ללמוד פחד

"מעשה באחד שיצא ללמוד פחד", כך נקרא הסיפור הרביעי באוסף האחים גרים: מעשה בשני אחים, הבכור פיקח ומוצלח והצעיר טיפש וחסר תועלת. הבכור ממלא את כל בקשות האב אבל כשצריך להביא משהו בלילה, ובייחוד אם הדרך עוברת בבית הקברות או במקום מפחיד אחר, הוא מסרב: "לא, לא, אבא, אני לא הולך לשם, זה מצמרר אותי!" בערב, כשמספרים סיפורים מסמרי שיער ליד האח, תמיד יש מישהו שפולט "אח, זה מעביר בי צמרמורת!" והצעיר פשוט לא מבין במה מדובר.
יום אחד מואס האב בבנו הצעיר והבטלן. הגיע הזמן שייצא ללמוד מקצוע וירוויח את לחמו כמו אחיו. "איי אבא," עונה הטיפש, "בשמחה אלמד משהו, כן, למען האמת אני רוצה ללמוד איך מצטמררים, את זה אני לא מבין בכלל."

כך נפתח לו סיפור יוצא דופן שהעסיק אותי לא מעט בילדותי. ועכשיו פתאום נדמה לי שאני מבינה, שאני מעזה לקרוא אותו עד הסוף. זה סיפור מלא כל טוב עם פרולוג משעשע. פעמיים משעשע: פעם אחת בגלל הטמבל שחושק בפחד (במקום באומץ לב), ועוד חושב שיוכל להתפרנס מזה (אם כי כל קורא אגדות יודע שצוחק מי שצוחק אחרון, ואחים קטנים וטפשים תמיד מצליחים בסוף). ובפעם השנייה והבוגרת, האב הוא מושא הצחוק. כשהוא מעקם את חוטמו לנוכח שאיפותיו של בנו ואומר: "להצטמרר? תלמד, אבל בזה לא תוציא את לחמך," הוא מדקלם מנטרה הורית שלא השתנתה עד היום: "זה לא מקצוע, " אומרים ההורים לכל הטמבלים הקטנים שרוצים ללמוד תיאטרון חזותי, או פילוסופיה, או השד יודע, "מִזה אי אפשר להתפרנס…" זה נראה להם פרקטי בערך כמו פחד.

הסיפור נמשך: שמש הכנסייה הזחוח מתנדב ללמד את הבחור מהו פחד. הוא שוכר אותו כשוליה ושולח אותו למגדל הפעמונים בחצות, בזמן שהוא עצמו מתחפש לרוח רפאים ואורב לו בפינה. "מי שם?" קורא הבחור ולא נענה. הוא מתרה ברוח שאם לא ידבר, הוא יזרוק אותו מכל המדרגות. ובפעם השלישית הוא מממש את איומו. השמש שובר את רגלו וכולם כועסים על הבחור.
"קח חמישים טאלר," אומר לו אביו, "צא איתם לעולם הגדול ואל תספר לאיש מהיכן אתה ומי אביך, כי אני מתבייש בך."
"כן, אבא," עונה הצעיר, "איך שאתה רוצה. אם אינך דורש יותר מזה, אוכל לקיים זאת בקלות."

חוסנו של הבחור כפי שמסתבר כאן ובהמשך הסיפור, נובע קודם כל מגישת ה"נטו" שלו, מהתום הענייני שבו הוא ניגש לדברים. כשהוא רואה דמות בלבן הוא לא רואה רוח רפאים, אלא דמות בלבן. אם היא שוחרת רע אפשר פשוט לדחוף אותה.
ותשובתו לאביו היא מופת של חשיבה חיובית: במקום להעלב מהדחייה הוא מרוצה ממיעוט הדרישות.

הוא יוצא לדרך על כל פנים, כשהוא מלמל לעצמו: "אילו רק יכולתי להצטמרר מפחד! אילו רק יכולתי להצטמרר מפחד!" (הסיפור קצת מלגלג על הנודניקיות שלו). עד מהרה הוא פוגש מומחה נוסף לפַּחד, שלוקח אותו לגרדום ואומר לו: "הנה העץ ששבעה גברים התחתנו עליו עם בתו של עושה החבלים ועכשיו הם לומדים לעוף. שב תחתיו וחכה עד שירד הלילה, כך תלמד להצטמרר…" והבחור מתיישב ומדליק אש כדי להתחמם. הוא קצת מרחם על התלויים המתנדנדים ברוח ומושיב אותם מסביב למדורה שלו. האש אוחזת בבגדיהם. "אם לא תזהרו, לא אוכל לעזור לכם," הוא אומר, "אני לא רוצה להישרף איתכם," ומחזיר אותם לעץ. טוּב לב בלי טיפת קורבניות. זה נחמד, אבל לא על זה רציתי לדבר אלא על התשוקה לפחד, ולמה צריך ללמוד אותו, זה לא בא באופן טבעי?

אני לא פחדנית. אף פעם לא הייתי. כמו גיבור הסיפור קל לי מאד להפריד בין הדרמה של הדמיון לַנֶטו. אבל יש עוד סיבה לחוסר הפחדנות והיא קצת פחות חיובית: מגיל מאד צעיר למדתי לשריין את עצמי. בשעת חירום אני יכולה להתכדר כמו הארמדיל הדרום-אמריקאי עד שכלום לא יפגע בי. יכולת כזאת אינה מתפתחת בתנאים של אושר והגנה, וכמו בכל כישרון יש בה גם משהו משחית. את משתמשת בזה שוב ושוב, בלי משים, עד שאת מתחילה להתבלבל בין השיריון לעור, את חושבת שזה העור שלך.

פעם, באחד הדכאונות, ארזתי תרמיל ונסעתי ברכבת לטיול בארצות הברית (זו התרופה שלי, הקבועה והמוכחת: נדודים). לקחתי ביוגרפיה של דיאן ארבוס לקריאה. ארבוס היתה צלמת נפלאה ואישה יוצאת דופן אבל הביוגרפיה עצמה היתה זולה ומפוקפקת. מכיוון שלא רציתי לסחוב אף גרם מיותר, הייתי תולשת כל חלק שקראתי ומשאירה אותו בסל הרשת המחובר לגב המושב שלפני. לו הייתי נעלמת היו יכולים להרכיב את המסלול שלי על פי הדפים שזרעתי בדרך. ובכל מקרה, ארבוס אמרה פעם שכל חייה ליוותה אותה תחושה מכאיבה של חסינות. אני זוכרת שהתעכבתי על הצירוף הזה, מכאיבה וחסינות, כמו שמתעכבים לרגע מול ראי.

כשהייתי צעירה לא יכולתי לשאת את הצילומים של דיאן ארבוס, עבר זמן עד שיכולתי להישיר מבט. התצלום הזה מתוך הסדרה האחרונה שצלמה לפני מותה, לא מפסיק לרגש אותי.

לארבוס היו דרכים משלה לערער את החסינות. לפי הספר, היא שכבה עם כל מושאי הצילום (הפריקיים) שלה, כי לשכב עם מישהו זו הדרך הכי קצרה כביכול, לפרק מחסומים והגנות מכל הכיוונים. אני לא בטוחה שזה עבד. ארבוס התאבדה לבסוף. אבל אם נחזור לגיבור הסיפור – היו לו סיבות משלו לפתח חסינות. כשאחיך הוא יקיר המשפחה ואתה סתם אפס ובושה, אתה חייב להשתריין כדי לא להיפגע. אבל עכשיו הוא יוצא מחסות ההורים לחיים משלו, הוא פותח דף חדש ואולי הוא כבר לא זקוק לכל השיריונים וההגנות. הם הפכו למחסומים. אתה רוצה להיפתח ולהרגיש. אתה רוצה להצטמרר, אבל אתה לא יודע איך.

והבחור, הוא ממשיך במלמוליו עד שהוא מגיע לעיר שבה שוכן ארמון רדוף רוחות. מי שיצליח לשרוד בו שלושה לילות יזכה בבת מלך יפהפייה ובעושר אגדי. הבחור מוצא חן בעיני המלך, ולא רק בעיניו. פתאום מסתבר שיש לו עיניים יפות. ככל שהוא מתרחק מהבית הוא נחלץ מקליפת האידיוט חסר התוחלת. והוא לא חושש מרוחות, הוא יצא הרי ללמוד מה זה פחד. הוא מצטייד באש, מחרטה מסתובבת ולוח גילוף עם סכין (מותר לו לקחת שלושה חפצים, ובמזל או באינסטינקט הוא בוחר בחפצים הנכונים) ונכנס לארמון. מה שקורה בשלושת הלילות הבאים הוא שילוב בין צ'יזבט לסרט אימים עם נגיעות של לואיס קרול ואדגר אלן פו: חתולי ענק שחורים מופיעים בצרחה ומבקשים לשחק אתו בקלפים, רהיטים דוהרים ומתהפכים, חצאי אנשים נושרים מן הארובה ופוצחים במשחק כדורת: רגליים של מתים משמשות כפינים, וראשים ערופים משמשים ככדורים. במקום להירתע הבחור מצטרף למשחק ואף מקציע את ה"כדורים" במחרטה כדי שיהיו יותר עגולים.

הוא זוכה כמובן באוצר ובנסיכה. רק דבר אחד מעיב על אושרו; "אילו רק יכולתי להצטמרר מרוב פחד!" הוא מקונן, עד שהחדרנית של הנסיכה מחליטה ללמד אותו לקח: היא שולה מהנחל מלוא הדלי קברנונים ומביאה לגבירתה שמרוקנת על בעלה את המים הקרים עם הדגיגים המפרכסים באמצע הלילה. הוא מתעורר בקריאה: "איי, מה מצמרר אותי, מה מצמרר אותי אישה יקרה!"

וקשה להחליט איזה מין סוף זה. האם יש כאן הצעה ברכטיאנית להפוך כיוונים וללכת מן הגוף אל הנפש. כלומר: "לא רק פחד גורם לצמרמורת אלא גם צמרמורת גורמת לפחד" (וגם מעין שבח למעשיות הנשית – החדרנית הלא מצליחה במקום שהגברים היהירים נכשלו. היא מתאימה את התחבולה שלה לאופיו הענייני של הבחור, לגישת הנטו שלו).

או שאולי זה דווקא סוף מתהפך, בסגנון סיפורו המקסים של ג'ימס ת'רבר על הנסיכה שרצתה את הירח. את סיפורו של ת'רבר קראתי מזמן, וכבר שכחתי רבים מפרטיו המלבבים. אני זוכרת שהנסיכה חלתה מרוב תשוקה לירח, שכולם היו בטוחים שהיא מבקשת את הבלתי אפשרי. רק הליצן טרח לברר את כוונתה, והסתבר שהירח שבו חפצה הוא בסך הכל תכשיט, כלומר ירח זהב בגודל ציפורן כמו זה שהיא רואה מחלונה. ולא, היא לא מצפה שהוא ייעלם מהשמיים, הרי גם ציפורן שגוזרים צומחת מחדש…

*

ציטוטים נוספים של דיאן ארבוס לכל אורך המאמר על אויסטר של ענבל פינטו ואבשלום פולק

*

עוד רשימות על האחים גרים

טוב לב מנצח צייתנות וגם יופי לא מזיק

הפמיניזם המפתיע של האחים גרים

על נסיך צפרדע של האחים גרים – הרהורים על אהבה, ערכים וממסד

האישה שרצתה להיות מלך

מה עושות הנסיכות בלילות

פיו של מי שסיפר את זה עדיין חם

*

ובלי שום קשר, אתם מוזמנים להכנס לכאן לעדכונים אחרונים מספריית גן לוינסקי: תמונות ממסיבת חנוכה ומהכנת קישוטים לחג המולד וכתבה יפה בוואלה (רצוי לדלג על הטוקבקים), עדכוני סרטים מקולנוע גן לוינסקי, ודברים מרגשים שנשא ליאור ווטרמן במלאת שנה לספרייה (לא כל כך מזמן).