לפני שנה, בפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון בובות בירושלים, הושק הספרחפץ לב – יסודות תיאטרון הבובות האמנותי שכתבתי עם רוני מוסנזון נלקן. ההשקה היתה מחווה לאגדת היפהפייה הנרדמת. במעשייה המקורית הוזמנו שתים עשרה פיות לברך את התינוקת. הסרוויס לא הספיק לפיה השלוש עשרה, וכך התחילו הצרות.
להשקת הספר הוזמנו שתים עשרה פיות, כלומר אמני בובות מהארץ ומחו"ל. הם ישבו סביב שולחן ארוך של ליל סדר ובמקום ברכה – כל אחד מהם הציג "מופע צלחת", כלומר מופע שאורכו לא עולה על שלוש דקות באזור הצלחת שלו.
הפיה האחרונה היתה הדס עפרת. נער שליח הביא לו צידנית שממנה בקעו פעימות לב, ואמנם היה בה לב אנטומי ענקי יצוק משוקולד (כלומר "חפץ-לב"' פשוטו כמשמעו). הדס ניסה לבתר את הלב בעזרת מערכת נוצצת של סכיני חדר ניתוח (על מנת לכבד את הפיות). בחזרות זה הלך בקלות, אבל מיזוג האוויר של התיאטרון הקפיא את השוקולד, והדס נאבק והזיע וחצב ממנו רסיסים בעמל רב. רגעי אמת כאלו שבהם האמן מתמודד עם תקלה לא צפויה יקרים ללבי מאד. הם הופכים את העבודה ליותר חיה וחד-פעמית.
הפיה הרעה אגב, היתה יוסף שנעלב, קילל את הספר ואחר כך חזר בו והמריא מן האולם על צלחת מעופפת וכל הקהל אחריו.
גם אני הייתי בין שתים עשרה הפיות, ושלוש הדקות שלי כללו סיפור, הרצאה, ומיצג.
הסיפור היה של האמנית סופי קאל. ב"הרצאה" ניתחתי אותו כתיאטרון בובות אמנותי על פי "חפץ לב". זה נעשה בחיוך אבל גם בכובד ראש. כי תיאטרון הבובות שבו עוסק הספר הוא האמנות הכי נסיונית ובינתחומית.
בתמונה למעלה: הדס עפרת במיצג האדם הצוחק שגם אותו הסברנו בספר כתיאטרון בובות אמנותי. האיור של בתיה קולטון, מתוך "חפץ לב, יסודות תיאטרון הבובות האמנותי".
לכבוד הפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון בובות שנפתח היום בירושלים, אני מביאה את הסיפור, ההרצאה והמיצג.
הסיפור הוא של האמנית סופי קאל והוא נקרא "הדלי":
בפנטזיות שלי אני גבר. גרג קלט את זה מיד. אולי משום כך הזמין אותי יום אחד, להשתין בשבילו. זה הפך לטקס. הייתי נעמדת מאחוריו, מגששת ופותחת את מכנסיו, אוחזת בזין שלו ומכוונת כמיטב יכולתי. ואז, לאחר הניעור המסורתי, הייתי מחזירה אותו למקום וסוגרת את החנות. זמן קצר לאחר שנפרדנו, בקשתי מגרג תמונה של הטקס הזה, למזכרת. הוא הסכים. וכך, בִּסטודיו בברוקלין, השתנתי בשבילו בדלי פלסטיק אל מול מצלמה. זה היה התירוץ שלי לשים את ידי על אבר המין שלו בפעם האחרונה. באותו ערב הסכמתי לגירושין.
ועכשיו לניתוח הסיפור לפי העקרונות שהצגנו בספר.
ארבע הערות:
- זה סיפור על תיאטרון בובות. גרג הוא בובה מודרנית. סופי המפעילה "משאילה" לו את ידיה. בספר אנחנו מדברות בין השאר, על האנטומיה החדשה הנוצרת מן הצירוף בין אברים אנושיים לבובתיים. במקרה של סופי וגרג מדובר באסומבלאז' של אברי גבר ואישה, שהופך אותם, על פי האידאל התנ"כי, ל"בשר אחד".
- לגבי "הניעור המסורתי" (של הזין בסוף ההשתנה): הבובנאי הרוסי סרגיי אוברזצוב אמר פעם שאיש לא יתרגש משחקן שמושך בקצות מכנסיו לפני שהוא מתיישב, אבל בובה המבצעת אותה פעולה בדיוק יכולה לזכות במחיאות כפיים…
- המפעיל אמנם מפעיל את הבובה, אבל גם הבובה מפעילה את המפעיל. הבובה היא כלי, שדרכו הוא מתחבר לחלקים סמויים באישיותו. בובת גרג מאפשרת לסופי המפעילה לממש את הצד הגברי שלה.
- הדלי הזה הוא "חפץ – לב".
והמיצג: אישה, מגזרת נייר בצורת איש, מים, קשית, דלי (כיוון שאין תמונות מהאירוע אילתרתי שחזור ביתי בחדר האמבטיה. אופן ההפעלה: מלאי פיך מים והשפריצי אותם דרך הקשית.)
והערה חמישית ואחרונה: המיצג הוא מחווה לסיפור, אבל אם נחזור ל"חפץ לב" אני פשוט יוצרת ומפעילה "בובה של פעולה אחת". (ראו עמ' 57 בספר)
מראי מקום נוספים: הערה ראשונה עיינו עמ' 38, הערה שניה עיינו עמ' 211, הערה שלישית עיינו עמ' 140
למטה קליפ של סעודת הפיות (שמדלג באלגנטיות על נפתוליו של הדס. ובכל זאת – טעימה)
לדברים היפים במיוחד שכתב שועי רז על הספר
האדם הצוחק, תיאטרון בובות או מיצג
סיפורים נוספים של סופי קאל באתר:
חלומה של נערה (הקינוח)
שני סיפורים על מוות (טלסטר, הסדין)
בנאלי, רדיקלי, או טרגי, שני סיפורי כלולות של סופי קאל (שמלת הכלולות, החתונה החלומית)
סופי קאל, וודו וחפצי מעבר (העניבה)
"הדלי" היה הסיפור הראשון של סופי קאל שתרגמתי
והוא פורסם לראשונה בפוסט בפנטזיות שלי אני גבר
עיר-האושר 
או סופי..או סופיסופי. תודה שוב על התרגומים 🙂
האם קראת את הספרון 'האורח המסתורי' מאת גרגואר בוייה? בוייה היה בן זוגה של קאל ובין היתר הוא מספר בממואר החינני הזה (שאני תרגמתי לעברית) את סיפור פגישתו איתה.
אני חושבת שתהני ממנו.
מקסים וגם מצחיק ומענג. סופי קאל היא אחת הנשים היותר מעוררות השראה, ואני שמחה לראות שגם בך היא מעוררת מהומות דומות. יופי של פוסט.
מרית יקרה,
אם זכור לי, הייתי שם בקהל. היה כיף גדול. צחוק כזה לא צוחקים בכל יום.
אפילו השתכנעתי שיוסף מדובב את רוני לפעמים (-:
מאחר ולא רק יוסף לא הוזמן לערב המדובר, גם אני לא הוזמנתי, וזה מה זה מעצבן אותי. בעיקר לאחר ששועי כותב שהיה כיף גדול וצחוק כזה לא צוחקים בכל יום.
ואני אוהב לצחוק. מאוד. רק שעכשיו התפרים עוד כואבים לי (אני יודע שתפרים לא כואבים) והרופא לא מרשה לי להשתעל, אז על צחוק אין על מה לדבר בכלל.
נותר לי רק לדמיין את הצגת הפיות שהחמצתי. אני אוהב את הרעיון שכל פיה קיבלה שלוש דקות, ואהבתי מאוד את הסיפור של סופי קאל. הוא כזה מיניאטורי, באופן שהוא "מכיל יקום בתוך גרגר של חול" .
קלוד לוי שטראוס כתב פעם שאנו חווים חוויה אסתטית כאשר אנו פוגשים במיניאטוריזציה (הזערה) של מעשה הבריאה. לוי שטראוס מביא כדוגמה את 'בריאת העולם' של מיכלאנג'לו מהתיקרה העצומה בקפלה הסיסטינית.
זה בתחילה לי ניראה מוזר, אך כשאתה משווה את התיקרה לבריאת העולם המקורית אתה מבין את הראש של קלוד לוי שטראוס (ונדמה לי שגם ויליאם סארויאן אמר משהו דומה ב"קומדיה האנושית" הזעירה והמופלאה שלו).
בתקופה שבה העין האנושית מתרשמת רק מהעצום והגרנדיוזי, הסיפור הקצר
של סופי קאל משיב את הכבוד לגודלו האמיתי של האנושי.
תודה, חלי!
אביגיל, לא קראתי ולא שמעתי. אחפש. תודה, וברוכה הבאה.
דפנה, יצר המשחק חסר הגבולות שלה פשוט מדבק. ותודה רבה!
שועי, גם לי זכור משהו כזה. לא בכל יום מתכנסות שלוש עשרה פיות שלאחת מהן קוראים יוסף 🙂
דודו, תפרים כואבים, אל תאמין לרופא. ואני מכירה פצוע בטן מיום כיפור שהתפקע מצחוק פשוטו כמשמעו כשהגשש החיוור באו לבית החולים, אז תיזהר. ואף פעם לא הבנתי את ההתפעלות מציוריו של מיכלאנג'לו. ראשית לצבעים שלו אין שום טעם, הם לגמרי תפלים, ושנית הנושא של כל הציורים שלו הוא שרירים, וזה פשוט לא עושה לי את זה. אבל בסיפור של סופי קאל באמת יש מן הבריאה, היא כאילו עוקפת (או עושה משהו אחר – חסרה לי המילה המדויקת) את ניתוח ההפרדה בין אדם לחווה.
והחלמה שלמה!
מרית,
זה כמובן, לא בהכרח עניין מגדרי:
'כּוּלנוּ משתינים בקיר
שלוליות חלוֹם'
(יחיאל חזק, מתוך: 'ראיתי את השער', בגידה: שירים, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל-אביב 1982, עמ' 43)
להיות גבר זה חופש, זה עוז. זו שמחה. זו חייתיות. להיות גבר זה משהו שעושים בחושך כשאף אחד לא מסתכל ואז שוב מגלים (אני מגלה) שיש גם וגם בפנים, ושהשחרור של הגבר הפנימי עושה את האשה, פנימית וחיצונית כאחד, מאושרת ושלמה לאללה.
איך שימחת אותי עם הפוסט הזה.
רוני, נשמע שאת מדברת מנסיון 🙂
השמחה מדבקת, תודה!
ככה נראה הבוקר שלי, מהרגע שהגעתי למחשב.
קודם זה:
ועכשיו סופי קאל בתיווך מרית בן ישראל
אני חושבת שאני מצויידת היטב ליום מחוץ לבית. העולם הוא הרפתקן שמח. תודה.
נשמע אירוע מרתק. עושה הרבה מחשבות, מה שכתבת, ואני כרגיל חושבת על התבנית הגדולה של היצירה שלכם, מה שאני קוראת "הבבושקה המכילה", איך מיצג הוא בו בזמן מכילה ומפרקת. היפהפייה הנרדמת גם במחשבות שלי. פששש, פתאום אני קוראת מחדש את המלה "יפהפייה" – יפה פיה – כמו תמונת מראה של הפיה הרעה (המכוערת, מן הסתם). והנה לינק לשיר שכתבתי לא מזמן, על הפיה הזאת, שלבי יוצא אליה:
http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=395863&blogcode=11932421
מיטל, זה באמת שימח אותך הסרטון ההוא? כלומר מעבר לחן ולדיוק הוא די מדכדך. בייחוד הסוף, לא?
ותודה תודה 🙂
רחל – איך מיצג מכילה ומפרקת?
ובאשר לפיה הרעה – מזכיר לי מאמר שקראתי פעם בכתב העת הפמיניסטי הנכחד "נוגה", בזכות האחיות הרעות של סינדרלה, שגם הן רצו להתחתן עם נסיך, אז מה אם היו להן רגליים גדולות. ונדמה לי שהרגליים הגדולות פורשו שם כרצון ללכת על רגליהן שלהן (כלומר בדרכן שלהן) במקום להנשא על כפיים בדרכו של הנסיך.
זה נכתב תחת רושם ההשקה המכושפת שלכם. אבל גם ממיצגים אחרים שאני זוכרת. יש למיצגים איכות כזאת, אירוע פרגמנטלי שמתרחש בכל זאת תחת כותרת אחת, זה הרי לא "הצגה" במובן המסורתי, עם אשליות עגולות וקיר רביעי, מיצג הוא השירה של התיאטרון במובן הזה, ארס-פואטי בעצם טבעו, מפרק את השפה, ובכל זאת אוחז בתחביר שמיוחד לו. במובן הזה מיצג מכתיב, אונס, סוג מאוד מסוים של צפייה – נוכחת אבל לא מתמסרת. הצופה מוכרח להשלים את החללים שבין הפרגמנטים, וברוב המיצגים הוא עושה את זה בעצם נוכחותו. נשארתי עם התיאור שלך של הדס, הרי הוא חוצב מטאפורה, הצופה בו נוכח בו בזמן בכמה מישורים, גם של השכל, האינטלקט, האסוציאציות התרבותיות, וגם של האקטינג עצמו, המזיע, המרסס, וגם של האשליה, החלל-המקודש-בכל-זאת. וככה מן הסתם היו גם העשר דקות שלך, עירוב בלתי אפשרי ובהכרח אפשרי של נוכחות והעדר נוכחות, של אסיפות והתפזרות.
ובקשר לסינדרלה, צחקתי. הפרשנות הזאת (אני צריכה לקרוא את המאמר כולו, אבל בינתיים ככה, מהמותן) מגויסת לגמרי. אני גם הפעם הייתי חושבת על האיבר המנותק – כמו האוזן הוואן-גוכי, ככה הרגל הסינדרלית, הנעל שנועדה להתנפץ, כלומר הייתי חושבת על סינדרלה כהולכת-בתוך-חלום שבו שוב מולכים הדאוס-אקס-מכינות למיניהם, ועל רגלי העולם הער, המטריאליסטי, התובעני, של האחיות החורגות, שאין לו כניסה למרחב החלומי.