אנדי וורהול, מרלין מונרו
לאָנָא בְּלוּמֶה / קורט שוויטרס
הו אהובת עשרים ושבעת חושי, אני אוהב לָךְ!
– אותָךְ שלָךְ לָךְ, אני לָךְ, את לי. – אנחנו מי?
זה שייך (אגב) לא לכאן.
איפה את נמצֵאת, נקבה לאין-ספור? את נמצאת – הנמצאת את? –
אומרים שאת נמצאת – שיאמרו, הם בכלל לא
יודעים איך מגדל-הכנסייה עומד.
את חובשת את כובעך על רגלייך ופוסעת על
ידייך, על ידייך את פוסעת.
הלו שמלתך האדומה, המנוסרת קפלים-קפלים לבנים. אדומה
אני אוהב את אָנָא בְּלוּמֶה, אדומה אני אוהב לָךְ! – אותָךְ שלָךְ לָךְ
אני לָךְ, את לי.
אנחנו מי?
זה שייך (אגב) ללהט הקר.
בלומה אדומה, אָנָא בְּלוּמֶה אדומה, איך אומרים?
חידון נושא-פרסים: 1. לאָנָא בְּלוּמֶה יש ציפור.
2. אָנָא בְּלוּמֶה אדומה.
3. מה צבע הציפור?
כחול הוא צבע שערך הצהוב.
אדומה היא המיית ציפורך הירוקה.
הו ילדה פשוטה שכמותך בשמלה של יומיום, הו חיה
ירוקה חמודה שכמותך, אני אוהב לָךְ! – אותָךְ שלָךְ לָךְ, אני לָךְ, את
לי, –
אנחנו מי?
זה שייך (אגב) לארגז הגחלים.
אָנָא בְּלוּמֶה! אנא, א-נ-א אני מטפטף את שמך
שמך נוטף כחֵלֶב בקר רך.
היודעת את אנא, כבר יודעת?
אותך אפשר לקרוא גם מאחור, ואת, את הנהדרת
מכולן, מאחור את ממש כמו מלפנים: "א-נ-א".
חֵלֶב בקר מטפטף מלטף לי את הגב.
אָנָא בְּלוּמֶה, חיה נוטפת שכמותך, אני אוהב לָךְ!
מתוך הגרזן הפורח, מבחר שירה גרמנית מודרנית, עורך ומתרגם שמעון זנדבק, כתר 1985
"לאָנָא בְּלוּמֶה" (מסביר זנדבנק בהקדמה), "הוא דוגמא מבריקה לשיר אהבה מודרניסטי, המבטא רגש אותנטי למרות הרתיעה הליצנית מפני הבאנאליות של הרגש."
בשבילי לאָנָא בְּלוּמֶה הוא הכלאה חד-פעמית של רגש ומשחק, מחשבה וצורה. מחלונותיו נשקפים נופים של מודרניזם ואבנגרד: גם אבנגרד היסטורי כמו דאדא (שוויטרס היה דאדאיסט), פוטוריזם וכן הלאה, וגם אבנגרד כמשל וכגישה. מתחשק לי להקדיש כמה פוסטים למה שאני רואה בו/דרכו/ממנו.
"כחול הוא צבע שערך הצהוב" (שורה 18) הוא הפוסט הראשון:
בשנה שבה למדתי אמנות בבצלאל הייתי חברה בקבוצת לימוד של שש סטודנטיות. נפגשנו כל יום ששי לשיעור בהנחיית זוג אמנים צעירים שבחרנו. התרגילים שעשינו לוּוו בהרצאות בינתחומיות. שם פגשתי לראשונה בג'ון קייג', ויטו אקונצ'י, ויטגנשטיין ואחרים. האיש שהרצה לנו על ויטגנשטיין (לצערי איני זוכרת את שמו) היה בוגר בצלאל שהמשיך ללימודי פילוסופיה. הוא דיבר על תורת הצבע של ויטגנשטיין: אין ולא יכול להיות, לפי טענתו של האחרון, לָבָן שקוף או כחול אדמדם.
באותה תקופה למדנו בשיעורי הרישום של יוסף הירש לצייר צבעים בשחור-לבן; כלומר, היינו "מציירים צבעים" בדיו שחור. זה היה אחד התרגילים המאתגרים בלמודי האמנות שלי. מצד אחד זה מופרך לגמרי (כמו הקטע שבו הברון מינכאוזן תופס בכתפיו שלו ומושה את עצמו מן הביצה), ומצד שני, כשלוקחים לך את הצבע עצמו, את כבר לא יכולה לתפוס אותו כמובן מאליו, את מוכרחה לברר לעצמך מה זה בעצם כחול, מהי "כְּחוּליוּת", מה זה אומר מעבר לעטיפה, האם אפשר לתרגם את זה, ואיך?
הירש היה מסתובב בינינו בזמן שרשמנו, מעקם את חוטמו בספקנות, או צוהל: "זה כחול פרוסי," הוא אמר פעם על רישום של איזה סטודנט. לא סתם כחול, אלא דווקא פרוסי. ובזמן שהנהנתי מתוך מאמץ לתפוס, להבין, כמעט פרצתי בצחוק; זר שהיה נכנס באותו רגע היה חושב שנקלע לחברת מטורפים או מסוממים. ולא יכולתי כמובן, שלא להבחין בדמיון לבגדי המלך החדשים…
ובכל מקרה, במסגרת אותם שיעורי צבע, הירש היה גם אומר מדי פעם "זה כחול כתמתם" וכן הלאה, ומוסיף עוד דרגת קושי למאמץ החושי-קונספטואלי. במשך כמה שבועות אינטנסיביים חשבנו כמעט רק על כחולים כתמתמים ושחורים לבנבנים וכולי.
ובחזרה לקבוצת הלימוד: ברגע שהמרצה שטח את טענותיו, מיד קפצנו כנשוכות נחש: "אבל הירש אמר…" הוא חייך במבוכה וסיפר לנו בתשובה את הסיפור הבא: גם הוא היה כמובן תלמידו של יוסף הירש (אם כי לא למד לצייר צבעים. אני זוכרת שפעם הגיעו בוגרים לשיעור ושאלו בקינאה: "למה אותנו לא לימדת את זה?" והירש נאנח ואמר "אבל אז לא ידעתי את זה…"). כמה חודשים קודם לכן הבחור פגש את הירש ברחוב וסיפר לו על ויטגנשטיין. הירש גילה עניין רב והזמין את הספר מגרמניה (בהיותו יקה היה נוח לו יותר לקרוא בגרמנית). אחר כך התראו עוד פעם פעמיים בידידות ובציפייה לספר, ואז יום אחד הירש בקושי בירך אותו לשלום. כשהבחור הזכיר את הספר, הירש רטן שויטגנשטיין הוא "טְרוֹטְל". כשהבחור שאל מה זה טרוטל, הוא נשלח בזעף למילון.
ובכן, "טרוטל" בתרגום לאנגלית הוא "נִינְקוֹמְפּוּמְפּ", שפירושו בדיוק כמו שזה נשמע – מטורלל רפה שכל, או כמו שאומר מישהו באחת מאגדות האחים גרים: "הנה עוד אחד בלי פתיל במנורה שלו…"
ורק בדרך אגב, כל מי שראה פעם אישה בחולצה רטובה יודע שיש דבר כזה, "לבן שקוף".
ובחזרה ל"כחול הוא צבע שערך הצהוב"; אפשר ללכת אל השירה והמטפורה: "הו, איך שבאת, כחול מרוב גן עדן", כתבה פעם אלזה לסקר שילר חביבתי. אבל אני חשבתי דווקא על אנדי וורהול.
בדיוק כמו שהקדמונים שאבו את השראתם האמנותית מן הטבע… כך אנחנו צריכים לשאוב את שלנו מהסביבה המתועשת שאנו יצרנו. (אנטוניו סאנט-אליה, 1914, מתוך הערך מודרניזם בויקפדיה).
ב-1967, כשוורהול יצר את התמונה בראש הפוסט, הדאדאיסט שוויטרס (1887-1948) כבר היה מזמן בין המתים. אבל אפשר לראות שבשביל וורהול "כחול הוא צבע שערך הצהוב" הוא כבר בגדר מובן מאליו.
לפרק הבא בסדרת אנא בלומה – הו אהובת עשרים ושבעת חושי
*
על יוסף הירש, או – עכשיו תשכחו הכל ותתחילו לרשום
*
עוד על צבעים כאן בבלוג:
פוגה לשוד יהלומים – על כלבי אשמורת של קוונטין טרנטינו
פוסט מקסים. תודה.
איכשהו נראה שלימודים בבצלאל היו פעם חוויה יותר מרגשת ומאתגרת.
מורה כמו יוסף הירש נראה לי כמו מתנה ענקית לכל מי שהספיק. (אני כבר לא הספקתי, אבל מה שכתבת מעורר הרבה מחשבה רעננה).
מרית,
ופול אלוארד כתב כבר ב-29
'האדמה כחולה כמו תפוז…'
La terre est bleue comme une orange
Jamais une erreur les mots ne mentent pas
Ils ne vous donnent plus à chanter
Au tour des baisers de s’entendre
Les fous et les amours
Elle sa bouche d’alliance
Tous les secrets tous les sourires
Et quels vêtements d’indulgence
À la croire toute nue.
'הצרעות פורחות ירוק…'
Les guêpes fleurissent vert
L’aube se passe autour du cou
Un collier de fenêtres
Des ailes couvrent les feuilles
Tu as toutes les joies solaires
Tout le soleil sur la terre
Sur les chemins de ta beauté.
וילדה קטנה קטנה אמרה פעם, כששאלתי אותה איזה צבע היא רואה כשהא עודמת עיניים: "שחר-אדמדמם". לדעתי הגדרה מעולה
שמעתי את חנה מרון קוראת את השיר הזה בערב שהוקדש לאנתולוגיית שירי אהבה שתרגם שמעון זנדבק. היא שיחקה עם השיר הזה בקולה, והסבירה -זה דאדא. זו היתה ההתקלות הראשונה שלי בשירה דאדאיסטית, אני אוהבת את זה, את הרעננות שבזה. טוב שיש שירי אהבה שמחים נטולי טרגיות ופאתוס, ואולי השיר נולד מתוך הצורך לשבור שיגרות לשון ולבטא אהבה בשפה חדשה, לא בנאלית, פלסטית מאד.
אבל
על מנת ששיר אהבה שכזה יוכל להתקיים כשיר אהבה, להיתפש על ידי הקוראים כשיר אהבה, הוא חייב להישען על מסורת של שירי אהבה 'מיושרים'. אי אפשר לפרק מוסכמה מבלי להסתמך עליה במידה רבה. לכן הדאדא הוא דיאלקטיקה שמרנית, בסך הכל, כי הוא לא יכול להתקיים בפני עצמו, אלא רק כציטוט עקום ומסולף של מה שקדם לו. ככה נדמה לי ואשמח לתיקון אם טעיתי.
הוי מרית,
שיר מצחיק מתוך אנתולוגיה בלתי נשכחת (בשנת 1986 הוציאה כתר באותו פורמט גם מבחר משירת וואלאס סטיבנס ומבחר משירת איציק מאנגער, כל אחד מופתי בפני עצמו)…
אני לא בטוח אם זה מודרניזם (אולי רק מבחינת התקופה, וגם לאלוורו דה-קמפוש, אחד מהתגלמויותיו של פסואה יש כמה השתוללויות דומות) וגם לא בכך שמדובר בדאדאיזם (על אף ששווייטרס היה דאדאיסט), זה סוג של מאניה סוריאליסטית-רוּחִית, צאצאית בלתי-חוקית של 'שירי גרדום' של כריסטיאן מורגרנשטרן, של יעקב ון-הודיס ושל הוגו פון הופמנסטאל, מכל אחד מהם משוקע כאן לא מעט… כולם ביחד, אני חושש, היו מורדי אור ברצינות-הדפרסיבית-תהומית של השירה הגרמנית אוסטרית, שידעה פחות מדיי הומור, ויותר מדיי מעגמת-העגמומיות והמדווים
(אני נורא אוהב את טראקל ואת לסקר-שילר, ויודע להעריך איכשהו את הלדרלין ורילקה ובכל זאת, אפילו למלאך המוות שלהם הם לא ציירו חיוך, וגם לא הצליחו לעשות לו קרניים בלי שהוא ישים לב. ואנחנו יודעים כבר ש'המוות הוא רב-אמן מגרמניה', אבל בלי חיוך וקרניים שעושים לו, מה הוא שווה).
[ותודה על עוד סיפור אגדי על יוסף הירש. ככל שאני קורא עליו יותר, כך אני מחבב אותו יותר].
השיר של קורט שוויטרס מצויין.
פורץ גדרות, מתריס ובעיקר מלא אהבה.
אני אוהב מאוד גם את העבודות שלו.
את אנדי וורהול אני אוהב פחות.
עוד לא פתרתי לעצמי למה.
אני מסכים עם מירי. כדי שאוואנגארד יוכל להתקיים הוא זקוק לקונבנציה. ללא קונבנציה לא יהיה לאנשיו מה לפרוץ. לכן האמנות והתרבות זקוקה ל"משמרים" ול"פורצים". ואלה תלויים באלה. והתרבות האנושית תלויה בשניהם.
ע',
כל זמן שהילדה האמורה לא מתגוררת בשדרות/עוטף עזה ושמראות השחר האדמדם שלה לא מלוות ברעש של טילים ומתחי ארטיליריה, זה בהחלט יפה וקסום (אחרת זה שונה בתכלית), אף שרציתי לשאול: אצלךָ לא רואים בשעת עצימה חזקה של העיניים כל מיני צורות גיאומטריות בלתי ידועות של אור חולפות? אנשים לא נוהגים לשאול שאלות כאלו. ודאי לא באינטרנט ובכל זאת תחת שיר עם 27 חושים, יוסף הירש ורישומיו, ובבלוג של מרית, זה נראה לי מתאים.
תמי, תודה. אני לא יודעת בקשר לבצלאל בכלל. היה לי מזל גדול שנקלעתי לקבוצת הלימוד הזאת, ויוסף הירש היה אחד ויחיד. הוא לימד רישום כאמצעי מחשבה, עד עכשיו אני ניזונה ממה שאגרתי אצלו. אחרי השנה הראשונה עזבתי את בצלאל (אני עוזבת סדרתית של מוסדות) אבל המשכתי לנסוע לשיעוריו עוד ארבע שנים. זמן אסטרונומי בקנה מידה שלי. אולי יום אחד אעזור כוח לכתוב עליו כמורה.
עמנואל, ברוך הבא! וזה מקסים "האדמה כחולה כמו תפוז" (אם כי זה נשמע כמו מאטיס יותר מאשר כמו וורהול 🙂
ע', זה היה בזמן שהיא אכלה פת שחרית (כלומר לחם שחור, כפי שהסביר ילד אחר)
מירי, נראה לי שכל שיר אהבה מתייחס ברצונו או שלא ברצונו למה שקדם לו. ובעצם כל יצירת אמנות.
המעשים הרדיקליים של סופי קאל למשל, לא היו רדיקליים לולא קדמו להם מימזיס וההפרדה בין חיים לאמנות. זה מוסיף כשיודעים את זה, אבל העבודות שלה מדברות גם באופן ישיר עם ועל החיים שלנו.
שוויטרס היה אמנם דאדאיסט אבל לאנא בלומה אינו שיר דאדא. הדאדאיסטים נגעלו מהשפה הצבועה והמתחסדת של הפוליטיקאים הגרמנים וניסו לחרב אותה באמצעות רגרסיה אינפנטילית. אנא בלומה שומר על רגש ומשמעות. זה בעצם שיר לירי שמשתמש בטכניקות דאדאיסטיות לשם הזרה ומשחק. הוא מרגש ומצחיק אותי גם היום. לא רק בגלל מה שכתבתי, הוא דוגר כאמור על הרבה ביצים יקרות, אבל על כך בפוסטים הבאים.
וברוכה השבה, 'תגעגעתי.
דודו,
לא יודע איך להגדיר זאת, אני רוצה שירה, לא רוצה קונוונציה של שירה.
אתה צודק שאוונגרד מטבע הגדרתו זקוק למחנה מאסף שמרני הימנו
אבל מי צריך אוונגרד, מי צריך שמרנים, מי צריך מחנאות, מי שחותר לכך שיאהב את אהובתו ב- 27 חושים ומתנהל בהתאם, לבסוף (גם אם רוב סובביו יחשבו שהוא מטורלל לגמריי) יאהבה במספר החושים האלו.
כחול הוא צבע שערהּ הצהוב. מה אוונגרדי כאן? הוא כחול ונובע כשמש.
(-:
היי שועי,
מבחינה רגשית אני מסכים איתך.
יחד עם זאת כדי שהכחול הוא צבע שערה הצהוב של קורט שוויטרס יצרום כהלכה, הוא חייב להישען על התחושה שמדובר ב'אפשרות בלתי אפשרית'. אחרת זה לא יהיה כל-כך יפה.
מרית, לא רק שהשיר הזה מתייחס למה שקדם לו, התכוונתי שלשיר הזה *אין פשר* ללא שירי אהבה אחרים, 'רגילים'. השיר כתוב בקוד של שירי אהבה, אבל טכניקת הקידוד שונה: זה קידוד כפול, קידוד על קידוד (בהנחה שכל שיר הוא קוד). כלומר היצירה הזאת היא גם ארספואטית כי היא מפרקת את המנגנון שמייצר שיר אהבה ומרכיבה אותו מחדש, אחרת לגמרי.
מירי,
אני לא בטוח אם אני מוזמן, ובכל זאת, השאלה היא האם זה כך? האם ספרוּת ויצירה, זקוקות לכל עוגני היציבוּת האלו, לממסדים, למבקרים, למי שינסו לקחת אינדיבידואל-יוצר ולמסמר אותו לחוג, תבנית, סטרוקטורות וכיו"ב?
למשל, משוררים עבריים בני המאה השביעית, ר' אלעזר הקליר ור' ינאי, יצרו שירה שהיא עד היום נחשבת כאילו נוצרה יש מאיין, כלומר היא נשענת על מדרשי אגדה, אבל יוצרת חרוזים בלתי אפשריים, בעברית אידיוסינקרטית, ומצלולים שאין להם אח ורע (אברהם אבן עזרא במאה השתים עשרה וחוגי ההשכלה באירופה במאה התשע עשרה שמו אותם ללעג בלתי מבוטל, משום שהם אינם עומדים בשום קונוונציה מוכרת). קמו להם חקיינים רבים (השירה הזאת נאמרת עד היום בבתי כנסת אשכנזיים לא מעטים– ונלמדת כשירה עברית קדומה באוניברסיטאות), אבל המקור הוא לעתים כה משונה, עש שהחיקויים הם באמת חיוורים לעומת המקור.
למשל:
אין מי יקרא בצדק
איש טוב נמשל כחדק
בקש רחמים בעד שחוקי הדק
בשום פנים אין בדק
קול כוחךָ להב חוצב
קצב טוב וחילופוֹ קוצב
רעיךָ דופקים בקול עצב
רצוֹת נדבתם ובקרבם התייצב
אוונגרד אינו בהכרח אוונגרד. לעתים נוצרות סוגות חדשות, התלויות באישיות יוצרת.
אין פשר? ודאי שיש פשר. כל אחד/ת צריך לתור את הפשר.
דודו, גם אני הרבה פחות אוהבת את וורהול. הוא טאפטי מדי. המכניות שלו היא טבעית מדי. אני מבינה ומרגישה אותו כאבן דרך, אבל אישית הוא לא נחוץ לי.
מירי, אני לא בטוחה שלשיר אין פשר בלי שירי אהבה. נדמה לי שדי בהכרות עם אהבה כדי להבין אותו. הוא אמנם קצת מוצפן, אבל זה תמיד מפתיע אותי כמה מעט צריך כדי להבין, די בהכרזה "אני אוהב את אנא בלומה" כדי לעגן את כל השאר, ויש בו הרבה יותר מזה. (כלומר כמו בעניין סופי קאל, אפשר לקרוא אותו דרך הקידוד הכפול, אבל אפשר גם באופן ישיר).
שועי, אצל אלזה לסקר שילר יש חיי פנטזיה ספק אירוטית ספק ילדותית, ומשהו בדמיון ובתום הצבעונין שלהם מפצה על החיוך החסר.
וזה יפה מה שאמרת. החזרת את היצירה לאנשים, אלה שקוראים אותה ואלה שכותבים, אבל לפעמים (כמו במקרה של שוויטרס) קשה להפריד בין המוזרות האישית וההתנגדות לקונבנציות. אולי היה לו פשוט מזל להיוולד בתקופה שמתאימה לו.
ו"כחול ונובע כשמש", כמובן (אבל איש טוב נמשל כחדק? :))
אנונימי, איזו מתנה יפה! תודה, תודה!
היי מרית, חוץ מזה אפשר לקרוא את זה גם כמו כחול (על שפת הים) הוא צבע שערך הצהוב. לא חייבים להלכד במלכודת הכחולה, תמיד אפשר גם אחרת (- :
אני דווקא הבנתי שהצהוב הוא העורך, והוא ערך את הכחול….
מרית, איש טוב נמשל כחדק, ניתן לבאר מילונית בשני אופנים דומים ומנוגדים: א. איש טוב נמשל כקוץ, כלומר אין מי שיקרא בצדק וגם האיש הטוב בבואו להתפלל למען הקהל הוא כמו קוץ, כלומר אין לדעת מה יעלה בגורל תפילתו.
ב. איש טוב נמשל כמי שמאגד ותופס את כל האחרים בתפילתו (זהו פיוט סליחות לר' אלעזר הקליר).
כמובן שניתן גם ללכת גם על אופציית איש הפיל של דיוויד לינץ'. איש הפיל היה איש טוב וטהור לב כזכור הנמשל כחדק (איי, איך בכיתי בסרט הזה בנעוריי, אולי כי הרגשתי קצת כאיש-הפיל השתולעל פלגי מים, באותה עת) (-:
אגב, לנסיון התגובה שלי למירי ודודו השחים כאן בפוליטיקה- החברתית של השירה, הייתי מעוניין לצרף כנספח, שיר שכתבתי בהיותי בן 10 בערך:
"לבן הוא צבעו של השלד
לבן הוא גם צבעהּ של אפריקה
ערש ילדוּתי"
בחיי, לא הכרתי אז לא שירה, לא נונסנס, לא הייקוּ
לא ידעתי שאני מורד באיזו קונבנציה, ודאי לא ידעתי טעמו של אוונגרד,
ולמותר לציין שלא נולדתי באפריקה
אבל היה אז רעב כבד באתיופיה וגלילותיה
והראו בטלויזיה במהדורות החדשות אתיופים מזי-רעב
וראיתי צורך להביע את עצמי בעניין
לכן, כחול הוא צבע שערך הצהוב אינו חייב להיות מרד, אלא סוג של מבע ישיר של מה שהנפש רואה לנכון. זה נכון לכל גיל. זה מה שעושה אמנוּת.
ודודו (על התגובה האחרונה), בחיי, אתה כל-כך לוינסיאני, עמנואל ושושני היו מאמצים אותך אל חיקם. (-:
איזה טיפש אני. מדובר בטעות הקלדה שלי שלקחה אתכם רחוק (אבל לא מדי). מה שהילדה אמרה שזה "שחור-אדמדם", שזה יותר רלוונטי לפוסט של מרית….
השאלה שלך, שועי, היא בדיוק מסוג השאלות שאף אחד לא אמור לשאול (כדי לא לגלות שהוא לא נורמלי??): כמובן שאני רואה צורות וצבעים ושטיחים. כשהייתי ילד יכולתי לשלוט בצבעי הרקע בגדול – לעבור מהצבהוב-אדם -לכחול-ירוק וכו. כשהייתי ממש קטן – נגיד בכיתה ב – כל השאלות האלה העסיקו אותי מאוד. הייתי שואל "את המבוגרים" אם אפשר לעשות סרט בצבעים שרואים בעיניים עצומות והם היו צוחקים עלי. אפשר? על זה הם לא ענו לי. גם העובדה שכשאנחנו (אני לפחות) מביטים אנחנו רואים את קצה האף אישם בתחתית שדה הראייה סיקרנה אותי, והוכיחה לי שסרטים אינם "אמיתיים" כי לא רואים בהם את קצה האף, וצל הגבות, והם בכלל מלבניים
היום אני מבוגר ונבון
דודו, אם יודעים קצת לנקד אז אי אפשר לברוח (וגם למה?)
אנונימי 🙂
שועי, לא נראה לי שהבנתי, אבל יש חן במסתורין.
וע' – שחור אדמדם זה עובר אצל ויטגנשטיין, זו לא סתירה כמו כחול כתמתם (שיוצרים ביחד חום לגמרי). ומכל המבוגרים הנבונים שאני מכירה אתה הכי ילד.
מרית, אם יודעים לנקד אי אפשר לקרוא חירות על הלוחות…
מרית,
כמו שכתב יוסף אלדרור בשיר ישן:
זה לבן על לבן
אני לא מובן
אני לא
דודו, אם צדק מאמר מסכת אבות 'חירות על הלוחות' היאך כתב רש"י בדבריו על דברים ל"ד,12: אשר שִבּרתָ: יישר כוחךָ ששברת'
(הפער האפשרי בין החירות האידיאית ובין חיי המעשה?)
בכל אופן תמיד היה נראה לי מאמר חז"ל: 'חירות על הלוחות' המצאה של מנחם בגין ערב הבחירות של שנת 1977 (-:
הבעיה (לא בעיה מבחינת בגין, בעיה שלי); ההיסטוריה מוכיחה כי על פי רוב: 'חירות על אלונקות'.
כמו שלימדונו בילדותינו: החופש הגדול יכול להימשך במקרה הטוב חודשיים.
דודו, שועי, אין לי מושג על מה אתם מדברים.
היי מרית,
בספר שמות לב כתוב: "והלוחות מעשה אלוהים המה והמכתב מכתב אלוהים הוא חרות על הלוחות", וחז"ל אומרים "אל תקרי 'חרות' אלא 'חירות'".
כלומר, כל עוד התנ"ך לא היה מנוקד אפשר היה לקרוא "חרות" כ"חירות". מרגע שהחל להיות מנוקד הניקוד כבר הכריע.
http://www.planetperplex.com/en/item295
דודו, חן חן. (האישה שעבדתי איתה פעם בסטמצקי, אישה מבוגרת עם קול בס היתה מרעימה עליהם בקולה ואומרת: "אל תהפנטו אותי!")
ע' 🙂
מרית,
לאור השתלשלות העניינים אני חייב לחזור לנסים קיוויתי
במאמרו המיתולוגי, שראוי לו לערך בכל אינצקלופדיה פילוסופית שמכבדת את עצה: "לצופים בשחור לבן הפועל תל אביב באדום"
אותו דבר שוויטרס במודולוציות קלות:
לצופים בצהוב, אנה-בלומה בכחול
(-:
צריך להיות: בכל אינציקלופדיה פילוסופית שמכבדת את עצמה
שועי, נכון, נסים קיוויתי זה בדיוק! יום אחד עוד אכתוב פוסט על שירים בלתי רצוניים (למרות שכמו שאומר הג'וק ב"אמורי אשיג אטוסה" – "לא בכוונה זה פשוט בכוונה אחרת").
אנונימוס, איפה אתה מוצא את כל הדברים המוזרים האלה?
חברתי נעמי יואלי טוענת בהצגתה "דודה פרידה, המוזיאון", שהמוזיאון צמח מקבינט הפלאות, ארון תצוגה עם כל מיני מוזרויות מהעולם שאנשים העמידו בבתיהם. ולך יש קבינט אינטרנטי.
וזה מאקט שדיוויד הוקני הכין לאופרה "התקדמות הקלשון" (נדמה לי שבעברית קראו לזה "ההולל") לסצנה של מכירה פומבית של פלאות כאלה http://farm3.static.flickr.com/2586/3936774832_2e4fb9ea52.jpg
האופרה לא קשורה למגרפה… 🙂 זה באמת "ההולל"
משהו מעט יותר עליז, אבל באותו הסגנון:
http://dev1.heimat.de/player/de_DE/32193/sul/?KeepThis=true&TB2_iframe=true&height=540&width=780
אכים פרייר עיצב.
אבל,
אני מעדיף באופן כללי שהנגר ינגר,
הגנן יגנן,
הצבעי יצבע,
הבשלן יבשל,
הזמר יזמר,
הבטלן יתבטל,
הנהג ינהג,
הרקדן ירקוד,
השחקן ישחק,
הצייר יצייר,
והמעצב יעצב.
הוקני הצייר היה צריך להמשיך לצייר ולהשאיר את הבמה לטובים ממנו.
רק לברגמן היה מותר לעשות הכל….
(חולי?) אני תמיד חשבתי שזאת המגרפה של השטן. מה, לא?
אכים פרייר מקסים. ראיתי פעם עיצוב שלו לטורנדוט שנספג לי ישר לנשמה.
ואני בדיוק ההפך ממך. מעדיפה שהגנן יבשל והרקדן יצייר. זאת הגילגי הפנימית שמסתייגת משאלות שהתשובות עליהן ידועות מראש 🙂
להוקני יש עבודות פחות ויותר יפות לבמה.
הכי יפה ללא ספק זה העיצוב שלו לזמיר של מלך סין (יום אחד אכתוב על זה).
הקלשון שלו קצת משעמם כשהוא נצמד לתחריטים של הוגרת'
http://www.shakespeares-sonnets.com/Rake101.htm
אבל כשהוא ממציא, כמו למשל בסצנת בית המשוגעים – הוא נפלא. משהו מזה רואים בקישור, בלי קשקושי הגרפיטי התחריטי על הקירות
הדאדאיזם בישר קדם-זמנו את הפוסטמודרניזם. השיר הזה הוא מעשה פירוק וצירוף שבועט ב"אמת" היחידה לכאורה, שהאישה היא אישה והאהבה היא אהבה. הוא הופך את שתיהן ל"פאזל" משחקי ומרכיב אותן מחדש כאילו היו חפצי משחק. האמת היחידה אפרופו הגישה הזו, היא שאין אמת. הכל משחקי וכל המשחק יותר הרי זה משובח.
מרית, כשתכתבי על שירים-בלתי-רצוניים (אני ממש ממש לא אוהב את השם הזה) תזמיני אותי. כתבתי על זה פעמיים, פעם ראשונה על שירת נהגי המוניות בירושלים:
כיווניים לצדק
אני ביסוד מתקדם ללחם
לוקח מקום לגרדום בארמון
ופעם שנייה על הכרוזים של יהודה דאי שרץ לכנסת. באחד מהם, תחת הכותרת "גלגולו של ג'יגולו לנביא" הוא פרש את חזונו:
ואראה את הירח אדום כדם
וכמו כן יש לפטור ממס הכנסה זוגות צעירים
אורי, אני דווקא מרגישה את האהבה. הפירוק הוא של הבנאליות (כמו שכתב זנדבק) לא של הרגש עצמו. הפירוק הוא מסכה. וגם – בזמן שהוא חותר כביכול מתחת לרגש הוא גם מלבה אותו בדרכו המפתיעה והקרירה. אבל על כך בקרוב, ברגע שאמצא חור בזמן לכתוב את הפוסט הבא.
עמוס, קודם כל אתה תמיד מוזמן, רק תבוא.
ואני לא חשבתי על שירים מסוג כזה. חשבתי על טקסטים תקניים, ענייניים והומוגניים בהקשר המקורי. כמו המילים האלמותיות של ניסים קיויתי. וכמו ההוראות לנהגים (עד היום?) בכניסה לישובי ספר, שהפכו לטקסט סמלי כשהולחנו:
עצור
כבה את האורות החיצוניים
הדלק את האורות הפנימיים
הזדהה
דיון מרתק. הועלו צבעים, הרבה אמנות (בעיקר שירה), קצת ויטגנשטיין – מה לגבי ג'ספר ג'ונס? אני (כמו רבים אחרים) מוצאת שהעיסוק שלו בצבעים מערער על יסודות הציור, דרך הכלים של הציור. מעניין אותי מה אתם חושבים..
אלה, ברוכה הבאה לכאן! ולמה את חושבת ככה? בעיני ג'ונס הוא לא על צבעים, אלא על צמצום הרווח בין המקור ליצירה. כתבתי על זה קצת בפוסט "על העולם העצוב והבלוי והמתעתע והמשובש והמצולק והמגובב והעתידני והמואר והמלא יופי של יורם קופרמינץ" http://wp.me/pSKif-hQk
ובעצם, במחשבה נוספת, גם בעניין הצבעים, ג'ונס הוא מאד קונספטואלי (נגיד ההפך מואן גוך החושני). וצבע, אצלי לפחות, זה על רגש. אולי בגלל זה לא ספרתי אותו. אבל יש על מה לדבר.
[…] משאלת הצבע – האם דם ירוק עדיין נחשב לדם, האם דם סמיך מ(צבעי) מים? […]
אני דווקא חושבת שהשיר הזה הוא מעין הדגמה או ייצוג מושלם של שירי אהבה ולא שבירה שלהם. הרי בכל שיר אהבה או שיר בכלל קיים מוטיב של משחק. בגלל זה מוחקים ומבליטים, ומחליפים דבר אחד בדבר אחר או בקיצור מתחפשים.
יש משהו בנדיבות הפראית של השיר הזה, שכמו מסמל את המשחקיות של המטאפורה. כאילו המטאפרות הן תמיד תלבושות או צעצועים, מעין ניסיון להעניק מתנות לעצמך או לאוהבה.. בהרבה שירי אהבה יש את הגודש הזה גם בשירים פחות משחקיים.
בכל מקרה אני מאוד שמחה שהכרתי אותו. עכשיו אני מאוהבת בשיר הזה בעצמי.
שירה, נדיבות פראית, בדיוק! וברור שזה שיר אהבה נפלא, רק שהוא מתרחק מאור הירח ומאנחות כמו מאש. הוא לא בוכה שהלב שלו נשבר, הוא שובר אותו בכוונה כדי לשחק בחתיכות. וכיף שהתאהבת. זו אחת הסיבות שאני כותבת.
אני קוראת בבלוג שלך כבר שנה. מאוד קשה לי להגיב ולכתוב בכלל, אבל אני רוצה להגיד לך שגם אם קשה לי לנסח את זה במילים ולהגיד בדיוק מה אני מקבלת כאן, הדרך שבה את רואה אמנות מאוד משפיעה עליי. הרבה דברים כבר נכנסו לי למחזור הדם.
תודה לך.
נפלא ומשמח. תודה שכתבת.