הסיפור הזוועתי מהמקראה
"רגבי הגליל" הוא סיפור כל כך משונה ומטריד שלא ייחסתי אותו כלל לפניה ברגשטיין. זכרתי אותו כסיפור הזוועתי מהמקראה, כי שם, באחת המקראות של בית הספר היסודי, נתקלתי בו לראשונה.
מעשה בשני "אחים" – שחור-לחי ושחום-אף, שני רגבים עקשנים ומשתמטים שאינם מוכנים להיחרש כשאר הרגבים. בכל פעם שהמחרשה מתקרבת אליהם הם נאחזים זה בזה בכוח רב כל כך עד שהם מתקשחים כמו סלע. הפַלָח הזועף נאלץ לעקוף אותם והסכין רק שורטת את אפם.
לילה אחד כשכל הרגבים שקועים בשינה ניעור שחור-לחי מחלום מתוק שבו נלחם בגבורה ויכל להמון מחרשות שעטו עליו להופכו. הוא מביט סביבו בשמחה ובסקרנות. כל העולם ישן ורק הוא ער. הוא מרגיש לגמרי בטוח, מי יבוא לחרוש בשעה כזאת. ואז הוא רואה צל אדם מהלך על פני השדה, אדם עם רובה ורק יד אחת, והוא שומע את הגידם ממלמל לעצמו: "על כל שעל נגן, על כל רגב פורה. לא נמסור, לא ניסוג. נחרוש ונשמור, נזרע וננטור, נקצור ונגן. כל רגב. כל רגב."
למחרת בבוקר שחור-לחי מספר לאחיו על החיזיון, והם מחליטים להיחרש כמו שאר הרגבים, גם אם זה יכאב. עד מהרה מופיע הפַלָח הגידם ומכוון את הפרדות אל שני האחים. "ודאי אוהב הוא סדר וקו תלם ישר," אומרים הרגבים האחרים זה לזה, "אך הפעם יוכרח לוותר."
אפילו סכין המחרשה מהססת למראה האחים, אבל הם מפתיעים אותה: הם קורצים זה לזה ובקפיצה נועזת מזנקים על הסכין ומתהפכים בעצמם. זה אפילו לא כואב. הרגבים האחרים מתרשמים מהדוגמא: "אחים רגבים," נואם אחד מהם, "האומנם יכבד ממנו לעשות את אשר עשו שני אלה? והן אנו זריזים מהם שבעתיים." וכולם נענים לקריאה.
כעבור כמה חודשים, כשהשדה מתכסה בשיבולים ירוקות, נשמעות יריות וקולות זעקה. השיבולים נבהלות ורוצות לברוח מהגליל ומהשונאים המתנפלים להשמידן. ומי משתיק אותן אם לא שחום-אף. הגידם, הוא אומר, נלחם למען כולם, "האומנם תאמרנה לברוח, שיבולים ירוקות? ולאחר הקרב ישוב הגיבור הגידם וימצא את שדהו עזוב, ריק?" השיבולים המבוישות חוזרות בן, והאחים נשארים ערים כל הלילה ומרגיעים אותן בסיפורי אגדות נפלאים על קמת זהב ושירת גרנות. ואחרי שהן סוף סוף נרדמות והיריות משתתקות, מגיעות לשדה האלונקות עם גופות הפצועים וביניהם הגידם. והאחים יודעים: "הוא לא נסוג. הוא הגן. עד הסוף." טיפות גדולות וחמות של דמו מטפטפות עליהם ומאז הם מצמיחים כל שנה פרגים אדומים. ו"שנה-שנה קוטפים ילדים את הפרחים היפים ומניחים אותם על קברו של יוסף הגידם וחבריו, מתנתם ותודתם של שחום-אף ושחור-לחי."
התלם והמוות
לא קשה לדמיין איך בא הסיפור לעולם: מישהו, עורך או מחנך, פנה לפַניה ברגשטיין והזמין ממנה סיפור לי"א באדר, יום תל חי. פַניה החביבה והנוחה לרַצות סיפקה את הסחורה. לכאורה – סיפור "מטעם", תעמולה טהורה, אתוס "בְּאַחַת יָדוֹ עֹשֶׂה בַמְּלָאכָה וְאַחַת מַחֲזֶקֶת הַשָּׁלַח" [חרב]. כך הוא נכנס למקראה, וגם העורך הנעלם של "חרוזים אדומים" כלל אותו בקובץ, ועוד כסיפור אחרון מסכם שכמו משקיף לאחור על כל השאר. אלא שהתעמולה פגומה מיסודה. "רגבי הגליל" הוא סיפור גס ומוגזם ומתריס וחותר נגד עצמו.
למה אני אומרת גס – בגלל התפרים הגלויים, הכל מוטח בפרצוף, גם הטקסט וגם הסבטקסט. וזה גם מה שעושה אותו כל כך מעניין. מדובר בסיפור מזעזע על הליכה בתלם, על עקדה עצמית ופולחן מוות. ובאופן לא מפתיע אצל פניה ברגשטיין התלם והמוות מתלכדים.
*
ברכת האב
ונתחיל בתלם – המהפך מסרבנות לקונפורמיזם הוא פתאומי ומוחלט: הגידם משעין את ידו העייפה על שני הרגבים "ויהי מגעו כלטיפה, כברכת אב לילדיו הקטנים", ומיד חדל שחור-לחי לחלום שהוא נלחם בהמוני מחרשות, חלום פנטסטי וקומי ביסודו – ככה זה כשיצור זעיר גובר על מפלצות ענקיות – ומתחיל לחלום שהוא מכוסה שיבולים. הסיסמא שהגידם מדקלם: "על כל שעל נגן, על כל רגב פורה. לא נמסור, לא ניסוג. נחרוש ונשמור, נזרע וננטור, נקצור ונגן. כל רגב. כל רגב", נחתמת בלטיפה. "ברכת אב" קוראת לזה פניה, לשטיפת המוח הזאת.
הלאמת הלילה
זה לא מקרה שהמהפך קורה בלילה. הלילה הוא פרטי בדרך כלל. הוא שקט וחופשי מססמאות, ושחור-לחי אמנם מרגיש שמח ומוגן עד שמגיע הגידם.
ב"המפית המשובצת" איפשרה פניה לעוזי להוכיח שהחריגוּת שלו יכול לתרום למאבק המשותף. או ליתר דיוק – היא איפשרה לו לפחות לחלום על זה, לפנטז על שלום בין הפרטי לציבורי. ב"רגבי הגליל" גם הלילה מולאם. חלומות פרטיים מוחרמים ומוחלפים בחלומות "ראויים". התלם צריך להיות ישר. והאחים מ"רגבי הגליל" לא סתם הולכים בתלם, הם חלק ממנו, הם מגש הכסף שעליו צומחות השיבולים.
חסל סדר ילדים שחיים את חלומם: רחלי הסקרנית (מהסיפור "רחלי"), עמוס (מהסיפור "עמוס") שמשקה את הפרחים בניגוד להוראות, אילנה (מהסיפור "אילנה") שמצליחה להציל את הגן הישן שלה, וכמובן עוזי (מ"המפית המשובצת"). גם פניה ברגשטיין נטשה אותם, לטובת הגידם שאוהב "סדר וקו תלם ישר".
*
עקדה קולקטיבית
במהפך הזה יש משהו מופרע (בלשון המעטה). לא די שהאחים מסתערים על הסכין, הם קורצים זה לזה בעליזות. ואז רגב שלישי פונה לחבריו בנאום קצר שלא היה מבייש את אלעזר בן יאיר מנהיג קנאי-מצדה, ומדרבן אותם להתאבדות המונית, המתוארת מיד אחר כך במין התעלות משונה: "והנה כל הרגבים בשדה קופצים ועולים על סכין המחרשה, מתהפכים ונחים ופניהם אל השמש" (שמש העמים הסטלין-סוציאליסטית כנראה, השלובה בתקומה הלאומית). ואל תגידו לי שרגבים לא מתים. תמונת המוני הרגבים-ילדים שקופצים על סכינו של האב (הגידם) במין סצנת עקדה קיל-ביל'ית היא מבעיתה. אני זוכרת כמה הזדעזעתי בתור ילדה: מה, זה מה שהם מצפים ממני? "באותו לילה נחרשה חלקת שדה גדולה גדולה," מסכמת פַניה, "ויד הגידם לא רפתה."
*
גיבור-קורבן
היד החסרה של טרומפלדור רק מעצימה את הילתו, כמו רגלו החסרה של חייל הבדיל. טרומפלדור הוא גיבור-קורבן, צירוף קטלני במיוחד, גם ביום וגם בחלום הלילה. הסכין שחתך בבשרו חנך אותו כמנהיג.
הבלדה והאופיום (להמונים)
עמידתם של גיבורי הבלדה אל מול גורלם היא עמידה אחרונה והמסך יורד על סיפור המעשה ירידה חדה ומהירה בלי לתת סיפק לנפשות הפועלות להתמודד עם הגְזָר … ובתוך מעבה זה, עולה ובוקעת מן הבלדה שירת כוחם ונצחם של האהבה, של האומן, של הרעוּת והחובה והנדר.
(ההדגשה שלי. מתוך ההקדמה של נתן אלתרמן ל"בלדות ישנות ושירי זמר של אנגליה וסקוטלנד" בתרגומו.)
וכמה מילים על הסוף הטרגי שאליו מודבק מעין זנב של בלדה. הגידם אינו חוזר כפי שהבטיח שחום-אף. כלומר הוא עובר שם לרגע, בדרך לבית הקברות ומטפטף את דמו החם על הרגבים, ומאז ועד היום הם מצמיחים פרגים אדומים גדולים ולוהטים.
הפרחים הם מורשת הבלדה; בדרך כלל – צומחים שושנים מקברן של נשים וסרפדים מקברם של גברים. דמו של טרומפלדור לא מצמיח סרפדים. זה מר וצורב מדי. וגם לא כלניות למשל, או כל פרח אדום חיובי (דם-המכבים כבר תפוסים). טרומפלדור מצמיח פרגים, המקושרים לסם, אופיום (להמונים).
*
פולחן המוות
והסיפור לא תם. הילדים שקוטפים את הפרגים כל שנה ומניחים אותם על הקבר, כאילו קוטפים את הפצוע בכל פעם מחדש ומובילים אותו לקבר, כלומר משחזרים את המוות ומנציחים אותו במין טקס עודף ומיותר. הפרחים הלא צמחו מדמו, למה צריך לשוב ולקטוף אותם – כלומר להרוג אותם ולהניח על קברו? זה רק מהדק את הזיקה בין אדמת השדה לאדמת הקבר, ובעצם מחליף אותן זו בזו. אם זה היה סרט זה היה זה "ראי האדמה כי היינו בזבזנים" פוגש את "הנה מוטלות גופותינו".
אין לי מושג באיזו שנה נכתב הסיפור הזה, ובאיזה נסיבות. יכול להיות שאירוע היסטורי חיצוני תרם למורבידיות של פניה ברגשטיין, אבל אני נוטה להאמין שלא קרה שום דבר מלבד עייפות מצטברת וכעס על חוסר מוצא. אלימות כזאת היא נדירה (עד כדי חד-פעמית) אצל פניה העדינה. את המלחמה עם האויב היא דוחקת כהרגלה אל מאחורי הקלעים. אנו חוזים רק בתוצאותיה כמו בטרגדיה יוונית. הסצנה הרצחנית של הסיפור קורית דווקא בין הגיבורים לבין עצמם, כלומר בין עצמם לבין סכין המחרשה וקו התלם. כמה כעס והתרסה הוא מפיק מפַניה, הוויתור הכפוי על החלום, על הנשמה הפרטית.
ואם נחזור לרגע לסיפור הפותח את "חרוזים אדומים" – "מעשה בדג זהב ובציפור כנף" – שני הסיפורים מסתיימים בתודה:
בסיפור הראשון הציפורים מזמרות לילדים בתודה על החופש, על השחרור מן הכלוב: "ישב הילד על שפת הנחל ואחיו הקטן על ברכיו, וכל דגי הנחל יוצאים לפניהם במחולות, וכל צפורי הכנף מתעופפות מעל ראשיהם ושרות-שיריהן בתודה."
ובאחרון הילדים מניחים פרחי תודה על המוות, על ההקרבה: "שנה-שנה קוטפים ילדים את הפרחים היפים ומנחים אותם על קברו של יוסף הגידם וחבריו, מתנתם ותודתם של שחום-אף ושחור-לחי."
עוד על פניה ברגשטיין
אז מה יש בה בפניה ברגשטיין שנכנס ישר ללב? (על המפית המשובצת)
גן העדן האבוד של פניה ברגשטיין (על מעשה בדג זהב ובציפור כנף)
הם חושבים שאנחנו רעים – על ויהי ערב
מה ראה הירח? – פוסט המשך על ויהי ערב
עוד טרומפלדור, קטן – על חייל הבדיל של אנדרסן
*
עוד סיפורים מהמקראה:
צדיקים אינם מאמינים בדם – על שלוש מתנות של י. ל. פרץ (הפורנוגרפי)
הוי, אילו… על שלוש אחיות של ש"י עגנון (הנפלא והעמוק והאירוני)
*
מרית קרובתי,
לא פשוט יותר להביא נניח את 'החתול השחור' לאדגר אלאן פו, אם מחפשים דרך לגרום לחתולים צ'שיירים סיוטים.
ולעניינינו: א. לא טוב למות ב. ואם כבר, ודאי שלא בעד ארצנוּ (את המסר הזה אני אני מורה גם לילדיי).
והשוחט שחט, והגִדֵּם גדם, והגנן גִדֵּל דגן בגן.
לסיכום, ברגשטיין חביבה עליי יותר בגזרת הפרפרים הנחמדים או הננסים המהלכים עם פנסים, כי ביסודות האדמתיים האלה מסתתר משהו שהוא יותר מספרות מגוייסת; זה ממש על גבול הפשיזם.
אני מניחה שאת צודקת ופניה כתבה את הסיפור בהתרסה, אבל כילדה חובבת טראש ונטולת כל חוש ביקורת אני נדבקתי בדבק מגע להתאבדות ההמונית של הרגבים המבותרים. זה היה המשך ישיר וטבעי של כל המסרים הסמויים והגלויים האחרים, החל בסגידה לחללי צה"ל וכלה בססמאות כמו טוב למות בעד ארצנו, רק שכאן לפחות נתנו לי להנות מהזוועה. זה היה כמו הסיפורים המבעיתים והמושכים על ר' אמנון ממגנצא וחנה ושבעת בניה ועשרת הרוגי מלכות, ולהבדיל גם כמו מקס ומוריץ ויהושע הפרוע. את כולם אהבתי, כולם היו בני 🙂
מרית תודה על עוד פוסט מרתק.
מעבר להיבט השאהידי המובהק של הסיפור, אני רוצה להציע עוד אופן קריאה אחד נוסף, צדדי, מהפן ההומו אירוטי דווקא. ברור לי שפניה ברגשטיין לא התכוונה לקחת את הסיפור לשם, אבל יש פה סיפור כל-גברי על יחסי כוחות של בעילה והתנגדות ולבסוף התמסרות.
פעמים רבות קראנו על אלמנט הפולחן הפיריוני שמלווה את עבודת האדמה ואף בא לידי ביטוי בפולחנים דתיים שונים. האדמה היא בדרך כלל אמא אדמה נקבית בעליל. כאן הרגבים הם זכרים – שחורים ("האחר"?) המתנגדים לפעולת החריש. פניה בחרה להתמקד ברזולוציה של רגבים, כלומר בחרה במין זכר. לחלום המתקפה של המחרשות יש פן אירוטי מובהק. גם החזיון הלילי – של גבר בעל יד אחת, האוחז רובה (ייצוג פאלי) והמתהלך לבדו על רקע החושך – זו תמונה רבת עוצמה שמשכנעת את הרגבים להתמסר למרות החשש מהכאב. בשלב מסויים הרגבים הזכריים העקשניים נכנעים בפני גבר אלפא, אותו 'הוא היה גיבור', נכנעים לו ומתמסרים לבעילתו.
לבסוף, ההפרייה מתרחשת באמצעות הדם שמפרה את האדמה. זה אלמנט חשוב באתוס השאהידי, שהמוות לא היה לשווא, שהוא נושא פרי והמשכיות.
שועי יקרי, נדמה לי שברחת בחופזה מן הגידם והסכין והדם. כמו שאומרת האם בחתונת הדמים של לורקה: "הסכין, הסכין… ייקח השד את כל הסכינים יחד עם הנבל שהמציאם … והרובים, והאקדחים, וכל סכין קטנה וקטנטנה, ואפילו מעדר וקלשון… כל מה שעשוי לחתוך גופו של גבר. גבר יפה, עם פרח בין שפתיו…"
אבל אם היית משתהה קצת היית רואה שלא על הפאשיזם כתבתי אלא על הזעם וההתרסה הכל כך לא אופייניים לפניה. הרגע הזה שבו שחור לחי מתעורר לו באמצע הלילה מהחלום שבו גבר על כל המחרשות-מפלצות וסילק אותן מדרכו והוא שמח וסקרן ומפויס כי הוא חושב שהלילה והחלום הם שלו ובעדו, גורם לי לרצות לבכות. כשהייתי קטנה חלום הבלהות החוזר שלי היה שמישהו רודף אחרי כדי למלא את ראשי בכרוב כבוש. החלום ההוא היה בהשראת סיפור אחר שקראתי, של וילהלם האוף, אבל הוא בן זוגו של חלום הסכין. ובשכבה הזאת הסיפור הוא לא פאשיסטי אלא טרגי.
ז'ניה, אני מבינה מה את אומרת. אצלי זה היה מסרקות הברזל שבהם סירקו הרומאים את גופו של רבי עקיבא. כבר אז בילדות היה לי קטע עם אמנות גוף. ובכל זאת יש הבדל. כי בדרך כלל הרשעים היו אחראים לזוועות. הרומאים או האינקויזיציה (ירשתי מאמא שלי סדרת אינקויציה בשם "ישראל בגולה" וזה נכנס לכל המשחקים שלנו בחצר האחורית). אבל כאן העינוי מגיע עם לטיפה וברכת אב, זה איכשהו הפך את מעי בצורה אחרת.
מירי, ,תודה! מאד מרחיק לכת 🙂 אבל יש משהו בסיפור שמזמין הפקרות (פרשנית) כזאת. פניה צוללת כאן למחוזות שהם בכלל לא שלה. ובלי משים הארת לי עוד רובד סטיריאוטיפי של הסיפור. הרגבים הם כולם גברים שקופצים על סכינים, והנשים הן השיבולים שרוצות לברוח. והגברים מפתים ומרגיעים אותן בסיפורי אגדות קסומים שכאן שוב אני מרגישה עוד זנב כמוס של התרסה ועצבים.
ושועי, ז'ניה ומירי – תודה! תענוג לדבר איתכם.
וואללה ואני חשבתי שלי הייתה ילדות עשוקה…
אני לא מאמין שלימדו אתכם את הדברים האלו בבית הספר או בבית… זה מחריד!
עם הזמן אני מעריך יותר ויותר את הילדות שלי, שהייתה בין הסטנגה לגולות ולפוקר, ולא ס"מ אחד משם.
מרית,
ברור לי שהסיפור ביסודו נועד לעורר בילדים הערצה לגיבור הטראגי; איני זוכר אם נתקלתי בו בילדותי, אבל אני חושב שכילד הייתי מתעצב אל לבי. ברם, דומני כי ברגשטיין נסיתה להפוך עצמו לורסיה ישראלית של "הלב" לאדמונדו דה-אמיצ'יס
המלא בסיפורים טראגיים-לאומניים וכיו"ב, עד כמה שאני זוכר.
לורקה קרא לאחד מקבצי שיריו "שושנה וסכין" מעניין אם היה זה לפני חתונת-הדמים או אחר-כך.
ומוילהלם האוף היו גם לי סיוטים. היה לו איזה סיפור על יד קטועה ומדממת עד כמה שאני זוכר. כילד קטן (כתה א') היה איזה מקום בקרבת הבית, שהייתי חולף על פניו בריצה. היה שם איזה חור בקיר, כמו מחילה, והחלטתי ששם גרה היד הקטועה הזאת (אולי אחי הגדול אמר לי משהו בקשר לזה, והבנתי אותו לגמריי ליטרלית).
צריך להיות ברגשטיין נסתה להפוך עצמה לורסיה ישראלית של "הלב"…
שוב אני במריבה עם המקלדת (-:
אנונימי יקר (תגעגעתי), כן, ומצד שני זה מפתח את החשיבה הביקורתית 🙂
וברצינות, הפוסט הזה גרם לי לחשוב האם הייתי מנכשת את הסיפורים האלה מהמקראות? אני לא יודעת. אני שמחה שזאת לא אחריותי. ללא ספק לא הייתי רוצה לגדול בבית שדוגל במעשיות כאלה, אבל המקראה אינה בית. היא החברה. והסיפורים האלה מבטאים את מה שנמצא באוויר. ואם הוא ממילא קיים, אני מעדיפה לראות אותו בכתב, כדי שתהיה לי הוכחה ומשהו לנעוץ בו את שיני (הטורפנות מדבקת) מלבד תחושות ערטילאיות. לא הייתי רוצה לגדול בסביבה סטרילית וחיובית. הלכלוך מחַסן.
ושועי, אני לא יודעת למה אני מתפלאת שהמחנכים לא ראו כמה הסיפור הזה טראשי ומתריס. גם אתה לא רואה 🙂
והאוף הוא באמת סיוטי. יום אחד אגיע גם אליו. אבל לא בזמן הקרוב. אולי אצא להתאוורר קצת עם סופי קאל שהיא כמו החתול שהולך לבדו מהסיפור של קיפלינג, שכל המקומות שווים בעיניו.
ואגב – שכחתי להגיד גם בקשר לטרומפלדור, שיש עדי שמיעה שטוענים שהוא לא אמר את המיוחס לו אלא מלמל רק קללות ברוסית. וגם שקראתי איפשהו שבספינה בדרך לארץ ישראל הוא התאהב בילדה בת אחת עשרה. וכמובן שאפשר לקפוץ עם פדופיליה, זה הרפלקס המותנה של זמננו ולא בלי סיבה, אבל אני מרגישה שזה לא הכיוון.
מרית,
בניגוד למיתוס הקללות ברוסית, אני סובר כי טרומפלדור אמר פראזה בלטינית, שהיתה מקובלת על קצינים אירופאיים בראשית המאה העשרים (בלאומים שונים), שביאורה: 'עבור המולדת יפה למוּת" (יש כמה עדויות על קצינים בריטיים במלחמת העולם הראשונה שנפרדו כך מהעולם). זה כתוב לי איפהשהו בנוסח המקורי (אני צריך אבל לחפש בספרים) לא בהקשר של טרומפלדור אלא בהקשר לקצונה האירופית. כאמור טרומפלדור שירת גם בצבא הרוסי ואחר כך בצבא הבריטי (גדוד נהגי הפרדות, גליפולי). יש לי תחושה משונה שלא היה זה המילייה הציוני דווקא שהעסיק אותו בדקותיו האחרונות, אלא התייחסותו לאיזה אתוס צבאי אירופי, כיהודי-לוחם.
נראה לי סביר, כי אם מישהו מבני הארץ שמע את טרומפלדור אומר כך והבין מה הוא אומר (בכל זאת, רופאים נניח בתקופה ההיא ידעו קצת לטינית), היה לו ברור לחלוטין כי הוא מדבר על ארץ ישראל ועל המפעל הציוני וכך נוצר המיתוס.
ואגב קללות ברוסית, הנה הורסיה שלי: http://wp.me/pJa8q-cVa
שגם היא לא עושה לציונות נחת=רוח ונעים בגב (-:
היי מרית,
לעצם עניין הגידוף שנפלט או לא לאוסיה (יוסף) טרומפלדור, עדויות מעודכנות הנמצאות במוזיאון חצר תל חי ומתבססות על עדות הרופא שטיפל באוסיה הפצוע טוענות בעקשנות שהנ"ל אמר "טוב למות בשביל ארץ", זוהי אמירה אוניברסלית המתאימה מאוד ליוסף האידאליסט האנרכיסטי (לפי הדברים שכתב).
המערכת הלאומית המשומנת שרק החלה להתגבש אז בארץ ושהייתה זקוקה לגיבור אקטואלי במקום בר כוכבא ואלעזר בן יאיר, שהעלו כבר עובש רב שנים על המדף, הפכה את המשפט האוניברסלי למשפט פרטיקולרי "טוב למות בעד ארצנו"!
ובהמשך גם הבית"רים סיפחו לעצמם את הגיבור, הגידם והאנרכיסטי בנשמתו, והפשיסטו אותו לגמרי.
ובקשר ל"רגבי הגליל". הוא לא פשיסטי כמו שרועי כתב, אלא ספוג בריאליזם סוציאליסטי מבית מדרשו של מקסים גורקי. פניה כמי שנולדה באיזור שהיה ברוסיה ועבר לאחר מכן לפולין, הטמיעה אל תוכה את התרבות המלהיבה הזאת ומשם זה כבר עבר אל תוך התרבות העברית שהייתה רוויה בנהיה לאימא רוסיה. עזר מאוד במגמה שלונסקי במפעל התירגום הגדול שלו לספרות הרוסית, שתרגם בין השאר גם את 'הדון השקט' המופתי של מיכאיל שולוחוב ועוד רבים אחרים.
'חרוזים אדומים' יצא לאור בשנת 56 ואז עדיין הריאליזם הסוציאליסטי היכה בעוז בעורקי התנועה הקיבוצית ומשם באמצעות 'ספריית פועלים' ו'הוצאת הקיבוץ המאוחד' היישר אל תוך הוורידים המשתוקקים של התרבות העברית הכללית.
למקסים גורקי, גיבור ילדות שלי, ישנם המון סיפורי ילדים ונוער בסגנון הזה. נדמה לי שאחד מהם היה 'לארה המקולל', שכתב כנראה לפי סיפור עם, על צעיר שפשע נגד בני עמו ונודה עד שכאשר היו במצוקה קשה והעת הייתה עת של אדמה חרוכה וחושך, שב אליהם לארה המקולל מתוך האפילה, עקר את ליבו מחזהו ולאורו של הלב הרוטט הוביל אותם לארץ מבטחים. הסיפור הזה שרף לי את המוח.
הייתי כל כך מושפע אז ממקסים גורקי וכתיבתו עד שבכיתה ו' ערכתי ניסיון (מגושם מאוד יש לומר) לעקור את ליבי באמצעות מסמר חלוד, כדי לראות אם גם אני אוכל להוביל את בני הכיתה שלי לאיזשהו חוף מבטחים. למזלי המטפלות מנעו ממני ברגע האחרון לבצע את זממי ההירואי.
אבל "רגבי הגליל" שייך לז'אנר ואני שמח שהוספת לי את הטראשיות וההתרסה לקריאה הריאל סוציאליסטית שקראתי בו תמיד.
היי נפלט לי רועי במקום שועי…
דודו, תראה את התגובה שלי משעה 9:38,אני חושב שהיא מתיישבת יפה עם המסורת שבעל-פה ששמעת, מן הרופא, אלא שאני חושב כי האמירה הזאת קשורה דווקא בתפישתו העצמית של טרומפלדור כקצין-לוחם. כלומר: אפשר כי אמר את הפראזה בלטינית ואפשר כי ניסה לתרגם אותה לעברית וכך יצא "טוב למות בשביל ארץ".
וגם אם קוראים לי רועי, לא אחסר (-:
רק שלא ירביצו לך בנאות דשא…
הסיפור הזוועתי מהמקרא you wrote and i dont understand –is
it taklada or you mean to mix the children story with the bibel. shana tova lach velekol beitech.
אין לי שום דבר לתרום לדיון, או להוסיף, מלבד לכתוב שנהניתי לקרוא, מאוד, ותודה מרית
אני חושבת שזו הפראזה ששועי ניסה להיזכר בה:
"Dulce et decorum est pro patria mori"
[כמה מתוק ונאה המוות למען המולדת] – פראזה ששיקריותה הגסה נחשפת בשירו האנטי-מלחמתי הידוע של ווילפרד אוון, משורר וחייל אנגלי במלחמת העולם הראשונה:
DULCE ET DECORUM EST
Bent double, like old beggars under sacks,
Knock-kneed, coughing like hags, we cursed through sludge,
Till on the haunting flares we turned our backs
And towards our distant rest began to trudge.
Men marched asleep. Many had lost their boots
But limped on, blood-shod. All went lame; all blind;
Drunk with fatigue; deaf even to the hoots
Of tired, outstripped Five-Nines6 that dropped behind.
Gas! Gas! Quick, boys! – An ecstasy of fumbling,
Fitting the clumsy helmets just in time;
But someone still was yelling out and stumbling,
And flound'ring like a man in fire or lime . . .
Dim, through the misty panes and thick green light,
As under a green sea, I saw him drowning.
In all my dreams, before my helpless sight,
He plunges at me, guttering, choking, drowning.
If in some smothering dreams you too could pace
Behind the wagon that we flung him in,
And watch the white eyes writhing in his face,
His hanging face, like a devil's sick of sin;
If you could hear, at every jolt, the blood
Come gargling from the froth-corrupted lungs,
Obscene as cancer, bitter as the cud
Of vile, incurable sores on innocent tongues,
My friend, you would not tell with such high zest
To children ardent for some desperate glory,
The old Lie; Dulce et Decorum est
Pro patria mori.
דודו, בטח אמא רוסיה, שמתי לב שהרגבים מתהפכים ופניהם אל שמש העמים. רק פרג האופיום מעורר קצת ספק וחשד.
ספרו של גורקי "ילדות" (שיצא בספרייה לעם של עם עובד) הוא אחת מאוטוביוגרפיות הילדות היפות ביותר עם סבתא בלתי נשכחת ותיאורים שאפשר לאכול. את סיפורי הילדים והנוער לא הכרתי. אתה זוכר במקרה באיזה קובץ מופיע הסיפור על הלב? יש לי עניין מיוחד (אוטוביוגרפי) בדמויות שלבן נעקר, אם על ידי גורם חיצוני ואם בידי עצמן. גם להאוף יש סיפור כזה בשם "הלב הקר" – ומעניין אם שמעון אדף הושפע ממי מהם כשכתב את "הלב הקבור". ותודה, למדתי הרבה מהתגובה.
נחום – הסיפור הזוועתי מהמקראה. מקראה = ככה נקרא פעם (אולי עד היום, אין לי מושג) קובץ של טקסטים שנלמדו בשיעורי עברית בעיקר, בבתי הספר היסודיים.
שרון, לונג טיים… תודה 🙂
נרי, תודה על התוספת ועל השיר-נאום, וברוכה הבאה!
ואוף, זה כל כך מעניין הדיון הזה. שוב תודה לכולם!
היי מרית, לצערי אני ממש לא זוכר מאיזה קובץ של מקסים גורקי הסיפור לקוח, אנסה לברר…
נרי,
תודה, בדיוק, הקדמת אותי. הייתי היום עסוק בנסיעות לרגל איזו עבודה, והתכוונתי לחפש בערב בספרייתי אחר השיר של אואן (שאגב נפל בעצמו מעט בטרם תום מלחמת העולם הראשונה אבל הספיק לקדם מאוד את המודעות למה שנקרא אז "הלם פגזים" ואילו היום כבר מוכר כ- PTSD) זכרתי את המלים Patria, ו-Mori אבל באשר דקדוק לטיני הוא ממני והלאה (אם יש לי איזו לטינית, זה דרך קריאת מונחים פילוסופיים בימי הביניים ואצל שפינוזה) הייתי צריך את הספר במקור. יש גם שיר עקידה מדהים של אואן שבו הבן-הנעקד הם הלוחמים בחזית. קצת מזכיר את 'גרודק' של גיאורג טראקל (שהיה כנודע, רוקח-חובש בצבא האוסטרו-הונגרי-גרמני, ונפטר ממנת יתר), אבל גם שונה ממנו מאוד.
איני מגיב לתכנים כאלה בהמלצת הרופא…….
.
Dulce et decorum est pro patria mori
הוא מהאודה שלישית של הורציוס, על ה virtus Romana
הקדימה אותו האיליאדה עם "כי אכן מה יאה אם ימות בגוננו על ארצו"
שימושים מודרנים כמו של אוון אפשר למצוא כאן
http://en.wikipedia.org/wiki/Dulce_et_decorum_est_pro_patria_mori
ואוון אחר – ג'ון אוון מהמאה השש עשרה – העדיף לחיות למען המולדת, כמו שועי
Pro patria sit dulce mori licet atque decorum
Vivere pro patria || dulcius esse puto.
הרופא שטיפל בטרומפלדור הפצוע (מירי הדרוזים), ד"ר גרי, רמז יותר מפעם שהוא לא אמר כלום – לא קללה, ולא משפט הירואי (בוודאי שלא בעברית, שהוא לא דיבר בה). אני דווקא ניחשתי שהוא אמר את הפאראפראזה על הוראציוס ברוסית (נדמה לי של סולוגוב).
על הטולסטויאניות יש לי הרבה מה להגיד (כשהרופא שלי לא שומע): איך טרומפלדור, או גורדון, בכלל לא ידעו שששים קילומטר מהם יושבים מתרגמיו של טולסטוי לערבית (כמה מספריו- כמו סונטת קוריצר – תורגמו לערבית שנים רבות לפני שתורגמו לראשונה לעברית). בני החוג הזה – בנצרת, בחיפא, בבירות, בצידון – היו גם הם טולסטויאנים. באיזה עיוורון ומציאות מודמיינת חיו הטרומפלדורים האלה
אפסיק כאן
הו ע, כעס כאוות נפשך. אני מאד שמחה שאתה בא לכאן.
ואני בכלל לא אוהבת את טולסטוי. הוא מהסמכותיים האלה שצריך להזהר מהם. אני צריכה.
ושועי, תודה על התוספתות. (האם תוספתות זה כמו תוספות?)
ובאמת התברכתי בחברתכם.
ע',
אמנם הדבר היחידה שקראתי משל הוראטיוס הוא ה-Ars Poetica המפורסם וזהו זה (אולי עוד פעם אקרא את האודות). לא ברור לי האם אני מעדיף לחיות למען המולדת. המולדת שלי היא בעיקר נופי-ילדות ונערות מסוימים, הקשורים למיעוט של בני אדם שהיו יקרים ללבי בתקופות מוקדמות, לא הרבה יותר מזה, אולי גם הנופים הפנימיים שיצרו בי ספרים מסויימים. גדלתי והתחנכתי על האתוס הציוני ואני גם מקיימו אייכשהו (גם אם הציונות המדינית תמיד הפילה עליי שעמום מוחץ), אך איני יכול לומר כי יש לי קשר אמיץ למושגים כגון ארץ, עם, מדינה, מוסדות מדינה וכיו"ב. בני אדם, מחשבות, רגשות, יצירה- האופן שבו הם חווים את קיומם. האדם כיש שהוא לעצמו לא האדם כתבנית נוף מולדתו,אני מן הדה-אונטולוגים במובן זה.
אני מאוד הזדהיתי עם ז'אן אמרי כאשר כתב ב"מעבר לאשמה ולכפרה" (המסה השלישית בסדר, אם אני זוכר נכון) 'כי בכל זאת זקוק האדם למולדת'. אבל המולדת אצלי היא משהו שבזכרון, שבאינטואיציה הקיומית, לא במוסדות, לא בכברת-הארץ, לא בלאומיות (כן בשפה ובתרבות).
מרית,
פעם בהיותי עוּל-ימים באוניברסיטה, היה לי מורה ללשון-חכמים (חזל"ית) ולארמית-בבלית, איש סגולה ,שהעביר לעתים הרצאות שלימות (שעה וחצי) בארמית בבלית קולחת לגמריי (זו כאמור לא ממש שפה מדוברת בזמננוּ). ממנו למדתי לומר תוספתות ודוּגמוֹת, במקום: תוספות ודוגמאות.
התוספתא היא סוג של חיבור מָשְלים של המשנה (וגם גדולה מן המשנה פי כמה)., כלומר לא עוד מאותה מנה (תוספת-כמות) אלא משהו שיש בו בכדי להעמיק את הדיון במקורות המשנה (כלומר: תוספת משלימה, מרחיבה, מעמיקה).
חן חן. (וגם אני רוצה להגיד "המורה שלי לארמית-בבלית…" 🙂 )
מרית,
זה היה כל כך מצחיק ההרצאות האלו. לפעמים כאבה-לי -הבטן אחריהן. לנוכח הבדיחות שרצו שם בארמית-בבלית שוטפת, חשבתי על המיתוס של ההומור היידי.
אני לא יודע אם זאת היידיש, כמו שמדובר בשפה שכבר אינה מדוברת, וכאשר היא מתעוררת לחיים פתאום, זה פשוט קסם. אני גם חושב שאחת הסיבות שאני מתפעל מו המשורר יו מקדרמיד היא ששפת כתיבת השירה שלו היתה: סקוטית ולא אנגלית, שזה לא ממש אותו הדבר. ההתקלות הראשונה שלי בשפה הסקוטית היתה כאשר היתה לי שיחה ארוכה בנעוריי עם משפחת אוהדי כדורגל סקוטית שהגיעה לרמת-גן לעודד את הנבחרת הלאומית במשחק מול ישראל. לא הבנתי מילה מן האנגלית שלהם, אבל אני זוכר את זה עד היום כחוויה אנושית-חוויה ומגלגלת מצחוק.
תודה, איזה סיפור מפתיע משלה.
פוסט שופך אור מעניין (חייב לציין שבתור ילד רחוב משהו דילגתי עליה לגמרי) וכן גם השרשור שבעקבותיו. יכול להיות שהפרשנות החתרנית משהו של מירי על זכר אלפא והרגבים הקטנים הקטנטנים כולה מגיעה מהעובדה הפשוטה ש"רגב" הוא שם עצם זכר, ופניה העולה-חדשה-תמיד לא מצאה מקבילה נקבית. אבל על מיתוס האדמה הבתולה, לא מתמסרת בקלות, סוררת ורק בסוף נעתרת ללהב המחרשה (הו הו הו), על זה אין עוררין.
מש מעניין הבלוג שלך =]
גמאני פתחתי בלוג, חדש,
תגיבי בבקשה =]
http://kookimooki.wordpress.com
כרמית, תודה לך 🙂
אורי, תודה (וגם אני נהניתי במיוחד מהשרשור – מילה איומה שעושה כאב בטן).
קוקימוקי, תודה ובהצלחה 🙂
מרית תודה!
גם לי אין משהו רלוונטי להוסיף לדיון.. אולי קצת אקטואליה ישנה שעדיין אקטואלית (ומה זה אקטואליה? מלשון actual משמע זאת ההתרחשות האמיתית בשטח? אם כן מה היא הבדייה?)
http://video.google.com/videoplay?docid=-3101465086995206636#
קצת על סיפורים שאנו מספרים לעצמנו ועל סיפורים שמספרים לנו
לא יודע מה עניין רגבים להר סיני ומה עניין הר סיני להר תבור או להר המוריה בימים ההם ובזמן הזה ובכלל מה עניין הרים לרכבות תחתיות שנוסעות בתעלות תחת נהרות ממשיים ומזוהמים לא פחות מהירקון, כי בתעלות האלה של הסאבווי זורמים חיי כעת ולא במימיי הירדן או הירמוך ורגבים נאים למאכל ולעתים גם אורגניים וערבים לחיך ניתן למצוא בחנויות טבע ומה לי שאתעניין במיתולוגיות של תנועות הסטוריות שעדיין רלוונטיות, מוטב אתעניין בילדותה של מרית בילדותי בילדותינו בילדתי, אך שוד ושבר אלה לרוב משתובבים משתבשים מתממשים ומשתבשבים להם אלה באלה עד כי לא ניתן להפריד ולמשול, ויש ודאי איזה אמרה ארמית שתתמצת את דבריי במלים ספורות, אולי אסתרא בלגינא קיש קיש קריא (משהו אני זוכר מהפסיכומטרי, איך "בזבזתי" אותו ולמדתי אמנות במקום משהו אחר..)
ובקיצור.. שתהיה שנה מלאת הפתעות סיפורים זכרונות יפים
ושהאידאולוגיה תנשור לה מאיתנו לאדמה ושתפרה אותה ושיצמחו עצי קוקוס בכל מקום בזכות זה, קוקוס זה מאוד מזין.
אורי, איזו תגובה משמחת ומלאה פניות וכיוונים שהם הביטוח הטוב ביותר נגד הכיוון האחד והאחיד של התלם.
הילדויות והמיתולוגיות של תנועות הסטוריות לעומת זאת, פתוכות זו בזו, אי אפשר להפריד אותן, רק לאתר את נקודות החיבור ולפעמים לנטרל קצת את הדבק, להחליף אותו במשהו אחר.
ותודה על כל הברכות ועל השלכת שתהפוך לדשן של הפתעות (שהן ההפך מאידיאולוגיות, תמיד).
מרתק ומעשיר כמו תמיד. תודה.
תודה יקירתי