"ילדי המים", הוצאת מודן ואוקינוס 2010, איור הכריכה בתיה קולטון, עיצוב עדה ורדי
זוהי רשימה שנייה על "ילדי המים" של צ'רלס קינגסלי (מומלץ להתחיל בראשונה).
בפעם הקודמת הודיתי שמדובר ספר חינוכי. כלומר, לא די שיש לו ערכים, הוא גם מטיף להם בגלוי. אז איך יכולתי להתמסר לו, נשאלתי על ידי אחותי, ולא כאישה לאישה; זו הילדה שבתוכה ששאלה את הילדה שבתוכי איך יכולתי לבגוד ולחבור לאויב?
אז ככה:
ראשית, קינגסלי הוא לא רק מחנך, הוא גם חתרן. חלק ניכר מהחינוכיות של "ילדי המים" עובר דרך החתרנות שלו; הספר לועג לחברי פרלמנט, לראשי ערים, לאנשי מדע, לכל ממסד אפשרי, מלבד אולי, לכנסייה. אני לא מצליחה לזכור אמירה ישירה בגנותה. ועם זאת, מעניין שהסמכות הדתית והמוסרית של הסיפור, היא על טהרת הנשיות. הפיה האלוהית אומרת לטום ואלי ששמה כתוב בעיניה:
הם צללו לעיניה הגדולות, העמוקות והרכות, שצבען השתנה שוב ושוב כמו גווני אור ביהלום. "עכשיו קיראו בשמי", אמרה לבסוף. ולרגע אחד, עיניה נצצו לכדי אור בוהק, בהיר ומסנוור עד כדי כך שהילדים לא יכלו לקרוא בשמה, והם הרכינו ראש והסתירו את פניהם בכפות ידיהם. (תר' אבני)
וגם בעצם ההמרה המגדרית יש מן החתרנות והמחאה.
"ילדי המים", איירה בתיה קולטון. הפיה, אלי וטום שגופו הצמיח קוצים
"ילדי המים", איירה בתיה קולטון, טום במסעותיו. האם מן העננים משגיחה עליו דמותה של אלי?
אבל את עיקר האש והגופרית שומר קינגסלי לאלה שפוגעים בילדים: רופאים, מטפלות רשלניות, מעבידים אכזריים…
פיית המים מושכת באוזניהם של מורים רעים "שנהנו להכות ילדים רק משום שלא העזו להתמודד עם מישהו בגודל שלהם", חובטת בראשם בסרגל וצועקת לעברם "יש לי עיניים בגב!"
המספר עצמו מתרתח על "הורים ומורים חסרי סבלנות (יהיו כאלה שיכנו אותם עצלנים) שבמקום להקשיב לילדיהם כפי שירצו שילדיהם יקשיבו להם, הם מכריחים אותם להתוודות מרוב פחד … את השיטה המתועבת הזו לא תמצאו בשום מקום אחר, אולי רק באינקוויציה או אצל קומץ נבזים ושפלים נוספים שהטילו פחד על העולם…" (תר' אבני, ההדגשה שלי).
הוי כמה שהייתי שמחה לקרוא את המילים הללו בילדותי, וכמה חבל שהן לא מופיעות בגירסה שקראתי. הן צונזרו על ידי ההוצאה או על ידי המתרגם! ובכל זאת קלטתי משהו בין השורות: "דעו לכם שאין אויבים מרים כבני משפחה," אומר קינגסלי, "דגי האלתית מתייחסים לדגי השמך כשם שחלק מהמבוגרים מתייחסים אל חלק מהילדים – כאל משהו הדומה להם עד כדי כך שאינם יכולים לסבול זאת" (תר' אבני).
הוא לא היה צבוע, קינגסלי, וזה עורר בי נדיבות כלפיו, כולל ההטפות. זאת ועוד: נקמת הפיה במורים הרעים לא נשמעת כמו סנקציה בוגרת אלא כמו פנטזיית עין-תחת-עין של ילד זועם ומתוסכל. (קינגסלי, אגב, מגן על הפיה כשטום חושב אותה לנקמנית: הצורך להעניש חזק ממנה, זה מין מנגנון שהותקן בתוכה בראשית הזמן. הוא גם קצת מרחם עליה שיש לה כל כך הרבה עבודה, עדיף כבר להיות כובסת, "אבל דעו לכם שאנשים לא תמיד בוחרים במה יעסקו" – וגם האירוניה אגב, מזנבת כל הזמן בחינוכיות).
אבל אם נחזור רגע לילד הזועם – אני חושבת שגם את זה קלטתי, את הרב-קוליות של המסַפר.
קינגסלי הוא מסַפר מתוחכם (אומר יואב אבני באחרית דבר היפה שלו) הכותב בשני קולות: האחד תזזיתי ותוקפני, האחר פיוטי וקסום.
ואני אומרת: רק שניים?! כל כך אהבתי את הריבוי הזה כילדה: את הקול האירוני בצד הקול הסנטימנטלי, את קול הילד הזועם בצד קול הזקן המביט לאחור, את הקול הספקני והקול המבלבל בכוונה ("אתם שואלים אם אני רציני? מה פתאום! אינכם יודעים שזהו סיפור פיות וכולו שעשוע והעמדת פנים, ושאסור לכם להאמין לאף מילה ממנו, גם אם כולו אמת?") וכן הלאה והלאה… זה היה מרתק, כי לא ידעת מי ידבר בשורה הבאה. וזה היה מנחם, כי הקולות הסותרים התקיימו זה בצד זה ללא הפרעה. קינגסלי לא ניסה למעוך אותם למחית של מְסַפר אחד. וזה, יותר מכל ההצהרות הישירות, גרם לי לבטוח בו. בעולם שבו יש מקום לכל כך הרבה קולות, יש סיכוי גם לקול שלי להתקבל, בלי שיימעך ללא הכר.
ועוד תובנה מאוחרת, מפתיעה: "ילדי המים" הוא קרוב לוודאי המקור וההשראה ל"מחלת הסוגריים" חשוכת המרפא שלי, כמו גם לקול ההפכפך של המספרת ב"בנות הדרקון" (לא ידעתי שאני הפכפכת עד שקראתי את דורה).
*
התרגום של יואב אבני ככלל, בהיר ונלבב. לעתים, בעיקר בגזרת השמות, הוא קצת ארצי מדי לטעמי. בן אליעזר היה הראשון שלי, וייתכן שאני קצת מוחתמת על ידו (כמו אפרוח שבקע מהביצה והולך אחרי הנפש הראשונה שהוא פוגש), ובכל זאת אני מעדיפה את "חומת הנוגה" על "החומה הנוצצת" ואת "אבן בדד" על "סלע הבדידות".
אבל הדבר היחיד שבאמת צרם לי הוא שמות הפיות; במקור הן נקראות Mrs Doasyouwouldbedoneby ו – Mrs Bedonebyasyoudid. בן אליעזר תרגם: גברת מֶה עשיתָ – יֵעָשה לך" וגברת "עשה-מה-תשאל-יעשה-לך". מסורבל, כן, אבל גם המקור חצצי. יואב אבני תרגם גברת צדיקוְטוֹבלו וגברת רָשעוְרַעלוֹ. זה יותר אלגנטי וקליט אבל גם קצת פסקני ומפשט ולא לטובה. לא רק משום שגברת רשעוְרַעלו גם גומלת לטובים, מה שבאמת מפריע לי הוא הסימטריה הנגזרת מהשמות, החלוקה לשניים – טוב ורע, צדיק ורשע – שמקפחת את הצד השלישי, צד-החסד המסתורי והפלאי של הספר, צד הפיוט והמשאלה שגם הוא דרך אגב, ממוסס את גלולת החינוכיות: השוליים העודפים של החסד מפצים על המלחציים של הדין.
"ילדי המים", איירה אוה רוס
ומעבר לצחוק ולקסם ולמסתורין ולחינוכיות "ילדי המים" ספוג בעצב קיומי על מה שאי אפשר לתקן ולאחות. וגם התוגה הזאת, הכל כך נדירה בספר ילדים, נגעה ללבי. פירשתי אותה כאותנטיות וכמחוות כבוד. הנה סופר שלא חושב שאני קטנה מכדי להבין.
"ילדי המים" אינו ספר מושלם. לפעמים הוא סטאטי מדי, פעמים אחרות צדקני או מטרחן בנאומים ארוכים, אבל זו קטנוניות להתחשבן: הספר הזה היה מים חיים בילדותי, והוא ייזכר לתמיד כנפלא שבנפלאים.
"ילדי המים" הוצאת שטיבל, 1934
ושוב – בשולי הדברים: לתרגום של בן אליעזר מ-1934 קדם כמסתבר תרגום של ג. גלברט מ-1928. האם מישהו יודע עליו משהו (על הספר או על המתרגם)? אני יודעת רק שמלבד "ילדי המים" הוא תרגם גם את ג'יובני אפיסקופו של דנונציו לספריית תרמיל.
טלטלה אסתטית וקיומית – על ילדי המים של צ'רלס קינגסלי (רשימה ראשונה)
על המלך הצעיר של אוסקר ויילד, עוד ויקטוריאני שונה וקצת דומה, במארג של פרה רפאליטיות, פיוט וסוציאליזם נוצרי, כאן באתר.
דורה קישינבסקי על עוד סיפור ויקטוריאני מלא תוגה וקסם "מעבר לרוח-צפון", ג'ורג' מקדונלד
*
ובלי שום קשר – בקורות, עדכונים, מבצע – כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י, על אמנות הגוף בספר הדקדוק הפנימי
עיר-האושר 
מספרי הילדות הכי אהובים ומשפיעים עלי. קראתי אותו בכיתה ה' או ו', ומאוד התרשמתי ואהבתי את מה שהרגשתי אז כחכם, מתוחכם ואירוני. הסוף.. אני לא זוכרת את המילים, אבל הן דיברו על מה שקרה לתום כשגדל, ואני זוכרת את המוזיקה שלהן. ושהיה בהן משהו קצת מריר ועצוב.
לא זוכרת מי תרגם הספר בגרסה שקראתי, אבל אני זוכרת עטיפה כחולה עם ציור גלים ואיורים מלאי קסם ומסתורין בתוך הספר. נדמה לי שיצא בהוצאת כתר .
היי מרית, כנראה שאת במיטבך כשאת מנסה לעבור תהום בשתי קפיצות.
קינגסלי מנגן על עולם הדימויים הויקטוריאני ומאתגר אותו ללא הרף. מה שהופך אותו לגדול זו העובדה שעהוא עשה את זה בזמנו ולא בדיעבד מהיום. מי שעושה את זה עכשיו (בלי להקטין את פועלה) היא בתיה קולטון. ואגב, אני מבין למה את מתלהבת ממנה כל כך. היא ממש גורמת לתודעה שלי עיקצוצים. באיור שלה הפיה (אלי וטום שגופו הצמיח קוצים) ניראית כמו יובאבה המכשפה מה"מסע המופלא" של יאמאזאקי. היא משיגה ע"י כך משהו מדהים. בתודעתנו "פיה" היא יפה וטובה בתיה מקנה לה דיוקן דמוי מכשפה ויוצרת פער בין הדימוי של הפיה לפיה שאיירה ומשאירה אותי לסגור את הפער שנוצר. גם קינגסלי עושה זאת ללא הרף ב"ילדי המים". התוצאה מדהימה בעיני. וחכמה מאוד.
שם הבמאמ הוא מיאזאקי
חיפאית, ברוכה הבאה לכאן. על מה שקרה לטום כשגדל ועל האירוניה של קיגסלי, כתבתי ברשימה הקודמת. את קראת בוודאי את אחד מתרגומי הביניים, של דליה למדני או אוריאל אופק.
אח, דודו, לעבור תהום בשתי קפיצות זה יפה יפה. תודה.
החדשנות היא בוודאי חלק מהעניין, אבל חדשנות בלבד היתה מתיישנת. קינגסלי הוא פשוט משורר. ובתיה אכן גורמת עקצוצים לתודעה, אבל הפיה שהיא מציירת דווקא עונה לתיאור של קינגסלי, זו גברת מה-עשית-יעשה-לך, וכך היא מתוארת אצל שטיבל:
"זו היתה גברת איומה וכאשר ראוה הילדים עמדו כולם בשורה זקופי קומה וידיהם מאחורם, כאילו באו להיבחן על ידי המפקח בבית הספר. מגבעת שחורה היתה לראשה וצעיף שחור על כתפה וזוג משקפיים גדולים וירוקים על אפה הגדול והכפוף, ותחת זרועה מקל ליבנה גדול. ואמנם פניה היו מכוערים כל כך עד כי טום חשק לעשות העוויות לעומתה, אך הוא לא עשה זאת, כי מראה השוט תחת זרועה לא משך את לבו."
היפהפייה זו אחותה…
אבל אני עדיין חושבת שהאיור נפלא; זו לגמרי מכשפה אבל יש בה טוּב. וזה מה שקורה אגב עם יובאבה בסוף הסרט, מעין טוב מבצבץ ממכשפותה. כששאלתי את בני בשעתו מה הוא הכי אהב בסרט (הוא היה בן 4 או 5) הוא אמר: "שהמכשפה נהייתה סבתא." וזה די דומה למה שקורה לפיה אצל קינגסלי.
מרית קרובתי,
מחלת הסוגריים היא דבר מסוכן וסוחף יש לי אותה פה ושם; אבל יותר מכל יש לי את מחלת הערות השוליים… (את זה פחות מגלים באתר). אני חושב שהמקור שלהם הוא אותו דבר — התפישה לפיה הדברים המעניינים באמת נמצאים בצד הדרך.
עוד דבר, באמצע שנות השמונים פעלה החבורה הסקוטית-אנגלית הזאת, שדי הצליחה ברחבי העולם, ואשר שמהּ הושפע בבירור מספרו של קינגסלי; הייתי אז ילד על גבול הנערוּת, כך שאני עדיין זוכר אותם היטב:
הו שועי, מחלת הסוגריים היא אכן קרובה למחלת הערות השוליים, ושתיהן קשורות למה שאמרת וגם לריבוי הקולות. כאילו יש דובר/מספר ראשי, ויש עוד אחד שמעיר כל הזמן הערות מעבר לכתפו, כלומר מעבר לגדר הסוגריים או מן המרתף של הערות השוליים שאליו דחקו אותו. ריבוי קולות הוא בסופו של דבר סוג של התנגדות לסמכות מרכזית, עניין חשוב אבל גם מסוכן, כפי שהסביר מורי ורבי יוסף הירש במשפט ההוא על הארנבת שרצה בשדה… http://wp.me/pSKif-i7p
אכן, זכרתי ששכחתי (-:
אתה יותר טוב מהמאהב של בילי הולידיי. "הבטחת לא לשכוח אותי," היא שרה, "רק שכחת לזכור את זה…"
מרית, דודו:
"ויטגינשטין נגש אל ג'ספר ג'ונס ואומר לו
כאשר אנו נצבים בפני מציאות דו משמעית ותוהים
איזו מהן אמתית יותר? אם נבחר באחת מהן, דו
המשמעיות תיעלם ותהיה לאחת. אני יודע, אומר
ג'ספר ג'ונס, הבעיה היא שהארנב כל הזמן בורח לי"
(דודו פלמה, "ג'ספר ג'ונס מצייר על בד", כמו שור בלי ראש, הוצאת פרדס: חיפה 2010, עמ' 57)
אני לעומת המאהב של בילי הולידיי לא הבטחתי, אך לעולם לא אשכח את הליידי ששרה בלוז.
שועי, דודו, יפה הציטוט. ובכלל דודו, בעניין חציית תהומות בשני דילוגים – נדמה לי שמצאתי בעזרתך את ענף הספורט המתאים לי 🙂
התרגום של ג גלברט הוא תרגום מעובד ומקוצר; כמקובל, צונזרו קטעים "נוצריים מדי, סוף כל סוף קינגסלי היה (גם) כוהן דת חמור סבר…
יש גם שני תרגומים נוספים – של אופק ושל דליה למדני
על גלברט לא מצאתי פרטים נוספים (עדיין!) ושני הספרים שמנית הם היחידים שתרגם
עמוס מרים הכפפות, בור הסוד, הפטיש החזק (הכינוי הפשקווילי החביב עלי מימי כירושלמית) – האם ראית את התרגום במו עיניך? האם הוא יפה ושירי? ולמה נדרש תרגום חדש בהפרש של שש שנים?
גם בן אליעזר צינזר נצרות. למשל הוא הסיר תמונה של גבר ממוסמר לצלב מקיר חדרה של אלי:
"מסכן, חשב טום, הוא דווקא נראה נחמד כל כך ושקט. אבל למה שגברת תרצה תמונה כל כך עצובה בחדר שלה? אולי זה אחד מקרובי משפחתה שהותקף איפשהו על ידי פראים, חשב, והיא שומרת את התמונה לזכרו." (תר' אבני, שגם הוא צינזר בשולי-השוליים. עכשיו נצרות זה בסדר, אבל אבק גזעני זה נוֹ נוֹ)
ראיתי את התרגום, הוא ארכאי ומקוצר מאוד; אולי אשלח דוגמה
יש סופרת ילדים ומתרגם בשם עפרה גלברט-אבגי; אולי היא בתו של ג גלברט ואמו של יואב אבני? יכול להיות מדהים
אני באמת לא יודע מה יותר גרוע לנפשו הרכה של הילד, נצרות או גזענות
טיפה נפגעתי ששכחת "צורבא דרבנן עוקר הרים וטוחנם"
((( 🙂 )))
נכון, איך שכחתי את עוקר הרים וטוחנם!
שעשעתם אותי כה! (וכה)
אני חולה כבר שנים ארוכות במחלת הסוגריים, רק לא ידעתי שהיא מדבקת ועוד יותר לא ידעתי שהיא מעידה על רב קוליות (מצד שני, גם עוד יותר הוא אביזר קב קולי לכשעצמו…(-: ).
מרתקת ההערה על הצנזורים של אז והצנזורים של עכשיו!
ומרית – סבתא שלי שמחה שכתבת על ילדי המים שלה, ואני שמחה על הציטוט של דודו ושמחה על הספורט האולימפי ושמחה על סריקת העמודים מהספר של סבתא (רק בלי הציורים שאמא צבעה…) ושמחה על הפוסט הזה ושמחה על השיחה וזאת, ואני בכלל לא ידעתי שאני כזאת (שמחה).
איזה כיף לך שיש לך סבתא, ואיזה כיף לי ששימחתי אותה (וגם אותך, למרות שלפרץ הצהלה הזה יש בוודאי עוד מקורות נסתרים).
לגמרי כיף לי שיש לי את סבתא שלי סמאללה עליה!
ולפרץ הצהלה יש מקורות גלויים ואינטרנטיים בלבד, (אם כי חלקם לא פה כי אם בארצות הפייסבוק, אני משתעשעת שם ושוברת שיאים אישיים וכלליים- נראה לי שגםאני מצאתי את ענף הספורט שלי…) נכון לעכשיו, לכן הוא מפתיע, הפרץ (-:
היי טלי, כיף לפגוש בפרץ השמחה שלך.
אני שמח שמצאת את ענף הספורט שלך. ספורט זה חשוב.
ועוד הערה לא חשובה מדי. הציטוט הוא של שועי, לא שלי. נכסי רוח אינם שייכים לאיש.
אבל ציטט מספרך, לא?…(-:
נכון, אבל עדיין…
העיקר שזה יופי של ציטוט – מצידי, תחלקו את הקומפלימנט (-:
תודה. מאז שהמטפלת שאלה: "מי אמר אני ולא קיבל?" אני אוהב להתחלק. (-: (שמת לב שכל התגובה הזאת באה בלי סוגריים?)
שמתם לב שהמרכאות הן הסוגריים של העניים?
"מי אמר אני ולא קיבל" הוא אחד המשפטים הפואטיים שאני מכיר; אח קטן למשפט המסעדות "כמה תהיו?" (כמה אני אהיה? כמה אני אהיה הערב? מממ, אני יודע, אני לבד תכננתי להיות בין שלושה לארבעה אנשים; לא יודע לגבי האחרים)
השמחה של טלי באמת משמחת; מה היא עושה שם, בפייסבוק, כשאנשים רגילים ישנים? היא בודאי יכולה להחליף את שמה לטלי פרץ-חיות (מקווה שלא "התבלבלתם" בלי "ניקוד" – אם אתם מבינים מרכאות בתוך סוגריים, "כמו שאומרים", שהוא בעצמו מכשיר רב קולי, כמו שאומרים)
זה לא ש"היא" כל כך שמחה כל הזמן, אתם יודעים…סתם היה לי פרץ שמחה קט ובלתי נשלט, קורה….(-:
מה עשיתי שם בפייסבוק? אתה באמת רוצה לדעת?
http://www.facebook.com/home.php#!/group.php?gid=151049228254000
ודודו – כל עוד אתה לא מתחלק לחמשת אלפים דודואים קטנים, או נהיה שלושה-ארבעה אנשים כמו עמוס, תעשה עם זה מה שבא לך!
(ולא, לא שמתי לב).
(-:
ישנן תקופות בהן הגוף
נתקף קדחת המיקוּף,
שסימניה – עור שקוף,
דיבור עקיף וגֵו זקוף.
אצלנו, באותה תקופה,
המשפחה בה נתקפה,
כך, בתקופת המיקוּפים,
ימי הממוקף נוקפים –
בוגר ורך אותי תקף
בתוקף קו ובחוזק כַּף
הסָּב השֹב עלי תופף
במקפו המתכופף
אב ואם פרשו כנפיים –
ואז – חתום במקפיים –
חְנון ממשוקף ודמוי קופיף
נעץ מקף רפה (חפיף…)
הזעקתי את שוטר מקוף
זעקתי – את החוק אכוף! –
אך מול מתקפת מקפים
הוא נָס – מותיר רק כפכפים!
את זאת לחובתי אזקוף –
הסוף לא טוב! – בלי תוף או קוף! –
אך כל מקף עדיף בכיף
על כל סוגריים (מכל היקף)
(אסגיר – במאמר מוסגר –
בין סוֹגָרים כמו בסוּגָר
אני מובס וממוגר –
איש סגרירי ומסוּגָר…)
עדיף פרברסיה בָּככנלית
על כל דיגלוסיה בָּאחטינָלית!
ע, אתה בטוח שאתה לא ח?
ראשי סחרחר עדיין, אבל באיזו דרך מוזרה נראה לי שהשיר מתייחס לערבובי הגוף והמילה של ויטו אקונצ'י… אני חושבת שקרה לך מה שקרה לי עם שירים ושערים. נספג לי הכדורגל בעישון פסיבי 🙂
איזה ח? מה ח? מי זה ח?
כידוע, אני מוציא בקרוב ספר שירים עב כרס ובו שירים המוקדשים לסימני הפיסוק (ובודדים לניקוד); זו דוגמית
השיר על המרכאות נמצא בכביסה
חנניה כמובן (שאתה לא תדע?)
ספר על סימני פיסוק? אתה רציני?
מצטער בעניין ח
תמיד חשתי שכתב לא מקבל כבוד כמו דיבור; אחרי שקראתי את ספרונו הנפלא של בארת על כתב החלטתי לכתוב על סימני פיסוק – מי הם, לעזאזל, ומאיפה הם באו – כולם מתייחסים לכתב כאל היטל של הדיבור על הדף, אבל תחשבי על תנועת המרכאות המפורסמת עם האצבעות – האין היא היפוך מוחלט שבו סימן פיסוק הופך למחווה גופנית כמו-ריקודית המתלווה לדיבור ומרחיבה אותו? מן הכתוב ולא נהגה (סימני פיסוק) אל הנהגה באופן לא מילולי – מדהיייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייים
חכי שתקראי את שירי על "חולמי החסר"; דמעות, דמעות תחנוקנה את גרונך
הו, אני כל כך מזדהה בעניין הכתב. כבר כתבתי על זה מזמן כאן
https://maritbenisrael.wordpress.com/2008/08/12/געגועים-לגופה-של-העברית/
אם תכתוב ספר על סימני פיסוק, אני אכתוב על סימני הניקוד, שהם גם זן נכחד בנוסף לכל (אבל לא שירים כמו שלך, זה לא המקצוע שלי ג'גלינג). וכבר אמרתי לך שאני זוכרת לאבות ישורון את חסד הקֻבֻּץ.
ְֱֲֳִֵֵֶַָֹֻּׁׂ (תהלוכה)
ע' קשוח, אני מתנצלת על ההתפרצות לשיחה לא-לי, ובכל זאת – שירים על סימני פיסוק נשמעים נפלא. אישית הנקודה ופסיק (;) חביב עלי מכולם. אם תפרסם ספר כזה, מובטחת לך קוראת ראשונה אם לא שותפה לאנתולוגיה (!)
הו גלי, אני כבר מרגישה כאילו אני מכירה אותך, כאילו אנחנו חברות. זה מדהים כמה אפשר להסיק מסימן הפיסוק החביב על מישהו. וברוכה הבאה לשיחה!
גלי – אנחנו נשמות תאומות; אני חולה על נקודה-פסיק; כשהייתי צעיר חשבתי שמשורה ישחרר רק המוות (כלומר, הנקודה כבדת הראש והסופית); היום אני יודע שיש דרכים אחרות להריץ שורות
התכוונתי גם לעסוק מעט בניקוד; מרית, אני זוכר דיון אחר ובו הציטוט הקבלי המופלא על הניקוד כנשמה; אבל לא הוא לא בדיון ההוא, אולי באחר
על הכתיב החסר מאוד של אבות ישורון כתבתי במאמר "מדעי" (עם הערות שוליים וללא נקודה-פסיק) שכנראה יתפרסם בקרוב בכתב עת כבד ראש; צפו להתפתחויות; ואז דירשו ממוכר העיתונים שלכם
לא, אני לא נשמה תאומה. אני מחבבת את נקודה פסיק אצל אחרים אבל הוא ריאליסטי מדי בשבילי, והוא חולש על מרכז השורה. הקֻבֻּץ הנכחד העקום החתרני דמוי הסולם או הצמה הנוקשה של מפצח האגוזים מדבר אלי הרבה יותר.
ועל קסמיו הקבליים של הניקוד אפשר לקרוא במאמר המקסים של חביבה פדיה שהתפרסם בשעתו ב"קולה של המילה", קובץ המאמרים על שירה פרפורמנס שערכתי (ושבגלל חיבתי לסימני דפוס הוא היה לא פחות על "צורתה" של המילה), אבל אפשר לקרוא אותו גם באתר שלה http://havivapedaya.com/drupal/node/17
ע' ,
ברוך השב מארצות ניכר (-:
על הדקדוק כנשמה כתבו אמנם כמה ממקובלי המאה ה-13 ונשנה גם בס' הזהר
אך הובא גם כתפישה קדומה אצל העברים בפתיחת "דקדוק שפת העבר" לברוך שׂפינוזה.
אם יותר לי אמליץ לך לעיין בעבודת הדוקטור של ידידתי הותיקה, ד"ר אורנה רחל וינר, בהדרכתו של ד"ר אבי אלקיים (אוניברסיטת בר אילן), הדנה בתורת הניקוד בקבלה הקסטיליאנית של המאה הי"ג; עבודה חלוצית בתחום הספיריטואליזציה של הניקוד במקורות עבריים.
ואני ממתין למאמרך, אין לי מוכר עיתונים וגם איני טועם דגים, ועל כן מגעי עם עתונים מצומצם, ובכל זאת ממתין למאמרך.
או קיי אנשים יקרים, נקדנים ופסקנים שכמותכם,
ארים את הכפפה שהושלכה פה ואריע בקול גדול בין כל אוהבי הנקוד/פיסוק וחובביו, ללא מורא וללא משוא פנים, שהנה אני מתגעגע בכל מאודי אל הימים בהם לא היה ניקוד בכלל (אפילו לא בדמיונם הקודח של הנקדנים) ימים בהם אפשר היה לפרש את המילים כרצונך ולא כרצון הניקוד. היו אלה הימים שבהם חז"ל אמרו לי בקולם המתוק כקול הסירנות 'אל תקרא חרות על הלוחות כי אם חירות על הלוחות' והאמינו בכל מאודם שהדבר אפשרי. אכן היו אלה ימים של חירות גדולה אשר לא ישובו עוד, הימים האלה, הו לא!
דודו, גם אם ננעלו שערי נדיבים שערי ביאור לא ננעלו… ועל אף שהיו שראו בניקוד את נשמת האותיות.. הניקוד הוא רק סימנים, תמרורים, שלטי תנועה… בנתיבים סמויים מעין.
אגב, להבדיל מדברי חז"ל דמסכת אבות (אל תקרי חרות אלא חירות), גם שבתי צבי וסיעתו עשו שימוש ער באותה מתודה, וכך בירכו "ברוך מתיר איסורים" במקום "ברוך מתיר אסורים" (למגמתם האנטינומיסטית).
כך שהדברים נמצאו גם בתקופה שלאחר קבלת הניקוד הטברייני, ובהרמנויטיקה הקבלית-רבנית היא מצויה גם מצויה.
דודו, אתה כזה נער לפעמים 🙂 הניקוד הוא לא מחסום וגם האותיות לא. אפשר לקרוא איתם ונגדם, מעליהם ומתחתם. לי למשל יש נטייה לשבש שמות של ספרים בהיסח דעת, זו מין קריאה דמוית חלום בהקיץ ולפעמים זה יוצא יותר מדויק מהשם הרשמי. פעם אמנון רובינשטיין כתב ספר על מפלגת ד"ש, וקרא לו "נסיון פוליטי מסוים", ואני בהיסח דעת קראתי "נסיך פוליטי מסורס" 🙂
שועי, עת לעשות לה' הפרו תורתך; ותקרא את זה איך שאתה רוצה (כולל גירסת רשב"י באידרא, רגע לפני שהוא מתחיל לתאר את פני השם כולל השערות באף).
ומרית, תודה לך על שניערת אותי.
אכן דודו, האידרא רבא עם כל מוזרותיה היא טקסט מפרה מאוד,
ואיני מקיים גם את גרסת הרמב"ם שגרס לשרוף ולאבד את מדרש שיעור קומה הנודע, משום שמנה את איבריו העצומים של האל (או שמא זהו הקוסמוס?). כמובן, אני שמח מאוד גם בכתבי הרמב"ם, ואפילו מדבריו אלו שנשתמרו בין תשובותיו ניתן ללמוד ולהחכים.
תלי תלים ותלתלים של פירושים נכתבו על אודות האדרא רבא. אני רואה בה חלק אינטגרלי ממש מן התרבות היהודית. משהו שיש לעסוק בו, לדון בו, וגם להעמיק.
אם הייתי מבטל לכתחילה כל עולם רעיוני הנראה לי במבט ראשון משונה, כנראה שהייתי גודר מאוד-מאוד את מחשבותיי.
מרית – רק לאחרונה יצא לי ללכת בפאתי ראש-פינה ולקרוא על-גבי שלט "ישיבה מודרנית", כשמה שנכתב היה, כמובן, "ישיבה תורנית" 🙂
טוב: עברתם קצת נושא (אגב, דודו, הרבה קולמוסים נשברו בויכוח האם הניקוד ניתן בהר סיני)ף ספרו, ספרו למישקפופר קצר הראייה על הקריאה הרב-משמעית
הכי מדהים היה כשראיתי מודעת אבל ברחביה על הצדקת "יהדות מרוקו"; די נדהמתי; הסתבר שמדובר ביהודית מרוקו ז"ל, אשכנזיה טובה
אין סתירה בין נקודה-פסיק וקבץ
דודו, ניעור זה קצת יותר תקיף ותוקפני ממה שהתכוונתי…
גלי 🙂
ע, מה זאת אומרת אין סתירה? זה עולם אחר, הקבץ! אי אפשר לכתוב קובוץ בכתיב מלא, כי זה גול עצמי, ובלי ניקוד זה נשמע כמו קָמָץ שאומר מישהו מצונן.
הזמן רק מוסיף לחתרנות ולנכחדות שלו.
מרית, "הניעור" הגיע לך בגלל ה"אתה כזה נער לפעמים" שלך. מחמאות מהסוג הזה אני נוהג לשתות כמו שהאח הפרוטגוניסט של צ'יטי צ'טי בנג בנג ג'יימס בונד אוהב Shaken, not stirred . תודה על המחמאה.
[…] רשימה אצל מרית בן ישראל, חלק שני […]
[…] רשימה אצל מרית בן ישראל, חלק שני […]