1. הסיבה:
בעמ 41 מבליח לרגע הסוד שמאיר את התנהגותם הלעתים משונה של גיבורי הספר, אבל רק לקראת סופו, רגע לפני שליזי ואביה מנסים לעוף, זה נאמר במפורש:
"איך אני נראית?" שאלה ליזי.
"מושלם," אמר אבא. "ואני?"
"כמו איש ציפור," אמרה ליזי.
הם התחבקו.
"תארי לעצמך," אמר אבא, "שאמא שלך היתה יכולה לראות אותנו עכשיו."
הם טפחו בכנפיהם. הם נופפו לעבר השמיים.
"שלום, אמא," הם קראו ברכות. "שלום, אמא אהובה!"(מתוך "אבא שלי איש ציפור", מאת דיוויד אלמונד)
אמה של ליזי מתה, אם כן, וכל אחד מהגיבורים מגיב בדרך אחרת.
ליזי הילדה לוקחת על עצמה את תפקיד המבוגר האחראי, המכיל והמטפל.
אביה מזניח את עצמו ושוקע בפנטזיות תעופה שמבטאות רגשות שונים ולעתים סותרים – מדחף אמנותי, רצון לברוח מהמציאות, שיגעון ומשאלת מוות מוסווית (לעוף אל האם בשמיים), ועד התשוקה לשמש אב טוב לבתו, כי "הציפורים הן הכי טובות בעולם בטיפול בקטנטנים שלהן, הן מגדלות אותם יפה-יפה ושומרות עליהם מפני כל הסכנות," כפי שהוא מסביר לליזי בזמן שהם בונים לעצמם קן ענקי בלב הבית.
ודודה דורין? היא מחפשת יציבות. היא מנסה להוציא לכולם את הציפורים מהראש, לקצץ כנפיים, לרצוע אותם לנורמליות, לקרקע.
*
2. העלילה
האדם הראשון שיצליח לעוף מעל לנהר טַיְן יזכה בפרס של אלף לירות סטרלינג. אבא, ליזי ומנהל בית הספר שבו היא לומדת, נרשמים לתחרות על אפה ועל חמתה של הדודה דורין וכופתאות השומן והפֶּלֶד שלה. כל השלושה נופלים למים ובכל זאת כולם מרוצים בסופו של דבר ומפוייסים. הם שרים ורוקדים (עם הרגליים באוויר שזה כמעט כמו לעוף) ומתענגים על כופתאותיה של דודה דורין.
3. הטריגר (משהו כמו ה"עילה" של שיעורי ההיסטוריה, בניגוד ל"סיבה" העמוקה והרחבה)
אני מוכנה לתת את ראשי שהסצנה הזאת מתוך "צ'יטי צ'יטי בנג בנג" (חצי דקה מהתחלת הסרטון למטה) היא שזרעה את הסיפור במוחו של דיוויד אלמונד. אבא של ליזי הוא וריאציה על קרקטקוס פוץ, הממציא והפנטזיונר, הלוזר והגיבור, האלמן והאב האוהב מהסרט.
*
4. החמלה והסובלנות
את הסיפור המקורי של צ'יטי צ'יטי בנג בנג כתב איאן (ג'ימס בונד) פלמינג. התסריט לעומת זאת, נכתב על ידי רואלד דאל. ואפשר רק לדמיין מה היה קורה לדודה דורין מקצצת הכנפיים ולכופתאות השומן והעופרת שלה לוּ היו נופלות לידיו של דאל. לא שאלמונד עושה לה הנחות: דורין שלו היא מפלצת דוגמטית ומעצבנת על גבול המכשפתיות – ראו שיר הכופתאות למשל: כופתאות! כופתאות! כופתאות נהדרות!/ לגלגל ולמעוך, לערבב ולהרביץ,/ להטיח, להרתיח, להוציא ולהקפיץ!/ כופתאות! כופתאות נהדרות! – אבל דיוויד אלמונד וליזי שלו חומלים עליה ואפילו מצליחים לאהוב אותה, מה שמאפשר לה בסופו של דבר, לגלות את הצד הציפורי שלה. אלמונד אפילו מוצא לה שידוך הולם, מנהל בית הספר מר מורטימר מנטה: מצד אחד מנהל, כלומר טיפוס יציב וממסדי, ומצד שני מתוק ("מוֹרטימֶר מֶנטָה?" אומרת דורין, "זה נשמע כמו שם של קינוח מתוק!") וחובב ריקודים.
כשגרתי בארצות הברית הייתי שותה תה ג'ינסינג שעל זנב שקיותיו הודפסו אמרות חוכמה. אחת מהן היתה:
Be kind to unkind people, they need it the most באמפתיה הנדירה של אלמונד יש משהו מיטיב ומרפא, לא רק לדורין, אלא בעיקר לקוראים. מלבדו עולה בדעתי רק האנימטור המופלא הייאו מיאזאקי ("המסע המופלא", "הנסיכה מונונקי" ועוד) כמי שמצליח להבין את כאבם של "רשעים" ולגאול אותם מן הסטריאוטיפיות והשנאה.
*
5. טכנולוגיה ואהבה
אלמונד חוגג כשהוא ממציא טכנולוגיות מעוף: קפיצים וגלגלים, מטריות ומדחפים, זיקוקים וקלעים ממליון גומיות ורודות. הוא מזמן לתחרות לוליינים, אנשי גומי ודרווישים מחוללים, קשתנים הנמתחים על קשת בענן, אנשי דַבּור ודוכיפת וכן הלאה והלאה.
"מה אמצעי ההנעה שלך?" זאת השאלה הקבועה של מר פוק המפיק, הרשם וכרוז התחרות. מר פוק הוא איש תכליתי וטכנולוגי. הוא מחפש את הדבר הבא: "משהו חזק, משהו מהיר, משהו קני, משהו מכיר" (לפי ניסוחה הנהדר של נורית זרחי). ה"אסטרונאוטיות" של אבא מעוררת בו אירוניה וקוצר רוח ספקני. אבל גם הציניות שלו מתפוגגת לרגע, כשאבא וליזי עולים על המקפצה:
"אין להם מכונות או מנועים או מקלעים או גומיות. יש להם כנפיים ואמונה ותקווה… ואם יורשה לי להוסיף… יש בהם אהבה!" (נו, טוב, גם לאהבה יש רייטינג).
"מה אמצעי ההנעה שלך?" זה גם מה שאבא של ליזי שואל את עצמו. כלומר איך ממשיכים לחיות אחרי אבדן כזה. והתשובה שלו בסופו של דבר, זהה לתשובתו של מר פוק.
לפי המיתולוגיה היוונית ברחו דדאלוס ובנו איקארוס מן המבוך בכרתים בעזרת כנפיים שיצר דדאלוס. איקארוס נסק אל השמש. הדונג של כנפיו הותך והוא טבע בים. דדאלוס אגב, היה רוצח נמלט וממציא להשכיר לא חשוב לאיזו מטרה: הוא תכנן את המתקן שאפשר למלכת כרתים להזדווג עם שור ואת המבוך שבו נכלאה המפלצת שנולדה מן הזיווג. המצאותיו המבריקות המיטו אומללות ומוות: את הנער המוכשר ממנו הוא רצח מתוך קנאה, המלך מינוס שרדף אותו בושל על ידי בנותיו של המלך קוקאלוס, ובנו איקארוס הגביה עוף וטבע.
6. יופיו של הכישלון
ג'קי ציפורי (כפי שאבא של ליזי מכנה את עצמו) הוא בדיוק ההפך מדדאלוס. הוא אמנם חולם "לנצח ולהשאיר את החותם שלו", אבל הוא מפסידן; אי אפשר לעוף בעזרת כנפיים עשויות מנוצות ופיסות חולצות ישנות וקני במבוק וחוטי ברזל וחוטי תפירה וקרטון ונוצות יונה ועורבני וקיכלי ועורב ושחף ויונק דבש ובולבול וגידרון…
"אני לא צריכה שתהיה איש ציפור, אני צריכה שתהיה אבא שלי," אומרת ליזי, אבל יש משהו מרטיט ונוגע ללב דווקא בהתפרקות של האבא, בחולשה הילדותית שלו. הוא נזקק אמנם לליזי שתתמוך בו ותשגיח עליו, אבל גם ליזי הילדה המתפקדת זקוקה למנת פנטזיה, לקצת משחק ורוח שטות ושחרור. ה"החלפות" האלה, הדיאלוג ושיתוף הפעולה מקרבים ביניהם ומאחים את מה שאי אפשר לאחות.
האהבה והמשפחה יכולים להמתיק כל כישלון ואובדן, אומר אלמונד במין דמעה מחויכת. עזבו טכנולוגיה, האמנות היא ממילא על כישלון, זה יותר אנושי מההצלחה.
7. צ'כוב
אני לא יודעת איך ילדים קוראים את הספר. אין לי מושג איך הייתי קוראת אותו כילדה. לא זוכרת ספר צ'כובי כזה שכולו חלומות שמכסים על עצב וכלום לא קורה בו בעצם.
האם הייתי נעניית לעושר הרגשי, לתערובת הלא צפויה של שפיות ושטות וגעגוע וחמלה, או שהייתי מתאכזבת ואפילו מרגישה מרומה שאחרי כל כך הרבה הכנות ופנטסיה טכנולוגית אף אחד לא עף?
אשמח לשמוע מה חשבו ילדיכם על הספר.
אבא שלי איש ציפור
מאת: דיוויד אלמונד
איורים: פולי דנבר
מאנגלית: מיכאל דק
125 עמ' מנוקדים ומאוירים (ראשית קריאה כזה), כינרת, 2010
עוד רשימות על אבות ובנות:
הם חושבים שאנחנו רעים – על ויהי ערב של פניה ברגשטיין
מה ראה הירח? פוסט המשך על ויהי ערב של פניה ברגשטיין
אז מה עדיף, אבא נעדר או אבא מדכא? על לילה בלי ירח מאת שירה גפן ואתגר קרת
על נסיך צפרדע של האחים גרים – הרהורים על אהבה, ערכים וממסד
רשימה זו נכתבה כמתנת השקה להפנקס, כתב עת מקוון לכל מי שמתעניין בתרבות ילדים. כולכם מוזמנים להשקה (החניונים העירוניים הקרובים הם חניון גן העיר וארלוזורוב).
איזו מתנת השקה יפיפיה נתת להם! אין לי ספק שהם יאהבו אותה מאוד (ויסלחו לי יותם ותמר, עורכי הפנקס המוכשרים, על שאני מעיזה להמר על תגובתם…).
בכל מקרה, אני אוהבת אותה! לא קראתי את הספר הזה אבל שמעתי עליו ועוררת אצלי תיאבון גדול…
אני אוהבת את שלל חוטי הרקמה ששזרת מהם כנפיים.
ומעניין, הציטוט הקולע שהבאת פה מנורית זרחי גרם לי לחשוב על כך שהיום אני מאוד מאוד מאוד אוהבת את הכתיבה שלה, אבל כשהייתי ילדה קטנה – אהבתי מאוד את "לא לגרש את נני" ו"חובשת כתר הנייר" – ספרים אישיים, כואבים וריאליסטיים מאוד, אבל שאר הכתיבה שלה הרתיעה אותי, קצת הפחידה אפילו, וזה בכאילו תשובה לשאלתך לגבי מה ילדים חושבים מול מה מבוגרים חושבים.
היום, כאמור, אני מאוד אוהבת את כתיבתה אבל אצלי זה הצריך סוג של בגרות.
ויש גם להיפך – נתתי לנערה אחת לקרוא את ספרך הנפלא "בנות הדרקון" והזהרתי אותה שהוא נורא מפחיד, בעיקר בהתחלה. למה הזהרתי? כי אני ממש ממש פחדתי כשקראתי…
העלמה הצעירה כמעט צחקה עלי ולא הצליחה להבין בשום אופן מה כל כך מפחיד שם…שזה תהליך הפוך ממה שקרה לי מול הכתיבה של נורית זרחי.
הרגל המבצבצת בציור נפלאה ממש והקישור לצ'יטי צ'יטי בנג בנג הנהדר.. (גם הוא מפחיד אותי. כלומר סצינה אחת מתוכו, ברררר..עכשיו הזכרתי לעצמי את האישון הקטן המפחיד שם- שילוב של עוץליגוץלי והגסטאפו…).
ולא ידעתי שרואלד דאל כתב את התסריט – כמה מתחבר ומתאים!
(-:
איזה יופי.
יש לך מושג איפה אפשר לראות את כל הוידיאו שתמונה ממנו הבאת בקצה התחתון?
נפלא. תודה רבה.
טלי, חן חן, אצל זרחי (הנפלאה) הפחד קשור לניכור, ואצלי זה סתם גותי 🙂
דפנה, התמונה באמת נהדרת אבל לא מצאתי את הסרט. ותודה.
היי מרית, איזה יופי של רשומה מלאת נוצות.
ובהמשך מה לשתי הבובות הסיניות המהנהנות עד מותן, או אולי כמו הכלבים שהיו מנידים ראש לנוף החולף על הדשבורד במכונית לפני שנים, כך אנחנו ממשיכים להיפגש ולהנהן מעל לנושאי ליבה תרבותיים. איקארוס הוא אחת הדמויות שצרבו את דמיוני עוד לפני הרבה שנים, כל כך עד שהקדשתי לו את הסיום של אחד הסיפורים שפירסמתי בזמנו בקובץ סיפורים שיצא לאור בסוף שנות השמונים וסיכם לי אותן ואת מלחמת לבנון שהפכה להיות סימן ההיכר שלהן בתודעה הישראלית.
בקצרה, הסיפור שנקרא 'מה הדאווין שלך מר זילברמן' עוסק במר זילברמן האלמן ובנו יצחק המכונה איציק. איציק הוא ילד מוגבל מבחינה מילולית על גבול הפיגור (המילה היחידה שהוא מסוגל להגות היא 'אבא') , מה שלא מפריע כמובן לגייסו לצבא. באימונים איציק מסתער על מטרות הדמות כשהוא צועק 'אבא אבא אבא' במקום 'אש אש אש' כנהוג. איציק נפצע קשה ממטען צד בלבנון ומאושפז ברמב"ם.
כאשר מר זילברמן מגיע לראות אותו בבי"ח, שר הביטחון כבר גוהר מעליו ואיציק אומר לו את המילה היחידה שהוא יודע לומר: 'אבא'… שר הביטחון רווה נחת ומר זילברמן מתחרפן מפיל את שר הביטחון תולש את איציק מהמיטה ומהאינפוזיות ועולה בריצה במדרגות בית החולים למנחת ההליקופטרים שנמצא על הגג.
…"זילברמן נימלט ממש לשפת הגג כשאחד מאנשי הביטחון, בחור שחרחר וזריז, אחז בכנף בגדו ועצר אותו לשניה. מר זילברמן שאג שאגה גדולה וזינק אל האוויר, כשהוא מותיר את כנף בגדו ביד הבחור. לתדהמתם של הנוכחים החל מר זילברמן להתרומם למעלה לשמיים הכחולים במקום להתנפץ למטה לאספלט הכהה.
מר זילברמן המשיך להתרומם מעלה-מעלה, קורא תיגר על חוקי הפיזיקה, כוח המשיכה ושאר חוקים הכובלים את בני האדם לקרקע. עכשיו נהפכו הוא ואיציק לנקודה שחורה על רקע העיגול הלוהט של השמש.
איש הביטחון השחרחר עמד על שפת הגג נדהם ובידו כנף בגדו הקרוע של מר זילברמן, וצרח שוב ושוב אחרי זילברמן המתרחק: "מה הדאווין שלך מר זילברמן? לאן אתה עף?" אך כל תשובה לא באה מכיוון השמש השורפת. וגם לא תבוא עוד לעולם".
(וכל זה מוקדש כשי לחלום הגדול של בני האדם לפרוח באוויר בלי שמישהו יגיד להם "ותודה שטסתם אל-על").
סיפור נהדר.
מרית יקירה – לא בטוחה אם בדיוק ניכור, כשהייתי ילדה הרגשתי מהרבה מהטקסטים של זרחי משהו זר ולא מובן, לא בדיוק ניכור (אבל כן קרוב משפחה שלו, למרות שקרובי משפחה של ניכור זה קצת אוקסימורון…) אבל בתור ילדה שהבינה סיפורים ושירים מסביבה (לא רק ריאליסטים, לא בהכרח הבנה שכלית), אותה היה לי קשה להבין, וכשגדלתי למדתי, כנראה, גם להבין יותר וגם לפחד הרבה פחות מדברים שאני לא מבינה, לפעמים אפילו להיות מוקסמת מדברים שאני לא מבינה…
אצלך זה לא "סתם גותי", זה פחד מזוקק, בעמוד הזדרה ובבטן, וזה מפחיד-מפחיד, אבל אח"כ זה מפסיק להיות מפחיד.
עונגדול! רשימה מקסימה במיוחד.
הציור של מאטיס מעטר את עטיפת 'הדוד פרץ ממריא' של יעקב שבתאי, שהעמיד גירסה מקומית לאיש המעופף. שבתאי היה ענק בכל מה שקשור לחלום ושיברו, בעיקר שיברו. מעופף אנושי אחר הוא 'איש זקן מאד עם כנפיים עצומות' של מארקס, פנינה של סיפור קצר; לאתגר קרת יש טייק אוף נחמד על הסיפור הזה, מופיע ב'געגועיי לקיסינג'ר', נדמה לי שקוראים לסיפור הזה 'החור'.
צ'יטי צ'יטי בנג בנג הוא אחד הסרטים הכי אהובים עליי, עד היום. אני חושבת שהוא יותר אנרכיסטי ממרי פופינס (התשובה הנשית לאיקארוס?) ואולי גם פחות צדקני.
הקישור הבא מתאים באווירה שלו לפוסט שלך
http://www.geh.org/parkeharrison/index.htm
(אני לא זוכרת מי 'מצא' אותו ראשון – אורי ל. או חברה שלי מיקי או אולי אני. בכל מקרה הוא שמור במועדפים שלי כבר המון זמן)
על הציור של ברויגל יש רשימה נהדרת שכתב דרור בורשטיין. את הציור של דרייפר ראיתי עכשיו לראשונה כאן אצלך, והוא הרטיט בי משהו לא ברור, קצת קמאי. התאהבתי בן-רגע בשמנמן העירום עם העיניים העצומות שמדמיין עצמו עף.(אז פה א"ב מתחבא! באמת תהיתי לאן נעלם. דומה שהוא עושה חיים משוגעים)
תודה, דודו, אבא זאת מילה שבאמת יכולה לענות על הרבה שאלות ולבטא קשת שלמה של רגשות…
והסיפור שלך מלא כאב ועצבים. איקרוס כבש את דמיונם של רבים (אגב יש אגדת עם שביאליק עיבד על הדוכיפת שבה שלמה המלך הוא מעין איקרוס, שמגביה עוף על הנשר הלבן שלו ומתעלף בחום השמש, אבל שם הוא ניצל בסוף), אבל מי שמעניין אותי עכשיו זה דווקא האבא-מוות שלו.
מירי, זוכרת את המלאך של מארקס בלול העופות ואת שבתאי עוד יותר במעומעם ואת קרת בכלל לא, וכיוון שקראתי את שלושתם זה בטח אומר משהו עליהם או עלי.
צ'יטי הוא סרט אדיר מאינספור בחינות. אחת מהן (שאגב למדתי לזהות כסימן היכר של סרטים טובים בכלל) היא שלל דמויות המשנה הדגולות. מהסבא המטורלל ועד לברונית שונאת הילדים. בכל סרט אחר היו עושים אותה מדיאה כזאת, קרואלה דה-ויל, אבל כאן עשו אותה ענוגה, כמעט קדושה מעונה עם פוביה מילדים, שזה כמעט הכי רחוק שאפשר. ואני מפסיקה לפני שזה יגלוש לפוסט.
כנפיים זה נושא בפני עצמו. בסרטון הנפלא של פאראג'נוב ששמתי בפוסט על הנערה שקפצה ליורה רותחת http://wp.me/pSKif-i3o יש כנפיים מקרני צביים (בדקה 3:18)
גם לאה דובב כותבת על הציור של ברויגל ב"אמנות בשדות הכוח", זה ציור מרתק ומטריד. אחפש את דרור.
הדרייפר הוא במיוחד בשבילך. והשמנמן זה א"ב? ככה בדיוק דמיינתי אותו!
מצאתי את הסרטון (:
http://thepixelpops.com/Grid/index.php?option=com_content&view=article&id=122:2006-prague-czech-republic-&catid=43:homepage-blocks&Itemid=149
לוקח קצת זמן עד שזה נטען, והאיכות לא משהו
מכמיר לב עד מאד
אה, רגע – הסרטון מופיע בתחתית העמוד בין סרטונים אחרים. יש להקליק עליו כדי שזה יתחיל לעבוד, וכאמור – הטעינה אורכת זמן מה
וואו, את גדולה! עוד לא ראיתי כי צריך להתקין קוויק טיים ואני צריכה עזרה. אבל בקרוב. תודה!
על האנשים העפים אפשר לכתוב שעות (מרי פופינס, הנסיך הקטן/אקזיפרי עצמו, קרלסון המעופף); חבל קצת שפרויד קילקל את זה
אבל בעניין מה שאמרת על היחס לרשעים – פה אני ממש חייב להזכיר את מיכאל אנדה וג'ים ונהג הקטר (נו, מה תקראי את זה סוף סוף?), והדרקונית הנוראה *גברת תותבת* מפני שהיחס לרוע הוא חלק בלתי נפרד מסיפור העלילה!
חוץ מזה אחלה פוסט שבעולם
נ.ב. סרטו הראשון והיפה מאוד מאוד של דושאן מקבייב הוא "אדם אינו ציפור" – שם מצוין
הנה למה
את ג'ים אני כל הזמן שוכחת. זה נשמע כזה ספר של בנים 🙂 אם היו קוראים לו דרקונית תותבת הייתי זוכרת מיד. אבל אחפש, מבטיחה.
וחוץ מזה תודה, התגעגעתי (וגם לדושאן המתוק, כמעט שכחתי אותו).
אחל'ה פוסט מעופף. אפרופו ספרות ילדים והילדות המעופפת שהייתה לי (הייתי בכתה המעופפת) ספר שאהבתי עד מאוד היה 'נער טס מעבר ים' על ילד וחברו הארנב שחצו יבשות בטיסה בעזרת אוזני הארנב ש'פורקו', הוכנסו לפה הארנב והפכו לפרופלור. שלא לדבר על נילס הולגרסון ששווה פוסט בפני עצמו (סלמה לגרלף – האישה הראשונה זוכת הנובל ואייקון גדול בפנתיאון התנועה הלסבית ).
והרי תרומתי הצנועה לתולדות התעופה
http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=186573
(לא יודע למה מירי לא עושה על זה מועדון כרייה – יש כאן בשקט 7-8 טון מלח להוציא).
וא-ב השמנמן באמת מקסים, לפני הדיאטה האחרונה קצת דומה לי.
אורי, זה גדול הארנב המעופף הזה, זה לגמרי תיאטרון חפצים! מי כתב?
וסלמה לגרלף היא סופרת ענקית ואחת מהכי אהובות עלי. "ירושלים", "גסטה ברלינג", הנובלה הקסומה "קורות אחוזה אחת" וטרילוגיית הטבעת של הלוונסקולדים – כל אחד מהם זה פלא אנושי עם רגל בעולם האגדה.
ולמכרה המלח ארד מאוחר יותר, בשעה של שקט.
ותודה 🙂
הנה עוד מעופף:
אנונימוס, תודה על הליריות (מרוב אהבתך לרובלוב תמיד נדמה לי שאתה חולי, אבל אולי לא…)
בהמשך לסיפור היפה של דודו פלמה, נזכרתי ב'דרך הרוח' של עמוס עוז, שמשלב בין המיתוס של איקרוס ומיתוס העקדה והאתוס הצנחני והקיבוץי ומה לא.
וגם רון מיואק, קצת
ואם כבר מיואק, נזכרתי מאיפה השמנמן המרקד כל כך מוכר לי
(אורי, שלא תתקרר. בפעם הבאה אל תשכח לקחת סוודר)
מרית, אם כך יש סיכוי לפוסט עתידי על הבנג של הצ'יטי?
מירי, אבל השמנמן הזה הוא ברוגז ובפינה, כלומר על כבדות.
וכן, אולי יום אחד אגיע לוולגריה 🙂 (למי ששאל, כך, במבטא גרמני, נקראת ארצו של הברון בומברסט בסרט)
דפנה תודה,
אני מקווה ששמת לב לכך שמר זילברמן, כמו רוב בני עדתו, לא זקוק לכנפיים כדי לעוף (הכנף שלו נשארה בידו של איש הביטחון).
דפנה ומירי תודה,
אני מקווה ששמתן לב לכך שמר זילברמן, כמו הרבה מבני עדתו, מסוגל לעוף ללא כנפיים, או לפחות עם כנף אחת. כי כנף אחת שלו נותרה בידו של איש הביטחון השחרחר והזריז.
אההה הבנתי דודו, אז זה ספור גזעני!
וואללה יצא המרצע מן השק.
או שזה לא דודו בכלל…
אונן (בלי "נימוס"), בפוסט הקודם האספקלריות איזנו את האוננות, וגם שיקפו אותה, אבל החן הולך ומתנדף. וכיוון שהצורה היא תוכן אתה מתקרב מאד לגבול שבו הביקורת תתמוסס לגידוף ותימחק. אני באמת מחבבת אותך (גם כדוקטור ג'קיל וגם כמר הייד) אבל זה הבית שלי וזה הגבול.
למה גזעני? בגלל השחרחר? אני פולני ושחרחר וגאה! או שזה לא אנונימוס בכלל…
לכל מוקירי אימפרוביזציות כושלות של תעופה מאולתרת – תכתבו את המילה flugtag בחלון החיפוש של יוטיוב
למשל זה
(ילדים, לא לנסות לבד בבית. אבל אם כן – תזמינו אותי לראות את זה)
(עולה בדעתי שההיבט ה'קאמפי' של התחרות הזאת מקנה לה מעמד של 'מצעד גאווה' טכנולוגי. זה לא מקרי שהם מרקדים שם בבגדי ים, זה לא מקרי שרוב המשתתפים הם גברים)
מירי, סוף סוף ראיתי את השמנמן. לגמרי מכמיר לב על אף האיכות האיומה. וגם יש לי תחושה מוזרה כאילו חלמתי את זה. שוב תודה.
הירוק העז קצת מזכיר את הטלאטביז, אולי משם (:
רציתי להביא תמונות של אנה מנדייטה מכוסה נוצות, כורעת כמו תרנגולת – ולהראות שהנוצות הנשיות שונות מאד מהנוצות הגבריות. לא מצאתי.
במקום, פאולה רגו הנהדרת, בציור לוחש
ורק שתדעי, שבזכותך ובזכות הפוסט הזה, קניתי לי את הספר ב"אמילי ופפו", בשלהי החגיגה הפנקסית.
ציטוט מוזר מספר זכריה שקשור לתעופה אנושית, על נשים מכונפות בכנפי חסידה –
וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֵרֶא וְהִנֵּה שְׁתַּיִם נָשִׁים יוֹצְאוֹת וְרוּחַ בְּכַנְפֵיהֶם וְלָהֵנָּה כְנָפַיִם, כְּכַנְפֵי הַחֲסִידָה; וַתִּשֶּׂאנָה, אֶת-הָאֵיפָה, בֵּין הָאָרֶץ, וּבֵין הַשָּׁמָיִם. י וָאֹמַר, אֶל-הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי: אָנָה הֵמָּה מוֹלִכוֹת, אֶת-הָאֵיפָה. יא וַיֹּאמֶר אֵלַי, לִבְנוֹת-לָה בַיִת בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר; וְהוּכַן וְהֻנִּיחָה שָּׁם, עַל-מְכֻנָתָהּ. זכריה ה
וואו, מאד סוגסטיבי. אולי זה המקור לחסידות שמביאות תינוקות?
אין לי מושג. נתקלתי בפסוק הזה, הלכתי למקור
http://www.mechon-mamre.org/i/t/t2305.htm
בחלק הראשון – המגילה העפה מכילה כנראה קללה המיועדת נגד גנבים, אולי כנגד מי שגונבים מן המקדש
בויקיפדיה נכתב שהמפרשים התקשו בפירוש החלק השני של הפרק הזה, לא הצלחתי להבין מהי איפה, אבל לא צריך להמתין למפרשים כדי לקלוט שהאישה בפרק מסמלת את הרשע, ושתי הנשים המכונפות מרחיקות אותה
אולי שועי או שירלי יידעו עוד?
מירי-
איזה פסוק מוטרף.
איך , למען השם, גילית אותו?
האיש הזה, זכריה, היה כנראה איש תיאטרון, משורר, אמן מיצג, ,ארכיטקט ,רוכל, עורך דין, ומיזוגן כאחד.
הסתכלתי באנציקלופדיית "עולם התנ"ך" בפירוש על זכריה (נמצא בכרך הקרוי "תרי עשר ב'",עמ' 206-210).יש כאן כנראה, כמו בהרבה פעמים בכתיבה הנבואית,שהיא כמו שירה ממש, צירוף של משמעים. "אֵיפָה" היא מידת נפח לדברים יבשים (כמו גרגירי תבואה). מקבילתה, כלומר המידה המודדת את הלח היא "בַּת". (שימי לב כבר לשדה סמנטי שמסתובב סביב הנשי). אז זה כבר מעורר סקרנות, הרי זכריה רואה משהו, ומדובר במידת נפח, משהו שלא רואים… ב"עולם התנ"ך מצאתי הצעה לקשר את המראה הזה של זכריה למראה הקודם עליו דיווח, של האָלָה (מגילת האלה, גם כן, מעקש פרשני). כנראה יש פה עניין שקשור בטקסים של כריתת ברית וקללות. ומגילה עפה באוויר שכתובים בה תנאי החוזה של הברית/ הקללות שלה, כמו השטיח המעופף של אלאדין או משהו כזה (כנראה הצד האחורי שלו…אפרופו הערתך על המפית הרקומה אצל ברגשטיין )((-:).במקרא האיפה מסמלת את הדרך הישרה שעל האדם ללכת בה. ההתעשרות בדרך של רמייה, אם כן, היא כמו הפשע של מי שגונב את הרכוש של הזולת באמצעות שבועת שקר. עמוס למשל מוכיח את העשירים שרצונם "להקטין איפה ולהגדיל שקל".אחר כך כיכר העופרת הנישאת קשורה לאיפה שוב, בהקשר של מדידות. הכיכר קשורה לטופוגרפיה של עצמים, לצורת לחם אפוי , וצורת גושים של זהב וכסף ששימשו לתשלום. יש פה עניין עם צורה מעוגלת כלשהי כנראה, אולם לא ברור אם כיכר העופרת היא פשוט מילה מחליפה לאיפה, או שכיכר העופרת היא מכסה מעוגל של האיפה (ששוב, מקבלת פה ביטוי גשמי לגמרי). הוא משחק פה הן על היבט חומרי של איזו כיכר נעה באוויר והן על משהו שהוא לגמרי רוח.- מן מאזני מוסר ווירטואליות. ערימה של חטאים בטיסת מבחן. האישה אם כן נמצאת בצנטרום של הפיילה של המדידות המוסריות ושל החטאים והרשע, כלואה שם אחרי שניסתה, לשווא, להימלט. רש"י אומר שכשהאישה התרוממה ממקומה לצאת מהמלכודת המעופפת הזאת מלאך שלח את ידו והשליך אותה בחזרה .. ושתי הנשים , מן מלאכיות עם כנפיים פלאיות , לוקחות אותה לשנער (ככל הנראה יש פה קשר לאותה בקעה בה בנו את מגדל בבל) לזרוק אותה שם, אותה ואת כל האופל שאיתה. שייהנו הגויים ממנה. לגבי אותן נשים, ההצעה של עולם התנ"ך היא ששתי הנשים כאן נזכרו בהשפעת יחזקאל שתיאר על דרך משל שתי נשים, אחיות , שהחדירו לשתי הממלכות, ישראל ויהודה, את חטאי הגויים וגרמו לחורבנן, וזכריה הופך את היוצרות ומתאר איך שתי הנשים מחזירות את החבילה לחו"ל (דואר אוויר סטייל ג'רוזלם פוסט ?).
אגב, מי שפירושים למקרא מעניינים אותו- האנציקלופדיה הזאת לא רעה בכלל, וסרוקה כולה באתר כותר של מט"ח (לבעלי מנוי, או סטודנטים שיש להם גישה מרחוק למאגרי מידע אוניברסיטאיים).
וואו, שירלי תודה. זה הזוי ברמות. כאילו סיפרת לי חלום שלך. כלומר, ההסבר רק מעביר את זה מתמונה לתלת ממד. אני צריכה לקרוא בזכריה.
אגב – שמתן לב שהוא זכר – יה (כלומר בניגוד לכל הנקבות)?
שירלי! המון תודה על ההרחבה המרתקת. מאד מאד מעניין ומוזר באותה מידה (מקרי שדווקא אצל זכריה גבר-גבר, כלומר זכר-זכר, הנשי נבחר לגלם סמל של רשע אולטימטיבי? רוב רובם של הנבלים האולטימטיביים בתנ"ך הם גברים. למה אישה, אם כן?)
ואת יודעת מה העונש המעופף הזה מזכיר לי?
את אחת הסצנות הראשונות ב'סופרמן 1', כששלושת הפושעים נשפטים על כוכב קרפטון נכלאים בתוך מעויין מואר ונשלחים לגלות בחלל (עונש שבדרך אירונית מציל אותם מהשמדה כשקרפטון חוטף ת'סופר נובה).
מרית, מירי ושירלי
קודם כל, סליחה על האיחור, היו לי היום יותר מדי עניינים מקצועיים ומשפחתיים על הראש. כלומר, אני יודע שביקשתן תגובה מאז הצהריים. אבל לא היה לי היום זמן לכוס תה סביר (-:
אני אנסה להיות קצר ולעניין, אפילו שיש כל מיני סגנונות פירוש לפרשה הזאת (פשטיים, דרשיים, פילוסופיים וקבליים), שראשיתהּ אגב עוד בזכריה ב' וסופה בשלהי פרק ו' והיא פירוש של פירוש (בכלל יש שם סדרת מראות וגם הפטרה הנקראת בשבת חנוכה). ןבכל זאת, הקדמה: זכריה הוא מחותמי הנבואה (יחד עם חגי ומלאכי), ימי שיבת ציון. תקופה בה הנבואות מאופיינות כבר במוטיבים אנגלולוגיים רבים ובתמונות של מרכבה אלהית (שניהם מוטיבים המופיעים הרבה בספרות בבלית ופרסית בנות אותם שנים), ובכל אופן בהרחבה יתירה באשר למתווכים שונים בין האלהות המונותאיסטית (אלהי ישראל במקרא) ובין בני האדם–לא בכדי כותב התלמוד הירושלמי במסכת ראש השנה כי שמות מלאכים עלו עם ישראל מבבל (בימי שיבת ציון/עזרא, נחמיה, זרובבל). ישנם יסודות מיתיים ותמונתיים עזים מאוד בספרים נוספים בני אותה תקופה כמו: יחזקאל ודניאל. לא מקרה הוא בעיניי כי הוחלט בהמשך על "סוף הנבואה". ככל הנראה, ריבוי המתווכים נתפסו על ידי עזרא ונחמיה ואנשי כנסת גדולה לאיום ממשי על אמונת הייחוד.
ועכשיו לעניין, המראה הנבואי כאן מתאר את הרשעה הנלקחת על ידי שתי נשים מכונפות בכלוב לארץ שנער (היא בבל). לטעמי ראוי לשים לב לכמה יסודות:
א. נשים מכונפות מסמלות כנראה יישויות מלאכיות בעיניי הנביא; מלאכים אגב יכולים להיות גם באנגלולוגיה היהודית מלאכי שרת ומלאכי חבלה. הם נבראים לשעה על ידי האל לעשות שליחותו וכלים. ישנם גם בני אלהים (למשל באיוב) שהם מלאכים קבועים, אחד מהם הוא השטן. זאת ועוד, בספרות ימי ביניימית החסיד נקרא כך על שם החסידה וכנפיה, ומשום ענוותנותה. לכן אני נוטה לראות בנשים המכונפות מלאכיות של חסד הנושאות את הרשעה אל מקומה בשנער. אגב, בחזון מסוים של טוען-להיות-משיח בראשית המאה השש עשרה, תוארה השכינה כאישה לבושה שחורים ומכונפת. מלאכים, מכונים בספר הזֹהר: מארי דגדפין (בעלי כנפיים). אבל במקרא, אין כל הכרח שלמלאכים יש כנפיים.
ד. בספרות הקומראנית ב"מגלת המקדש" כמדומני, ישנה פסקה המחלקת את תשתיתו הנפשית של האדם לפי יסוד של תשעה דיימונים (מלאכים פנימיים): כמדומני. שלשה רעים, שלשה טובים ועוד שלשה טובים. יוצא כי לטעמו של המחבר (כנראה בן המאות הראשונות), המבנה הנפשי של האדם כולל תמונה דומה לזו המובאת כאן בנבואת זכריה. שתי נשים מכונפות מיטיבות נושאות שלישית רשעה
בכלוב אל מקום רשעתהּ. יכול להיות שגם כאן היחס של 2/3 ו-1/3 רומז לתמונה הזאת בזכריה והמלאך הדובר בזכריה (מהו אם לא דיימון) אינו אלא רומז לו על המבנה המהותי בין הטוב ובין הרע בנפש האדם, אולי גם בעולם כולו. כמובן שזו השערה בלבד.
ג. באשר לרשעה בארץ שנער. יש להשוות זאת כמובן לזונה הגדולה מבבל, אותה רשעה מיתית איומה, המובאת בחזון יוחנן (ההתגלוּת), שאפשר שינק מן הנבואה כאן בזכריה. ובאשר לנקביותהּ, הדברים חוזרים למיתולוגיה הבבלית הקדומה ולאלה תִהְמַת, היא התהום, ההעדר, והרוע, ממנו פרץ האור, על אפה ועל חמתה.
כלומר, ככל שאני זוכר, העולם בנוי על מפלתהּ. אפשר (ראו הקדמה) כי המיתוס הזה היה ידוע לזכריה.
ואשר ל"איפה" עד כמה שאני זוכר זו מידת משקל או משקולת שבאמצעותה שוקלים חיטים. למשל, הפראזה "לא לעשות איפה ואיפה" משמעה, לשקול את החיטים לפי משקולת אחידה ומאזניים מאוזנים, ולא לרמות את הקונים, אלא לנהוג בסטנדרט אחיד בשקילה, ועל כן באופן שווה לכל אדם.
שועי יקרי, זה לא שהשלוש נראו בשמי תל אביב והיינו צריכות חוות דעת דחופה איך לנהוג! בפעם הבאה שתה את התה שלך בנחת. תודה על כל ההארות. אני לפחות, לא ידעתי שיש מלאכים חד פעמיים, זאת לא אינפורמציה שמתעכלת בפשטות.
שועי, תודה רבה על ההרחבה מאירת העיניים.
נגע ללבי עניין המלאכים שנוצרו למילוי שליחות אחת וכלים
והמאבק התמונתי המעופף בין טוב לרע מעניין ויפה לעין כמו ציור של מארק שאגאל
יש לי שאלה בעניין אחר, קצת קרוב לסוגיית הזונה הגדולה מבבל ותהמת וכל הנוכחות המטריאכלית המסיבית של אלות רבות-עוצמה באיזור –
האם לדעתך סביר להניח שנשים נוכריות שגדלו בסביבה פאגאנית עתירת אלות הפגינו עצמאות יתר בהשוואה לנשים העבריות שגדלו בסביבה מונותיאיסטית פטריאכלית מובהקת? חשבתי על תמר אשת ער ועל רחב הזונה כנשים שמקיימות מהלך אקטיבי לשיפור חייהן, בהשוואה לפסיביות של אמהות האומה העברית. אפילו רבקה, הפעילה והעצמאית מביניהן, פעלה בעקיפין ולא ישירות.
מרית- הלוואי עליי חלומות כאלה…
מירי- (-: הגרסא הבאה של סופר מן תהיה בטח אשת חייל…
לגבי נבלים ונבלות במקרא: תלוי איפה מסתכלים. בסיפורת יש הרבה גברים רעים, הם בעיקר בתפקידי השלטון וניתנת להם ההזדמנות. אבל יש גם כמה נשים שמבקיעות את תקרת הזכוכית: איזבל, עתליה. גופות שמושלכות לכלבים… בספרות המזמורים (משלי, למשל) האישה הרעה כבר מקבלת נפח הרבה יותר גדול. כל עמוד ביצ'ית, (פחות או יותר). מה ששבה את לבי בנבואה של זכריה: שסופסוף יש נשים שמשתפות פעולה אחת עם השנייה (גם אם קצת מלאכיות…). סולידריות נשית במקרא זה עסק נדיר מאוד, אז הנה, בנבואה מבליחות להן לפעמים הפתעות, יחד עם כל השיגעון, כנראה…
מי שהרחיבה הרבה על העניין היא ד"ר אהובה אשמן בספרה "תולדות חוה: בנות, אמהות ונשים נוכריות במקרא". ספר מעניין מאוד על ההבנייה הפטריארכאלית באותה תקופה.
לגבי רחב, הנה קישור מעניין , אור קולי, על קורותיה המתגלגלים:
http://outreach.huji.ac.il/?cmd=lectures.29&act=read&id=72
שועי: מעניין מה שכתבת… אכתוב בהמשך תגובה, עכשיו צריכה לרוץ.
מירי, זאת שאלה גדולה ולצערי היא תהיה בגדר השערה מלומדת בלבד:
האימהות לא היו מונותאיסטיות דגולות. רחל אימנו למשל, גונבת את התרפים של אביה מחרן. כנראה סוג של צלם הקשור לעבודת כוכבים.
מה שבטוח הוא שנשים חולמות חלומות נבואיים, רואות חזיונות וכיו"ב היה מצוי יותר בעמים מסביב מאשר בחברה המקראית.
ישנו כרך מעניין המביא אסופה של חלומות מסופוטמיים מן אלפיים השנים שלפני הספירה ויש שם הרבה מאוד נשים.
לאחר "חתימת הנבואה" בימי ראשית שיבת ציון (אחר גלות בבל) פעלו באזור נביאות בשם סֶבילוֹת. כתביהן וחזונותיהן קובצו בחיבור אפוקריפי (ספר-חיצוני) הנקרא "חזיונות הסֶבִילוֹת" וכאן רואים השפעה הן של המקרא והן של ספרות הלניסטית מקבילה.
אלו כתבים שהשפיעו גם על הברית החדשה.
האינטואיציה שלך לטעמי קולעת, משום שחשבתי על מגילת אסתר. שלמרות שאסתר מתוארת כיהודיה. היא ודאי היתה רחוקה מאוד מלהיות יהודיה המקבלת את כל דיני ההלכה בתקופתהּ (יהודיה למשל, גם אז, לא היתה אמורה להינשא למלך שאינו יהודי). קודם כל משום, שבאותה תקופה היהדות עוד נקבעה על פי האב ולא על פי האם. היא וושתי מתוארות כנשים חזקות ועצמאיות. אגב, כבר חז"ל חשו כי דמותו של מרדכי היא של יועץ חצר פרסי חכם יותר מאשר של תלמיד חכמים יהודי, ובמספר מקומות העירו על כך בצניעות, בכדי לא להרגיז אף אחד.
עוד לסיום, ראוי להזכיר את דבורה הנביאה המצטיינת בריבוי קולות בלתי אפשרי בעליל (פעם שוחחתי על כך ארוכות עם מרית, שמאוד אוהבת את שירתהּ) וגם את יעל אשת חבר הקייני. ראוי להזכיר גם כי בתקופת השופטים, היו רוב ישראל סינקרטיסטים, כלומר עובדים את האל האחד בשיתוף עם עבודת אלילי הכנענים, כך שקשה מאוד לדעת, ובאיזו מידה, האם האקטיביות של שתיהם הונעה מן התרבות המעורבת היהודית-כנענית שבתוכה הן פעלו (למשל יפתח לא רואה בעיה מיוחדת להביא בכל זאת קורבן אדם), והאם בחברה המקבילה נהנו נשים מחירויות נרחבות יותר. אני בספק. אבל אינני יודע.
היי שועי.
איזה שדה הפרחת, מסביון של איפה אחת… (-:
(צריך בשבילו כמה דרכונים, כמובן , כמו תמיד בטרמינל שלך).
החזיון הזה כל כך פלאסטי ומלוכלך בעיניי, שאני לא מצליחה לשים עליו חסדים. הכנפיים של המלאכיות נפתחות אצלי פחות כמו קיבוע תרבותי פוסט מקראי של דמות של מלאך מכונף , זאת הנוכחות של החסידה שמרחיפה אותן . אולי מרפררת לחסידה במשמעה באיוב
כְּנַף רְנָנִים נֶעֱלָסָה אִם אֶבְרָה חֲסִידָה וְנֹצָה.
(איוב ל"ט י"ג).
(איזה פסוק! מדמיינת אותו בתור עטיפה של מסטיק, שנלעס בפה פתוח)
כך שאולי "חסידה" בהקשר של נוצות., של כנפיים.
חז"ל , אגב מציעים פה מלאכיות אנדרוגניות: שהנשים פה הן מלאכים "שמתהפכין. פעמים אנשים ופעמים נשים" (בראשית רבה, סוף פרק א').
והסולידאריות הנשית גם היא פה בכלוב של זהב, בשירות השלטונות כמובן, אבל לפחות מוצאים שתי נשים בצמד שלשם שינוי לא רב / מגרש / דוקר עד זוב אחת את השניה.
מירי- לגבי השאלה ששאלת על רחב. יש כאן שתי שאלות אולי. האחת, בנוגע לאופן שבו הדברים התנהלו אז (נשים בחברה פוליטיאסטית מול מונותיאיסטית או פטריארכלית מול אחרת) והשניה , בנוגע לאופן שבו המספר'/ים המקראי/ם בחרו לתאר אותה. אולי שתיהן נוכחות בצורה כזאת או אחרת בטקסט. יש לאשמן, וגם לזקוביץ' ,תיאוריה מגניבה על כך שכל הסיפור הוא קומדיה בעצם, ושמוציאים את המרגלים אימפוטנטים בסיפור ואת רחב מלכה אמיתית. לדעת אשמן זה בא לשרת מטרה מאוד ספיציפית, של אחד המקורות המקראיים (המקור הדברימי) :להסביר את האשמה של חורבן הממלכה בכך שבזמנו, הצילו זונה כנענית אחת , שסובבה את הישראלים על האצבע, וההיטמעות שלה ושל המשפחה שלה במרחב הישראלי היא אם כל הצרות, כך שפה היא יוצאת מלכה רק על מנת להיות הנגטיב של הישראלים האהבלים…
(שזו דרך קצת מבאסת להרוויח עוצמה נשית.)
מה שכן- אם קוראים ככה את הסיפור, לפחות צוחקים קצת…
אופס…
פוליתיאיסטית כמובן… פוליטיאיסטית זו כבר התרבות שלנו…
אפרופו רחב והשפעות זרות. לאחרונה יותר ויותר נראה לי קשור הסיפור שלה עם הסיפור של אריאדנה מהמיתוס היווני, גם בזכות חוט השני והפקעת, אבל לא פחות מכך- בזכות השיחלוף שאולי ניתן לעשות, , של המינוטאורוס במבוך עם קורבן הפסח , שניהם אגב קשורים בהקרבת ילדים, אפרופו מכת בכורות שהיא המקור של הסימון של הדם על הדלת, ברפרור לרחב. בספר יהושוע חגגו את קורבן הפסח ממש לאחר מעשה רחב, לפני הכניסה ההמונית לעיר יריחו , (שגם נראית לי כמו סוג של מבוך, עם כל החומות שלה). אולי יש פה אמירה על אל העברים החזק מול הבזאר האלילי היווני- מה אנחנו צריכים את כל הפלונטר של הפקעת. קצת מוסיקה טובה, וכל העסק מתמוטט.(את הדרך חזרה, דרך אגב, אנחנו לא מוצאים עד היום…)
)-:
חברים יקרים – תגלו לי כשאתם עושים מסיבה כזאת…(-:
קטונתי מול שלל הפירושים אבל אני איכשהו הכי קרובה לפירוש של מרית ולחסידה שמביאה ילדים (תגידו – יש סיכוי שיש קשר בין חסידה לבין חסד או שזה סתם הימור פרוע מדי?)
ואני מסתכנת פה בהוצאת פסוק מהקשרו וגם בלצאת מטומטמת אבל אני מהמרת שתסלחו לי אפילו אם כן אז….מאיפה הוודאות שהן נושאות רשעה דוקא?
מהפסוק עצמו כפשוטו נראה לי שהן פשוט עושות משלוחים אוייריים של משהו/משהי/מישהי…זה כל כך לא אפשרי?…
וחוצמיזה ובלי קשר לנושא: ש-י-ר-ל-י ! ! ! (געגועים עזים).
(-:
שירלי, את מרקידה גבעות וממוגגת הרים וגם מצחיקה!
ט-ל-י !
(פספסתי את הים בקיץ, ומחכים לך פה, שתבואי שוב).
לגבי הפסוק- את צודקת. כשהלכנו לדוג פירושים עמד כבר בפנינו כל הפרק שנתן את ההקשר, והפסוקים הספורים שמירי הציגה נראים כמו צמר גפן מתוק ואוורירי בהשוואה אליו.
הנה ההקשר הרחב יותר:
זכריה ה
א וָאָשׁוּב וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה מְגִלָּה עָפָה. ב וַיֹּאמֶר אֵלַי מָה אַתָּה רֹאֶה וָאֹמַר אֲנִי רֹאֶה מְגִלָּה עָפָה אָרְכָּהּ עֶשְׂרִים בָּאַמָּה וְרָחְבָּהּ עֶשֶׂר בָּאַמָּה. ג וַיֹּאמֶר אֵלַי זֹאת הָאָלָה הַיּוֹצֵאת עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ כִּי כָל-הַגֹּנֵב מִזֶּה כָּמוֹהָ נִקָּה וְכָל-הַנִּשְׁבָּע מִזֶּה כָּמוֹהָ נִקָּה. ד הוֹצֵאתִיהָ נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת וּבָאָה אֶל-בֵּית הַגַּנָּב וְאֶל-בֵּית הַנִּשְׁבָּע בִּשְׁמִי לַשָּׁקֶר וְלָנֶה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וְכִלַּתּוּ וְאֶת-עֵצָיו וְאֶת-אֲבָנָיו. ה וַיֵּצֵא הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי וַיֹּאמֶר אֵלַי שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מָה הַיּוֹצֵאת הַזֹּאת. ו וָאֹמַר מַה-הִיא וַיֹּאמֶר זֹאת הָאֵיפָה הַיּוֹצֵאת וַיֹּאמֶר זֹאת עֵינָם בְּכָל-הָאָרֶץ. ז וְהִנֵּה כִּכַּר עֹפֶרֶת נִשֵּׂאת וְזֹאת אִשָּׁה אַחַת יוֹשֶׁבֶת בְּתוֹךְ הָאֵיפָה. ח וַיֹּאמֶר זֹאת הָרִשְׁעָה וַיַּשְׁלֵךְ אֹתָהּ אֶל-תּוֹךְ הָאֵיפָה וַיַּשְׁלֵךְ אֶת-אֶבֶן הָעוֹפֶרֶת אֶל-פִּיהָ. {ס} ט וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֵרֶא וְהִנֵּה שְׁתַּיִם נָשִׁים יוֹצְאוֹת וְרוּחַ בְּכַנְפֵיהֶם וְלָהֵנָּה כְנָפַיִם כְּכַנְפֵי הַחֲסִידָה וַתִּשֶּׂאנָה אֶת-הָאֵיפָה בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמָיִם. י וָאֹמַר אֶל-הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי אָנָה הֵמָּה מוֹלִכוֹת אֶת-הָאֵיפָה. יא וַיֹּאמֶר אֵלַי לִבְנוֹת-לָה בַיִת בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וְהוּכַן וְהֻנִּיחָה שָּׁם עַל-מְכֻנָתָהּ. {ס}
אבל,
כדי שלא יהיה טעם מר בפה,
יש לו משהו, לזכריה, שנראה לי שממש תאהבי.
(מכל הנבואות הגדולות במקרא, דווקא זו הקטנה, המינימליסטית, משחקת מחבואים בפרק ח'):
"עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים. ה וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ".
נכון שזה יפה?
מרית –
(((-: (עם פס קול)
שירלי, הנבואה המינימליסטית פשוט נהדרת. מתוכה אפשר להסיק איך נראו החיים בירושלים בזמנו – עיר ללא זקנים וללא ילדים. עצוב
גם בראשית הציונות המעשית זה היה ככה. מקומות בלי ילדים ובלי זקנים
אני מנסה להיזכר איפה קראתי/שמעתי על סדר פסח בתקופת העליה השניה, שא.ד.גורדון ניהל באחת מנקודות ההתיישבות הטריות, ליל סדר של חלוצים.
ילדים וזקנים הם מה שעושים את ההבדל בין הוויה תלושה לבין הוויה שורשית
שועי – תודה על תשובתך המפורטת. יכול להיות שגם לעורך המקרא הייתה אג'נדה שתכליתה למתן את המופעים האקטיביים של הנשים התנ"כיות, אם כי על פי הבלחים ושיירים, פה ושם, אפשר לקלוט ניואנסים –
אפילו דרך סיפורה של האשה החכמה מתקוע שהגיעה עד דוד לשטח את קובלנותיה ניתן להבין שנשים היו בעמדה שאיפשרה להן לדרוש ולקבול בפני הרשויות, ללא מתווכים.
מירי,
כן. הנבואה הזאת העירה בי המון מחשבות. אני ישר חשבתי על אז לעומת היום. כלומר, הרעיון הזה שלזקן תהיה משענת מרב ימים נראה להם כנראה מופרך , אולי בגלל תוחלת החיים הקצרה יחסית. משענת כסימן לגיל מופלג, לשיבה טובה. הם לא שמעו כנראה על הליכונים, כסאות גלגלים ופיליפניות.
ולגבי הילדים- איזה ילד בעיר משחק היום בשכונה?
כתבתי על זה כאן:
(כל הדיונים האחרונים פה העיפו אותי לגמרי. חייבת לך המון תודה שהבאת את זכריה, ותודה לכל המשתתפים האחרים – מרית, שועי, טלי, כל אחד /אחת בדרכו/ה).
*ערים בלי ילדים וזקנים. אפשר לחוש עד כאן את הרוח הקרה, שאין לה איפה להיעצר.
* אולי קראת על ליל הסדר בחוות העלמות?
(ספר אחר, יפהפה יפהפה, הכי יפה שקראתי על התקופה: כאור יהל של יהודה יערי. יכול להיות ששם?
הוא כותב בצורה מאוד חשופה ולא מתייפיפת על התקופה, בעודו חווה אותה,
למשל:
"אילו הראו לנו גליל כזה בחלום, הייתה נפשנו יוצאת מרוב ערגה וכיסופים; עתה שנתגלה לנו פנים אל פנים, במציאות, עגמה נפשנו מאוד. – – – צר היה לנו על החלום שחלף ובלבנו הייתה מבוכה. נפשנו כלתה אל הגעגועים לגליל, שגזו נוכח פני המציאות. הייתה בנו עגמת ההגשמה".
– "כאור יהל", מהדורת 1969, עמ' 175-176 ).
(מתוך וויקפדיה הציטוט).
(:
מצחיק, העניין הזה של הגעגוע לגעגוע – מאד יהודי.
נתח משמעותי מהקיום היהודי באלפי השנים האחרונות הוא קיום של געגוע, אין ספק שהיהודים מאד טובים בלהתגעגע
ההתמכרות לגעגועים מסוכנת (נשית מאד? הקיום היהודי-גלותי כקיום שמאפייניו נשיים?)
הקטע על א.ד. גורדון – כנראה בהרצאה ששמעתי בזמן האחרון (דרך הערוץ האקדמי ביוטיוב), אבל אני לא זוכרת איזו, אני שומעת המון הרצאות בשבוע. וגם שכחתי להודות לך על ההפנייה להרצאה שעסקה ברחב וביהושוע, ולהגיד לך שהשאלה על רחב התעוררה אצלי מייד אחרי שהאזנתי להרצאה הזאת…
מירי-
(-:
(לגבי ההרצאה לעיל- על הקטעים העסיסיים באמת שנאן פסח. אולי אשלח לך במייל כי זה מצחיק לאללה).
הקיום היהודי גלותי כקיום נשי, ככה זה בהיעדר מדינות וצבאות… והיה לזה ביטוי חזק גם מעבר לשיח הספרותי/ רעיוני. זאת היתה ביקורת של אנשי תנועת ההשכלה היהודיים כלפי היהדות המסורתית, וכתבו על זה סיפורים משעשעים מאוד (וגם עצובים ומעצבנים, בדרכם…) נשים היו הרבה בחוץ, בחברה המסורתית, דואגות לפרנסת המשפחה והגברים- ישיבה בוייחרס, וזה עיצבן את המשכילים שרצו בהיפוך מגדרי כאן. (להכניס חזרה הביתה את הנשים בדרך המתעתעת של הנאורות…).ד"ר יחיל צבן עוסק בכך (ובאוכל בספרות תנועת ההשכלה. נושא מעורר תיאבון ביותר, למעט הסיפורים על הרגל הקרושה) שווה שווה לשמוע אותו, אם יוצא לך.
אותי תפס- "עוגמת ההגשמה". כל כך ממצה.
(ויש לזה ריח של דג מלוח).
רם, תודה, איזה כיף לקבל את זה חמש שנים אחרי!