"מעשה באחד שיצא ללמוד פחד", כך נקרא הסיפור הרביעי באוסף האחים גרים: מעשה בשני אחים, הבכור פיקח ומוצלח והצעיר טיפש וחסר תועלת. הבכור ממלא את כל בקשות האב אבל כשצריך להביא משהו בלילה, ובייחוד אם הדרך עוברת בבית הקברות או במקום מפחיד אחר, הוא מסרב: "לא, לא, אבא, אני לא הולך לשם, זה מצמרר אותי!" בערב, כשמספרים סיפורים מסמרי שיער ליד האח, תמיד יש מישהו שפולט "אח, זה מעביר בי צמרמורת!" והצעיר פשוט לא מבין במה מדובר.
יום אחד מואס האב בבנו הצעיר והבטלן. הגיע הזמן שייצא ללמוד מקצוע וירוויח את לחמו כמו אחיו. "איי אבא," עונה הטיפש, "בשמחה אלמד משהו, כן, למען האמת אני רוצה ללמוד איך מצטמררים, את זה אני לא מבין בכלל."
כך נפתח לו סיפור יוצא דופן שהעסיק אותי לא מעט בילדותי. ועכשיו פתאום נדמה לי שאני מבינה, שאני מעזה לקרוא אותו עד הסוף. זה סיפור מלא כל טוב עם פרולוג משעשע. פעמיים משעשע: פעם אחת בגלל הטמבל שחושק בפחד (במקום באומץ לב), ועוד חושב שיוכל להתפרנס מזה (אם כי כל קורא אגדות יודע שצוחק מי שצוחק אחרון, ואחים קטנים וטפשים תמיד מצליחים בסוף). ובפעם השנייה והבוגרת, האב הוא מושא הצחוק. כשהוא מעקם את חוטמו לנוכח שאיפותיו של בנו ואומר: "להצטמרר? תלמד, אבל בזה לא תוציא את לחמך," הוא מדקלם מנטרה הורית שלא השתנתה עד היום: "זה לא מקצוע, " אומרים ההורים לכל הטמבלים הקטנים שרוצים ללמוד תיאטרון חזותי, או פילוסופיה, או השד יודע, "מִזה אי אפשר להתפרנס…" זה נראה להם פרקטי בערך כמו פחד.
הסיפור נמשך: שמש הכנסייה הזחוח מתנדב ללמד את הבחור מהו פחד. הוא שוכר אותו כשוליה ושולח אותו למגדל הפעמונים בחצות, בזמן שהוא עצמו מתחפש לרוח רפאים ואורב לו בפינה. "מי שם?" קורא הבחור ולא נענה. הוא מתרה ברוח שאם לא ידבר, הוא יזרוק אותו מכל המדרגות. ובפעם השלישית הוא מממש את איומו. השמש שובר את רגלו וכולם כועסים על הבחור.
"קח חמישים טאלר," אומר לו אביו, "צא איתם לעולם הגדול ואל תספר לאיש מהיכן אתה ומי אביך, כי אני מתבייש בך."
"כן, אבא," עונה הצעיר, "איך שאתה רוצה. אם אינך דורש יותר מזה, אוכל לקיים זאת בקלות."
חוסנו של הבחור כפי שמסתבר כאן ובהמשך הסיפור, נובע קודם כל מגישת ה"נטו" שלו, מהתום הענייני שבו הוא ניגש לדברים. כשהוא רואה דמות בלבן הוא לא רואה רוח רפאים, אלא דמות בלבן. אם היא שוחרת רע אפשר פשוט לדחוף אותה.
ותשובתו לאביו היא מופת של חשיבה חיובית: במקום להעלב מהדחייה הוא מרוצה ממיעוט הדרישות.
הוא יוצא לדרך על כל פנים, כשהוא מלמל לעצמו: "אילו רק יכולתי להצטמרר מפחד! אילו רק יכולתי להצטמרר מפחד!" (הסיפור קצת מלגלג על הנודניקיות שלו). עד מהרה הוא פוגש מומחה נוסף לפַּחד, שלוקח אותו לגרדום ואומר לו: "הנה העץ ששבעה גברים התחתנו עליו עם בתו של עושה החבלים ועכשיו הם לומדים לעוף. שב תחתיו וחכה עד שירד הלילה, כך תלמד להצטמרר…" והבחור מתיישב ומדליק אש כדי להתחמם. הוא קצת מרחם על התלויים המתנדנדים ברוח ומושיב אותם מסביב למדורה שלו. האש אוחזת בבגדיהם. "אם לא תזהרו, לא אוכל לעזור לכם," הוא אומר, "אני לא רוצה להישרף איתכם," ומחזיר אותם לעץ. טוּב לב בלי טיפת קורבניות. זה נחמד, אבל לא על זה רציתי לדבר אלא על התשוקה לפחד, ולמה צריך ללמוד אותו, זה לא בא באופן טבעי?
אני לא פחדנית. אף פעם לא הייתי. כמו גיבור הסיפור קל לי מאד להפריד בין הדרמה של הדמיון לַנֶטו. אבל יש עוד סיבה לחוסר הפחדנות והיא קצת פחות חיובית: מגיל מאד צעיר למדתי לשריין את עצמי. בשעת חירום אני יכולה להתכדר כמו הארמדיל הדרום-אמריקאי עד שכלום לא יפגע בי. יכולת כזאת אינה מתפתחת בתנאים של אושר והגנה, וכמו בכל כישרון יש בה גם משהו משחית. את משתמשת בזה שוב ושוב, בלי משים, עד שאת מתחילה להתבלבל בין השיריון לעור, את חושבת שזה העור שלך.
פעם, באחד הדכאונות, ארזתי תרמיל ונסעתי ברכבת לטיול בארצות הברית (זו התרופה שלי, הקבועה והמוכחת: נדודים). לקחתי ביוגרפיה של דיאן ארבוס לקריאה. ארבוס היתה צלמת נפלאה ואישה יוצאת דופן אבל הביוגרפיה עצמה היתה זולה ומפוקפקת. מכיוון שלא רציתי לסחוב אף גרם מיותר, הייתי תולשת כל חלק שקראתי ומשאירה אותו בסל הרשת המחובר לגב המושב שלפני. לו הייתי נעלמת היו יכולים להרכיב את המסלול שלי על פי הדפים שזרעתי בדרך. ובכל מקרה, ארבוס אמרה פעם שכל חייה ליוותה אותה תחושה מכאיבה של חסינות. אני זוכרת שהתעכבתי על הצירוף הזה, מכאיבה וחסינות, כמו שמתעכבים לרגע מול ראי.
כשהייתי צעירה לא יכולתי לשאת את הצילומים של דיאן ארבוס, עבר זמן עד שיכולתי להישיר מבט. התצלום הזה מתוך הסדרה האחרונה שצלמה לפני מותה, לא מפסיק לרגש אותי.
לארבוס היו דרכים משלה לערער את החסינות. לפי הספר, היא שכבה עם כל מושאי הצילום (הפריקיים) שלה, כי לשכב עם מישהו זו הדרך הכי קצרה כביכול, לפרק מחסומים והגנות מכל הכיוונים. אני לא בטוחה שזה עבד. ארבוס התאבדה לבסוף. אבל אם נחזור לגיבור הסיפור – היו לו סיבות משלו לפתח חסינות. כשאחיך הוא יקיר המשפחה ואתה סתם אפס ובושה, אתה חייב להשתריין כדי לא להיפגע. אבל עכשיו הוא יוצא מחסות ההורים לחיים משלו, הוא פותח דף חדש ואולי הוא כבר לא זקוק לכל השיריונים וההגנות. הם הפכו למחסומים. אתה רוצה להיפתח ולהרגיש. אתה רוצה להצטמרר, אבל אתה לא יודע איך.
והבחור, הוא ממשיך במלמוליו עד שהוא מגיע לעיר שבה שוכן ארמון רדוף רוחות. מי שיצליח לשרוד בו שלושה לילות יזכה בבת מלך יפהפייה ובעושר אגדי. הבחור מוצא חן בעיני המלך, ולא רק בעיניו. פתאום מסתבר שיש לו עיניים יפות. ככל שהוא מתרחק מהבית הוא נחלץ מקליפת האידיוט חסר התוחלת. והוא לא חושש מרוחות, הוא יצא הרי ללמוד מה זה פחד. הוא מצטייד באש, מחרטה מסתובבת ולוח גילוף עם סכין (מותר לו לקחת שלושה חפצים, ובמזל או באינסטינקט הוא בוחר בחפצים הנכונים) ונכנס לארמון. מה שקורה בשלושת הלילות הבאים הוא שילוב בין צ'יזבט לסרט אימים עם נגיעות של לואיס קרול ואדגר אלן פו: חתולי ענק שחורים מופיעים בצרחה ומבקשים לשחק אתו בקלפים, רהיטים דוהרים ומתהפכים, חצאי אנשים נושרים מן הארובה ופוצחים במשחק כדורת: רגליים של מתים משמשות כפינים, וראשים ערופים משמשים ככדורים. במקום להירתע הבחור מצטרף למשחק ואף מקציע את ה"כדורים" במחרטה כדי שיהיו יותר עגולים.
הוא זוכה כמובן באוצר ובנסיכה. רק דבר אחד מעיב על אושרו; "אילו רק יכולתי להצטמרר מרוב פחד!" הוא מקונן, עד שהחדרנית של הנסיכה מחליטה ללמד אותו לקח: היא שולה מהנחל מלוא הדלי קברנונים ומביאה לגבירתה שמרוקנת על בעלה את המים הקרים עם הדגיגים המפרכסים באמצע הלילה. הוא מתעורר בקריאה: "איי, מה מצמרר אותי, מה מצמרר אותי אישה יקרה!"
וקשה להחליט איזה מין סוף זה. האם יש כאן הצעה ברכטיאנית להפוך כיוונים וללכת מן הגוף אל הנפש. כלומר: "לא רק פחד גורם לצמרמורת אלא גם צמרמורת גורמת לפחד" (וגם מעין שבח למעשיות הנשית – החדרנית הלא מצליחה במקום שהגברים היהירים נכשלו. היא מתאימה את התחבולה שלה לאופיו הענייני של הבחור, לגישת הנטו שלו).
או שאולי זה דווקא סוף מתהפך, בסגנון סיפורו המקסים של ג'ימס ת'רבר על הנסיכה שרצתה את הירח. את סיפורו של ת'רבר קראתי מזמן, וכבר שכחתי רבים מפרטיו המלבבים. אני זוכרת שהנסיכה חלתה מרוב תשוקה לירח, שכולם היו בטוחים שהיא מבקשת את הבלתי אפשרי. רק הליצן טרח לברר את כוונתה, והסתבר שהירח שבו חפצה הוא בסך הכל תכשיט, כלומר ירח זהב בגודל ציפורן כמו זה שהיא רואה מחלונה. ולא, היא לא מצפה שהוא ייעלם מהשמיים, הרי גם ציפורן שגוזרים צומחת מחדש…
*
ציטוטים נוספים של דיאן ארבוס לכל אורך המאמר על אויסטר של ענבל פינטו ואבשלום פולק
*
עוד רשימות על האחים גרים
טוב לב מנצח צייתנות וגם יופי לא מזיק
על נסיך צפרדע של האחים גרים – הרהורים על אהבה, ערכים וממסד
פיו של מי שסיפר את זה עדיין חם
*
ובלי שום קשר, אתם מוזמנים להכנס לכאן לעדכונים אחרונים מספריית גן לוינסקי: תמונות ממסיבת חנוכה ומהכנת קישוטים לחג המולד וכתבה יפה בוואלה (רצוי לדלג על הטוקבקים), עדכוני סרטים מקולנוע גן לוינסקי, ודברים מרגשים שנשא ליאור ווטרמן במלאת שנה לספרייה (לא כל כך מזמן).
אני אוהבת את הראש שלך. את תמיד מאתגרת אותי.
ארבוז היתה בשבילי תמיד מקור ללימוד משמעותי.
תודה!
את מונומנטלית.
אני באה אלייך, ללמוד.
את המילה. את העושר. את הכתיבה.
אותך. אותי.
…………………………
תודה, מרית.
סיפור מקסים! נשאבתי ולא יכולתי להפסיק לקרוא מהמלה הראשונה. לא הכרתי אותו, מעניין. נראה לי שהדגש הוא באמת על הפיזיות וגם על הקונקרטיות – להבדיל מהנסיונות המגוחכים להפחיד את הבחור עם רוחות רפאים – הדבר הדמיוני והלא ממשי ביותר. יש גם רמז בסוף לכך שרק בקשר האינטימי הקרוב – הממשי – טמון מה שיכול לצמרר ואפילו להפחיד באמת. אולי.
בניגוד אלייך, אני פחדנית מאוד מאוד, והזמן שעובר כאילו רק מחדד את זה. אולי זה אומר שאני מפונקת מאוד, בעצם (מחשבה שכבר עלתה בראשי בעבר, ומה שכתבת כאן מחדד את זה), שאף פעם לא נדרשתי לפתח שריון, ובשלב מסוים פיתחתי אתוס שלם נגד זה.
רשימה נפלאה. גם כמכלול וגם בפרטים שנדמה שיכולים להמשיך ולהסתעף (ולהתרחב) לאינסוף. לא הכרתי את האגדה הזאת, או אולי נכון יותר לומר – אני לא זוכרת אותה. אצטרך לבדוק אם היא נמצאת באחד מכרכי האגדות בספריה של ההורים. לא יפליא אותי אם הדחקתי דווקא אותה. הקסים אותי התיאור שלך תולשת דפים מהספר של ארבור (מעשה שרק אנשים חסרי פחד יכולים לעשות) ומשאירה אותם אחרייך כמו שביל הפירורים של עמי ותמי.
רשימה נהדרת, תודה.
את הסיפור הזה (בניגוד לאחרים) דווקא זכרתי, הוא הבעית אותי ושנאתי אותו. הכרתי אותו תחת השם 'הנער שלא ידע פחד מהו' וכילדה נדף ממנו ריחו של המוות עצמו – ריח יבש של ג'לטין מקולקל.
כשהתחלתי לקרוא את הפוסט תהיתי מה תגידי על הסיום של הסיפור. אני חושבת שזה סיום מיזוגני, שאינו מפאר את האישה כמי שהצליחה לשתול פחד בליבו, אלא מדגיש את חיי הנישואים כאנטיתזה לחיי ההרפתקה המדהימים שהנער חווה כרווק. הסוף מלא שמחה לאיד, אותה שמחה לאיד שחשים נשואים ותיקים לנוכח חבר חדש במסדר.
חוץ מזה, על כל השאר – ארבוס והכל – אני אוהבת אותך
תמי, הלנה, טלילה, נעמה, מירי, שימחתן אותי מאד, תודה.
טלילה, לפי הגרוואטאר שלך (ככה קוראים לו?) מיד רואים שמעולם לא צימחת אחד. והזה שנגדו פיתחת אתוס הוא שיריון? לפעמים זה פיקוח נפש.
נעמה, גם אני חשבתי על הנזל 🙂
מירי, גם עלי הסיפור קצת איים בילדות, בגלל שהוא פועל נגד האינסטינקטים כביכול, הוא אנטי הישרדותי, אבל זה כמו שגרוסמן אמר (על משפחת קליינפלד בספר הדקדוק) להישרד זה ההפך מלחיות. "כמה שאתה יותר שורד אתה פחות חי." ולכן זה סיפור על חיים, וגם בדְלי הדגיגונים יש משהו חי וקומי, ואם כבר, אז כמו שטלילה אמרה, "רק בקשר האינטימי הקרוב – הממשי – טמון מה שיכול לצמרר ואפילו להפחיד באמת…"
יתכן. אבל אם כך, אולי היה צריך להופיע רמז מקדים לצרימה גם ביחסי בן/אב, ואין צרימה כזאת, הבן שווה נפש לאביו במידה על-טבעית. אני חושבת שבכלזאת הסיפור אומר? שדים? גולגלות? רוחות רפאים? הצחקתם אותי! אשתך, זה מה שבאמת מסוגל להפחיד גבר! עובדה שלפני הנישואים היא לא נספרה בכלל לצד הכוחות המאיימים, רק הנישואים הפכו אותה למצמררת
🙂
אני לא יכולה להגיד שאת מדמיינת…
ועם זאת, לא האישה היא שמצמררת (כמו אשת הדייג בגרסת פושקין, נניח), אלא מים קרים ודגיגים… זה תעלול של קייטנה, לא של מרשעת, וכל מי שקורא את הסיפור קצת מזדהה איתה, כי הוא כזה נודניק עם הלהצטמרר שלו… ואל תשכחי שהוגשמה כאן משאת נפשו (והוא אכן מתנהג כמי שהוגשמה, הוא לא מתעצבן, הוא בהיי). נראה לי שהסיפור קצת צוחק עליו (בלי רשעות) על הדרמה שהוא עשה מלא כלום.
יד אַשְׁרֵי אָדָם, מְפַחֵד תָּמִיד; וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ, יִפּוֹל בְּרָעָה.
טו אֲרִי-נֹהֵם, וְדֹב שׁוֹקֵק– מוֹשֵׁל רָשָׁע, עַל עַם-דָּל.
טז נָגִיד–חֲסַר תְּבוּנוֹת, וְרַב מַעֲשַׁקּוֹת; שנאי (שֹׂנֵא) בֶצַע, יַאֲרִיךְ יָמִים.
יז אָדָם, עָשֻׁק בְּדַם-נָפֶשׁ– עַד-בּוֹר יָנוּס, אַל-יִתְמְכוּ-בוֹ.
יח הוֹלֵךְ תָּמִים, יִוָּשֵׁעַ; וְנֶעְקַשׁ דְּרָכַיִם, יִפּוֹל בְּאֶחָת.
ודיאן ארבוז, הו דיאן ארבוז, תמות נפשי עם דיאן ארבוז
רק להוסיף שגם אני, כמו נעמה, התרשמתי מאוד מתלישת הדפים 🙂 לא רק חוסר פחד, אלא שחרור מהצייתנות המופנמת, מה-servility הזה (מקווה שכתבתי נכון, לא יודעת בדיוק איך לתרגם) שאומרים שהיתה המידה האנושית הגרועה ביותר בעיני מרקס.
עוד משו,
מי שקוטף דפים לספר, יבוא יום ויתלוש לפרפרים את כנפיהם.
(היינה)
דודו, לא צריך להגזים…
אנונימי 🙂
מרית, האם זה רשמי? (אני לא יודע איך מסמלים באינטרנט מצב של הלם תרבותי. אולי כך? &^%$*@) השאלה שלך סותרת כל כך את הרוח שנשבת בערבי עיר האושר עד שאני ממש, אבל ממש, לא מתכוון לענות עליה…
דודו, עוד לפני שענית כבר בדקתי (זה לא) ולכן מחקתי כדי לא לבלבל את המוח (לטובת התוהים – שאלתי אם ככה כותבים אותה בעברית, ארבוז, האם זה רשמי?)
ובחזרה לדודו – החופש כולל את הרשמיות, אחרת הוא לא חופש אלא עוד סוג של הסגר. או בניסוחו האלגנטי של דושאן: "אני סותר את עצמי כדי לא להיגרר אחרי טעמי."
בתוך המדרג – חשש, פחד, חרדה, אימה, בעתה: הפחד באמת מבויית
חוץ מזה, בסרטי אימה יש כלל פשוט – מי שאינו פוחד מזומבים הוא זומבי בעצמו (או בוריאציה המד"בית – חסרי הפחד אינם אנושיים גם אם הם דמויי אנוש). הפחד הוא התכונה האנושית ביותר? אחרי רדוקציה של כל התכונות האחרות אותן ניתן לייחס גם לחיות, חיזרים, זומבים וכו'.
מירי, יש על זה שתי תשובות.
החיים זה לא סרט אימה.
ומזמן חשדתי שאני דמויית אנוש…
שתיהן נכונות.
רק עכשיו שמתי לב שיש פוסט חדש :O
אני דווקא אוהבת את סוף הסיפור. הוא מזכיר לי את הוריאציה של קלי לינק ללכלוכית, שבה בסופו של דבר האשה שהגבר נשאר איתה היא זאת שיש לה חוש הומור. מעניין שבסיפור הזה עוד לא חשבו על הפטנט של לאחד את הנסיכה והמשרתת לדמות אחת 🙂
לא סתם אומרים "רציני עד מוות". צחוק הרבה יותר קרוב לחיים. ובאשר לנסיכה-משרתת, הם סמכו עלינו שנבין. (ומה זה O?)
מרית קרובתי,
כמי ששייך מילדות לקבוצת חסרי השיריון אף על פי שנזקק לכמה וכמה שיריונות
אני חושש שצימחתי כמה לבושים אחרים, שעטפו את הגוף באותיות, מלים, צלילים, רעיונות. כלומר מילדות, אני חושב שהיה חשובה לי מאוד הדרך האינטלקטואלית שאעשה, גם אם בעיניי הסובבים אותי זה לא היה מובן בכלל.זה לא שלא היה פחד (אני תמיד פוחד באשר לאחרים הרבה יותר מאשר באשר לעצמיי), אבל לעתים הדרך הזאת, היתה הדרך היחידה להמשיך בקיום. עם קורות החיים הבלתי שגרתיים שלי, אני לפעמים חושב שזו היתה עבורי הדרך האופטימית היחידה.
ודכאון, טוב ספרים או מסעות חיצוניים הם באמת תרופה בדוקה ומנוסה מאוד.
את ארבוס כמעט איני מכיר. אם איני טועה, ארבוס ברוסית הוא אבטיח.
דווקא מצאתי קשר לקישורים באדום בסוף הרשימה, (הקישורים לתמונות מספריית גן לוינסקי), אחרי שיחת השריונות שהתפתחה כאן.
עצוב לחשוב אילו שריונות צריכים לגדל ילדים שחיים באווירת פחד מתמיד.
(הספרייה בתמונה האחרונה הזכירה לי בקתה מוארת ביער שמוצאים באגדות. אולי גם נדודי ספרים הם נחמה פורתא לנדודי הנפש, במיוחד אם לפחות יוצאים אליהם, בשפת האם).
)-:
(מה שמעורר את השאלה , הבאמת לא קשורה, האם שפת אם היא תמיד שפת אמא טובה?)
חזרתי כדי לומר שגם התמונות בדף שאליו מפנים הקישורים וגם הדברים שכתובים שם (שאותם קראתי עכשיו) מרגשים, ומעידים שיש לבבות במחוזותינו המסרבים להיסגר.
תודה על כל אלה!
:O, עם נקודתיים. פה פעור בתימהון 🙂
שועי, אני באמת לא יודעת איך שרדת בלי שריון. איך הצלחת לא לגדל אחד. זה נס.
שירלי, איכשהו אני לא מרגישה שום בעלות על הספרייה ועל הדברים הטובים שקורים בה, אבל תודה בשמם.
ז'ניה, אה.
הגעתי באיחור… אבל בכל זאת, מאד נהניתי מהרשימה!
בהקשר של דיאן ארבוס הנהדרת, סוזן סונטג גם מתייחסת לצילומי הפריקים שלה בהקשר דומה, כרצון "להפטר מתחושת הבטחון המתסכל"… קצת כמו חסינות מכאיבה. סונטג גם מביאה ציטוט שלה: "התחושה שאני מוגנת הייתה מכאיבה, ככל שזה נראה מגוחך". (כל זה בצילום כראי התקופה בפרק השני). בכל מקרה, בניגוד לבחור של האחים גרים, שמשוריין כי הוא "אידיוט", כלומר בגלל משהו שטבוע בו בניגוד לאידיאל של הסביבה, ארבוס הייתה משוריינת בגלל הסביבה הסטרילית והמגנה בה היא גדלה וחיה. בסופו של דבר שניהם היו צריכים לצאת למסעות בשביל להצטמרר…
ובהקשר של שריונות ומסעות (וגם של צילומים…) זה מאד מזכיר לי את כל הדמויות של האחד ויחיד וו. ג. זבאלד, ובמיוחד את אוסטרליץ שכל כולו מבצרים ושריונות מתפרקים ושבריריים. רק שאצל זבאלד השריונות אף פעם לא חזקים ואטומים, וככל שהם גדולים ועמוסים יותר הם גם חלשים.
הי יותם, ברוך המצטרף! זה אחד ממוּתרי הבלוג על המציאות, לא צריך לדייק. בכלל שכחתי שסונטג כתבה עליה (ותודה שציינת פרק כי אין מפתח!). אבל משפטים כמו "אחד הדברים שמהם סבלתי כשהייתי קטנה, היה זה שמעולם לא חשתי במצוקה", גורמים לי להרים גבה, או ליתר דיוק, מחזירים אותי לאבחנה היפה של סונטאג, שארבוס מצלמת אנשים סובלים שלא מודעים לסבלם…
ובאשר לבחור של גרים, אני לא חושבת שהוא אידיוט. זו רק הסטיגמה שהודבקה לו מתוך השוואה לאחיו המוצלח כביכול. כשהוא עוזב את הבית הוא פורח ומצליח (אבל נשאר קצת נודניק, אף אחד אינו מושלם).
ומה שכתבת על אוסטרליץ, נפלא.
כמובן, אידיוט מנקודת המבט של הסובבים אותו, ולכן הגרשיים.
הבחור בנה לעצמו שריון כתוצאה מהסביבה וארבוס שוריינה על ידי הסביבה… טוב, אני מתחיל להתבלבל.
ותודה!
איזה יופי.
אצלי הפחד שוריין על מיתרי הקול עד שהבנתי שלהיות זמרת
זו חינגה מיותרת.
אהבתי מאד את הפוסט.
מומלץ אצלי במאמרים
http://hamimlatsim.blogspot.com/2010/12/71-11-2011.html
תודה יקירתי ושנה אזרחית נפלאה
אסתי כ.
אסתי, תודה! גם על הפירגון המשמח והלא מובן מאליו. ושנה נהדרת גם לך (למרות שזו עונת הכרוביות ולא הרימונים, ומישהו היה כבר צריך לעשות את ההתאמות הנדרשות).
:))
הרשימה המעניינת שלך,מרית,כתובה בהזמנה…לי..אתמול סיפרתי לבנותיי על ספר מקסים של האחים גרים שקראתי ללא הרף שנים בילדותי.הסיפור שאהבתי מכל היה "הנער שלא ידע פחד מהו" .את הספר המסויים,שמסרתי לבנות דודותי, לא מצאתי יותר בשום מקום.
הדברים שלך הם הד מעניין לזכרונות שלי מהסיפור הזה, שהדהים אותי.כנראה ,כי אני הייתי פחדנית בהרבה מובנים.הידיעה הזו,שאפשר לא לפחד, לימדה אותי להתבונן באחרים מנקודת מבט חדשה.לא רק דרך ההוויה שלי.
זו הזדמנות להודות לך על השפע המקסים שאת מפזרת בבלוג שלך.
איריס, כמה יפה הסיפור שלך, זו אחת מהברכות הגדולות של הקריאה, היכולת להיחלץ מנקודות המבט המגבילות שלנו ושל סביבתינו.
ותודה גם לך על המילים החמות.
הרבה מאוד חומר למחשבה מרית. פוסט נפלא. תודה על ההפנייה. אהרהר קצת בתפיסתי
את הכאב, בלקחי הסיפורים, בלקחיי. ארצה להשיב כאן ושם. תודה רבה.
כמה הרהורים. בהמשך אחשוב גם על הצילומים והבחירות לצלם את האחר המיוחד. עניין מודעות המצולמים למבטים השונים.
הסיפור על הבחור שיצא לבקש פחד מאוד יפה. עולים עניין המודעות למוות, ותפקיד הדמיון. הוא רואה דברים כהוויתם ואפילו פחות. מנסה לפענח איך ראה את המתים על הגרדום.
מרתק שאת ממעטת בפחד
"יכולת כזאת אינה מתפתחת בתנאים של אושר והגנה" התנאים האלו עבדו עלי בכיוון ההפוך. חשפו אצלי את קצות העצבים. השריון שאני עוטה עובד רק כשאני יוצרת ורק בתחום הנפשי והרגשי. לעולם לא אוכל לעשות אמנות גוף כואבת למשל.
אוהבת את הבחירה בדגים ומשמעות השם בעברית. קברנו נים. התעורר והתפקח הבחור.
כמה נחמד להתיישב מול מחשב באמצע ווחאקה אשר במקסיקו ובאופן אקראי לפתוח את הפוסט הנ"ל. רשומה נפלאה. נראה לי שגם במקסיקו יש יחס מורכב לפחד. יש כאן ערי גבול עם כנופיות וסרטים אלימים כבידור אגבי, אבל גם רוגע וחיוך בקצה כל משפט ואלפי שלדים צבעוניים מרקדים ניבטים מכל חנות מזכרות.
באותו מעמד, אגיד שאני מאושרת לשמוע ש"סיפורים יכולים להציל" סוף סוף יוצא, כמה חיכיתי לכך.
עדי, תודה מעומק הלב, זה כל כך לא מובן מאליו שאת שם בצד השני מחכה. פלא פלאים ושמחה. גם אני מאד אוהבת את הבלוג שלך (ולמסתרי השלדים הצבעוניים עוד אגיע יום אחד).
פוסט מכשף ומעורר מחשבה. את האגדה על הבחור שרצה ללמוד פחד הכרתי, אבל החיבור לארבוז ולזה שהיא שכבה עם מושאי הצילום שלה כדי להיפטר מהחסינות המכאיבה… וואו. זה עמוק. מזכיר לי סיפור שכתבתי פעם ונקרא "הנסיכה אוויר" וגם שם הייתה דמות שניסתה להיפטר מן הנסיכות (=חסינות) באופן דומה. אבל נראה לי שעוד לא טבלתי אפילו את כף הרגל בעומקו של הנושא הזה…
תודה רבה לי. יפה החיבור שעשית בין נסיכות לחסינות (אפשר להמציא מזה שרה שרה שיר שמח) אבל מנסיוני אין בשריון הזה שום יופי או קסם.
לא התכוונתי לייפות את החסינות במילה "נסיכות", פשוט זה הדימוי שהשתמשתי בו אני, מזמן מזמן.
וחשבתי על זה עוד בינתיים, ואצלי זה קשור מאוד גם לאֶבל.
למה לאבל?
לי, השאלה הזאת נכתבה בעניין עמוק. הנושא הזה מעסיק אותי מאד ונראה שאת מכירה חלקים שונים שלו.
מרית יקרה, ראיתי רק עכשיו.
אני לא בטוחה שאני יודעת לענות על זה בהרחבה כרגע, ואני מתפללת שגם לא אדע עוד הרבה זמן 🙂
אני יודעת שבסיפור על הנסיכה אוויר זה היה כך – היא ניסתה להיפטר מהנסיכות/חסינות בעקבות אבל, ומשהו בי "יודע שזה ככה", אבל לא הרבה מעבר לזה…
יש לי כמה תגובות.
הראשונה מתייחסת דווקא למשהו שבטלהיים אמר (יחד עם הזהירות ממנו) ומתכתבת עם החסינות והשריון שהזכרת- ההצטמררות מגיעה דווקא בזוגיות, במיטה עם אהובתו, וזה גורם לי לחשוב שאולי שם הגיעה ההסכמה להוריד את השריון ולהביא את הפגיעות.
השניה רוצה להגיד שיש עוד סיפור דומה של האחים גרים- בן המלך שלא פחד מכלום, שמתחיל דומה, ואחרי התכתבות קצרה עם אגדות רוסיות (תפוחי העלומים ומי החיים ועוד ) ואז מגיע לארמון מכושף עם נסיכה שצריך להציל אותה במשך שלושה לילות, והקץ'- הם יענו אותו ואסור לו להוציא הגה. יש שם גם אלמנט מעניין של זוגיות ופחד מזוגיות וביעותים (שמזכירים לי חלום ופחדים עמוקים מזוגיות דווקא), אבל זה הוביל אותי לחשוב על ההבדלים בין שני הסיפורים, על סירוס והשתקה. ועכשיו כשראיתי את מה שכתבת ואת האפשרות תגובה שלו בסיפור הראשון- דווקא הדחיפה במדרגות עוררה אותי, והובילה אותי לחשוב על הידיים- על נערות ללא ידיים ועל חוסר אפשרות התגובה שמונכחת בחלק מהאגדות מאד חזק, אל מול הנסיכה שזרקה את הצפרדע לקיר, ואליו, שעמד מול הדברים והיתה לו אפשרות תגובה (הידיים היו פנויות מלהחזיק את ביצת הפגיעות של כחולי הזקן למיניהם).
ובהקשר הזה, גם בנסיכה והצפרדע של האחים גרים וגם כאן יש אח/ות צעיר/ה שמאד מחובר לעצמו ולא מקבל תכתיבים מבחוץ, כמעט כמו מעדיפים את הבדידות והחירות מאשר את הכבלים של הקשרים מהם באו- ומשהו במפגש הזוגי ובאפשרות התגובה אל מול הדרישה מבחוץ מאפשר להם לפגוש את הצד השני (בתוכם ובחוץ) ולהגיע לזוגיות אחרת, בגובה העיניים. זה ממש מזכיר לי את מה שכתבת על המסע של הנערה ללא הידיים להצמחת הידיים מחדש.
ביעותים או לא, זה מאד אופטימי מה שכתבת.