בזכות המהפכה הצרפתית (גם אם הפרטים לא מדויקים, זה הכיוון). אני יכולה להבין שהכעס והשנאה הזינו את הפנטזיות שלו, וזה עדיין ספר ולא מציאות. אצל פזוליני הסרט הנפלא והמחריד גלש לתוך המציאות. איכשהו זה לא מפתיע שזה הסרט האחרון שעשה לפני שנרצח באופן נורא כל כך.
ובחזרה למרינה – מרטירית, כן (יש לה גם קדושים במשפחה) ופרטיזנית, לגמרי. וגם מגלומנית, לא במובן הנבוב אלא האתגרי. אני פחות בטוחה בקשר לערכיות, לפעמים נדמה לי שזו תופעת לוואי ועם זאת יש משהו כמעט ילדותי בחוסר הגבולות שלה שתמיד נוגע ללבי.
תודה. כתבתי גם לפני אבל כנראה נמחק.
האם גם הנשים התעללו בה?
זאת שאלה מעולה שמעולם לא נשאלה, עד כמה שאני יודעת, באופן ישיר. מדברים שאמרה אברמוביץ משתמע שהגברים התעללו באופן פעיל והנשים לא עצרו בעדם. שווה לשאול ומצד שני זה היה כל כך מזמן וסופר כל כך הרבה פעמים שיכול להיות שפרטים כאלה נרמסו על ידי המיתוס.