העניבה
סיפור מאת סופי קאל
תורגם בעקבות הפוסט הזה של מירי שחם (הסדרה כולה מומלצת והיא עדיין בעיצומה)
ראיתי אותו לראשונה בדצמבר 1985, בזמן שהִרצה. רק דבר אחד פגם בהופעתו המושכת: העניבה שלו היתה מכוערת. למחרת שלחתי לו בעילום שם, עניבה חומה צרה. מאוחר יותר ראיתי אותו במסעדה; הוא ענד אותה. לרוע המזל היא לא התאימה לחולצה שלבש. באותה פעם, במסעדה, לקחתי על עצמי להלביש אותו מכף רגל ועד ראש. החלטתי לשלוח לו פריט לבוש אחד כל שנה בחג המולד. ב1986 הוא קיבל זוג גרבי משי ירוקים; ב1987 אפודה שחורה מצמר אלפקה; ב1988 חולצה לבנה; ב1989 זוג חפתים מוזהב; ב1990 זוג תחתוני בוקסר עם הדפס של עצי חג מולד; לא כלום ב1991; וב1992 מכנסיים אפורים. יום אחד כשאגמור להלביש אותו, אשמח לערוך איתו היכרות.
וכמה מילים על הסיפור הזה, האופייני לסופי קאל:
* באקראיות ובשרירותיות של בחירת הפרוייקט.
* בהפיכת כל מחווה לשיטה, למשחק.
* בחד-צדדיות – היחסים שלה עם בן הזוג הם בינה לבינה, בינה לבין האמנות שלה.
* בנטרול הרגש (בהמשך ובהשלמה לסעיף הקודם), אשר משחרר את הצד המשחקי, ומאפשר לה למשל להפוך כיוון: בדרך כלל, קודם מכירים מישהו ואז מתחילים לקנות לו מתנות לחג המולד. קודם נקשרים למישהו ואז מנסים לשפר אותו.
* בחפציות (לא חפצים טעונים וחסרי תחליף, אלא חפצים רגילים של חברת צריכה).
זה הסיפור השמיני של קאל שאני מתרגמת. קדמו לו שמלת הכלולות, החתונה החלומית, הנעל האדומה, טלסטר, הסדין, הקינוח, הדלי. וביחד עם סעודת הפיות ועם הסיפור המוזר שלה עם פול אוסטר – מסתמן מין פורטרט מצטבר של סופי קאל והזדמנות לנסח אותו.
כמו אמני מושג ומיצג אחרים קאל מטשטשת בעקביות את הגבול בין החיים לאמנות, ועם זאת היא גם לגמרי ייחודית ונבדלת מאמני מיצג אחרים שעליהם כתבתי. אין בה קבין של שמאניות כמו במרינה אברמוביץ', היא לא דקדוקית ומהפכנית כמו ויטו אקונצ'י, לא עתידנית-טכנולוגית כמו לורי אנדרסון או סטלרק, ולא צורנית-סימטרית כמו רבקה הורן. היא לא מתעסקת בגוף כמו כל האמנים האלה. הגוף הוא אישי מדי בשבילה, קתולי מדי (וגם בחילונית המוחלטת של אקונצ'י, יש הד של מרטיריות ומיסה). סופי קאל מעדיפה מטונימיות, כלומר חפצים.
וההעדפה הזאת קצת פוגמת בטוהר המושג. האמנות המושגית הלא נולדה במחאה על תרבות הצריכה והחומרנות, וקאל במהלך "מקולל" ואיפכאי (אפשר להגיד כך?) מבססת את יצירתה על "סחורה", על חפצים משועתקים חסרי הילה כפי שהיטיב לאבחן ולטר בנימין. והיא עושה זאת בלי התנצלות ובלי גינוי, במין שוויון נפש שהוא כפי שלמדתי לאחרונה, המפתח האולטימטיבי ל"קוּליוּת". וקאל היא אכן התגלמות השיק, גם בזכות ההומור המנוכר שלא מחמם את העבודות (חלילה!) אבל מוסיף נגישות וקלות דעת מתעתעת.
בעצם היה אפשר לשייך את עבודתה לפופ ארט, בגלל השיכפול והתיעוד של מוצרי תרבות, חוסר אבחנה בין חומרים גבוהים ונמוכים והזיקה לשיווק, פרסומת ותקשורת המונים. אבל גם כאמנית פופ סופי קאל היא קצת "מקולקלת". הגישה שלה אדישה ועניינית מדי. ההזדהות שלה עם העולם הזה לוקה בחסר (והפופ ארט מזדהה גם כשהוא נגוע באירוניה). היא לא מתלהבת מהקפיטליזם כמו ג'ף קונס למשל, שמשכיל אמנם לתבל את סגידתו במידה של טראש מודע, ליצנות ונופך דו-משמעי. החפצים הם פשוט המגרש שבו היא מתנהלת, שבו רובינו מתנהלים במידה זו או אחרת; דלי פלסטיק אדום, קינוח פשוט של בננה ושני כדורי גלידה, מדריך טלוויזיה, נעל, עניבה (הסדין הרקום הוא בבחינת החריג שמעיד על הכלל). אלה החפצים שעל שמם נקראים הסיפורים. ואלה גם החפצים שהוצגו בתערוכה, שבה החפצים היו (כביכול?) העיקר. הדיסק שבו הוקראו הסיפורים בלווי מוסיקה של לורי אנדרסון, שימש כסיור אודיו מודרך.
בהמשך לתמונה שלמעלה – החפציות אינה מוגבלת לסיפורים כמובן. פרוייקט טקסֵי היום הולדת למשל, הוא אחד משיאיה: ב1980 החליטה סופי קאל לערוך בכל שנה ארוחת יום הולדת, שאליה יוזמנו אנשים במספר המדויק של גילה, כולל זָר אחד שייבחר על ידי מי מאורחיה. היא לא השתמשה במתנות אלא שמרה אותן בסידרת ויטרינות זהות, אחת לכל שנה. (לא מזמן יצא בעברית "האורח המסתורי" ממואר של גרגואר בוייה שהיה האורח הזר באחת הארוחות האלה, ותודה למתרגמת אביגיל בורשטיין ששלחה לי את הלינק).
וודו וחפצי מעבר
סופי קאל של "העניבה" אינה זקוקה לבן זוג בשביל מערכת יחסים. היא מסתפקת בחפצים שלו כמו בוודו. אלא שבוודו החפצים הם רק תחנה, הצינור לאדם, והוודו של קאל הוא כמו נרות חנוכה – שלא להשתמש בו אלא לראותו בלבד. ובמקרים אחרים (למשל "הדלי") זה הפוך: החפץ דווקא נטען על ידי מערכת היחסים, וקאל דווקא משתמשת בו כדי לנתק אותו את הקשר. היא הופכת אותו למין חפץ מעבר. זה נשמע מצחיק, אני יודעת, אבל מסתבר שהכי "מפגר" והכי מתקדם הם לא רק הכי רחוקים אלא גם הכי קרובים במעגל, ואולי דווקא המנגנון הקדום והילדותי הזה שעליו מבססת קאל את יצירתה, הוא שמחמם את הסיפורים ומאפשר לצלוח את הניכור.
סופי קאל היא אמנית של פני שטח; של הטריוויאלי והנגלה והמשועתק. במקום לבכות או להתהפך על משכבה היא מתנתקת. הסיפורים שלה "מקראיים" כמעט בתמציותם, קאל מקמצת ברגשות לטובת פעולות וחפצים. מה שבולט במיוחד בגלל החזות האוטוביוגרפית והגוף הראשון. הסיפורים הם מעין כלי קיבול עם תגית של הֶקשר (לפעמים באורך של סיפור שלם) ורִיק שאליו נשאבים הרגשות של הצופה-קורא.
העוצמה של העבודות נמצאת במתח בין הגלוי לסמוי, לכל אותם חלקי נפש שנקטעו-ננטשו-הוחלפו במשחק. הנתק נותן תחושה של מוות שמעמעמת את הברק הפופי של העבודות ומטילה צל של פיכחון וניכור ואפילו תחושה של סכנה, כי המשטח שעליו היא מתפקדת בענייניות כזאת הוא דקיק ומי יודע מה נמצא מתחתיו.
לינקים לסיפורים נוספים של סופי קאל – בגוף הפוסט.
עוד על חפצים יומיומיים והילות: על העולם העצוב והבלוי והמתעתע והמשובש והמצולק והמגובב והעתידני והמואר והמלא יופי של יורם קופרמינץ
ובלי שום קשר – מה שמצאתי ולא ידעתי: במהלך כתיבת הפוסט הצצתי לספרון של טניה ריינהרט "מקוביזם למדונה" וקראתי:
שוויטרס המציא לעצמו גיבורה, אנה בלומה … וכתב עליה יצירות רבות. על כריכת אחד מספרי אנה בלומה כותב שוויטרס: "על הכריכה תמצאו טחנות רוח, ראש, קטר הנוסע אחורה ואדם התלוי באוויר. משמעות הדבר היא שבעולם שבו חיה אנה בלומה, ושבו אנשים מהלכים על ראשם, טחנות רוח מסתובבות וקטרים נוסעים אחורה – בעולם הזה קיים גם דאדא."
!!! ותודה. כמו בכל פעם שאת כותבת עליה. מרתק
וואו. פוסט וואו. סיפור העניבה – וואו. מסוג החומרים שמדליק אותי.
ככל שאת חושפת את קאל בפניי, כך אני מרגישה ביתר שאת עד כמה אני מבינה אותה מבפנים, את המהלכים שלה, את דרך ההתבוננות שלה. היא מכונאית של רגשות. מוסכניקית.
לגבי המיטונימיות – כן! – אבל לדעתי יש כאן לא רק אספקט פטישיסטי צרכני עכשווי, אלא אלמנט טיקסי נוסף – וכדי להבין אותו יש טעם לחזור לאחור בזמן, אל תקופת הפרעונים ואפילו קודם לכן, כשהמתים נקברו בחברת החפצים שלהם שנבחרו בקפידה על מנת ללוות אותם אל העולם הבא. אם נבטל את העולם הבא, ונתייחס רק לאותו כובד ראש טיקסי שהגה את אסופת החפצים כביטוי לאישיות/לתפקוד של האדם בעולם הזה – או אם נתייחס למושג הפיזיקלי 'מצב צבירה' כפשוטו, מבחינה לשונית – ארון החפצים הוא קבר רגעי בזמן, הוא הוויה, אספקלריה. נשל.
עוד אשוב ואקרא את הפוסט הזה פעמים נוספות. המון תודה!
בכל פעם שאני נתקלת במשהו של/על סופי קאל, אני נזכרת בביטוי שימושי מאוד שלמדתי מחבר יקר אחד: הערכתי אך לא אהבתי.
(:
כמה הערות:
1- כמה שבועות אחרי קריאת 'ספר הדקדוק הפנימי' מצאתי את סדרת הפוסטים שלך 'כתוב בגוף'. אחרי קריאה של שלוש או ארבע פוסטים אקראיים הייתי חייב להפסיק- המוח שלי התחמם מעט יתר על המידה. באותו יום החלטתי לקרוא את הפוסטים שלך לאט לאט ולפי הסדר, בלי לדלג על שום גיגול שיידרש. אינני בקיא בתחום שלך [שאותו אשמח אם תגדירי עבורי] וכל פרק של 'כתוב בגוף' הוא עולם ומלואו עבורי, גם אם לפעמים כבד מדי. לאט לאט אני מבין את הדקדוק הפנימי קצת יותר, אבל דבר נוסף קורה: אני מתחיל לסגוד לבקיאותך בתחום שלך, יהיה אשר יהיה. אנשים חכמים פשוט מטריפים את האינטליגנציה שלי, ואת גאון. ולא סתם גאון- גאון שיודע לשטוח את רעיונותיו. קבלי חיזוק חיובי.
2- מאז שהתחלתי לקרוא את 'כתוב בגוף' נרשמתי לבלוג שלך. אבל אודה ואתוודה- לפעמים, כשאת מעמיקה לדבר אל תוך התחום שלך, יהיה אשר יהיה, אני לא פשוט מסתכל על התמונות ואם אין משהו שמושך לי את העין אני לא קורא, מחשש להרגיש טיפש אבל לא רק. זכורים לי כמה פוסטים מעניינים, כמו ההוא על שמלת השבת של חנהל'ה, או על ההוא שצילם אנשים ישנים ברכבת. הפוסט ההוא על האנשים הישנים [ואני מקווה שבכיווץ שמו של האייטם אני לא חוטא לאומנות גדולה אבל יודע שכן] היה בין המרתקים והיפים שקראתי.
3- ועכשיו בא הפוסט הזה. מרתק. סופי קאל היא משהו שקרה לעולם ולא היה לי מושג. אם היא עוד לא מתה אני מקווה שתנסה את מזלה גם בתחום הספרות, ברור לי שהיא תצליח. ביררתי עליה בוויקיפדיה ושמעתי על העניין עם ספר הכתובות. גאונות. וכמו שכבר אמרתי- אנשים חכמים מטריפים את האינטילגנציה שלי. ספרות חכמה מחוללת לי את הנפש. העניבה הוא בין הסיפורים היפים שקראתי. אם סף הרגש שלי היה קצת יותר נמוך הייתי בוכה עכשיו.
4- ועכשיו אין לי ברירה אלא לקרוא את 'בנות הדרקון'. וכנראה שגם לפחות את הפיסקא הראשונה של כל פוסט חדש. וכנראה גם כל פוסט ישן על סופי קאל. ואני חייב לסיים את 'כתוב בג'וף'. ואז לקרוא את ספר הדקדוק הפנימי מהתחלה. ובגלל שאני פסימי אני יודע שיעלו עוד ועוד ספרים שאצטרך לקרוא בגללך. ומתישהו יבוא היום שאני אתגעגע לזמנים בהם הסתפקתי בלהיות הדיוט שמשחק באבלס בוואלה כיף.
חלי, תודה לך!
מירי, תודה, תודה. ארון החפצים כקבר זה מאד מדויק. אני לא יודעת בדיוק מכונאית של מה היא. זה קשור לרגשות – אבל במובן תותבות ומעקפים. זה עוד לא מנוסח לי עד הסוף. וגם אני מרגישה את הזיקה ביניכן.
ז'ניה 🙂
והנה עוד משפט שימושי (אנגרה אמר את זה לתלמידיו, על דלקרוא): "הסירו את כובעיכם אדונים, אבל אין צורך לעצור" 🙂
אדי, וואו, איזו כניסה! אני לא יודעת מה להגיד מלבד תודה גדולה ושמחה. אני מכירה את התחושה הזאת שחייבים להפסיק כי המוח רותח וזו הרגשה נפלאה. זה כבוד גדול להיות חלק מזה. ושמחה כבר אמרתי?
באשר ל"כתוב בגוף" בקרוב מאד מאד הוא ייצא כספר (בגרסה משופרת ומזוקקת) בשם "כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י, על אמנות הגוף בספר הדקדוק הפנימי". הוא כבר בשלב העתק השמש, יודפס בשבוע הבא, ותוך שבועיים שלושה יגיע לחנויות.
ומי שעוד יגיע בקרוב (בלי שום קשר ותיאום ולא לחנויות) זה ויטו אקונצ'י. הוא הוזמן לסדרת הרצאות על ארכיטקטורה. התאריכים עדיין לא סגורים סופית – ברגע שיהיו פרטים אודיע כמובן, אבל גם אם הוא היה מדבר על ייצור מרגרינה זה היה מרתק.
ומה התחום שלי זו שאלה טובה שהמענה עליה משתנה, תלוי מאיפה מסתכלים 🙂 קְרא מעט או הרבה, כאוות נפשך, או רק תסתכל בתמונות, אבל לא נראה לי שיש חשש שלא תבין, ואם זה יקרה אתה מוזמן לשאול. בהירות וצלילות הן אידאל בשבילי.
ושוב תודה על דבריך וברוך הבא!
מעניין מאוד. את יכולה לתת פרטים על הדיסק של קאל על רקע לורי אנדרסון? וכמה שמחתי לראות פה אזכור של סטלארק. ראיינתי אותו ב׳ 1995 להארץ ואולי אם אמצא את החומרים אעלה לבלוג.
"הסיפורים הם מעין כלי קיבול עם תגית של הֶקשר (לפעמים באורך של סיפור שלם) ורִיק שאליו נשאבים הרגשות של הצופה-קורא" = רורשאך אינסטרומנטלי?
מרית יקרה,
סופי קאל היא תעלומה עבורי, כי היא מחויבת מאוד למה שהיא עושה (אולי זו משמעת קאלוויניסטית ולא קתולית כמו אצל אקונצ'י?), אבל חסר לי אצלה הצחוק.
פעם לפני 15 שנה שכנעתי קבוצת חברות וחברים לבוא איתי לחוף הים ולחפור בור כל היום. לאנשים שבאו והתקהלו (הבור הגיע למימדים גדולים במיוחד) ושאלו מה אנחנו עושים — הסברתי ברצינות גמורה: מפריחים את השממה. לאשה אחת שמיהרה להציע לי עבודה בתורה גנן הסברתי שאני לא כאן בשביל הכסף, הבור הזה הוא פרויקט אלטרואיסטי, ברוחם של בני העליות הראשונות, שבאו לבנות ולהיבנות.
יכול להיות שזה היה מיצג, אבל גם אני וגם סובביי היינו מתגלגלים על כך מצחוק כמה וכמה ימים אחר-כך.
אצל קאל יש דוק של הומור אבל מעל הכל בולטת המחוייבות, כאילו נסיון לברוא לה קוסמוס שחוקיו הפנימיים נהירים רק לה. את צודקת לגבי אופיים המקרא-מתומצת של סיפורי קאל. מה חבל שהיא טרם חיברה מקרא-משל-עצמהּ. זה יכול היה להיות מסקרן במיוחד.
מירי, רורשאך אינסטרומנטאלי, זה מבריק, תודה.
ידידים יקרים, אני בסלובקיה (מרצה על תיאטרון בובות) והבטריה כאן תיכף נגמרת לנצח, כל התשובות בסוף השבוע כשאחזור.
איזה כיף! המורה נסעה… אפשר להשתולל…
אהבתי את סיפור העניבה, ואת מה שניתחת וכתבת כאן בפוסט, מרתק ביותר
מרית יקרה, בזכותך נחשפתי לעבודותיה של סופי קאל ונדמה לי, שאם הייתי נחשפת אליה לפני 15 שנים והיו שואלים אותי מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה הייתי עונה: סופי קאל. מרתק ומעורר השראה בכל פעם מחדש לקרוא את מה שאת כותבת. תודה ותהני בסלובקיה, נשמע מרענן ומפתיע.
ל(משתמש?) אנונימי-
(ושים לב לסיפא-
פירות גנובים ימתקו…)
(ובאמת עדיף כנראה להעביר ככה את הזמן, עם כל הדקדאנס, מלמשל הבילוי של-
"חותך עד שמגיע לעצם, וקולף עד שמגיע לפרק, וחותך…וקוצץ בקופיץ…"(מסכת פסחים פרק שביעי )…
קבל אם כן, תיקון מהיר
(-:
לכל יתר הצופים-
שימו לב לפפיונים…
אנונימיים,
האם לכך התכוון פנחס שדה בכתבו: 'עתליה, שרה ואיזולדה/ מיערות וינה וחורשותיה'? האם לכך כיוון פדריקו גרסיה לורקה בכתבו ש'בוינה יש עשר נשים
יפות, ויש כתף עליה בא המוות לבכות'.
ולא ממש הבנתי איך זבח פסח (שמת לב שמתני' אחד קודם מדברים על אכילת שור גדול) קשור לכל זה. כלומר, אני צמחוני וחוץ מזה ואלסים וינאיים (וגם שניצלים) לא ממש עושים לי את זה. ומה הוא קופיץ? זה לא קשור לחידון התנ"ך של חבורת לול?
ולצופים בשחור לבן, הפועל תל-אביב באדום. לא באדום אדום. אלא באדום בלבד.
שועי, תודה! עכשיו אני יודעת שלאונרד כהן ללא ספק ידע ממי שווה להעתיק…
מרית – השארת אותנו עם העניבה ביד, תהני לך שם (:
למפעילי התנורים בצפון – נא לחדש את מלאי יודיד הכסף, ואנא דאגו להרחיק את כל המכשפות מהפתחים.
אכן עלמה,
אכן שועי,
רק אתכם אני מתקשר… עם האחרים (במיוחד מירי שלמעלה) זה נשמע בערך בדיוק כך:
שועי,
הנה ההמשך למקווים לניסים:
נא לא לצחוק בקול רם… אני הולך לישון….
אה?
אנונימי, בהתחשב בעובדהה שיש בערך 7,000,000,000 אנשים עם פוטנציאל תקשורת על פני הכדור הזה, זה לא כל כך נורא שהתקשורת בינינו לוקה בחסר. אילו הייתי סופי קאל, הייתי שולחת אליך (במקום התנצלות) שלושה פריטים:
התנצלות מס' 1
התנצלות מס' 2
וזו התנצלות לגמרי הארד-קור
שועי-
הקשר בין הזבח לשניצל הווינאי:
ומה זה קופיץ?
זה לא לקיבה של צמחונים כמונו…
מירי (כמה זמן…)
הקיץ הישראלי ארוך כל כך ווינה רחוקה, איך נסתדר בלי מזגן??
(אבל בינתיים, מכיוון שהסתיו כבר בפתח, התקנתי לך גירסא מיוחדת לסרט, שגם את תוכלי להנות, אפילו משני סרטים במחיר אחד):
א גוט קוויטל
שלום לכולם.
נראה לי שהמשתתף האנונימי הראשון, משעב משמונה ושלושים, לא במקרה קישר את הווידאו מתוך הסרט הוואלס הגדול דווקא לכאן.
בסרט רואים את יוהן שטראוס ברגעי תהליך ההלחנה של הוואלס המפורסם. היצירה שאנו רואים היא הסרט שבו יש תהליך יצירה אחר שאותו אנו רואים. כמו אצל סופי קאל.
הסיפור שהוא יצירה בפני עצמה מתאר את תהליך יצירת הגבר.
הדבר הזה מזכיר לי אמנית אחרת, חשובה ומעניינת גם היא, שנראה לי שלא עלה שמה כאן (לא מבקר אדוק אבל מתי שביקרתי לא ראיתי).
מרדית מונק.
הנה קישור לווידאו שלה, שגם בו יש רואים תהליך של יצירה, ולא ברור איזו יצירה היא המרכזית:
בדיוק שוטפת ומסדרת כלים . יש לי עוד הרבה עבודה, ולא רק במטבח.
אני רוצה מסך גדול מאחוריי עם הסרט מוקרן עליי דרך הגב ושהזוג הזה של מרדית מונק ירצד בדיוק באמצע של הסירים והמחבתות שאני שוטפת (בשביל זה אני צריכה לזוז קצת הצידה והכלים צריכים להיות במרכז) וכל היצורים מסביב ירקדו בדפנות העגולות שלהם כמו להבות רטובות והבועות של הסבון כלים יעשו להם בּוּ
ישנתי בלילה על הסירים,
קמתי עם סימנים בכל הגוף.
נראה לי אני משאירה את העבודה של מונק בדיוק כמו שהיא, הזוג וכל היצורים, רק מצרפת גם אותה:
ודבריה מתחברים בעיניי איכשהו, בקול דממה דקה ,לסיפור העניבה של קאל.
(רוח אחד לכל , במרחב, ובזמן).
היי מרית, בזמן שהיית בסלובקיה הייתי באירלנד.
וכששבתי שמחתי למצוא את מדינת ישראל באותו מצב רע שהייתה בו
ביום בו טסתי לדבלין.
סופי קאל היא לדידי אומנית בעלת עולם מגובש וקוהרנטי ומעט אוטיסטי וסגור, בעיקר לבאים מבחוץ. החפצנות הזאת שלה לפעמים מעצבנת אותי, אבל באופן כללי היא מעניינת אותי, בעיקר בגלל המורכבות של העבודות שלה והעובדה שהן נוגעות במקביל במישורי זמן מרחב וחלל.
אני מודה ומתוודה שהיא איננה מהאומנים שמכניסים אותי להיסטריה (אולי משום שאני נעדר רחם), היא מדברת אל האינטלקטואל שבי, אל הראש ולא אל הבטן.
אם כי אני מודה ומתוודה שלעיתים החתירה האובססיבית שלה אחר מייצגים חלופיים לדמות האנושית לוקחים אותי מבועת לאי של ד"ר מורו.
אם כבר נשים מדברות ככה, אז אני מעדיף את זה:
דקה חמש ושלושים שניות…
משום מה זה לא עובד אוטומטית בקישור…
אויש
קראתי את הערת השוליים רק אחרי, וכל החמש דקות הראשונות, פומפיה בבטן .
אבל מה שקרה בשלושים שניות אחר כך פיצה על זה כמובן.
(כאישה, כמובן כאישה התרגשתי, הבטן איכלסה פתאום משהו אחר, בזכותך. רק שבהמשך לפתיחתא של תגובתך נושאת הסרט, לפעמים נדמה לי שזה לא קשור רק לנשים גברים, פשוט עניין של סגנון):
אנונימי-
זאת הייתה כמובן התייחסות סגנונית.
לגבי תוכן דבריה של העלמה מהסרט לעיל- אמרת שהיית מעדיף לשמוע את זה,
סימן שעוד לא שמעת
אבל אני אומרת לך את זה כל כך הרבה זמן. בלב וגם בקול.
(אני לא יודעת, אולי קצת קשה לשמוע מרחוק כל כך)
?
מירי, עד כמה שאני זוכר ליאונרד כהן תרגם את Take This Waltz לאנגלית במסגרת אלבום מחווה שהוקדש למחזור שיריו של לורקה Poet in New York (1929). האלבום ראה אור מתישהו במחצית השניה של שנות השמונים. אחר-כך שיבץ כהן את השיר בין שירי האלבום I'm your Man, אם אני זוכר נכון. אגב, השיר של לורקה במקורו הוא שיר אהבה לגבר, ולא כפי שמשתמע אצל כהן (בכלל, אני מעדיף את כהן המרואיין על פני כהן הזמר/משורר– צפיתי בכמה ראיונות עימו בשנים האחרונות והנזיר לשעבר הזה מדבר אליי הרבה יותר כבן-אדם מאשר כאמן ופרפורמר)
אנונימי, תודה על ג'ו קריידן, נתתי עין בכל חלק וחלק מחלקיו, והמשפט:' הכבל הזה, כמה הוא חופשי' הוא ממש מסוג הדברים שניתן לבנות עליהם שיטה פילוסופית או מיתולוגיה. מה גם שיש לי חולשה למבטא ייקי. נסה לומר באקצנט המתאים: 'תכנסי כבר לָאוטו וניסע' (יש שיר כזה של מאיר אריאל) ותראה מה קורה. תודה גם על טריניטי ובמבינו. הם תמיד משמחים את ליבי.
אנונימיים, אחד מכם כנראה הוא שווייטרס והשניה אנה בלומה (לא תעבדו עליי עם קוני ומוני! זוהי אינה אלא הסוואה), אבל איני מצליח להחליט מיהו מי. מה שבטוח שביחד יש לכם 27 חושים. אגב, אני חושב שבמקרא מוזכר עם כזה שנקרא "חוּשִים"
כך ש-27 חוּשים אינם עניין מופרך.
דפנה, מירי, שועי, קרן, שרון (עכשיו ביקרתי אצלך), דודו, אנונימים ואנונימית – תודה, כיף לחזור אליכם.
דפנה, הדיסק היה מצורף לספר-הסיפורים / קטלוג התערוכה והוא נקרא la visite guidee כלומר הסיור (מילולית – הביקור) המודרך. סופי קאל מקריאה את הסיפורים באנגלית במבטא צרפתי קיצוני (למשל מכונית קָדִיַאק במקום קדילק) ומסיימת בגוד-ביי, ולורי אנדרסון מתערבת נסוגה מרעישה בצעצועים האלקטרוניים שלה.
אנונימי ומירי אתם מתקרבים לאחים מרקס בקפיצות ובחילופי הרדי- מיידס.
שועי, מה זאת אומרת חבל? הסיפורים האלה הם הם המקרא של סופי קאל, מין כל-חוה עכשווית. והצחוק כמו הרגש לא מופיע בצורתו החיה והמחממת אלא בצורת אבקה, מעין שנינה שממנה אפשר לגזור אותו (לגזור צחוק, בררר…).
דודו, את נועה אשכול תמיד האשימו שכתב התנועה שלה שכלתני, ש"הריקודים" שיוצרים בעזרתו הם שכלתניים (לגמרי נכון) והיא ענתה שגם השכל הוא חלק מהאדם. זה כאילו מובן מאליו, אבל לצרכני (ויוצרי) אמנות יש נטיה לשכוח או להשכיח את זה. גם סופי קאל מגישה את זה בציפוי פופי לשם עיכול.
וד"ר מורו? כמו שאמר סימור גלאס ביום נפלא לדגי בננה: "איך שהשם הזה צץ, מערב זיכרון ותשוקה…" רק תזכיר לי מי זה?
אנונימי – מרדית מונק אמנם לא הוזכרה כאן מעולם. תודה שהבאת אותה!
אנונימי ואנונימית, איך המשכתם את השיחה שלכם מאקונצ'י מאוננינג, כאילו לא עברו חודשים… 🙂
מי שנמוך מכדי להחליף נורה בתיקרה שיקח סולם. הקפיצות האלו אל התקרה נראות נורא…. או במילים אחרות מה הקשר של הפרעונים עם מה שיש כאן? "ואפילו קודם לכן"…?
מה אני אגיד לכן: לא מתחבר, לא מבין, לא שייך, לא בעסק…
היי מרית מאחר והזכרת את סימור גלאס ביום נפלא לדגי בננה, אני נאלץ לתת לך את הגירסה הפולנית- אוטוביוגרפית לוודו ולחפצי מעבר: 'בשנת 1964 אימא ישבה ליד החלון וצפתה ממנו החוצה. כששאלתי אותה מה היא רואה שם ענתה: " זה שלא רואים את הגרמנים לא אומר שהם אינם נמצאים שם'… ".
אנונימי, אני לא יכולה לדעת למה כתבת, אבל אני אענה לך ברצינות, כי יש לי חיבה אינטואיטיבית למתנגדים, ואולי אתה סתם עצבני כי אתה לא מבין את המשחק, וזה משחק מעולה וכמה שהמשתתפים יותר שונים הוא יותר שווה.
אפשר לדבר על סופי קאל מתוך זמנה וסביבתה. לבדוק איך האמנות העכשווית נוהגת בחפצים ואיך אנחנו, בני זמנה, נוהגים בחפצים, ולהסיק מסקנות שחלקן יהיו בוודאי ראויות ומעניינות וחלקן יהיו קצת צפויות. ומצד שני – בני אדם הם בני אדם, הם לא השתנו עד כדי כך במשך השנים (אחרת האודיסיאה למשל, או להבדיל – התנ"ך, לא היו כל כך חיים ורלוונטיים), ולפעמים דווקא המרחק מאפשר מבט-על ותובנות שהקירבה מטשטשת.
החפצים הקבורים של המצרים מזכירים את מתנות היומולדת שקאל קוברת בויטרינות, גם בהפקעה מהחיים וגם בטקסיות (הויטרינות נקראות "טקסֵי יום הולדת"). ורק חבל שאני לא יודעת יותר על קבורת החפצים, כי אני בטוחה שהספציפיות היתה משתלמת.
ואגב ההשוואה (שלי) לוודו או לחפצי מעבר של פעוטות – היא בדיוק מאותו סוג.
ועוד אגב – האם אתה אותו אחד שהתווכח איתי על קומיקס בפוסט על עיר הגבירות?
דודו, הסיפור המופלא על אימך כבר עלה בפעם אחרת והוא עדיין מהדהד אצלי מאז.
מרית (ודודו),
גם בי נחרט סיפורו של דודו, שמזכיר לי את בלז פסקל, שבאחריתו טען בתוקף כי המוות (ולגרסות אחרות: התהום), שוכן כל עת, מעבר לכתפו השמאלית.
'המוות הוא רב-אמן מגרמניה' כתב צלאן ב'פוגת המוות' ההיא.
רק במי הסיין לבסוף הוא לא ראה אותם.
למה יש לי הרגשה שאת לא ממש שמחה שמרדית מונק הגיעה לכאן?… 🙂
וואו, אנונימי, איזו אוזן חדה.
אני שמחה, בטח שאני שמחה, היא מקסימה והיא אפילו קשורה לפוסט הזה לא רק דרכך, כמי שהלחינה שיר של ילדה שמילותיו (אני מצטטת מהזיכרון בלי אחריות):
יש שלושה סוגים של גן עדן וגיהנום:
גן עדן וגיהנום של אנשים
גן עדן וגיהנום של חיות
וגן עדן וגיהנום של חפצים…
אבל…
גם אני תוהה על האבל הזה ועל כך שמעולם לא כתבתי עליה, כמתבקש. זה עוד לא מנוסח לי, אבל זה איכשהו קשור לפיסת מידע חיצונית שהתגלגלה לידי, שמי שרוצה לבצע את יצירותיה, צריך – לא רק לקבל אישור ממנה, אלא לעבור אצלה סדנא. צורך כזה בשליטה הוא מובן מצד אחד, אבל לא מעורר את חיבתי…
זו תשובה אולטימטיבית לסופי קאל
מרית-
כנראה שפגשתי דרקון בעיר האושר,
וכשלתי לגמרי בזיהויו…
מירי-
סליחה על ההתנפלות.
של מי הטעות
אנונימית?
כתבתי כמה תגובות והם לא עלו. האם אני חסום?
נשבע שלא עשיתי כלום!
אפשר אולי לבדוק בתגובות בהמתנה?
אנונימי, מצאתי אותך בספאם! איך הגעת לשם? ברוך שובך 🙂
ההתבוננות בסיפור על העניבה מדהימה. והקישור בין מטונימיה לחפץ מעבר לא פחות מגאוני. אני במקומך הייתי כותבת על כך מאמר – הרי זה רעיון כל כך מגרה ויצירתי…והרי חפץ המעבר של ויניקוט הוא תחום היצירה האנושית, שנולדת מאותו סדק של נפרדות בין האם לתינוק, ההולך ומתרחב (בייסורים לא מעטים ותוך כמיהה מתמדת לסגירת הפער), ויוצר דיבור רק מתוך אחיזה בדובי או בשמיכה… הרי זהו הקשר לעולם, לסביבה, הרי זהו עצם יצירתה.
ועל כן את כל כך צודקת בדברך על "המשטח הדקיק" בסיפוריה של סופי קאל, שהכרתי רק דרכך. איזו ראייה יפה. אם כי לדעתי זו את , הקריאה שלך, שמעניקה את החום לדיבור ה"חפצי" והמנוכר שלה. אני לא נסחפתי, אם כי אני מודה שהרגשתי משיכה מוזרה, וקראתי בצורה מדוקדקת את רשימת החפצים…
ולגבי "הנעלים האדומות", לא יכולתי שלא להיזכר בסיפור של אנדרסן באותו שם, ואם אאמץ את הרעיון שלך בדבר חפץ המעבר, הרי הנעלים האדומות של הגיבורה מייצגות את זוועת היתמות, את הגעגוע לאם כיסוד הרסני.
ובהמשך לרעיון שלך על המטונימיה, אני חושבת באופן רענן על צ'כוב, אמן המטונימיה באופן הטהור שלה (כלומר, באופן נעדר מטפוריות…), באופן המאוזן ביותר בין התפקיד הריאלי של החפץ לבין מטעני המשמעות שהוא צובר. רענן – משום שהמחשבה שלך הופכת את הריאליה שלו למפה סבוכה של הנפש. לכל ייצוג ריאליסטי יש איזה חוט-משיכה לחפץ המעבר הקדום, לכמיהה הקדומה, הקודמת לכל.
אני סקרנית מאד לגבי הספר שלך על המעשיות. מאד, זה לא מלה.
צביה, תודה ענקית על קריאתך הנדיבה. מאמר למי? איפה מתפרסמים דברים כאלה בשממת כתבי העת הנוכחית? יום אחד, אוציא ספר, לא רק על סופי קאל – אלא על חבורה שלמה של נשים מושגיות ומיצגיות שאני מכירה מבחוץ ומבפנים (הוצאות ספרים, האם שמעתן?).
זה לא אני ש"מחממת" את קאל, אני פשוט מרגישה את הפצע בפרהיסטוריה של הדיבור המנוכר והמזג המיזנטרופי "המקולל" שלה.
לנעלים האדומות של אנדרסן אני בטוח אחזור יום אחד.
"הגעגוע לאם כיסוד הרסני" זה צירוף שאני שומרת בינתיים, עד שאצליח לעכל אותו…
וצ'כוב – וואו!
ותבואי כל יום, כיף איתך!
מרית. כחובבת אומנות שטומנת ידי בכל התחומים יש לי נטייה להאמין שהריבוי מוריד את העומק. את דוגמא נדירה שמוכיחה לי אחרת. אני קוראת אותך בשקיקה . רק כשאני פתוחה להעמיק . אני אוהבת את היכולת שלך למפות וליצור הקשרים מתחומים שונים. את איכותית ברמה שמרעידה אותי כל פעם שאני קוראת אותך. אני חייבת להודות שבעיקבות כל מאמר שלך אני נכנסת לאטרף של חיפוש מקורות והעמקה בתחום, שזו חגיגה כשלעצמה. אז מגיע לך שאפו ותודה.
גורית, את אשה משמחת מאד. תודה מעומק הלב.
יש היום יומולדת למרדית מונק שהוזכרה קודם בתגובה למעלה… היא בת שיבעים…
(מרדית לא התגובה…)
[…] וכן תרגמה כמה מסיפוריה הקצרים לעברית (מומלץ להתחיל עם "העניבה" שמכיל קישורים לכל הרשומות […]