נושאי האוזן

ידידי היקר שועי רז, כתב פוסט  לכבוד יום מותו המאה ועשרים של ואן גוך. ובין השאר הביא את שירו של שלמה אבַיוּ על אוזנו הכרותה של ואן גוך:

 

אני זוכר בּרוּר את המעמד: ירושלים, שנוֹת

השִשים, ראשית השִבעים, מול עֵינֵי רוּחי

שתי תמונות על מאזניים מתחרות על זהוּתי.

 

הראשונה: הלוָיה הדוּרה של הרב חיים פָּלָצִ'י

ב-1868. 72 אברכיו צועדים עם כּריוֹת בידיהם

על כל כּרית, כּרוּך בִּקלף – אחד מִסִּפרֵי הרב.

 

התמונה השניה, עשרים שנה אחר-כך: האֹזֵן

הכרוּתה, מרֻבֶּבֶת הדם, של וינסנט ואן גוך.

יַבּשוֹת, עולמות מנֻגדים, שתי תרבֻּויות נִצּוֹת.

 

לא היה לי ספק, ספרֵי הרב קשוּרים בעבָרִי  

אמוּר היתי להזדהוֹת עמָּם, לראוֹתָם כשֶלִי.

בספרֵי עולם אבותַי צרוּרוֹת תשובות למכביר,

 

ואולם… לא על שאלותַי. את הכף הכריעה אֹזן,

מיֻתּמת של מרטִיר אמנוּת מיֻסָּר, שחזוֹנוֹ הֶחְתִּים

את יומי ומְחָרִי, מהירה וגורלית היתה החלטתי.  

 

יש קסם חגיגי בתהלוכת הלוויה, במנִיה השלווה והדקדקנית של האברכים (72), בכובד הראש הקצת קומי של השכפול, ושל הספרים הנישאים על כריות. הייתי יכולה ליהנות מהתמונה לולא צעד לו בעקבותיה המשורר עם האוזן הכרותה של ואן גוך. ואל תגידו שאין כרית, יש רק אוזן מרובבת בדם – השיר הוא הכרית, המשורר מניח עליו את האוזן וחולף על פנינו במין תהלוכה נידחת של איש אחד. משורר, אמן.  

אבַיוּ בוחר כביכול באובדן ובבדידות על פני התשובות הקיבוציות של התורה. אבל אם הוא היה נושא את עיניו לרגע הוא היה מגלה שהוא לא לבד; המוני יוצרים צועדים מלפניו ומאחוריו ומשני צדדיו וכל אחד מהם נושא על כרית את האוזן של ואן גוך, כלומר של עצמו. וגם האובדן אינו בדיוק אובדן, אלא מפתח קסם ליצירה. כמו בסיפור "שבעת העורבים" של האחים גרים, שבו חותכת הגיבורה את אצבעה ומשתמשת בה כמפתח להר הזכוכית שבו כלואים אחיה המכושפים. למה היא צריכה לחתוך את האצבע? בגלל הקורבנוּת, בגלל הזיקה בין הסבל לתמורה.

הזיקה הזאת אינה רשומה על שמו ואן גוך, היא קיימת במעשיות ובדתות מאז ומעולם. אבל ואן גוך, שלא ברצונו, מגלם את הוורסיה האמנותית רבת עוצמה; האוזן שלו היא המודל לעיסקה עם השטן שנערכת בחדרי החדרים של הלב: אתה תיתן לי הישג אמנותי ובתמורה אשלם בכאב, שיגעון ומוות. אני מכירה יותר מדי אנשים שמגַדלים את הפצעים שלהם כדי להזין את האמנות, כאילו שאין מספיק כאב בעולם, שצריך לגדל אותו בחממה.

לפני שמונה שנים בערך, במהלך טיפול בדמיון מודרך, היה רגע שבו התבקשתי לוותר על הכאב. המטפלת הביטה בי בהתרסה מסוימת של מי שכבר פגש כמה יוצרים ויודע במה מדובר. לא היססתי לרגע; האוזן שלי, הרגישה לאיומים, קלטה את האיום הסמוי: אם תחזירי את הכאב, ניקח לך את הכתיבה… זה הספיק. לא מוכנה לחיות תחת איום, לא מאמינה בקורבנוּת ובפיתוייה העקומים, לא סובלת את הפטישיזם של האוזן הכרותה (שאבַיוּ הוא כאמור, רק אחד מנושאיה הצלולים), לא משמרת כאב ולא מציגה אותו על כרית.

ובלי לבטל את האלכימיה שכורכת כאב ביצירה, הקשר אינו פשוט וישיר כל כך; לא לפום צערא אגרא וגם משמחה אפשר ליצור. ההכלאות בין רגשות לרגישויות לצורות, לצלילים, לצבעים, הן פחות צפויות מהקלישאות. וגם הוויתור אגב, אינו בדיוק מה שחושבים. לא שוכחים שום דבר. איך אפשר? אין קסם שיכול להעלים כאב. זו תנועה אחרת של הנפש, לא ויתור על הכאב כמו על התלות בו, על ההזדהות איתו.
(ואגב – שמונה שנים אחרי, זה מתגלה כאיום סרק. הוויתור לא פגע ביצירתיות, להפך, הוא שיחרר תקיעויות.)

וכל מה שכתבתי לא קשור כמובן לַציורים. ואן גוך הוא הצייר האהוב עלי ביותר מלבד ג'יוטו. אלזה לסקר שילר כתבה פעם: "הו איך שבאת, כחול מרוב גן עדן". ואצל ואן גוך זה משהו כזה, אבל קודם כל בצהוב. וגם בצבעים אחרים. בדרך כלל אני מעדיפה רפרודוקציות על הדבר האמיתי (הנוחות, הפרטיות, הקירבה, מפצים על הירידה באיכות, שאותה למדתי לתקן בדמיון). ואן גוך הוא בין החריגים הספורים. אי אפשר לנחש את הפער.

 

עוד באותו עניין –

על הקשר בין סבל לאמנות – חבל טבור מזהב – על המלך הצעיר של אוסקר ויילד

סבל על כרית, הגירסה הלאומית: צדיקים אינם מאמינים בדם

 והבמאי היפני קוראסווה אינו נמנה על נושאי האוזן, כפי שאפשר ללמוד מחלומותיו על ואן גוך –  קורסאווה חולם על ואן גוך