יצא, שהנסיבות הקצת פלאיות שבהן שמעתי את הסיפור לראשונה, הדפו אותו מבועת האגדה אל שולי המציאות. וזו לא היתה הפעם היחידה שבה הסיפור פלש לחיי. אבל על כך בהמשך.
וראשית התקציר (גרסת האחים גרים): איש ואישה מצפים לילד זמן רב. מחלון ביתם האחורי נשקף גן נהדר מוקף חומה גבוהה. הגן שייך לקוסמת רבת עוצמה שכל העולם פוחד מפניה. יום אחד, בזמן שהאישה משקיפה אל הגן היא מבחינה בערוגת רפונזל נפלאה (רפונזל, או יותר נכון – רפונצל, כפי שמסביר המתרגם, הוא סוג של חסה בלשון רבים). האישה המסכנה נופלת למשכב מרוב תשוקה לרפונזל. בעלה הנואש גונב חופן למענה אבל האכילה רק מלבה את תאוותה של האישה. ובפעם הבאה שהבעל מטפס על החומה הוא נתפס בידי הקוסמת. אחרי בירור קצר היא מסכימה לספק לו רפונצל כאוות נפשו, תמורת התינוק שייוולד. התינוקת נמסרת לקוסמת שקוראת לה רפונזל ועד מהרה היא הופכת לילדה היפה ביותר תחת השמש. בגיל שתים עשרה היא נכלאת במגדל ללא דלת וללא מדרגות. כשהקוסמת רוצה לבקרה היא קוראת "רפונזל רפונזל, שלשלי שערך". ורפונזל כורכת את צמתה הארוכה העדינה כמו זהב טווי על אחד מוווי החלון ומשלשלת אותה לטיפוס. יום אחד עובר בן מלך בסביבה ושומע את רפונצל שרה. הוא מטפס על צמתה וכובש את לבה. הם מתכננים בריחה משותפת, אבל רפונצל מסגירה את התכנית בתמימותה: היא שואלת את הקוסמת איך זה שהיא כל כך יותר כבדה מהנסיך. הקוסמת הזועמת תופסת בצמתה ו"טריש טראש" גוזזת אותה ומגרשת את רפונזל למִדבר. בן המלך מטפס על הצמה הכרותה ומגיע לקוסמת. הוא קופץ מן המגדל בייאושו, אל שיח קוצים שמנקרים את עיניו. וכך, אומלל ועוור הוא נודד במשך שנים עד שהוא פוגש ברפונצל ובתאומים שילדה לו. דמעותיה מרפאות את עיניו וכולם חוזרים ביחד אל ממלכתו וחיים באושר ובשלווה.
שלוש הערות:
1. התינוקת
התמונה הזאת של מנחם כהנא (עליו כתבתי בפוסט הקודם) מטקס פדיון הבן היא לגמרי רפונזל בעיני: התינוק היפהפה על הצלחת ("מגש הכסף") והידיים הרבות הנשלחות אל החלה-צמה שיכולות כל רגע כמדומה, לסטות ולהישלח אל התינוק. זו תמונה של איסור ותשוקה. היא מצמררת, גם בגלל הקשר למכת בכורות שמצוי בשורש המנהג, ובו בזמן נסוכה עליה גם מעין הבטחה ומתיקות אגדתית.
2. גן עדן מושחת
גנה הנפלא של הקוסמת הוא גלגול של גן עדן. החסה-רפונצל ממלאת את תפקיד הפרי האסור.
לאנדרסן יש סיפור בשם "גן עדן" שבו בן מלך מוצא את דרכו לגן העדן האבוד, הנשלט בידי בת אלוהים יפהפייה. כדי להישאר שם עליו לעמוד בפיתוי במשך מאה שנים: כל ערב תקרא לו בת האלוהים לבוא אחריה ואסור לו בשום פנים להענות, או שתשוקתו תגדל עם כל צעד, עד שיגיע לעץ הדעת שבין ענפיו הריחניים היא ישנה, עירומה כולה, בת צחוק על שפתיה ודמעה בין עפעפיה. ואם לא יתאפק ויישק לה – יגורש לעולם הייסורים (כפי שאמנם קורה כבר בערב הראשון).
גם הקוסמת של "רפונזל" היא מעין בת אלוהים שכל העולם ירא מפניה. וכמו בעירומה של בת האלוהים ובפרי עץ הדעת התנ"כי, גם בירק המפתה והאסור של "רפונזל" יש משהו אירוטי. כל טעימה רק מגבירה את עוצמת התשוקה ומבטיחה את הנפילה.
אבל כאן זה מתחיל להתבלבל – לא לגמרי ברור אם הקוסמת היא מעין אלוהות פוריטנית שרוצה להפוך את הילדה לנזירה מתבודדת, או שהיא מעין גרסא נשית של יוזף פריצל הכולאת את הילדה במגדל ללא דלת כדי לספק את תאוותה, כפי שרומז הטקסט: כשבן המלך מבקש לשכב עם רפונזל מעיר המספר: "היא ראתה שהוא צעיר ויפה וחשבה: מוטב שאהיה לו מאשר לגברת גוֹתֶל הזקנה."
גם פרץ הזעם של הקוסמת לא נשמע אלוהי במיוחד: "אהה," היא לועגת לבן המלך, "באת לקחת את הגברת האהובה, אך הציפור היפה כבר אינה בקִנה ואינה שרה עוד, החתולה לקחה אותה ועכשיו היא גם תשרוט ותנקר את עיניך." יש משהו חושפני ומרושע בדימוי החתולה-הקוסמת שלכדה את רפונזל-הציפור רבת היופי.

מונה חאטום PULL – הצמה מחוברת לאמנית שמעבר לקיר. פניה מצולמים ומוקרנים במוניטור. המשיכה בצמה משנה את הבעת פניה (ותודה לכינרת מקס שהפנתה אותי לעבודה).
3. וואיט טרש
ככל שאני מתבוננת בסיפור מתקלף ציפוי הקסם של האגדה, וחושף כרוניקה של הזנחה והתעללות: הורים לא מתפקדים שמוכנים למכור את בתם עבור סם (כלומר בגלל התשוקה המטורפת לצמח שמספקת להם הזקנה), ילדה שנכנסת להריון או גרוע מזה – מקבלת לקוחות בביתה ובתמונה למעלה Frank Cadogan Cowper הפרה-רפאליטי אמנם מצייר את רפונצל כזונה.
הסוף הטוב מעולם לא שכנע אותי; כל החלק האחרון – שבו הנסיך מוצא את רפונצל ודמעותיה מרפאות את עוורונו והם זוכים באושר ובשלווה, נשמע כמו פנטסיה של הנערה האומללה: זו שגורשה מביתה, שהופרדה מבן זוגה האומלל והפצוע (שאין זכר לנסיכותו), שהרתה מחוץ לנישואין והפכה לאם חד הורית עם שני תינוקות במדבר. הכל היפר ארצי וריאליסטי, וואיט טראשי כזה, מחניון קרוונים באריזונה.
*
ועל הפעם שבה שמעתי את הסיפור לראשונה? כאן.
ועל הצד הארכיקטוני-עיצובי, כלומר על המגדל כהד וכאגרטל לצמה – עוד אכתוב. ועד אז, מגדל צמה קטן מתוך הפוסט על הגבירה והחד קרן.
מרית קרובתי,
קודם כל זאת באמת אגדה סוריאליסטית, וכמה, כמה מין ותשוקה מודחקים ומהוסים בהּ. ובכל זאת כמה אסוציציות: מן הספר "סרוונטס והיהודים" של לואיס לנדא למדתי כי Rappalo (קצת מזכיר רפונזל) בעגה ספרדית של המאה ה-17 לא היה "כרוב" בלבד אלא כינוי לאיבר המין הגברי והנשי כאחד. מה שמתחבר ל"רפונזל" מצד, ולעניין "פרי גן העדן" מצד. עוד דבר "הכרובים" כלומר דמויות המלאכים (לא הירקות העונים לשם כרובים) שסככו על הכפורת במשכן ואח"כ בבית המקדש מתוארים פעמים כבעלי פני תינוקות, או פני נערים יפים, או פני נשים.
גם כאן ישנה איזו כפילות מסקרנת ולא ברורה עד תום.
וכמובן במדרש בראשית רבה מובא כי האדם הראשון נברא דו-פרצופין (כעין אנדרוגינוס)– כל אלו חוזרים ל-Rappalo ולכפילות המינית המרומזת בו.
יותר מכך, השיער הגלוי בתרבות המסופוטמית ובעקבותיו בתרבות היהודית והאסלאמית הוא סמל למיניותה של האישה.
ההגליה למדבר, הטלת העיוורון, נדמים כאן כהטלת חוק דתי-פוריטני על המבקשים לחיות בחופש מיני; אני מניח כי אמנם זה היה המצב ברוב ערי אירופה כאשר נולדה אגדה חלומית זו.
שועי יקרי, תודה על התוספת הספרדית. ואני גם חושבת שבאיזה טלפון שבור זה שייך לסיפורים על תינוקות שנולדים מתוך כרובים/חסות.
אבל איכשהו, בגלל הפעם הראשונה ששמעתי את הסיפור ובגלל הפעמים האחרות שהוא פלש לחיים שלי (הכל בפוסט הבא) – אין בו אף טיפת סוריאליזם לטעמי. ומעניין שגם המספר אינו נוטה לסוריאליזם, כי הוא טורח לציין שרפונצל כרכה את צמתה על וו החלון לפני ששלשלה אותה, כלומר משקל הקוסמת או הנסיך לא משכו לה ישירות בשיער (אף שגם זה אפשרי. יש קטע כזה אצל פינה באוש שבו מרימים רקדנית בשערה. חיפשתי תמונה ולא מצאתי).
ומה שבאמת מטריד אותי כאן זו הכפילות של הסיפור הפוריטני על הגליה בגלל חופש מיני, וצמוד-צמוד אליו, גרסת היוזף פריצל ממין נקבה שכולאת את הילדה לתענוגותיה וכל תועפות הוויט טרש. ואיכשהו אני מסיקה מזה שהם קשורים. ברור שהם קשורים, הפוריטניות והשחיתות.
ויש גם את האגדה בגירסה הזאת:
ומעשה בשלמה המלך שהייתה לו בת יפיפייה אין כמותה בכל ארץ ישראל, הביט במזלות מי בן זוגה ומי ישאנה, וראה שהוא עני אחד ואין בישראל עני כמותו, מה עשה, בנה מגדל גבוה בים, והיה מסביבו בכל עברים מסביב, לקח בתו ושם אותה באותו מגדל הגבוה, ושם עימה שבעים סריסים מזקני ישראל, ובמגדל לא עשה פתח שלא יכנוס אדם בו, ושם בו צידה הרבה, אמר אראה פועל השם ומעשהו.
לימים היה אותו עני שהוא בן זוגה והיה יוצא בדרך בלילה, היה ערום ויחף רעב וצמא ולא היה לו במה ישכב, ראה נבלת שור מושלכת בשדה, נכנס בה בין הצלעות הנבלה להפיג צינתו היה ישן. בא עוף גדול ונטל אותה הנבלה ונשאה על גג אותו מגדל על חדר הבחורה, ושם היה אוכל העוף את בשר הנבלה, וישב שם על הגג כשהאיר השחר. יצתה הבחורה מחדרה ללכת הגגה כמשפטה בכל יום וראתה אותו בחור, אמרה לו מי אתה ומי הביאך הנה, אמר לה יהודי אני מבני עכו אני, אמנם עוף הביאני הנה, מה עשתה לקחתו והביאתו בחדרה והלבישוהו והרחיצוהו וסכתו ונתייפה מאוד עד שאין כמותו בכל גבול ישראל, ואהבתו הבחורה בלבה ובנפשה, ונפשה קשורה בנפשו, והיה הבחור חריף ומפולפל וממולח וסופר, יום אחד אמרה לו רוצה אתה לקדשני, אמר לה ומי יתן, מה עשה הקיז דם וכתב לה כתובה ומוהר מדמו, וקידשה ואמר עד ה' היום ועדים מיכאל וגבריאל. בא עליה כדרך כל אדם ונתעברה ממנו, כשראו אותה הזקנים מעוברת אמרו לה כמדומה לנו שאת מעוברת, אמרה להם הן, אמרו לה וממי נתעברת, אמרה להם מה לכם לדעת, נפלו פני הזקנים שהיו מתייראין משלמה המלך פן ישים עליהם עלילות דברים, ושלחו אליו לבוא לדבר אליהם, נכנס שלמה בספינה ובא אליהם ואמרו לו אדונינו המלך כך הדבר ואל ישים אדונינו בעבדיו עון, כששמע קרא לבתו ושאל לה על הדבר, אמרה לו בחור אחד הביא לי הקב"ה יפה וטוב תלמודי וסופר וקדשני, קראה לבחור ובא לפני המלך והראה לו הכתובה שעשה לבתו, ושאל לו המלך על אביו ועל אימו ועל משפחתו ומאיזה עיר הוא והבין מתוך דבריו שהוא אותו שראה במזל ושמח שמחה גדולה ואמר ברוך המקום שנותן לאיש וזהו מושיב יחידים ביתה.
כ"י ג' של מדרש תנחומא, במבוא למהדורת בובר, וילנה תרמ"ה.
והצילום הנהדר של כהנא הזכיר לי משום מה את הציור הזה של רמברנדט
כמו דודו, אבל מכיוון ביאליק כי את המדרש אני לא מכירה
http://www.benyehuda.org/bialik/veyehi_hayom_shlosha_vearbaa_1.html
והפנים שהמטושטשים ל הפטריארך היווני בחלון – לא ישכחו במהרה
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1208433.html
פוסט נהדר. יצא לי להיתקל במושג לאחרונה, כמה פעמים, ולא הבנתי אותו לגמרי, אז אני שמח שהבאת את כל הסיפור וכתבת על כך. אהבתי את עבודות האמנות הקשורות ואת הערותייך בסיום. נהניתי לקרוא גם את תגובתך שועי. גם עניין הקשר בין השיער ומיניותה של האישה מסקרן אותי.
כמו דודו, אבל מכיוון ביאליק
http://www.benyehuda.org/bialik/veyehi_hayom_shlosha_vearbaa_1.html
דודו, וגם מירי – אני מכירה ואוהבת את האגדה, בייחוד בגרסת ביאליק, אבל זה ממש לא דומה בעיני לרפונצל. שם זה על הסדר הטוב והעולם המתפקד. ורפונצל זה על שיבוש, וכבר אמרתי שהסוף הטוב לא משכנע אותי. הוא נראה לי כמו פלסתר של פנטסיה שלא יכול לכסות את הפצע המשוכלל.
ומירי, תודה על הפנים של הפטריארך. זו תמונה, שכמו שאומרים באלף לילה ולילה – נחרטת בחודי מחטים בזוויות העין. וזה גם איכשהו הרבה יותר מתקשר לי לסיפור.
שרון, תודה (ועל השיער והמיניות עוד אכתוב יום אחד, בינתיים זה רק על צמות, שהן לא סתם תסרוקת, כמו שלחם זה לא סתם מזון).
מרית,
סוריאליזם או חלום יכולים להיות לעתים דברים ריאליים לגמריי, בהיותם מתעדים מציאות פנימית; במובן זה, אני רואה באגדה כפי שהבאת אותה סוג של התרסה
כלפי החוק החברתי ועוד יותר כלפי המשטרים הפוליטיים והדתיים.
בימי הביניים הסתובבו בשולי החברה אנשים לא מעטים שחלמו על עידן של שיבה לגן עדן: של חיים אנרכיסטיים (מחוץ לחוק ולדת), שיוויון בין בני אדם שיתבטא בחזרה לעירום, ובמיניות חופשית.
האוטופיה הזאת חדרה פעמים רבות לתורותיהם של משיחים אנרכיסטיים שהוצגו על ידי הכנסיה כאנטי-כרייסטים, כמובן; אבל הם הצליחו פעמים רבות לסחוף אחריהם לא מעט נוהים ומאמינים. במובן זה כבר בימי הביניים היו אנשים חופשיים, שביקשו לנתץ את המסגרות הפיאודליות-דתיים, זאת בניגוד לתדמית הנפוצה, הרואה בימי הביניים עידן של אמונה.
מרית יקרה
מצטרף בענין הצמה והשערות…נזכר בסרט דוקמנטרי שהראה כיצד שערותיהן וצמותיהן של נשות הודו המעניקות אותו לאליהן במקדשים הופכים לפאות יוקרה, לתוספות שיער גם לחסודות שבנשות ברוקלין…
ועוד בענין שיער, איריס שילר, אמנית ישראלית שעובדת וחיה בצרפת משתמשת יפה בצמות ובשערות:
http://www.google.fr/imgres?imgurl=http://www.mahj.org/photos/3_expositions/zoom/Sara-Iris-Schiller.jpg&imgrefurl=http://www.mahj.org/fr/3_expositions/expo_passe_detail.php%3Fniv%3D4%26ssniv%3D12%26annee_date%3D2009%26expo_id%3D81&usg=__Ecb0p8bsUELVAsNlpJnLQaCCLCU=&h=480&w=635&sz=43&hl=fr&start=1&sig2=a14uVUsjpuhjsxX7UC1NYg&zoom=1&itbs=1&tbnid=RBfCl4EMnZ-bEM:&tbnh=104&tbnw=137&prev=/images%3Fq%3Diris%2Bshiler%26hl%3Dfr%26client%3Dsafari%26sa%3DX%26rls%3Den%26tbs%3Disch:1%26prmd%3Divnso&ei=V40pTeXSNcObOvygrOQI
מרתק!!
תודה רבה
למען האמת אני חושבת ששיגרת הדיכוי הנורמטיבית שמובעת ב'אגדת שלושה וארבעה' מדכאת לא פחות מהפתולוגיה של סיפור רפונזל.
/20ca009c7b992efcc9b470bae6a1edcf80e53a7f.jpg)
בכל אופן, הנה העבודה הכי אנטי-רפונזל שאני מכירה, תיקון אפשרי:
זה של קלריסה ליהי
שועי, הייתי רוצה לחשוב על רפונצל כמוך…
עמנואל, גם אני ראיתי את הסרט, או אולי קראתי כתבה. יש בגלגולי השיער האלה משהו מהפך בטן, ובכלל יש משהו מוזר בשיער, שרגע הוא חלק גוף אהוב ומלוטף ואישי, וברגע הבא הוא מנוטרל מכל זה והופך לסתם חומר יקר, או פחות מזה (במקרה של שערה במרק למשל). ואני חושבת שזה קיים איכשהו כבר ברפונצל, בשימוש בשיער "העדין כזהב טווי" כבחבל טיפוס. זה כל כך גס.
אורית 🙂
מירי, את כמובן צודקת בקשר לדיכוי הנורמטיבי של אגדת שלושה וארבעה, אבל איכשהו לא חשבתי על זה ככה. תמיד התייחסתי אליה כאל תרגיל פורמליסטי. משהו כמו: ארוג וממֵש את כל חלקי הפסוק לסיפור אחד. כמובן שהתאמת חיי אנשים לפסוקים זה הא-ב של דיכוי כזה. והעבודה של קלריסה ליהי יפהפייה. תודה.
מרית, לא כדי להגן על תזה אבל בכל זאת, אי אפשר לקרוא את "הקיז דם וכתב לה כתובה ומוהר מדמו, וקידשה ואמר עד ה' היום ועדים מיכאל וגבריאל", ולדבר על פורמליסטיקה. יש משהו טורד מנוחה בכתובה הנכתבת בדם החתן (המילה "הקיז" היא מילה אלימה) כשממעל צופים המלאכים ב"אהבה מקודשת בדם", כמעט והרגשתי חיים גורי.
מן חתונת דמים שכזאת.
וגם יצא לך להציץ בגירסה של רמברנדט לפידיון הבן?
דודו,
חי כובעי, היתה לי את אותה אסוציאציה בדיוק כמוךָ. ראה גם הרחבותיו של וו"ג זבאלד בראשית "טבעות שבתאי" שאיני בטוח עד כמה הן מבוססות היסטורית עד תום, ועד כמה הוא נטל לעצמו חירות להוסיף כמה פרטים וקווים משלו.
אבל דומני כי רמברנדט ניסה לשוות לאותו מוצא-להורג השוכב על שולחן הניתוחים של החברה האקדמית את הודם של התמונות המספרות על ישו המורד מן הצלב.
באשר לתצלום של כהנא, אני חושב שיותר מנוכחותו של העולל המובל לטקס פדיון הבן, החלה הענקית על השולחן, כמו מקבילה לגופה אצל רמברנדט, וכך לא במכוון נוצרת האסוציציה המשווה בין התינוק והלחם (סמלים כריסטולוגיים) ובין תמונת הניתוח שלאחר המוות שמתאר רמברנדט.
נו טוב שועי, לא לחינם הופרדנו בלידה (-:
דודו, למה לא? ובתור מי שכרתה ברית דמים עם כמה חברי ילדות כל העסק נראה לי די ענייני ותמים. בחתונת הדמים – נרצחים, וגם אצל גורי מתים. זה לא אותו דבר.
דודו וגם שועי, יש דמיון פומרליסטי ואולי גם רעיוני מסוים, אבל אלה שתי תמונות שונות בתכלית לטעמי. אצל רמברנדט זה אחרי המוות (ראו חתונת הדמים) ואצל כהנא זו תחילת החיים. אצל רמברנדט יש מוקד אחד, וכאן יש שני מוקדים וחרדה שמא הידיים המושטות יסטו לכיוון התינוק. והחומריות – הרוך והלובן והמתיקות של התינוק והחלה לעומת מר המוות והקושי הצפוד של הגופה…
עכשיו נזכרתי שגם לי יש שיער משלי…
http://www.oritarif.com/blog/?p=33073
לאורית
ציור מצמרררררררררררר ונפלא
מרית, כתבת "אצל כהנא זו תחילת החיים". לא לדעתי.
לא אצל כהנא זו תחילת החיים, כי אם אצל הדתיים במאה שערים.
כהנא הביא אל התמונה את נקודת המבט המוסיפה הזרה למה שרואים בתמונה אלה הלוקחים בה חלק. ולכן היא גם מורכבת ומרחיקת לכת יותר. וכל השאר הוא בעינינו.
אורית :)!
הי דודו, הפער בין טריות של תינוק (וחלה) לבין קישיון של גופה אינו קשור לכהנא או לחרדים. ההבדל מתחיל אחר כך. ואפילו על זה אנחנו לא מוכרחים להסכים 🙂
דווקא! עם זה אני מסכים (-:
טוב, אני עושה פה מעשה שלא ייעשה: טרם קראתי, רק רפרפתי אבל ח-י-י-ב-ת לספר שכשראיתי את הסרט רפונזל של דיסני (מציג בימים אלה ואפילו התלת מימד מוצלח, למרות שלא חייבים) חשבתי שאת מוכרחה לראות אותו.
מצד אחד- רציתילכתוב עליו הגיגים אבל מצד שני – את תעשי את זה הרבה יותר טוב ממני.
(וברור שעוד אקרא הכל בתשומת לב)
רפונזל הייתה אחת האגדות האהובות עליי ביותר כילדה וגם כיום אני מאוד מחבבת אותה. היא יוצאת דופן לטעמי בעיקר בגלל הטיפול ביחסים עם ההורים. תפקיד המרשעת שמוטל בדרך כלל על אם חורגת או מכשפה אכזרית שהילדים מגיעים לידיה מוטל כאן על מי שגידלה את הילדה בפועל. היא אמנם לא האם הביולוגית אבל היא אימצה וגידלה אותה. למרות שהיא המכשפה הדמות שלה דואלית (בייחוד כשגם ההורים הביולוגיים לא יוצאים כאן טוב במיוחד כמו שציינת). אגב, הגרסא שגדלתי אתה תרגמה את שמה לפעמונית והפרח היפה הזה עבד נהדר עם האיורים. אני בספק אם הייתי מתרשמת כל-כך אם היה מדובר בחסה. בנוסף, נשמטו ממנה התאומים. רפונזל-פעמונית נותרה ברה, לפחות עד שהבאושר ובעושר הגיע.
מרית,
שוב ועוד – שלא ניתן לקרוא את הרשומות שלך מבעד ל'מסך'.
………………
אצלי ריפונזל באופן אבסורד, כך נראה, הזכירה באומללותה את שמשון. הייתי רוצה לקוות שתאמיני שאני לגמרי רואה את ההבדלים והפערים בין הסיפורים. ובכל הזאת, ההיבט הגברי של הכוח הטמון בשיער, המיניות, ה'מלחמה' בגורל "ידוע מראש", התערבות 'אלוהית' ועוד ועוד.
לימים, עניין העיוורון של בן-המלך, גם הדהד לי את אדיפוס.
………………
התמונה של כהנא, ציירה לי בָּעת בדיוק מהמקום שכתבת עליו. "חוטפי" החלה שבהרף רגע יכולים להעביר את ידיהם את התינוק, כמעט השיקו לי את הפתיחה מ-זורבה היווני' – – –
………………..
וכמות שכתבתי – הרשומות שלך – לא מתנתקות.
תודה, מרית.
את צודקת, כמובן – גיבורי האגדות לעיתים קרובות מגיעים ממשפחות הרוסות, ילדים יתומים עם אם או אב חורגים ונערות שאביהן מכר אותן. ככה נראה העולם העתיק ונראו גם ימי הביניים ורוב העת החדשה.
טלי, לא יודעת אם אלך לסרט. אני קצת שבעה כרגע מסרטי אנימציה אמריקאיים וההומור הכפייתי שלהם שמיובא מתכניות בידור בטלוויזיה.
נעמה, זה סימן השאלה הגדול, האם היא אימצה וגידלה או ניצלה את הילדה. ואני דווקא אוהבת את החסה ואת הניגוד בינה לבין הצמה. פעמונית נשמע לי פיוטי ומסולסל מדי.
מיתולוגית, תודה לך. יש קשר בין רפונצל לשמשון. בשיער המגודל של הנזירים ובמיצגיות המסוימת. כתבתי בשעתו גם על שמשון. https://maritbenisrael.wordpress.com/2008/12/27/האש-הגוף-והבית-בסיפור-שמשון/
אבל רפונצל הרבה פחות שנונה משמשון. היא דומה יותר לרמדיוס היפה ממאה שנים של בדידות, גם היא קצת יפהפייה-תמימה-מפגרת כזאת.
גני – משפחות הרוסות בשולי החברה. לפעמים זה קצת מבלבל, כשקוראים להם מלך ומלכה, אבל אלה סתם מילות קוד לאבא ואמא. כמו למשל באגדה הזאת על הנעליים השחוקות ממחולות http://wp.me/pSKif-gBw (וברוכ/ה הבא/ה לכאן!)
זה התינוק שעם דמו עשו היהודונים את החלה? או שפיספסתי משהו?
פספסת הרבה. התינוק חי, לשם התחלה. אבל גם אני חשבתי על עלילות דם. לא בניסוח שלך המזדהה עם המעלילים. ובפעם הבאה – תימחק.
איזה יופי של פוסט ואיזה יופי של תגובות. תודה על שיח האסוציאציות הזה (:
מרית – הסרט של דיסני מוצלח פי-כמה מכל מיני קלישאות הוליוודיות שאת בטח חושבת עליהן… הוא אפילו מודע-לעצמו ומשתדל-להיות-פמיניסטי!
ואני חייבת להוסיף משלי – מדרש בראשית רבה והאדם שנולד דו-פרצופי (כעין אנדרוגינוס המורכב משניים) מהדהד גם סיפור מהמיתולוגיה היוונית,
ולקלי לינק יש סיפור שלם על נעליים ועל גלגולים שלהן ב"דברים מוזרים קורים" הנהדר.
חיפשתי מה כתוב בויקיפדיה האנגלית על הסיפור:
http://en.wikipedia.org/wiki/Rapunzel
הגרסה שם מעניינת ושונה במקצת מזו שהבאת כאן:
– בסיפור המקורי מסופר על אישה בהריון שיש לה תשוקה לרפונזל (מין ירק סלט, בגירסאות שונות). תמורת הרפונזל היא מוכנה אפילו למסור את העובר שבבטנה.
– בגרסה הראשונה של האחים גרים, רפונזל שואלת את הקוסמת איך זה שהשמלה שלה הולכת ונהיית צרה (כרמז להריונה).
– בגרסאות מאוחרות יותר היא שואלת אותה מדוע קל יותר להרים למעלה את הנסיך מאשר אותה (כמה מעליב!). לפי זה נראה שבגרסאות האלה היא מושכת אותם למעלה והם לא מטפסים בעצמם.
– לפי המסופר במאמר, היא פורמת את צמתה (severed braids) כדי לאפשר לנסיך לעלות. זה גם מתאים לציור של קופר למעלה.
גלי, תודה! בזמן אחר הייתי הולכת, אבל זה מין רגע כזה של תפלות ורוויה. הסרט של קופולה שכלום לא קורה בו (לפי השמועות) נראה לי הרבה יותר מפתה.
רוני, כל סיפורי האחים גרים (גם הגרסאות הראשונות) הם עיבוד. ופשוט צריך להחליט באופן קצת שרירותי לאיזו גרסה מתייחסים. אני מסתמכת על התרגום המלא של שמעון לוי שיצא בספריית הפועלים וכולל 200 מעשיות, 10 מעשיות נוצריות לילדים, 28 נספחים, וכל המבואות שכתבו האחים גרים… אבל חן חן על הווריאציה.
ובאשר לצמות או פזור – זה קצת דו-משמעי בסיפור, אבל בתור מי שרוב חייה (כולל עכשיו) הסתובבה עם צמות, גרסת הפזור היא מופרכת בעליל! לא רק שזה לא דומה לחבל (כמו צמה) ולא פרקטי לטיפוס, כריכת השיער על וו החלון היא מתכון לקשרים בלתי אפשריים ולתלישת כל שערותיה של רפונזל בסירוק. וכיוון שהסיפור הוא מאד טכני (ראה וו החלון שנועד לשאת את משקל המטפס ולמנוע תלישה) דו המשמעות מוכרעת בזאת לטובת הצמות 🙂
והציור של קופר אגב, שומר על הדו משמעות – ספק פזור ספק צמה (ולא מוכיח שום דבר, כי זה בבירור ציור של פיתוי והזמנה על חשבון המחויבות לסיפור).
מרית, זה שוב אני, חזרתי כדי לערער אצלך את המושג "חתונת דמים":
תן לי את בני בכורי
עוד קודם לעשר המכות משה נפגש עם אלוהים במדבר.
הפגישה הטראומטית מהווה הזערה, מיניאטוריזציה, תרגיל על מודל, של האירוע הקוסמי שיקרא אחר כך בפי כל "מכת בכורות": "וְאָמַרְתָּ, אֶל-פַּרְעֹה: כֹּה אָמַר יְהוָה, בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל. כג וָאֹמַר אֵלֶיךָ, שַׁלַּח אֶת-בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי, וַתְּמָאֵן, לְשַׁלְּחוֹ–הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג, אֶת-בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ. כד וַיְהִי בַדֶּרֶךְ, בַּמָּלוֹן; וַיִּפְגְּשֵׁהוּ יְהוָה, וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ. כה וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר, וַתִּכְרֹת אֶת-עָרְלַת בְּנָהּ, וַתַּגַּע, לְרַגְלָיו; וַתֹּאמֶר, כִּי חֲתַן-דָּמִים אַתָּה לִי. כו וַיִּרֶף, מִמֶּנּוּ; אָז, אָמְרָה, חֲתַן דָּמִים, לַמּוּלֹת."
אז מה בעצם קרה כאן?
שני אלים נלחמים על בן אחד. אבל עד הסוף המר. האל אלוהים והאל פרעה.
האל אלוהים, "הנאור" מהמדרשים על רשעותו של האל פרעה, מתמצת את מהות העניין העומד על הפרק: "בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל. כג וָאֹמַר אֵלֶיךָ, שַׁלַּח אֶת-בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי, וַתְּמָאֵן, לְשַׁלְּחוֹ–הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג, אֶת-בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ". כלומר שן תחת שן, עין תחת עין, בן תחת בן. סיקול ממוקד, זה מהות העניין. לא מזרח תיכון חדש כי אם מזרח תיכון ישן, של מי חזק יותר אני או אתה. אלוהים לוקח כל כך קשה את עניין הבן תחת בן עד שמרוב חֵמה הוא כמעט מחסל את משה או את בנו או את משה ובנו, כאילו שמתברר לפתע שמשהו השתבש שם למעלה ואת מי שהאל אלוהים מבקש עכשיו זה את בנו בכורו של משה. מה שברור הוא שדווקא הכושית, ציפורה, זאת שאהרון ומרים כה מתקשים לקבלה אל חיק משפחת העבדים שלהם, מצילה את המצב כאשר היא עורכת טקס ברית מילה במה שידה משגת באבן צור, ומשככת בכך את חמת האל ומעבירה את חמתו לבכורי מצריים.
ככה יצא שחתונת הדמים של ציפורה הקדימה את הטבח הנורא בבכורי מצריים.
דם תחת דם. כי בסופו של דבר כמו תמיד הוא בשלו ואנחנו, בשלנו. כמו היום. עד הסוף המר.
דודו, "חתונת הדמים" (לפחות עד עכשיו) זה היה לורקה, וזה בלתי ניתן לערעור. מה שכן – אתה פותח ערוץ חדש, ערוץ כה גדול ושמן וכבד, שאולי זה לא מקומו, כאן בקצה הפוסט.
ובגדול – גם אם נגביל את עצמנו לדם (נושא שהרבה יותר קרוב לשורש נשמתך, על פי תחושתי, מאשר לשורש נשמתי, ואתה צריך כנראה לכתוב עליו בהרחבה), זה עדיין שדה רחב, כפי שהיה אומר אבא של אפי בריסט.
כל מה שקשור לדם ולפסח ולמכת בכורות הוא קשה ואפל. ומנהג פדיון הבן אכן סוחב את הצל הזה אחריו. אבל זה הרבה יותר חיוור באגדת שלושה וארבעה ועד שזה מגיע לרפונצל זה לגמרי נמחק…
מרית יקרה וכולם יקרים,
הפעם הגעתי באמת, וקראתי כל מילה, בשקיקה.
מרתק, מרתק, מרתק- זה קודם כל.
תודה מרית על שהדגשת את ההבדל בין תינוק לבין גופה, למרות הקומפוזיציה הכביכול דומה, הרדארים שלי מודים לך (-:
האגדה שהביאו דודו ומירי מרתקת, לא הכרתי אותה, וגם לי זה מאוד מזכיר את רפונזל, ואני מסכימה גם עם האסוציאציה לשמשון.
מצד אחד, בסיפור רפונזל בולט לי המוטיב של עוצליגוצלי והיפיפיה הנרדמת, של דמות חיצונית- דמונית שמגיעה ולוקחת את הילד/ה כסוג של חוזה, זה אכן יותר עוצלי מהיפיפיה הנרדמת אבל אני מתעקשת להזכר גם בזה, גם אם לא מספיק יודעת להסביר למה.
מצד שני, בעיני לב הסיפור הוא הכליאה במגדל, ומבחינה זו זה סיפור על הורות ושליטה (וכאן פחות משנה שה"אמא" היא לא באמת אמא)
וסיפור על דיכוי/שליטה במיניות/התפתחות/התבגרות/צמיחה (שיער)
ואני יודעת שאני נוטה לפעמים הרבה יותר ממך להיות סאקרית של המתיקות הדיסנית, אבל תאמיני לי, "פלונטר" זה הרבה יותר מזה. יש לו אמנם מאפייני דיסני, בויזואליה ובסיפור, אבל יש בו הרבה יותר מזה, יחסית להיותו סרט של דיסני הוא ממש חתרני והפרשנות שלו לסיפור מרתקת. באמת, לא סתם חשבתי עליך תוך כדי צפיה, זה לא בגלל הקישור האוטומטי מרית/אגדות, זה הרבה יותר מזה.
אה, ואת העיקר שכחתי לשאול!
עשית ברית דמים? ממש ממש? אז..זה עבד? אותם חברי ילדות נשארו נאמנים כראוי לבעלי ברית דמים?
מרית – צר לי שאני "מציפה", אבל נזכרתי גם שבגרסת-הרפונזל שאני קראתי, היא תורגמה ל"סלסולית" (נשמע כמו חסה מסולסלת),
וכן – אצל פרויד גזיזת שיער היא סמל ידוע לסירוס (שמשון ורפונזל כאחד).
טלי – גם אני חשבתי על מרית תוכדי צפייה, נחמד לחלוק את האסוציאציה המסוימת הזו.
טלי, תודה! ההבדל בין אגדת שלושה וארבעה ובין רפונזל – הוא הבדל בין שמים וארץ לטעמי, כלומר ההבדל בין הנורמטיבי והממסדי למפרוק והמשובש (וזה יפה איך כולם מתעלמים מהאפשרות היוזף פריצלית).
ובאשר לסרט – אולי אחרי שאשתעמם קצת אצל קופולה, ורק בזכות הדרבון 🙂
וברית הדמים – כבר כשנעשתה (ממש ממש) היה בה משהו מן המחווה הספרותית, וכמו הרבה דברים בחיים, התשובה היא כן ולא.
וגלי, סלסולית זה חמוד בתור חסה אבל קצת מבלבל מבחינת התסרוקת 🙂
אני לא יודעת עד כמה זה ממוסד. אם כבר, יותר בכיוון של אדיפוס מבחינת -"מכתוב", זה הגורל ושום דבר שהאנשים הקטנים יעשו לא יכול לשנות את זה.
אבל זה לא ממסדי, בעיני, ממסד זה כלי, זה אנושי, זה טכני, זה הרבה יותר קטן מה"גורל" במלוא עוזו ותפארתו.
האפשרות הפריצלית – אני לא מתעלמת ממנה, והציטוט שהבאת אכן מרמז עליה, אבל היא פשוט נראית לי פחות סבירה. כלומר – מוטיבים של כליאה ודיכוי הרבה יותר נוכחים בחיים מפריצל, לא שאין בחיים ניצול מיני (הא! האנדרסטייטמנט של השנה) אבל זה בכל זאת בגדר החריג, הסוטה, המעוות.
כליאה והגבלה, של הורה כלפי ילד, זה דבר הרבה יותר נפוץ. לא במימדים של רפונזל, כמובן, אבל עדיין, ברמז, בקטן.
מישהי בפייסבוק שלי כתבה ש"פלונטר" גרם לה למחשבות קשות על האמהות שלה. לכומר- היא מצאה את עצמה ויחסה לילדים שלה, ברמות מוסימות, בציטוטים של המכשפה הדמונית של רפונזל. אין לי ספק שהיא לא מכשפה רעה ולא כולאת את ילדיה במגדל אבל עדיין, זה הרבה יותר משוחח עם המציאות ה"נורמטיבית" מפריצל. (וחוצמיזה, פריצל זה מפחיד. מה? אם נטמון את הראש בחול הוא לא ייעלם?…)
וגלי – אני שמחה לחלוק איתך את האסוציאציה הזאת (-:
לכומר=כלומר….(-:
טלי, אצל אדיפוס זה גורל שרירותי שגם לאלים אין שום שליטה עליו. הסיפור היהודי כולו הלל ומחווה וצידוק של ההשגחה אלוהית וכוונתה – ולכן זה טקסט ממסדי…
הממ…אני לא יודעת.
זה נכון שהאלים היווניים לא שולטים בגורל וביהדות אין "גורל" שהוא גדול מהאל או נפרד ממנו, האל מעל הכל וכולם, אבל עדיין, אני לא בטוחה לגבי הממסדיות שלו.
נכון שיש שם אלמנט (שלי אישית נראה מלאכותי…) שבו "מוכיחים שהכל נעשה ממסדית, כלומר דרך חופה", אבל זה קצת כמו שבאלף לילה ולילה יש פתאום אזכורים נורא אסלמיים באמצע כל השדים והמעוף והדמיון, אני תופסת את זה קצת כמו מס שפתיים כזה לממסד הדתי, פחות שירות של אותו ממסד בעומק.
לא, החופה היא רק חותמת הכשרות הסופית. הממסדיות היא ב"כמה ראויות ההחלטות של האל וכמה מופלאה שליטתו בעולם."
אצל אדיפוס זה טרגי, חוסר השליטה של האדם על גורלו, וכאן זו התגלמות האושר והצדק. ואם זה לא ממסדי, אני לא יודעת מה כן…
מרתק מאוד. אני בעיקר קצת מבולבלת ממחשבות עכשיו, וכדי לסדרן אני פונה לציור של
Frank Cadogan Cowper
השיער הפזור, על רקע החלון נראה לי כוילון, והסורגים מבעדו נראים כורידים. גוף חי ופועם. אני מנסה לפענח מהו השיער הזה עבורי, כיוון שעוסקת בו עכשיו ביצירתי. הסורגים העשויים מטבעות עגולות וצלבים מחוברים גם מושכים את תשומת ליבי, כמו גם ההדהוד של הצמה בקיר הימני. כשאני מתמקדת בצמה, וויוצרת לי פריים של מחצית הקליעה והקליעה המלאה, אני נלקחת אל פלג גוף תחתון וירכיים שלובות. מינו לא מוגדר. הרהורים קלים. תודה רבה שוב ושוב מרית:) תכנייך מעשירים מאוד.
שלום לכולם,
קודם כל רציתי לומר שממש מיוחד לקרוא את השתלשלות הפוסטים פה, אתם אנשים רחבי אופקים וחפרנים במובן הטוב של המילה, אשריכם
חוצמזה, בתור איש חינוך רציתי להוסיף שבהמשך לתפיסת השיער כמייצג את המיניות של האישה, מעניין לראות את הסיפור כמחנך את האישה להשתמש במיניותה כדי לגרום לגבר לטפס מגדלים בלתי אפשריים בעבורה.
ברוך הבא אור יחזקאל, הצחקת אותי עם המחמאה שלך.
ותודה גם על ההערה היפה, המלווה בצרימה קטנה, כי האישה כאן היא לא רק התמריץ אלא גם הסולם.
האישה מאז ומעולם הצטיירה כסמל למיניות בעזרת שערות ראשה ובלעדייהן… גם בתקופת התנ"ך ניתן לראות את כוחה של האישה (ושם לא מציגים איזה שיער יש לה וכמה ארוך או לו) ואת השפעתה על המין הגברי ובכלל!!
לדעתי שובניזם נובע מפחד של הגבר כי להכיר בכוחה של האישה על פניו!
http://en.wikipedia.org/wiki/Campanula_rapunculus קצת על הצמח מוויקיפדיה
תודה רבה אנונימי, תמיד תהיתי למה קראו לה פעמונית בתרגומים הישנים. כלומר תהיתי זה מופרז אבל זה קצת הציק לי בשוליים כמו הזבובים האלה שצפים מול העיניים. ועכשיו אני פתאום חושבת שזה אולי קשור גם למגדל, זה מגדל פעמון. היא הפעמון בקצהו והצמה שלה היא החבל.
מקסים… תודה
תודה לך 🙂
שלום מרית,
לגבי הקליעה- כליאה- השיער הוא רפונזל ושניהם הקלועים-כלואים מתחילים את תהליך שחרורם וצמיחתם מחדש על ידי כריתתו. מהדהד לי גם על חבל הטבור, כשאולי הפעם השליה היא אותה מכשפה מקיימת אך חונקת אם לא תכרת בזמן.
יעל, איזה יופי של תוספת. חבל טבור הוא סוג של צמה ולהפך.
אני לא זוכר אם הזכ/קרת את זה: https://bidspirit.com/r/o4s