פוסט המשך לפוסט הזה.
שתי גברות יפניות מהמאה העשירית כתבו ספרים שהשתמרו עד היום. מורסקי שיקיבו כתבה רומן פסיכולוגי ורומנטי על אהבותיו של ג'נז'י, בנה של פילגש קיסרית ממעמד נמוך. סיי (סאי?) שונגון כתבה "ספר כרית": מעין יומן לא לינארי, דמוי בלוג, אוסף פתקים שהקדים את זמנו בערך באלף שנה.
בשיטת הפתקים אין חידוש. זה היה מקובל באותה תקופה. אבל מה שמייחד את "ספר הכרית של סיי שונגון" מכל טקסט מקביל, הוא שיגעון הרשימות שלה: בין תיאורי הטבע, האנקדוטות וההרהורים, קרעי השירים ומשחקי המילים, זרועות 164 רשימות. רשימות-רשימות, לא במובן מאמרים/סיפורים קצרים אלא כמו רשימות מכולת או רשימות מלאי, רק בלי כל תכלית מעשית.
דברים אלגנטיים
מעיל לבן שנלבש מעל מקטורן סגול.
ביצי ברווז.
קרח מגורר מעורבב בסירופ ליאנה בתוך קערת כסף חדשה.
מחרוזת תפילות מגבישי בדולח.
פריחת ויסטריה. פריחת שזיף מכוסה בשלג.
ילד יפה אוכל תותים.(מתוך "ספר הכרית של סאי שונגון")
והרי כמה כותרות של רשימות ששורבטו תוך כדי קריאה: דברים מדכדכים, דברים מתועבים, דברים שמאיצים את הלמות הלב, דברים שמעוררים זכרונות טובים, דברים לא יאים, נושאים פיוטיים, דברים שאינם ניתנים להשוואה, דברים נהדרים, דברים מעצבנים, דברים מביכים (למשל: "הורים שבטוחים שילדם המכוער הוא מקסים, מלטפים אותו וחוזרים על מה שאמר כשהם מחקים את קולו"), דברים מפתיעים ומטרידים (למשל: "מרכבה הפוכה. נדמה לך שחפץ כל כך יציב וגמלוני יעמוד תמיד על אופניו, וזה כמו בחלום – מתמיה וחסר פשר.") דברים שמפסידים כשמציירים אותם, דברים שמרוויחים כשמציירים אותם, דברים שנותנים תחושה חמה, דברים יומרניים (למשל: "שיעול"), דברים שאיבדו מכוחם, דברים נפלאים בצורה יוצאת דופן, דברים מקסימים (למשל: "ילד ששערו נגזז בתספורת של נזירה [עד הכתפיים] מתבונן במשהו. שערו נופל על עיניו ובמקום להסיט אותו באצבעותיו הוא מטה את ראשו.") דברים שגורמים לתחושת ניקיון, דברים שגורמים לתחושת לכלוך, דברים מסואבים (למשל – "צִדהּ האחורי של ריקמה, פנים אוזן של חתול, חושך במקום שהוא לא בהכרח נקי, על פי התחושה.") דברים רחוקים אף שהם קרובים, דברים קרובים אף שהם רחוקים, דברים שצריכים להיות רחבים, דברים שצריכים להיות קצרים, דברים שנופלים מהשמיים, אנשים שכנראה סובלים, אנשים שנראים מרוצים מעצמם, וכן הלאה והלאה. (זהירות, עסק מדבק, אתה מיד מתחיל לערוך רשימות משלך).
לא כל הרשימות של שונגון מופיעות בגירסה שקראתי. ספר הכרית המלא כולל הערות, מכיל למעלה מ-1,000 עמ'. המתרגם שנדרש לקצר השמיט בעיקר רשימות של מקומות, מילים, תארי כבוד וכד'. אבל מצפונו מייסר אותו: שונגון לא היתה מרוצה, הוא אומר. היא היתה מצרפת את הקיצוץ שעשה לרשימת הדברים היומרניים.
רשימת הרשימות כמו ענן תגיות, ממפה את שונגון מרחוק. חושפת את דמותה. בולטים בהעדרם: דברים מפחידים, דברים עצובים, דברים שגורמים לבכות.
וגם התנועה בתוך כל רשימה, היא כמו חתך בתודעה. שונגון לא מצנזרת. היא עומדת על זכותה לכלול כל דבר שעולה על דעתה. באמצע רשימת "דברים חסרי ערך" היא מתפרצת ואומרת על פריט מסוים (עמילן אורז שנרטב במים) שהוא מאד וולגרי וכולם יתנגדו לאיזכורו. "אבל זה לא צריך לעצור בעדי. למעשה עלי להרגיש חופשייה לכלול כל דבר … ככלות הכל החפצים האלה קיימים בעולמנו ואנשים מודעים לקיומם" (נכון).
והיא מערבבת בין גבוה ונמוך כמו טרנטינה מלכת הפוסט-מודרנים. ברשימת האנשים מעוררי קנאה למשל מופיע "יריב שזכה בזריקה מוצלחת בשש בש", ואחריו "קדוש שוויתר על הבלי העולם".
הרבה פעמים אפשר להתחקות אחרי הגרעין, הזיכרון הקטן והמכרסם שהוליד את הרשימה. למשל, ברשימת הדברים המביכים מופיע: "את מרשה לעצמך לדבר רעות על מישהו מבלי להתכוון; ילד ששמע אותך חוזר על דברייך לפני האדם שעליו דיברת."
במקום לחיות את הרגע המביך שונגון מתרחקת אל ההתבוננות, המיון הכמו-מדעי. מהרגש לצורה.
המנגנון הזה כל כך מוכר לי מבפנים שבא לי לבכות מרוב זיהוי והזדהות. זה אותו מנגנון שמזין גם את ויטו אקונצ'י: בזיכרון ילדות מוקדם, מגיל חמש בערך, הוא שוכב על ברכי אביו שמכה אותו ותוך כדי כך הוא מקיא. הספגטי שאכל היה ברוטב עגבניות, הוא בטוח, אבל כשהוא נפלט על רגלי אביו הוא לגמרי לבן, כאילו סונן בקרבו.
במקום לדבר על הכאב והפחד אקונצ'י תוהה על שינוי הצבע.
שונגון היתה פותחת רשימה מן הסתם: דברים שמשנים את צבעם.
רשימות זה לא רגשני. זה פורמליסטי, תיעודי, קונספטואלי. (הקדימה את זמנה, כבר אמרתי?). שגעון הרשימות של סיי שונגון הוא מעין פריוויו, זרע מהעתיד. זה מה שהקסים את פיטר גרינאווי, אני בטוחה: המתח בין היובש לפיוט. הניגודים כמו תמיד, יותר קרובים זה לזה מכל מה שבאמצע.
תוך כדי כתיבה נזכרתי ב"הנסיך הקטן", בקטע שבו הוא פוגש את איש העסקים: הקפטליסט השמן והקירח מנכס לעצמו את הכוכבים. הוא הראשון שחשב על זה, הוא מסביר, ולכן הם שלו. הוא משקיע אותם בבנק. אבל "מה זאת אומרת?" חוקר הנסיך הקטן. ואיש העסקים מסביר: "זאת אומרת שאני רושם על פתק את מספר הכוכבים שיש לי, ואחר כך אני נועל את הפתק במגירה." "עניין משעשע," חושב לו הנסיך הקטן. "פיוטי דווקא, אבל לא רציני במיוחד."
איש העסקים מייצג את עולם הממון שסנט אקזופרי מתעב בכל מאודו, אבל אפילו אקזופרי, איש הפיוט האולטימטיבי, לא יכול להתכחש לקסם הזה של התיעוד, ההפשטה. אולי בגלל שהוא צרפתי. לאיסלנדים יש מעדן, בשר של איזה דג (אולי כריש) שקוברים באדמה ועושים לו כל מיני דברים. החברים שלי באיסלנד אמרו שלא נותנים לזרים לטעום אותו. הוא יותר מדי רקוב ומסריח וחריף, רק לצרפתים נותנים, כי רק הם מבינים שזה טעים. שפתק עם סכום במגירה זה פיוטי (ועכשיו נותר רק לדמיין את השיחה בין הנסיך הקטן לסאי שונגון.)
זה היה כנראה רק עניין של בגדים רטובים (על סאי שונגון, פמיניסטית מהמאה העשירית), החלק הראשון של הפוסט הנוכחי.
התסריט של פיטר גרינאווי (בתמונה למעלה) עולה על הסרט שנעשה על פי בכמה וכמה מונים.
היי מרית, מאוד מרתק אותי המחזור הזה של הרשומות.
יש בו משהו המדבר ישירות אל האופן בו אני חווה את הפרקסיס האנושי.
יש בה באקלקטיות, שאת מדברת עליה, הכביכול מרוחקת והלא מעורבת/מתערבת משהו שמזכיר את עמדת התצפית הקבועה של פרנץ קפקא. מישהו מסתובב בינינו כחי-זר שזה אך נחת על אדמת הכוכב הזה ומתבונן בעיניים זרות על ההתנהגות האנושית והעולם דרך תופעותיהם. שילוב מערער של אספרגר עם מין מבט אנתרופולוגי/פנומנולוגי הנעשה בעין מזדהה שאיננה מתאמצת להבין או לשפוט.
"פרקי התבוננות" של קפקא מזכירים לי מאוד את התרשמותך מ"ספר הכרית של סאי שונגון". מבעד להצטברות האקלקטית והבלתי מתחברת של הרשימות עולה ונרשמת תמונת דיוקנו הרוחני של המתבונן יותר מאשר נרשמת תמונת הדברים אליהם הוא מתבונן. ובסופו של דבר הכל, אבל הכל, הוא מראית עין בלבד (תחשבי על "מראית עין" באופן מילולי) הנרשמת על פתקים, ובכך (ע"י הרשימות הצבורות) נבנית מערכת נגדית, לפעמים סותרת, המפריכה ומערערת את המערכת השרירותית, המכונה גם "הסדר הטוב", שאיננה ניתנת להפרכה, כביכול.
שני קטעים לא מייצגים מפרקי התבוננות:
"אילו היית אינדיאני, נכון תמיד, על גבו של סוס דוהר, נטוי באוויר, רוטט על אדמה רועדת, עד להתרת הדורבנות, כי אין דורבנות, עד להשלכת המושכות, כי אין מושכות, רואה בקושי כי הארץ לפניך כערבה גלוחה, כבר ללא צוואר סוס וראשו".
"והרי אנו כמו גזעי עצים בשלג. למראית-עין מונחים הם בשטחיות ועם מכה קטנה אפשר להזיזם. אך לא. זאת לא יוכל איש, והרי הם קשורים היטב בקרקע. אך ראו, אפילו זה רק למראית-עין".
מאד מעניין
לרשימה אין אופי היררכי – יש רק שני מצבים אפשריים לפריט – או שהוא נכלל ברשימה או שהוא מחוצה לה. כשהיא מרשתת את התודעה שלה במאה רשימות ויותר, היא עושה מעשה כמעט חתרני בהתחשב בסביבת החיים המעמדית במופגן שלה.
http://www.resling.co.il/pdfs/issue_article_83.doc
מרית קרובתי,
שוב אל בני הנעורים — נערים ונערות יפניים ידועים באיזו תשוקה לאוספים. די מורבידיים לעיתים (רק יפן היתה יכולה להצמיח את המנגה וסרט כמו "המסע המופלא"). לסאי שונגון היה אוסף רשימות ופתקים. סמוראים מן המאה ה-13 ואילך נהגו לכתוב רשימות של קודים אתיים לכל מיני צרכים, בהּ עיצבו את מושג "הבּושידו" דרך הלוחם. אפשר כי מה שעמד מאחורי הרשימות האלה הן תפישתו העצמית של הסמוראי כאופרטור של צו השוגון/הקיסר; העמקה אינטלקטואלית נחשבה כמתאימה לאריסטוקרטיה ממש, ואילו הלוחמים (ואולי גם בנות הלוויה) נדרשו כל ימיהם למשימות ממשימות שונות. כך שדומני כי תרבותית נדרשו ליצור באופן ממוקד ושיטתי אם עבור עצמם ואם עבור מי שיישא את תפקידם/ן אחריהם/ן בדורות הבאים.
כך בהאגקורה ("עלה נסתר") חיבור סמוראי קלאסי שראה אור בשנת 1716 (כמעט 700 שנה אחרי סאי שונגון) מובא כי על הסמוראי להעלות באש את ספריו לאחר שסיים ללמוד אותם היטב (מעשה אלים בעיניי) משום שהוא לא יידרש להם שוב. תפקידו הוא לשאת חרב, להיות מוכן למות בעבור אדונו, ולא להיות איש של עיון, האחוז בתשוקה לעוד ועוד ידיעות.
מן הבחינה הזאת אפשר לראות באוסף הרשימות של סאי שונגון סוגה שהתפתחה אולי לנוכח מעמדה ותפקידה. יש להניח כי הספר שימש קלאסיקה עבור בנות הלוויה הקיסריות בדורות הבאים אחריה.
דודו, הציטוטים מקפקא יפים (הראשון גם מלבב באופן מוזר) אבל איכשהו קשה לי לקשר בינו לבין שונגון, בגלל הבדלי המזג. אולי אני צריכה עוד זמן הסתגלות. ואני שמחה שאתה מרותק, תודה. הפוסט הזה נכתב מעמקי לבי גם אם הוא לא נראה כך.
מירי, את צודקת באבחנה. ומנגד, שונגון היתה כל כך מתנשאת ומעמדית בחיי היומיום שלה (לו רציתי להסית נגדה הייתי מביאה איזה ציטוט שיבעיר את השטח). אבל הרשימות באמת נקיות מזה. כאילו האמנות, המשחק, ההתבוננות, משחררים אותה מדעות קדומות.
וחשבתי שזה יגע לך יותר עמוק ממאד מעניין 🙂
שועי, "במסע המופלא" יש סצנות שכמו הועתקו מהתת מודע שלי, ובאמת שלא הייתי יפנית, בשום גלגול 🙂 אני מכירה את העולם הסמוראי ממחזות נו ובונרקו (מאוחרים אמנם מהמאה העשירית של שונגון) והוא לגמרי שונה מהעולם הקוקטי והמפלרטט של שונגון. הכל חמור ונוקשה וטוטלי, בלי טיפת משחק. וגם לפי מה שקראתי, הרשימות שלה הן לגמרי יחודיות ולא חלק מקונבנציה.
את צודקת, אני לא מסוגלת לחבב אותה. משהו עוצר אותי.
אני אוהבת אותה אהבת נפש…
האם הספר הזה תורגם לעברית?
לא שמתי לב שרשום את זה בשופ מקום.
האם את ממליצה על הסרט כתוב בעור?
מרית,
אני לא יודע האם "המסע המופלא" הוא יפני, כשם שהוא יצירה המשלבת באופן מופלא למדיי המשוטט בין המיתי שבנפש ובין הסוריאליסטי, כלומר בין מצבי גבול (טוב/רע, חיים/מוות וכיו"ב). רק האפיונים החזותיים בסרט הם יפניים במהותם ; בשורשו זהו סרט אוניברסלי לגמריי.
באשר ל"ספר הכרית" ברור שהוא אינו חלק מקונבנציה, אבל צריך לבדוק עד כמה הפך הספר לספר קנוני בקרב מעמד בנות הלוויה ביפן, ועד כמה הן ראו בו ספר הדרכה לבת הלוייה הנעלה
מנסיוני, שני סוגי ספרים בלתי קונבנציונליים, מצליחים לצלוח את מהמורות ההיסטוריה: א.ספר שנרדף או שזוכה להתעלמות מוחלטת מצד המעמדות השליטים, ומעטים/ות בלבד עומדים/ות על חשיבותו, טורחים/ות שומרים/ות ומעבירים/ות אותו בקפדנות בין הראויים/ות אליו.
ב.ספר שמתקדש כחיבור קנוני על ידי מעמד עלית מסויים של קוראים/ות הרואים/ות בו ספר חובה לכל דבר. המעמד האוטורטיבי קובע אז את מעמדו של הספר, מוזר ככל שיהיה.
ישנם גם מקרים של שילובים בין השנים א' שהפך לב' או ב' שהפך לא' ברבות השנים.
יש דוגמאות לרוב בספרויות שונות בתרבויות שונות למן העת העתיקה ועד ימינו.
מירי, אין צורך להתאמץ 🙂
אהלן אפרת, לא תורגם. רק של השיקיבו תורגם. וכשחיפשתי את הלינק ראיתי שיש עוד תרגום, חדש יותר, לאנגלית. בעניין כתוב בעור – אני לא חד משמעית. השילוב הזה בין התשוקה לעור (כלומר גוף) לתשוקת הקליגרפיה מוכר לי מבפנים. ובכל זאת, כשראיתי את הסרט (לפני שנים) הוא היה בעיקר "מעניין" ו"דקורטיבי". רק כשקראתי את התסריט והסתכלתי בתמונות באיכות נפלאה המשולבות בו, הוא נגע לי באמת. כך שאני ממליצה בעיקר על דמיוּן הסרט בזמן קריאת התסריט 🙂
שועי, זאת סוגיה מעניינת ואין לי מושג באשר לכרית. אני קצת רשלנית בקריאת חומר רקע, הולכת יש למה שמעניין אותי. אבל אולי הספר שרד בזכות השילוב של שערורייתיות וכתיבה מלוטשת. כלומר כמו ספרות…
מרית,
וגם, סאי שונגון, כפי שתוארה כאן, מזכירה לי את צמד גיבורות ספרו של יאסונרי קוובטה,"יופי ועצבות", אוטוקו וקאיקו, הציירת והציירת הצעירה, בת לוויתהּ. זה ספר אכזרי מאוד, אבל גם פיוטי כל-כך. מה שקרה לך עם "המסע המופלא" קרה לי איתו.גם אני לא ממש חשבתי שאני יפני לפניו (-:
היי מרית ושועי,
עוד מעט ומרוב יפניות תיצטרפו לכת המאקויה.
אני לא חושב שהפכתם ליפנים לאחר שפגשתם ביצירה יפנית. פשוט ניראה לי שיש בתוך כל אחד מאיתנו איזשהו מרחב המכוון אל יצירת כלל האדם ומוכן תמיד לפגוש בו ללא שפיטה וללא דעות מוקדמות (כמובן שבמקביל לו יש בנו גם אותו משהו הסולד ממפגש עם הזר והשונה).
גם אני בהתחלה לא הצלחתי להבין מדוע אני נפעם ונרגש מהמפגש עם תרבויות שביני לבינן לא מקשר שום דבר למעשה.
מדוע "תחנת האטום" של הלדור לכסנס האיסלנדי חבטה בי בראש. וכנ"ל "גאסטה ברלינג" של סלמה לגרלף, ושירתה של סירקה טורקה הפינית, ויאסונארי קאוובאטה היפני, ואקירה קוראסווה ומאיזאקי. לבסוף הבנתי שכל אחד מהם בתורו לימד אותי עוד משהו על נפש האדם בכלל ועל נפשי שלי בפרט.
אז באופן כללי אני לא מרגיש יותר יפני או פיני או שוודי לאחר שפגשתי בהם, אני פשוט שמח בכך שהם גורמים לי להרגיש יותר בן אדם.
דודו,
המילתא דבדיחותא שלי רמזה למשמע שהנהרת אתה. כל העיסוק שלי ברעיונות מגוונים מכל מיני תרבויות דומה בשורשו לרעיון "המדינה הגדולה" אצל הסטואה.
כלומר, כל בני האדם (ויש אומרים: כל הנמצאים) שווים הם ואחוזים ברוח הגדולה.
מן הבחינה הזאת אני לא יהודי-ישראלי או צוּפִי, גם לא יפני. אני אדם. כולנו בני אדם,
או שואפים/משתדלים להיות. ההגדרות הלאומיות, אידיאולוגיות-פרטיקולריות, דתיות, באות רק אחר כך. אני לא יודע אם יש תכלית לקיומינו, אבל אם יש, היא רחוקה מאוד מכל מה שתולה את האדם בהשתייכות לקבוצה חברתית מסויימת, ויפים בעיניי לעניין זה דבריו של גראוצ'ו מארקס על שהוא אינו רוצה להשתייך לשום מועדון שמוכן לקבל אותו כחבר.
דודו – הזכרת שניים מהסופרים הכי אהובים עלי בעולם.
תחנת האטום באמת נפלא ופלאי. אבל הכי מרעיש שלו הוא "אנשים בלתי תלויים" שעוד לא תורגם http://www.amazon.com/Independent-People-Halldor-Laxness/dp/0679767924
וגסטה ברלינג יפה, אבל אני מעדיפה את ירושלים, ואת קורות אחוזה אחת, ואת הטבעת של הלוונסקולדים.
ושועי, נו, תמיד ידעתי שיש לנו תת מודע משותף 🙂
מצחיק – הרשימות מרתקות ומעניין שאני כבר שנים עובדת עם רשימות כדי לעשות לי סדר בראש (ובלב) ובארגון היום יום (בעיקר בימים חופשיים).
וכשלרגע חשבתי על אולי לרשום רשימות כאלו, משום מה נכנסתי ללחץ – יש כ"כ הרבה אופציות לרשימות שעצם כתיבתם על הנייר זה קצת כמו לצמצם ולתחום אותם או כמו לאסוף אגלי טל, אז במקרה הזה אני מעדיפה להשאיר אותם ככה תלויים, שיתאדו ויתחדשו באופן טבעי.
ושלא אתחיל לדבר על אוספים…אני חיה עם יפני :))
תודה קרן, זה באמת קצת מבהיל… ותתחילי לדבר, למה לא? היפני שלך מכיר את שונגון? מה היא בשבילו?
גם אני רוצה רשימה
דברים חושניים
נשיאת בגדים חמים שכרגע יצאו מכביסה.
הרצון למצמץ בשפתיים ולהשמיע קולות מנומנמים ושבעים אחרי אורגזמה.
חתולים.
ההרגשה של התרחבות והימתחות האיברים, ביחד עם הקליטה של הרוח על הכתפיים והרגליים כשאת מגיעה לחוף ונשארת בבגד ים.
הפעימות הקטנות ברגליים אחרי הליכה ממושכת.
ההרגשה המעט מלוכלכת כשאת נכנסת למיטה בקיץ, אחרי ליל בילוי ורואה את האור מסתנן מהחלון.
הרצון לחכך באנשים את הפנים והצוואר שלך כמו חתול.
נערות חיוורות ופלומתיות עם שיער שחור ומתולתל.
הכינוי, השזיפה הצעירה.
את מגיעה לבקר את אמא שלך בחורף, מתוך תחושה של גרגרנות מפויסת ומוצדקת בעיני עצמך, את מבקשת עוד ועוד מהארוחה.
ההרגשה שבגדים חדשים מאצילים עלייך משהו.
בהיות בזרים מוחלטים באוטובוסים.
כתפיים רחבות וחזקות מבאיות רצון לברך ולהישען עליהן.
הירכיים הרחבות, המוצקות, והנשיות במידה של יותם.
לסרק אדם אחר או לתת שיסרקו אותך.
ליקוק בלילת עוגה.
את מרשה לעצמך להתפלש בחול המוצק הקרוב למים בים, לחפור בורות, ולהקים ארמונות טפטופים, למרות שזה לא לגילך.
השיער שמתחת לפופיק.
תיאור בפרטי פרטים מושאי אובססיה זמניים.
את נמצאת בטבע זמן רב ופתאום את מרגישה שהיית יכולה להישאר בו לנצח. אחרי ההימרחות על דשאים עצים או סלעים את מאוד מופתעת כשאת חוזרת לעיר.
לצבוט עקב של סוס כדי שזה יכופף אותה ואת תוכלי לנקות לו את הפרסה.
את יושבת על עץ, נשענת עליו ומרגישה את הגזע זז מתחתייך בצורה חרישית וחורקת.
קילוף של גלדים.
את מצמידה אלייך את חיית המחמד שלך בזמן ביקור אצל הווטרינר. את מודעת ומרגישה את הסבל שלה, בזמן זריקה למשל, אבל בו זמנית את חווה את הכל מתוך ריחוק מסוים.
אנונימית, רשימה נהדרת, תודה.
עוד רשימה
דברים מעוררים
במקום ציבורי כלשהו את מזהה שיר שאת ממש אוהבת.
אסמסים.
חבר רוצה לגלות לך סוד.
גלידה.
עגבניות.
התנופה שמואצלת עלייך כשאת יושבת באוטובוס במושבים האחוריים ממש מעל המנוע ויש תנועה רציפה. במיוחד אם את נוסעת ברחוב ראשי. במיוחד אם הוא לא כל כך מוכר לך. במיוחד אם הוא עובר באיזה גבול לא מורגש בתל אביב. לפי המשוואה הזאת הרחוב האידאלי להשגת ריגוש כזה הוא אלנבי.
הפגנות.
קלילה ומשעשעת, אך בו זמנית מסודרת, את מציצה מתוך חרכי השכבות שלך שבהן את שולטת במיומנות בפגישה עם אנשים חדשים. נראה שדבר לא יכול לפגוע בך.
את נכנסת לסחרור קריאה של שעות. את מרגישה את התחושה המיוחדת הזאת בחך, הוא נהיה שקוע, ממש בצורה פיזית. המוח שלך נעשה לחוץ וחם אבל בו זמנית קליל וצלול מאוד. לזאת יקרא חופשה.
את נפגשת עם חבר. דבר מוביל לדבר. אתם ממש מרחפים מנושא לנושא כמו מחליקים על קרח. אתם לא תפרדו כל הלילה. אולי תלכו בכל העיר. אולי תחזרי למיטה שלך קצת אחרי הזריחה. ברגליים מלוכלכות ופועמות במיטה שלך, את תרגשי כמה מהר תעבור הקרירות של הלילה.
אבחת התרגשות, כמו זריקה. מישהי מזכירה במפתיע משהו שלכאורה אין סיכוי שהיא תכיר ואת מכירה ואוהבת מאוד.
שמחת הכלב על יקיצת בעליו.
את עומדת להפגיש בין סרט שאת אוהבת ואנשים שאת אוהבת.
רכילות.
לנסוע למקום חדש בשעה שאת לא רגילה להיות ערה בה.
חדר מלא אנשים, את נמלאת חישובים ורגשה.
קריאות של חתולים מיוחמים.
תגובה מהירה. קרה לך משהו מביך, כולם מסתכלים ואת צוחקת. הריגוש הוא הפיצוי על הפגיעה.
אמא מתקשרת, רק כדי לספר לך שבערב משדרים את קיל ביל.
באמצע דיזנגוף, שני כלבים גדולים מאוד משחקים בפראות אחד עם השני בלי רצועות. יש כאן גם טבע.
אני באמת נהנת מהרשימות האלה, אבל אם זה לא המקום רק תגידי.
למה לא המקום? איפה אם לא פה? תמשיכי כאוות נפשך. תודה.
איפה אם לא פה? את כל כך צודקת. המקום הזה שאת יודעת לתת הוא אחד הדברים שאני הכי מעריכה בך.
הייתי רוצה להיות כזאת שנותנת מקום. תודה.
אחרי הפסקה קצרה
דברים נתעבים
אנשים שאוכלים סושי בידיים.
זחלים של עשים במיוחד אם הם עכורים מרוב אוכל.
החברה של אבא שלי.
אנשים שאומרים כה בלי לבטא את הנון.
אנשים שנשארים עם פה פתוח הרבה זמן.
לנשום דרך הפה וכמעט להיחנק מנזלת קרושה.
חיוכים אמריקאים עם השיניים.
מבטא אמריקאי. במיוחד הטון העוצמתי והדורשני שלו.
קעקועים.
(לא פוליטקלי קורקט אבל…
אנשים שאפשר לראות אליהם במבט ראשון שהם להטב"ים או להטבק"ים או מה שזה לא יהיה ומבססים את כל הזהות שלהם על זה. כל ההגדרות האלה בכלל. ואני לא אומרת את זה מתוך גזענות, אלה כי זה פשוט בית סוהר.)
פרוורים
אנשים שמקשקשים על הידיים. אני לא יודעת למה, זה לגמרי לא רציונלי, אבל המראה של הדיו נספג בעור פשוט עושה לי צמרמורת.
המילה ורידים.
ההבנה הפוליטית הרעועה של בני גילי.
זה שזה נחשב פשוט לא מנומס לדבר על פוליטיקה בימינו ולהיות שמאלני אסור ממש.
קשיי התבטאות
תכנון שיחות על נושאים שאת חייבת לפרוק בפרטי פרטים, רק כדי שאחר כך לא תהיי מסוגלת לדבר או שהתוכן ילך לאיבוד או יתעוות לגמרי במגע עם האוויר.
דידקטיות מכל סוג.
המילה סבבה.
הפופ של ימינו.
זה שרוב המקומות משמעים רק איזה 20 שירים בלופים ואלו אותם שירים בכל מקום.
המילה יזיז
ההפרדה של הרומנטיקה מהסקס ושל הסקסיות מהרומנטיקה. כל מה שנשאר הוא נרות ושוברים של מסעדות.
קולות אכילה של אדם שאת לא אוהבת.
השתלטנות המגוחכת "הבוסית" של אבא שלי.
הקיץ בארץ.
אנשים שאוהבים את הקיץ בארץ.
הכניסות לירושלים.
האוכל בארצות הברית.
התחושה שנשארת בפה אחרי שמקיאים.
המוות של מרק.
אובך.
אולמות אירועים.
רשימה מקיפה ומעוררת תחושות ומחשבות… את מוזמנת להמשיך 🙂
טוב אז…
דברים צפויים
האינטונציות של איתי. יש לו היי קופצני מתנגן קבוע, והלו נמרח מסומם קבוע. הבעות הפנים שלו הן קבועות ומהירות כמו דמות מצוירת לא מושקעת או מסכה של תיאטרון מסורתי. בקביעות הזאת יש משהו מדהים ומעצבן. תלוי במצב רוח.
הצורה שבה הפגישות שלי ושל מרק תמיד יקרטעו, בהתחלה הוא תמיד מנותק מכונס ומהמהם, ואחר כך בהדרגה אנחנו נדבר בהתלהבות על דברים טיפשיים, ומכאן הצלילות האינטימיות הנושאים שנגיע אליהם ירחיקו אל האינסוף ומעבר לו. זה הדבר הנדיר ביותר מבין הדברים הצפויים מראש.
קריינות דידקטית בסרטים אמריקאים,
ואסתטית מנוכרת מתחכמת בצרפתים.
כמו שאירוניה צפויה אצל האנגלים.
רפרנסים כאילו מתוחכמים או אמנותיים, שמוסברים אחד לאחד עד כדי ניימדרופינג בסרטים מיינסטרימים כדי לא לקפוץ מעל הראש של הקהל.
הקול החד, הצעקני המרנרן, של סולי (החתולה) שלי כשהיא נכנסת הביתה.
העבודה שאמא שלי תחליף שולחן לפחות שלוש פעמים ותפנה למלצר בשלל דרישות
יצירתיות בכל מסעדה. (אותו דבר בבתי מלון)
הבדיחות הפטרוניות, המתנחמדות, והשתלטניות, של אבא שלי למלצריות. הוא לא מבין כמה זה מגעיל. כאילו הן חייבות לצחוק איתו.
אך שאנה תשלוף בצורה מלבבת ונרגשת מאוד, בדרך כלל כדי להדגיש איזו נקודה, מילה לועזית מיושנת מפתיעה ומסתלסלת. (חבל שאין לי כרגע דוגמה) כאילו היא דמות מספר עברי ישן.
לא משנה מה גודל החדר, אמא שלי תמיד תצליח לדפוק לעצמה את אצבעות הרגליים בדרך משונה ותמיד תקלל את עצמה בצורה להוטה ודרמטית מאוד. (נכון גם לגבי שבירת כלים)
המבוכה וההמהום של אבא שלי כל פעם שאני רוצה שיספר לי משהו על עצמו.
אובך באביב.
ההגעה של עיתוני יום שישי.
הקלות שבה אני נדחפת לנואמים לוהבים אחרי איזו אמירה שוביניסטית. עובד כמו לחיצה על כפתור.
הדרך שבה מרית מנסחת איזו תובנה ואז חוזרת עליה כאמרה מנוסחת מילה במילה במקרה הצורך. עוד לא החלטתי מה אני חושבת על זה.
לאפרת יש עצבים רגישים. הבעות הפליאה ההנאה או המבוכה שלה, הן מקסימות וקצת מעצבנות במתח ובדרמטיות, כמו גם בחוסר הניואנסים לסיטואציה שמאפיינות אותן.
רומנים אסורים בסרטים על חרדים.
שערים סנסציונים בידיעות אחרונות.
חוסר ההבחנתיות שלי לגבי מכוניות, בעיני הן שונות רק בצבע.
האידאליזם הפשטני, הרוסי כל כך, של מרק.
העובדה שאין לי רישיון נהיגה.
המממ… אחרי שניסחתי משהו אין לי סבלנות "לגלות" אותו כל פעם מחדש, אני פשוט מושיטה אותו במקרה הצורך. פעם הייתי מקפידה לציין שאני מושיטה מן המוכן ואחר כך החלטתי שזאת טרחנות. למי איכפת ומי זוכר? את, כנראה 🙂 את מוזמנת להמשיך…
זה הסבר טוב. הרי אחרי שכבר כבר בנית כלי אין מניעה מפשוט להשתמש בו, יש בזה אפילו משהו פתגמי ומנחם.
כתבתי המוני רשימות כשהשתעממתי בעובדה שלי. אני חושבת שהרשימה הבאה שאני אפרסם תהיה דברים מעוררי כמיהה. אבל אני אחכה קצת אני מפחדת להציף.
בדיוק. שימוש בכלי עדיף על הבזבזנות של ניסוח מחדש. (פתאום נזכרתי שכשפרסמתי את בנות הדרקון היחצ"נית אסרה עלי להתראיין פעמיים באותה חולצה. הזוי בתכלית. ואל תשאלי אותי איך זה קשור. זה קשור. בחיי).
הרשימות האלה הן פורטרט עצמי ותרגיל נפלא בהתבוננות פנימה והחוצה.
פרסמי כמה שתרצי, ברווחים המתאימים לך.
דברים מעודדים
פסטה
שוקולד
למרות השנים, השינויים, הפוסטמודרניזם, הבגרות, הניכור, האנטי גיבורים שאת עכשיו מודעת אליהם, הספר האוהב עלייך עונה כל האידיאלים שלך כילדה: פנטסטי, עם גיבורה גורבצ'ובה*.
לפעמים את האישה הכי יפה בחדר.
להפתעתך הרבה את בוגרת.
חיסרון שאת חולקת עם חבר. איזה חופש.
מגרות מזכרות.
ההרגשה שבקרוב תראי מקום חדש או שאת מתרחקת ממקום מוכר.
יש לך השערה שהסרט ביום על ידי אישה, את לא בטוחה כי לא בדיוק קלטת את השם, את שואלת אחרי הצפייה כאילו בדרך אגב וצדקת.
אנשים שאובססיביים לגבי תחומי העניין שלהם.
זיכרונות ילדות משותפים מאריך קסטנר.
את מתקשרת "למישהו" וקוראת אליו ברגשנות: איתי! הוא גם רגשן ומשתמש באוי. המקבילה הטלפונית לחיבוק מתנפל.
אנשים נוסטלגיים.
כל מי שינצח אותי בסיבוב בתחרות דרמטיות.
לא תמיד נשים גילחו את בתי השחי שלהן.
שנות העשרים עומדות לחזור ואני אהיה צעירה בהן. מגיל 25 עד 35.
שמירת את היכולת לשחק, בהתלהבות ובהנאה ילדותית.
האפשרות להגר.
את ושותפך לסרט הגיתם את אותה פנטזיית הסלשה**.
מתוודים בפנייך על עצלנות.
כמעט כולם מרגישים צורך להתנצל על זה שהחדר שלהם מבולגן.
שחצנות של ילדות בנות 10.
פקצות מתוחכמת ומלאות מלל, ראוותניות בהצהרות שלהן, נחושות ונואשות להציג, הן דבר מקסים. מאוד מעורר את זרם הדם. אבל רק מרחוק, אני חושבת.
אירוניה.
אחרי הרבה פעילות וחברה את חושבת: מחר יש לי את החדר שלי לעצמי, אני רוצה שעות לקרוא, להיות על המחשב, לראות סרטים. את מרגישה מוגנת מנותקת ומאושרת.
העובדה שפתחת מחברת חלומות. אומנם את רוב החלומות את בקושי כותבת אפילו, (שלא לדבר על מגשימה) אבל בכל זאת.
עצם המילה חיוניות או חיונית.
היכולת להרכיב פלייליסטים.
המעבר בין החדרים, ההשתקעות, ההתפנקות עליהם, כשאת לגמרי לגמרי לבד.
הוצאת זיקית.
תשע נשמות.
לוקוס.
עסקים פרטיים קטנים.
המחשבה שעכשיו צריך רק לישון.
אנשים שמייחסים חשיבות או מתלהבים מפרטים קטנים.
אנשים שמשתמשים במילה רומנטיקה גם מחוץ להקשרים של אהבה.
לספור חברי ילדות.
מישהי שמצטטת ילד שאמר: "אני מכיר את זה , חלמתי על זה".
* את הביטוי גורבצ'וב או גורבצ'ובה המצאתי בתור ילדה. הצליל מצא חן בעיני והתחלתי להגיד גורבצ'וב בלי הפסקה בלי לדעת שהיה בכלל אדם כזה. בהדרגה גורבצ'וב או גורבצ'ובה התחיל להיות תואר כבוד בשבילי. המילה מזוהה אתי מאוד. בעצם, האנונימיות שלי כאן לכאורה הולכת לזבל, כי אני הבנאדם היחיד שמשתמש בשם הזה ככה. (אבל זה לא משנה ממש כי הרי אף אחד שמכיר אותי לא נכנס לרשימות האלה וזה לא שאני מפורסמת) לתואר יש תכונות ספציפיות שקצת קשה לי להגדיר כאן. החבר הכי טוב שלי אומר שההגדרה הכי טובה שלו לגורבצ'ובה היא, מי שתעלה לנואם נואם לוהב, אבל אחר כך תיפול במדרגות. מבין גיבורת הילדות שלך בילבי היא גורבצובה וגם לפצפונות יש נטיות חזקות, אלה שהיא קצת יותר מדי קרה. זאזו מפליקס קרול היא ללא ספק גורבצ'ובה. אוי וכמה שהתאהבתי בה אחרי רק כמה עמודים.
**להסליש זה לדמיין מתח מיני בין שני גיבורים, שמתח ממשי או כל דבר אחר לא סביר שיוצג ביניהם.
רשימה מעודדת. שמחתי להתוודע לגורבצ'ובה (אם כי לפי תחושתי פצפונת אינה מתאימה לפרופיל. אפילו בזמן שהיא נוזפת במר ברמזר, אחד הרגעים היותר נסערים שלה, היא משתוקקת לראות את עצמה משתקפת בקרחתו. והמבוכה, שהיא הצד האחורי של התלהבות כנראה, אפילו יותר זרה לה. פצפונת היא הקוליות בהתגלמותה).
אוי כמה שאת צודקת ומהירה להבין. הקוליות היא באמת ההפך של זה ואיזה כיף שלא חייבים להשתעבד לרודנותה הזוהרת והמסנוורת.
תענוג של רשימה ותגובות. מצפה לתרגום הספר. תודה!
תודה רבה! (והתגובות אכן מענגות במיוחד. כיף להמשיך את המשחק).
היי מרית, שאלה פרקטית, לא הצלחתי להבין אם ספר הכרית תורגם לעברית? אם כן האם הוא תורגם מאנגלית או מיפנית? איפה אפשר למצוא אותו….תודה שירה ♥
למיטב ידיעתי הספר לא תורגם. לפני כמה שנים פעלה פה הוצאה קטנה בשם "סמטאות" שהכריזה שהיא מתכננת להוציא תרגום ואפילו הצעתי לכתוב אחרית דבר והם אפילו לא ענו לי וכמה דקות אחרי זה הם התפרקו ומהשאריות נולדה זיקית שגם היא התפרקה מאז… הספר שלי הוא באנגלית, בתרגום הזה https://www.goodreads.com/book/show/18185.The_Pillow_Book
[…] כל אחד מהפריטים השונים והמגוונים שברשימה הזאת עומד בפני עצמו, כאילו הכותבת נהנית מהחופש למנות כל מה שעולה על דעתה, בלי להתחייב לסדר ולהיגיון מסוימים או ליצירה של טקסט שלם – למעשה, דווקא הפורמט היבש והטכני של רשימה משחרר אותה ממגבלות ומאפשר לה סוג של חירות אנרכיסטית. אבל אנחנו מוזמנים גם לחוש שיש פה סדר סמוי, והפריטים שברשימה יוצרים רושם מצטבר המוביל אותנו לקראת הפריט האחרון, האשה שיוצאת בדרמטיות ונאלצת להסתפק בחזרה לא מרשימה (על רשימות ב"ספר הכרית" כתבה להפליא מרית בן ישראל, כאן). […]