חתונה נתפסת כרגע של שיא בחיים. הכל בגלל האגדות האלה שמסתיימות באושר ועושר. אלא שבאגדות מתחתנים בסוף, ואפשר לבזבז בלי חשבון. ובחיים זו רק ההתחלה, ההמשך הוא מה שקובע. ובמקום להיות טקס וסמל ושער, חתונות (לא כולן, אבל מספיק) מתנפחות למין תחליף דחוס; תועפות של משאבים (רגשיים ואחרים) מושקעים בארמון חד-פעמי עם נסיכה של לילה אחד ואושר שמוכרחים למצות לפני שהשעון יצלצל חצות וכל ההנחות יתבטלו. ואחר כך תבוא ההתפכחות שלא לומר הנפילה. זה חל גם על חתנים אבל כלות פגיעות יותר, כמדומה. ואצל כלות חרדיות (מעבר לכל ההבדלים) נוספים גם הפחדים הגלויים והעמומים מהלא-נודע.
ואיך פחדה ורעדה שעה אחרי החופה כאשר חדלה ההמולה וקולות כלי-הזמרים נדמו, והיא יושבת בחדר לבדה הרחק מן המסובים, מיטה מוצעת לבנה כשלג, ואיש קטן ממנה, הוא החתן, בפנים אי-יפים עומד בפתח, והיא לא ידעה אותו אל נכון ולא דברה עמו דבר עד היום… (אחת הכלות מקלונימוס ונעמי, מ"י ברדיצ'בסקי, זו הדוגמא שעלתה בדעתי)
ולמה נזכרתי בכל זה? בגלל תצלום של מנחם כהנא, מן התערוכה "חרדים": "כלה ממתינה ל"ריקוד מצווה", ירושלים 2003".
ריקוד מצווה (ביידיש "מצווה טאנץ" או "כוישר טאנץ") הוא הכינוי למנהג בו בני משפחה רוקדים עם הכלה בחתונה. המנהג מקובל בקרב רוב הפלג החסידי ביהדות החרדית (למעט חב"ד).
המנהג לרקוד לפני הכלה עתיק ונכתב עליו עוד בתקופת הגמרא "כיצד מרקדין לפני הכלה? כלה נאה וחסודה". היום נהוג לערוך הריקודים לאחר שהלכו רוב אורחי החתונה ונשארו רק בני המשפחה והקרובים; אבי הכלה, אבי החתן הסבות והדודים ולעתים רבנים ומכובדים אחרים, וכן החתן עצמו רוקדים ביחד עם הכלה. אב החתן ושאר הקרובים לא נוגעים בידי הכלה, אלא באמצעות אבנט הנקרא גרטל כשהכלה מחזיקה צד אחד והאב את הצד השני. (מתוך ויקיפדיה)
אז מה רואים בתמונה? כלה חסודה מחזיקה ב"גרטל" שחור רפוי שקצהו האחר מונח על הרצפה.
פניה של הכלה מכוסות בהינומה צפופה. אני מתארת לי שאפשר לראות משהו מבין חרכי התחרה, אבל מבחוץ היא נראית כמו כתם לבן, עוורת ומחוקה. יש משהו מטריד במיקום דמות חסרת פנים במרכז תמונה. זה קורה פה ושם בציורים של הסוריאליסט הבלגי מגריט, ומיוחס להתאבדותה של אמו בטביעה. גופתה נמצאה כשכתונת הלילה מכסה את ראשה.
הכלה בצילום של מנחם כהנא יושבת בראש מורכן (בעצב? עייפות? הכנעה?). שלוש ילדות, סקרניות צופות בה מימין. אחת עומדת, שנייה יושבת, ושלישית כמעט שוכבת בנסיון להציץ מתחת להינומה. השלוש (מספר מאגי, אגדתי) מייצגות כמדומה את הסקרנות והציפייה. (במאמר מוסגר – ברבים מצילומיו של כהנא יש רובד ארכיטיפי ואגדתי שאף אחד מן המאמרים בקטלוג אינו מתייחס אליו משום מה).
הכלה ממוקמת במרכז קומפוזיה דמויית X (עוד סוג של מחיקה): אלכסון אחד מתחיל בפינה הימנית למטה בקו האבנט וממשיך לדמויות הממהרות אל הפינה השמאלית העליונה. אלכסון שני מחבר בין הילדות הצבעוניות (המפוספסת וסגולת החצאית) לילד היושב בפינה השמאלית התחתונה כמין נציג קטן של החתן: ספק מפנה את הגב, ספק נמשך אל הכלה, נאחז בכסא, ומכנסיו הגדולות ממידתו משוות לרגליו מראה נמס ונוזלי.
גם תחושת ההתפרקות של סוף המסיבה תורמת לחרדה; הפיזור וההתרוצצות ברקע, מאחורי גבה של הכלה.
והאבנט השחור המושט לפנים וחוזר ריקם כמו זנב מקופל…
כלה רעולת עיניים ממתינה בהכנעה לבאות. החרדה שבה טעון התצלום היא אותה חרדה המוחצנת בסצנת ריקוד המצווה מ"הדיבוק", שבה קבצניות בעלות מום מרקידות את הכלה עד שהיא מתעלפת. בגרסה המפורסמת של ואכטאנגוב חוברים אליהן גם הקבצנים הגברים:
הנה העוור: גבוה, זקוף בעל קול הבס … הנה הגיבן עם הצחוק הציני שלו, זרועותיו הארוכות נזרקות לימין ולשמאל, תובעות את המגיע להן. קבצנית אחת, פניה – באיפור – מעוותות כשל צפרדע, וכצפרדע ממש נועצת עיניים בכל וקופצת-מדלגת. קבצנית אחרת שאין לה אלא זרוע אחת ועין אחת; אצבעות היד קפוצות כמו צבת; גרונה מוציא צחוק פרוע … עוד אחת בעלת זרועות ארוכות כשל קוף, ותנועתה כולה כאלו גורפת תמיד. בעצם הושתת 'ריקוד הקבצנים' כולו על המוטיב הזה: לגרוף. כל אחד וכל אחת מבין הטיפוסים האלה סוחבים, גונבים לעצמם הורסים.
המערכה השנייה של הדיבוק יכולה היתה להיות כתמונה של גויא … התובענות ללא רחמים של ההמון, והסבילות החרישית של פרח ברגע שלפני הקטיפה… הכלה טובעת בזרם הגועש של האספסוף סביבה שצועק בריקודו: הב הב.
(דבורה ברטונוב, מתוך "מסע אל עולם הריקוד", ההדגשה שלי)
ברטונוב אומרת גויא על ריקוד המצווה של ואכטאנגוב, אבל זה של כהנא הזכיר לי דווקא ציור של ספרדי אחר; זה התחיל מההינומה שמגדילה את ראשה של הכלה והופכת אותה לילדה מבחינת הפרופורציות הגופניות (ראשו של ילד תופס כרבע מגודל גופו, בעוד שראשו של מבוגר תופס בין שביעית לשמינית). נזכרתי בנסיכה-ילדה אחרת, האינפנטה שנצבת במרכז לאס מנינאס, תמונתו הנודעת של ולסקז:
האינפנטה לבושה בלבן כמו הכלה ושערה הבלונד-לבן פזור כהינומה. הננסים ובני-הלוויה הזכירו לי את שלוש הילדות של כהנא. ויש גם משהו בתנועה שבתוך התמונה, בשכבות השונות של ההתרחשות, בדמויות הרבות הפונות לכיוונים שונים וסותרים.
בלאס מנינאס הנציח ולסקז את עצמו, בזמן שהוא מצייר את דיוקנם של המלך והמלכה (המשתקפים בראי שנמצא ברקע התמונה). האינפנטה המלווה בננסים ובנות לוויה מגיעה לצפות בתהליך או להצטרף להוריה כמודל. דיו רב נשפך על התמונה המדהימה הזאת, על התעתוע של מיקום הצופה בנקודת המבט של המודלים, על הכיוונים הרבים (מהננס הדורך על הכלב ועד הדמות המסיטה את הווילון מאחור), הרב-משמעות וההיררכיות המתהפכות בסלטות כפולות ומכופלות.
אבל אני רוצה לחזור למנחם כהנא ולרגש הסמוי והרוחש שצילם. מי שחושב שהגזמתי לצד הסיוט והחרדה ("דיבוק" וכו'), הנה עוד צילום של כהנא מאותה תערוכה (ומאותה חתונה?), הממוקם בתבונה רבה, במרחק כמה עשרות עמודים בקטלוג:
"שמחת חתונה, מאה שערים, ירושלים 2003". זה הכיתוב, בחיי.
פינה באוש על כלות והינומות – מתוך "קינת הקיסרית"
ריקוד מצווה בחתונת נכדו של האדמור מוויז'ניץ (ותודה לויקיפדיה על הלינק):
עוד כלות בעיר האושר:
בנאלי, רדיקלי, או טרגי, שני סיפורי כלולות מאת סופי קאל
וסוף טוב לשם שינוי: הכלה שברחה על חמור
ועוד על צילומים
על העולם העצוב והבלוי והמתעתע והמשובש והמצולק והמגובב והעתידני והמואר והמלא יופי של יורם קופרמינץ
פיוטי במובן הקשה והעמיד של המילה – על צילומי הישנים של אלאן בצ'ינסקי
ועל צילום נוסף של מנחם כהנא: גן עדן מושחת, שלוש הערות על רפונזל
נהדר. הכל. תודה רבה
מרתק, תודה.
בעקבות הקישור לסרט ריקוד המצווה, הצצתי בסרטים נוספים באותו נושא שהועלו ליוטיוב – מעניין לראות שבכולם חוזרת אותה כוריאוגרפיה – מעגל עצום של לובשי שחורים ובאמצע – אב/ חתן מרקדים וכלה לבנה עומדת או יושבת ללא תנועה. ואולי זה הרעיון המרכזי שמחזיק אותם בניגוד לכל הגיון – ההסכמה של הנשים להשאר קפואות על מקומן. דומה שאם רק יעזו לזוז כל העסק הזה יקרוס.
מרית קרובתי,
לא יודע, יצא לי להשתתף בלא מעט חתונות דתיות, חלקן מופרדות (גברים/נשים). עם השנים, כל המסגרת תופסת אותי פחות ופחות; אגב, הכלה עם ההינומה עליה, היא למיטב ידיעתי, כלה רגע לפני חופתהּ, כלומר, הבעל לעתיד כבר בא עם כל הקהל והוריד את ההינומה על פניה, ולאחר מכן לווה על ידי הקהל אל החופה. כעת ממתינה הכלה לקהל המשמחים שיבואו ללוות אותה אל החופה, לקיים את מצוות "כיצד מרקדין לפני הכלה". כלומר, הצילום הזה הוא ברגע אחד בודד של שקט ומייד תישטף הכלה בהמון רב של צהלולים ומחול.
באשר למסיכת הגורילה; בשם שמחת חתן וכלה נעשים הרבה מעשים משונים בחתונות. למשל, יצחצחו את נעליך (לאחר החופה) בנוכחות הקהל, ירכיבו אותך על גב ועל ראש וכיו"ב, יאכילו אותך בקפידה, גם אם אין לך כל צורך בכך. בכלל, מצוות שמחת חתן וכלה הן מהמצוות היחידות המאפשרות לציבור חרדי או חרדל"י לפרוק מעט מן הסבר החמוּר– להצחיק ולשמח (יש מי שאוהבים את זה; אבל לי תמיד נראה שהחתן והכלה פשוט רוצים שיניחו להם לנפשם בשקט).
חתונות בהן גם הישיבה, גברים/נשים, נפרדת הן ממש עצובות בעיניי (לי ודאי אין התנגדות גם שירקדו יחדיו, אבל זאת לא העמדה האורתודוכסית). אני לא רואה בכך כל הילה וגם לא כל קסם.
פוסט מרתק, מעורר מחשבה ואמוציות. תודה.
תמונה מבהילה. והגרטל השחור מסתדר בניחותא לצורה של חבל תלייה.
מקווה שלילדה בסגול יהיה יותר פרוע, ושאולי אולי הכלה מרגישה אחרת מאיתנו, הפרשנים, ושלהרכנת הראש יש סיבה אחרת, מחויכת ושמחה.
מירי, תודה לך.
נטלי, תודה, ועכשיו במבט נוסף היא לגמרי אשת לוט, רק מראש, עוד לפני שהיא עושה משהו אסור כבר הופכים אותה לנציב מלח.
וגם התיאטרון והקהל ביציעים. כנראה בגלל שזה הנכד של האדמור. זה מאד שונה מצילום דמדומי החתונה של כהנא.
שועי, זו באמת לא ההתמחות שלי, אבל לפי ויקיפדיה זה קורה בחתונות חסידיות, למעט חב"ד, אחרי שרוב הקרואים הולכים. ובחלק האחורי של הצילום יש באמת תחושה של אחרֵי ונטישה. ואני מתארת לעצמי שזה אמור להצחיק, הגורילה, אבל זו תמונה של סיוט, כולל הזרועות הטובעות (של הכלה?) המזדקרות מתחתית התמונה.
דפנה, תודה (גם אצלי מחשבות ואמוציות למכביר).
יואב, אמן ואמן (אם כי הצירוף "הרכנת ראש מחויכת ושמחה" איכשהו נובל לפני שהוא מגיע למילים האחרונות).
אם שועי צודק וזה רגע אחרי כיסוי הפנים (אני די משוכנעת שהוא צודק), הרי שזה גם הרגע שבו הכלה מתפללת למען אנשים אחרים, וזה מוסיף עוד רובד אפשרי לצילום המרתק והמטריד הזה.
הטיול כולו מעניין כתמיד. החיבור לולאסקז היה פחות איטואיטיבי, ומגריט היה קשה במיוחד. תודה.
המון אלימות אצורה בעיניי בתמונה של הכלה האוחזת בגרטל, כברצועה העומדת להתהדק או להצליף. ההינומה רק מייצגת מציאות לאמיתה – את העיוורון הקונקרטי הגמור שיש לכלה בחברה מסורתית, הרי בהקצנה איננה יודעת למי תינשא בכלל, אולי יחזו בו עיניה לראשונה מתחת לחופה. וגם בחתונות החילוניות, כשההינומה דקיקה, נדמה שהיא עדיין מייצגת את המחטף העיוור בו נקטפת הכלה. ועלי להיוותר ולתהות עוד ביני וביני אם ההינומה גם יש בה שריד חיובי לעיוורון קמאי שהוא חלק מהחיים? פוסט מרתק, מרית. תודה
מרית, התמונה עם הגורילה דווקא הזכירה לי את סצנת הסיום של At the Circus של האחים מארקס הרבה יותר מאשר סיוט.
רוני ומרית, אמנם אפשר שזה הרגע בו הכלה מתפללת מתוך נוסח מתוקן או תפילה ספונטנית, זה אמנם נפוץ מאוד (במרווח שבין הורדת ההינומה ובין ההליכה לחופה). מה קשור לכאן הגרטל (שהוא שווה פרוטה), זו שאלה גדולה, אולי איזה אדמו"ר חסידי החמיר וראה בכך ביטוי לראשית הקניין (שהרי עיקר הקידושין הרבניים הם קידושי קניין. כך שאולי יש מי שקבע כי בכדי לקחת כלה לחופה על החתן להשאיר אצלה עירבון עד שיביאיה תחת החופה). אפשר לחפש טעמים נוספים, אבל בדרך כלל מאחורי כל מיני הסברים עומדת סיבה הלכתית-מעשית למדיי.
רוני, תפילה! זה לא עלה בדעתי (הא-רלגיוזית), אבל זו יכולה להיות סיבה טובה להרכנת ראש, ולא שלילית כמו האחרות שהצעתי, אם כי ה"למען אנשים אחרים" מוסיף עוד אירוניה מהסוג הצובט. ומצטערת על מגריט. (וגם תודה)
כרמית, מסכימה לגבי האלימות וגם לגבי העוורון. תודה.
שועי, הקו בין צהלה לסיוט הוא דקיק ותלוי מאד בנקודת המבט.
שועי ורוני (וכולם) – ראשית "כלה ממתינה לריקוד מצווה" זו הכותרת של מנחם כהנא, לא שלי, כך שזו נראית לי די עובדה.
ובאשר לגרטל – הוא מחבר בין הרוקד לכלה ומאפשר לרקוד איתה בלי לגעת בה (ובלי שהיא עצמה תרקוד, כפי שניתן לראות בסרט, וגם זה נושא בפני עצמו). אבל ויזואלית, באופן לגמרי נקי, היא נראית כמו רצועה של – לא נגיד כלב, אולי דוב מרקד. זה שהיא לא כרוכה סביב צווארה, משנה אך מעט. זה מזכיר לי שפעם, לפני שנים ראיתי הצגה בולגרית אוונגרדית על כיפה אדומה עם שני מסַפרים ששיחקו את כל התפקידים. כשהגיע תורו של השחקן להיות הזאב, הוא החזיק זנב של זאב ביד, כמו שרביט. כמובן שאין בעיה להצמיד זנב למכנסיים, אבל הניתוק והפירוק היו הרבה יותר מצחיקים וחזקים. וכך גם הגרטל. זה שהיא לא רתומה אליו רק עושה את זה יותר חמקמק וטעון.
כלה זה עצוב כי היא לא רק לבד אלא גם בודדה.
במחלוקת שבין בית שמאי לבית הלל על כיצד מרקדין לפני הכלה? טוענים בית שמאי : כלה כמות שהיא, ובית הלל אומרים: כלה נאה וחסודה.
אמרו בית שמאי לבית הלל: לדבריכם, הרי שהייתה חיגרת או סומא [=עיוורת], אומרים לה 'כלה נאה וחסודה'? והתורה אמרה: 'מדבר שקר תרחק'?!
אמרו להם בית הלל לבית שמאי: לדבריכם, מי שלקח מקח רע [=סחורה רעה] מן השוק, ישבחנו בפניו או יגננו בפניו? הווי אומר: ישבחנו בפניו, לפיכך בית הלל אומרים: תהא דעת אדם מעורבת עם הבריות" (מסכת כלה רבתי ט, א)
מה שמעניין הוא שעל דבר אחד בית שמאי ובית הלל אינם חלוקים על הגדרת הכלה לפי בית הלל: "מי שלקח מקח רע [=סחורה רעה] מן השוק, ישבחנו בפניו או יגננו בפניו?" כלומר הכלה היא סחורה, אז על מה יש לה לשמוח?
ויש גם את הגירסאות של פיקאסו וסלבדור דאלי ללאס מנינאס של ולסקז. נדמה לי שדווקא דאלי לקח את הדיון למקום מרתק.
מרית,
הואיל ולא נכחתי אף פעם בחתונה חסידית כמו זאת שבתמונות ההסבר מניח את הדעת. אבל, השאלה היא האם ריקוד המצווה הוא ריקוד המצווה של החתן עם הכלה לאחר החופה באמצעות הגרטל (מה שנראה לי מוזר); או שמא מדובר ברגע שלפני החופה שבו המשמחים באים לקחת את הכלה אל החופה והם רוקדים לפניה כל הדרך לשם (זה מנהג מקובל ונפוץ). יש מצווה לרקוד לפני הכלה על מנת לשמחה בדרכה לחופה… כמו שרוני ציינה, עד שהקהל מגיע ללוות את הכלה לחופה הכלה נוהגת להתפלל. אולי בכלל ברגע הזה מדובר, כפי שטענתי עד עתה.
בכל מקרה ההסבר שהענקת, אם הוא קולע, הריהו מזכיר את לאקי ופודזו גיבור המשנה של "מחכים לגודו" לסמואל בקט שם יש גם את הרצועה.
על כל פנים, אם שמה של הכלה הוא נניח "חיה-הנזל" הרי ניתן לקרוא לתמונה כולה: "חיה-הנזל וגרטל".
(-:
דודו, זה פשוט מרתיח הסחורה.
ובאשר ללאס מנינאס, מסכימה איתך שדאלי יותר מעניין, אבל שמת לב כמה גדול הצייר אצל פיקאסו? 🙂 זה כמו בציורי ילדים: מי שהכי גדול הוא הכי חשוב (ומעניין גם שכל שלושת הציירים ספרדים).
שועי, באשר למי רוקד ואיך אני שוב מצטטת מוויקיפדיה: "…אבי הכלה, אבי החתן הסבות והדודים ולעתים רבנים ומכובדים אחרים, וכן החתן עצמו רוקדים ביחד עם הכלה. אב החתן ושאר הקרובים לא נוגעים בידי הכלה, אלא באמצעות אבנט הנקרא גרטל…"
וגם 🙂
מרתק, מרית. תודה. (כמובן שנסחפתי ליוטיוב לצפות בעוד סוגי 'מצוה טאנץ' (יש המון תיעוד מחתונות שונות, של אדמו"רים בני 100 שמחתנים את הנינות שלהם- לא ייאמן הגדלים של האולמות והכמויות של הגברים במקומות האלה)
כשלא מצליח:
נועה, תודה (ואני בגלל חיי בתיאטרון, מתקנאת בתנאי הצפייה, בהבדלי הגובה בין השורות 🙂 )
אנונימוס – זה ריקוד מצווה, זה?
חבל ששועי לא ישיר יותר…
הפוסט הזה די חלש, אפילו ממש חלש. מגיע לרמה של כמה מהטוקבקיסטים הקבועים כאן.
בני אדם הם לא מוזאון. והם גם לא "מוצגים" בגן חיות. הטוקבקים כאן לא יכולים להיות בוטנים שזורקים לאותם "חיות מסכנות שמעבר לסורג". חבל ששנאה תהומית, שהיא כל כך אופיינית לשנאת האחר, השונה, ולפחד מהם, היא שהניעה את הצלם שחיפש בכוח את הסבל והפחד ומצא אותם בכוח גם במקום שאיננו.
כולם בשנה א בבתי ספר לצילום מנסים להיות דיאן ארבוס, כי אנסל אדמס הם יודעים שלא יוכלו להיות. בדיוק כפי שזה כאן. חבל שמרית נפלה למלכודת הכל כך שקופה.
לא רואים בצילומים איזה מפגע לא מוסרי. לא רואים פשעים. סך הכל "היום המאושר בחיים", אז לא רק שאתם מנסים להגיד לאחרים מתי הם צריכים לשמוח, אלא אתם אומרים להם גם איך לשמוח?
זה מזכיר לי את העליהום התרבותי שהיה על בני עדות המזרח כדי שיפסיקו את מנהגי השמחה שלהם (קולולולו) ויעברו לחיוכים מזויפים בזוויות הפה כפי שזה מקובל בעולם המערבי. זה הצליח לכם. אבל עם החרדים, אין לכם צ'נס.
כולנו באותה פחת. לכולנו שאלות שאי אפשר לענות עליהם. כולנו מנסים לשרוד בעיקול הגרוע בין לידה למוות (ברגמן). כולנו אפסים מושתנים, מעי ארוך מלא צואה קבור בפחדים אין סופיים (אני). וכולנו, כולנו, עוטפים את הפחדים שלנו בטקסים צבעוניים. אתם יושבים בתאטרון, אחרים באצטדיון כדורגל, ואחרים אחרים לפני הטלוויזיה. אבל המצב הבסיסי אצל כולם- זהה, אותו מצב. תהום פעורה מתחת לרגליים.
אם חברת הייטק יפנית מזמינה קוסמים מכשפים ומעוננים שיברכו להם את המפעל החדש בפרוור של טוקיו- אז זו תרבות.
אבל אם חרד אבוד חולה פונה לרבי שלו לבקש עזרה, זה פרימיטיבי?
החברה החרדית מעניקה לחברים בה הרבה תשובות שאנחנו החילונים היינו מתים שיהיו לנו. הרבה ביטחון שלנו לעולם לא יהיה. חבל שתמיד מחפשים את הסיבות לשנוא.
בקיצור, המאמר הזה הוא די אנטישמי.
אנונימי, אני שמה בצד את הזעם וההעלבות שלך (כל הפוסל וגו') ועונה לך באופן ענייני.
ראשית לא כתבתי על רק כלות חרדיות. התחלתי בכלות החילוניות שמעציבות אותי. וזה חל אגב – גם על הכלות הנוצריות והמוסלמיות והאחרות (למעשה מתוכנן לי כבר מזמן פוסט על כלה סינית). זה קשור למצב הנשים וגעגועיהן, והדת כאן היא רק וריאציה על אותו נושא. ההבדל היחיד בין כלות חרדיות לחילוניות הוא בתוספת של הבלתי נודע. והבלתי נודע מעצם טיבו מעורר גם חרדות. ככה זה אצל בני אדם.
שנית הצלם אינו שונא חרדים כלל וכלל. יש במבט שלו (בכל התערוכה) הרבה תום פקוח עין בלי טיפת יפיוף ותעמולה לשום כיוון. ודיאן ארבוס היא אמנם צלמת נפלאה, (והיא בכלל מהפוסט הקודם) אבל מנחם כהנא לא צריך להיות דיאן ארבוס. הוא מנחם כהנא וטוב שכך.
אנונימוס,
חזרתי הנה רק עתה והנה ראיתי כי שרבבת את שמי לתגובתך. בניגוד אליך, איני רואה במאמר הזה לא שנאה, וגם לא אנטישמיות, אלא התרשמות אינטרפרטיבית מצילומים המתעדים סיטואציות מבודדות מהקשרן מתוך מסכת חייהם של יהודים-חסידים-חרדיים. אתה טוען אם הבנתי נכון שהצלם מחפש מניפולציה וכי מרית נענית למניפולציה ומתסיסה אותה בעצם כתיבתהּ. עתה, גם בי עוררו התצלומים הנ"ל זעזוע ראשוני; לאחר מכן, ניסיתי להבין במה אני מתבונן על סמך נסיוני ו/או היכרותי עם הציבור המדובר (איני מכיר אותו היטב-היטב). אני דווקא חושב כי יש דבר מה נועז בתצלומיו של כהנא באם משווים את היודאיקה שלו לציורי חתונה קלאסיים בהם הכל נראה מתוזמר על פי חתימת ספר משלי "אשת חיל מי ימצא"; ואילו כאן, יש איזו הצגה סהרורית, חסרת מרגוע של אורח החיים היהודי-חרדי– במיוחד הדגשת אלמנטים של כוחניות וכח שאינם משוללים ממנו כלל ועיקר; כמי שהתגורר בעבר שנה בבני ברק אני חייב להודות כי אותה פעימה סהרורית, כוחנית וחסרת מנוח מורגשת שם ברחובות תדיר, וזאת גם מבלי שאשנא איש חלילה או אבוז בליבי לאורח החיים הנהוג. כל אלו מקרבים אותי לדעה לפיה לא מנחם כהנא ובודאי לא מרית תרים אחר המניפולציה או הפרובוקציה האנטי-חרדית. כהנא מתעד דימוי מסויים השאוב מהחיים. מרית מפרשת אותו להבנתה. לא צריך להיחפז במסקנות וגם לא לצאת למסעות האשמה-ואשמה. מה הטעם בכך? אני חושב כי ברי לכל כי הכלה פועלת מתוך ההגיון הפנימי של עולמהּ, וחשה בשמחה של מצווה כאמור בחתונתהּ. מרית לא הכחישה זאת. אבל ביטוייה של שמחה זאת כפי שנגלים לעין המתבונן אמנם מעלים כמה סימני שאלה.
פוסט מעניין להפליא, תודה (: וכמו תמיד הרצף התרבותי בכתיבה שלך (ובתגובות) חוצה יבשות ועמים, שזה נהדר בעיני.
ואני רוצה להוסיף (+אפשרות לתמונות!): לפני כשנה וחצי נכחתי בחתונה רב-תרבותית, בברזיל. הכלה (דודניתי) באה מבית ישראלי-ברזיליאני וחתנהּ מבית ברזיליאני-יהודי (בברזיל בכלל ובערים הגדולות בפרט ישנן קהילות יהודיות מודרניות; החתן הנ"ל אדוק-יחסית ומקפיד להניח תפילין מדי בוקר). באירוע נכחו מגוון אנשים: יהודים ונוצרים וכאלה-שסוגיית-הדת-לא-מעניינת-אותם, אדוקים וחילונים גמורים, צעירים כמבוגרים. והיו גם קריאת הכתובּה בארמית, רב מזמר, חילופי דברים בעברית ובפורטוגזית במהלך הטקס, וריקודים נלהבים (בסגנון חב"ד) לאחריו.
אני מעלה את זה כי בעיני החתונה הזו הייתה אירוע תרבותי מסוים: עירוב שפות ואוכלוסיות ואג'נדות וסיפורים, וכל זאת – מבלי לעשות מכך עניין גדול. פרט לכך היה כיף אדיר, כמובן (ואף נשאלתי אם אני דוברת יידיש!).
גלי, תודה וחיוך חוזר. החתונה שלך נשמעת מאד שמחה ורחוקה כמו אחרית הימים במובן נמרים עם גדיים. ונו – את דוברת ידיש? (אם לא – יש שיעורים בבית שלום עליכם :))
לפני כמה שנים שודרה בטלויזיה, נדמה לי שזה היה בערוץ 1, כתבה על אנשים שגילו את יהדותם המוכחשת/מודחקת בקובה, בזמן שזו החלה להפתח מעט למערב בעקבות התרחקותו של קסטרו מהשלטון.
הכתבה משרטטת דיוקן מכמיר לב של אנשים שאינם יודעים כלום כמעט על יהדותם והם מנסים ללקט אותה בפינצטה מתוך הזיכרון הקולקטיבי המחוק שלהם. הם מקימים לעצמם בית כנסת כשמעל לכניסה מופיע שלט בעברית משובשת "בית קנסת שמחת הלב" (או משהו כזה). בבית הקנסת שלהם הם מקיימים טקסים בחלל אחד וללא הפרדה בין גברים לנשים. הטקסים מלאי שמחה ומתאפיינים בהמון חדוה של ילדים המשחקים בצעצוע חדש. החתונות שלהם צבעוניות וקצביות בקצב הסמבה, בקיצור מיהדותם החדשה הם עושים בעיקר שמייח.
כל זה בחלקה הראשון של הכתבה.
בחלקה השני, אנחנו רואים איך שליחים של תנועת חב"ד ששמעו על הקהילה הצעירה והמתקוממת מגיעים למקום ומתחילים ללמד אותם יהדות כהילכתה. במהלך כמה חודשים נוצרת הפרדה בין גברים לנשים ולאט לאט גם השמחה והששון הראשוניים הולכים ומתפוגגים. עד שלבסוף אנחנו רואים פחות או יותר קהילה יהודית כהלכתה.
אני מודה שליבי נחמץ מהאופן שבו השמחה היהודית הכמעט פגנית שלהם נחנטה בתוך "היהדות" הדביקה והממוסדת של חב"ד. אני גם מבין שזוהי דרכו של עולם לנוע כך מן הספונטני והפתוח אל המסודר והסגור. חסידים ראשונים התפללו תפילות ספונטניות שיכלו להמשך כשלושה שבועות, וברור שכדי האדם יוכל גם להתקיים וגם להתפלל צריך לעשות קצת סדר. מן הצורך הזה לסדר נוצר "סידור התפילה" (קצת מזכיר לי את המוסד שהיה פעם בקיבוץ "סידור העבודה". ונדמה לי גם שמוסד סידור העבודה עשה למושג "העבודה" של אהרון דוד גורדון את מה ש"הסידור" עשה לתפילות של חסידים ראשונים).
כמסקנת ביניים הכרחית אפשר יהיה אולי לומר, שהתרבות ניזונה, אבל גם ניבנית, מהמתח הבלתי פוסק שבין המתהווה לגמור. וויתור על אחד מהשניים יביא למותה של התרבות.
כלומר אם תהיה רק "מתהווה" או שתהיה רק "גמורה" היא תבוא במהרה למצב של חנק וגוויעה.
דודו, חברתי היקרה נעמי יואלי עשתה את המאסטר שלה על חגיגות חג הביכורים בקיבוץ גן שמואל. והיא שרטטה בבירור ארבעה שלבים:
בשלב הראשון "הספונטני" פשוט היה יבול ושמחה גדולה וצורך לחגוג.
בשלב השני שהיא קראה לו "האתי" או "האידאולוגי" (לא זוכרת כבר) הלכו למקורות, כלומר לתורה וטענו את השמחה הספונטנית במשמעויות לאומיות ועתיקות.
בשלב השלישי "האמנותי" או "האסתטי", הוזמנו רקדניות להעמיד את המופע, כלומר לתת צורה, לעצב כוריאוגרפיות מן השמחה והמשמעות.
ועכשיו אנחנו בשלב הרביעי "ההפקתי" – שבו צריך להפתיע ולהתעלות על מה שהיה בשנה שעברה, כלומר יותר טרקטורים, רוכבי סוסים וכדומה.
קראתי את העבודה שלה לפני שנים רבות, והסיבה שאני זוכרת אותה בבהירות כזאת היא שזה בדיוק אותו מסלול שמשרטט הויזנחה לחשיבה הדימויית המטאפורית ב"בסתיו ימי הביניים", בשלב החמישי היא פשוט ירדה מגדולתה וכולם עברו ללינארי…
מרית – אני לא דוברת יידיש. מה את אומרת, ללכת ללמוד יידיש או ללכת ללמוד ערבית?
וגם – זה כבר לגמרי לא קשור לכלום, אבל דודש'לי בזמנו סיפר לצעירים מברזיל על האידיאולוגיה הקיבוצית, כולל תמונות של ימי הולדת משותפים.
ביקור ראשון שלי כאן,
פוסט מרתק ומטלטל והדיון שאחריו – לא פחות..
תודה
אפרת,
ברוכה הבאה!
ותודה רבה.
באיחור ענק מפרסום הפוסט – נתקלתי בו.
פרשנות קצרה שלי כאחת שבאה מתוך המגזר-
הצילום הראשון משדר לי עייפות של סיום המסיבה ואולי קצת התרגשות וחשש של הכלה מהמשך הלילה.
הצילום השני:
כצילום – בהחלט משדר אימה.
כסיטואציה – בד"כ מדובר בריקוד מצחיק או טיפשי במיוחד והאוירה מסביב היא של צחוק ושחרור.
ויש כמובן הסברים ארוכים וטרחניים על מהות ה"מצווה טנאץ" – ריקוד המצווה- ועל עניין ריקודי השטות המקובלים בחתונות כאלו. אבל זה רק למעוניינים 🙂
ברוכה הבאה, ומעוניינים מאד! את מוזמנת להסביר.
טו, אם את מתעקשת 🙂
ריקוד המצווה הוא חלק מאוד חשוב מחתונה חסידית
הוא אמור להיות אחד החלקים המרגשים ורוחניים יותר של הערב ,( שני בחשיבותו רק לחופה)
המקור הוא אכן כפי שהוזכר כאן – "כיצד מרקדין לפני הכלה"
ובעבר כשאירוע החתונה היה משפחתי וקטן היו מנצלים את התאספות המשפחה הקרובה בסיום החתונה לדיון שמח ומרגש על החיים ועל הנישואים
בדרך כלל מוזמן בדחן שתפקידו להזמין את הרוקדים ולפני כל אדם שמזמן הוא מספר עליו מיהו ומה הקשר שלו לזוג. ומשלב בדיחות והומור יהודי – עם ברכות ואיחולים ועצות לזוג הצעיר.
בצורה זו המשפחות התערבבו קצת ונוצרה שמחה אישית ומרגשת.
לאט לאט ככל שגדלו החתונות הפך האירוע לגדול יותר ופחות אישי.
בשלב זה התווספה גם ההינומה כתשובת נגד למעגל הגברים הזר ולא אישי שסביב.
הגערטל הוא כהמשך לשמירת הנגיעה המקובלת הציבור – אישה לא נוגעת ישירות בגבר שאינו בעלה או אביה או אחיה או סבה.
אני מניחה שכיום יש חתונות המצליחות לשמר את האוירה המיוחדת והשמחה של "לשמח חתן וכלה" ויש כאלו בהן נשמר רק המסגרת של הטקס המקובל.
ככה זה בכל מקום…
בהסתכלות על התמונה רק צריך לזכור שבדרך כלל הטקס הספציפי הזה מתקיים בסוף החתונה ונמשך עד השעות הקטנות של הלילה ככה שיש סיוכי טוב מאוד שהוא צולם ב3 או ב4 לפנות בוקר אחרי יום ארוח מאוד שעבר על הסובבים.
הטיית הראש במצב כזה היא טבעית לחלוטין.
אני מתנצלת על השגיאות שנפלו בהקלדה
מניחה שעדיין הצלחתי להיות ברורה
תודה רבה!
טוב
אז הכלה זו אני!
כופפתי את הראש כדי שאוכל לחייך לאחייניתי המתוקה.
באותה הזדמנות
שניה אחרי
גם פרצפתי עבורה כמה פרצופים מצחיקים מתחת הטול להנאתה כי רבה
ותודה לך כותבת הפוסט.
צחקתי בזכותך הרבה.
את בונה סרט אימה מתמונה
בחיי
..
ברוכה הבאה!
וכבר מזמן אני טוענת שכל אחד מדבר על עצמו, גם כשנדמה לו שהוא מדבר על אחרים 🙂
מרית, מבלי להכביר במילים נדמה לי שהתמונה הזו מתאימה לפוסט הזה ובהמשך לתגובה האחרונה שלך, כן – היא גם מדברת אלי 😉
שמלת כלה סרוגה של איב סאן לורן, 1965
http://ddaaiissyyoo.tumblr.com/post/4408897071/ysl-knitted-wedding-dress-1965
מהממת, תודה! (אף שהכלה נראית כמו תינוקת לאפית בעריסה 🙂 )
מכירות את האימה בקצה המסרגה של פטריסיה וולר?:
http://www.patriciawaller.com/en/images.html
אוי! 🙂
לא, לא הכרתי, תודה.
גם אני לא הכרתי, תודה – הבובות האלה בהחלט מתאימות לתערוכה ולא לבית.
מרית – הכלה ששמתי מקודם מכילה כ"כ הרבה אסוציאציות…כשקראתי את תגובתך, במקום "לאפית" קפצה לי בהתחלה המלה "לאפיית", אולי בגלל שהשמלה הזו מזכירה לי חלה קלועה 🙂
אני רואה בה מישהי שחנטו אותה בחליפת מלאך (סרוגה, מלאכה שמזוהה באופן מסורתי אם לא בלבדי עם נשים, אך מי שמנצח על העשייה הוא מעצב-גבר), והיא מצמידה ידיה בתפילה לעתיד טוב יותר 🙂
אוף טופיק (יש בכלל זה מושג כזה בבלוג הזה? איכשהו הכל קשור להכל, כמו שאני אוהבת) – אני קוראת עכשיו כמה פוסטים ישנים בבלוג ונתקלתי בארוחת הבוקר על העשב של מאנה. עם או בלי קשר, הוא זרק אותי לצילום של נאן גולדין Picnic on the Esplanade, Boston
http://www.flickr.com/photos/bohemea/5997187635/
חיפשתי בבלוג ולא כתבת עליה – היא קצת חסרה לי בכל הפוסטים על הכאב. יש סיכוי שתכתבי עליה?
נטעלי, איזה יופי של פיקניק – לא הכרתי אותו. אחרת הייתי כוללת אותו ברשימת הפיקניקים http://wp.me/pSKif-jag נאן גולדין מצוינת אבל באמת לא כתבתי עליה וגם אין לי תוכניות כרגע (לעומת זאת אני מתכננת לכתוב עוד על ארוחת הבוקר של מאנה מתישהו). ובאמת הכל קשור להכל!