ידידי היקר שועי רז, כתב פוסט לכבוד יום מותו המאה ועשרים של ואן גוך. ובין השאר הביא את שירו של שלמה אבַיוּ על אוזנו הכרותה של ואן גוך:
אני זוכר בּרוּר את המעמד: ירושלים, שנוֹת
השִשים, ראשית השִבעים, מול עֵינֵי רוּחי
שתי תמונות על מאזניים מתחרות על זהוּתי.
הראשונה: הלוָיה הדוּרה של הרב חיים פָּלָצִ'י
ב-1868. 72 אברכיו צועדים עם כּריוֹת בידיהם
על כל כּרית, כּרוּך בִּקלף – אחד מִסִּפרֵי הרב.
התמונה השניה, עשרים שנה אחר-כך: האֹזֵן
הכרוּתה, מרֻבֶּבֶת הדם, של וינסנט ואן גוך.
יַבּשוֹת, עולמות מנֻגדים, שתי תרבֻּויות נִצּוֹת.
לא היה לי ספק, ספרֵי הרב קשוּרים בעבָרִי
אמוּר היתי להזדהוֹת עמָּם, לראוֹתָם כשֶלִי.
בספרֵי עולם אבותַי צרוּרוֹת תשובות למכביר,
ואולם… לא על שאלותַי. את הכף הכריעה אֹזן,
מיֻתּמת של מרטִיר אמנוּת מיֻסָּר, שחזוֹנוֹ הֶחְתִּים
את יומי ומְחָרִי, מהירה וגורלית היתה החלטתי.
יש קסם חגיגי בתהלוכת הלוויה, במנִיה השלווה והדקדקנית של האברכים (72), בכובד הראש הקצת קומי של השכפול, ושל הספרים הנישאים על כריות. הייתי יכולה ליהנות מהתמונה לולא צעד לו בעקבותיה המשורר עם האוזן הכרותה של ואן גוך. ואל תגידו שאין כרית, יש רק אוזן מרובבת בדם – השיר הוא הכרית, המשורר מניח עליו את האוזן וחולף על פנינו במין תהלוכה נידחת של איש אחד. משורר, אמן.
אבַיוּ בוחר כביכול באובדן ובבדידות על פני התשובות הקיבוציות של התורה. אבל אם הוא היה נושא את עיניו לרגע הוא היה מגלה שהוא לא לבד; המוני יוצרים צועדים מלפניו ומאחוריו ומשני צדדיו וכל אחד מהם נושא על כרית את האוזן של ואן גוך, כלומר של עצמו. וגם האובדן אינו בדיוק אובדן, אלא מפתח קסם ליצירה. כמו בסיפור "שבעת העורבים" של האחים גרים, שבו חותכת הגיבורה את אצבעה ומשתמשת בה כמפתח להר הזכוכית שבו כלואים אחיה המכושפים. למה היא צריכה לחתוך את האצבע? בגלל הקורבנוּת, בגלל הזיקה בין הסבל לתמורה.
הזיקה הזאת אינה רשומה על שמו ואן גוך, היא קיימת במעשיות ובדתות מאז ומעולם. אבל ואן גוך, שלא ברצונו, מגלם את הוורסיה האמנותית רבת עוצמה; האוזן שלו היא המודל לעיסקה עם השטן שנערכת בחדרי החדרים של הלב: אתה תיתן לי הישג אמנותי ובתמורה אשלם בכאב, שיגעון ומוות. אני מכירה יותר מדי אנשים שמגַדלים את הפצעים שלהם כדי להזין את האמנות, כאילו שאין מספיק כאב בעולם, שצריך לגדל אותו בחממה.
לפני שמונה שנים בערך, במהלך טיפול בדמיון מודרך, היה רגע שבו התבקשתי לוותר על הכאב. המטפלת הביטה בי בהתרסה מסוימת של מי שכבר פגש כמה יוצרים ויודע במה מדובר. לא היססתי לרגע; האוזן שלי, הרגישה לאיומים, קלטה את האיום הסמוי: אם תחזירי את הכאב, ניקח לך את הכתיבה… זה הספיק. לא מוכנה לחיות תחת איום, לא מאמינה בקורבנוּת ובפיתוייה העקומים, לא סובלת את הפטישיזם של האוזן הכרותה (שאבַיוּ הוא כאמור, רק אחד מנושאיה הצלולים), לא משמרת כאב ולא מציגה אותו על כרית.
ובלי לבטל את האלכימיה שכורכת כאב ביצירה, הקשר אינו פשוט וישיר כל כך; לא לפום צערא אגרא וגם משמחה אפשר ליצור. ההכלאות בין רגשות לרגישויות לצורות, לצלילים, לצבעים, הן פחות צפויות מהקלישאות. וגם הוויתור אגב, אינו בדיוק מה שחושבים. לא שוכחים שום דבר. איך אפשר? אין קסם שיכול להעלים כאב. זו תנועה אחרת של הנפש, לא ויתור על הכאב כמו על התלות בו, על ההזדהות איתו.
(ואגב – שמונה שנים אחרי, זה מתגלה כאיום סרק. הוויתור לא פגע ביצירתיות, להפך, הוא שיחרר תקיעויות.)
וכל מה שכתבתי לא קשור כמובן לַציורים. ואן גוך הוא הצייר האהוב עלי ביותר מלבד ג'יוטו. אלזה לסקר שילר כתבה פעם: "הו איך שבאת, כחול מרוב גן עדן". ואצל ואן גוך זה משהו כזה, אבל קודם כל בצהוב. וגם בצבעים אחרים. בדרך כלל אני מעדיפה רפרודוקציות על הדבר האמיתי (הנוחות, הפרטיות, הקירבה, מפצים על הירידה באיכות, שאותה למדתי לתקן בדמיון). ואן גוך הוא בין החריגים הספורים. אי אפשר לנחש את הפער.
עוד באותו עניין –
על הקשר בין סבל לאמנות – חבל טבור מזהב – על המלך הצעיר של אוסקר ויילד
סבל על כרית, הגירסה הלאומית: צדיקים אינם מאמינים בדם
והבמאי היפני קוראסווה אינו נמנה על נושאי האוזן, כפי שאפשר ללמוד מחלומותיו על ואן גוך – קורסאווה חולם על ואן גוך
היי מרית, לפעמים אני מזכיר לעצמי חיפושית המגלגלת כדור של זבל, מין סוג של חרפושית (שבילדותי האמנתי שהיא שילוב מנצח של חרא וחיפושית). וכך אני מגלגל מפוסט לפוסט את השאלה ששאלת אותי לגבי שוורצקוגלר והיא תלויה מעל לראשי כמו החרב של דמוקלס.
והנה באופן מדויק ביותר הגדרת ברשומה 'נושאי האוזן' את הבעיה שיש לי עם רודולף שוורצקוגלר:
"הזיקה הזאת אינה רשומה על שמו ואן גוך, היא קיימת במעשיות ובדתות מאז ומעולם.
אבל ואן גוך, שלא ברצונו, מגלם את הוורסיה האמנותית רבת עוצמה; האוזן שלו היא המודל לעיסקה עם השטן שנערכת בחדרי החדרים של הלב: אתה תיתן לי הישג אמנותי ובתמורה אשלם בכאב, שיגעון ומוות. אני מכירה יותר מדי אנשים שמגַדלים את הפצעים שלהם כדי להזין את האמנות, כאילו שאין מספיק כאב בעולם, שצריך לגדל אותו בחממה".
כמה נכון. מרית. כאשר האמן הופך את גופו לאובייקט הוא אומר משהו לעולם על העולם. כאשר רודולף שוורצקוגלר מסרס את עצמו הוא כורת ברית עם השתן. בניגוד למה שאת חושבת, אני לא מזדהה עם שוורצקוגלר, הוא דוחה אותי. אני לא באמת מאמין לו.
ישנו הבדל עצום בין ון גוך לבין מי שמבקש להשתמש לו באוזן. כמו ההבדל שבין הטאג' מהאל לחיקויים שלו מפלסטיק במסה של סלמן רושדי על היופי.
כאשר אנשים כמו שוורצקוגלר מגדלים את הפצעים שלהם כדי להזין את האמנות הם כבר לא עוסקים בכאב העולם. באופן מאוד לא פרופורציונלי הם הופכים את עצמם ל"כאב העולם" וע"י כך הם נעשים חשובים יותר מהכאב של העולם. במקום הזה הם דוחים אותי (אלא אם כן מדובר בפרודיה המופלאה של צ'ארלי צ'אפלין על הפיהרר שמשחק בעולם כמו בכדור בסרט 'הדיקטטור הגדול').
בסופו של דבר נדמה לי שההבדל המהותי בין ון גוך לכל תהלוכת 'נושאי האוזן' נמצא בדבריו של קליפורד גירץ על המכשפה מבאלי. המכשפה מבאלי היא מהות כל כך טוטאלית משום שהיא מסמלת את הפחד וגם מפחידה בעת ובעונה אחת. היא כל כך ברורה עד שאי אפשר להפריד אצלה בין התוכן להקשר.
וכזהו לטעמי ון גוך.
דודו, אין לי שום טענה נגד ואן גוך. הוא סבל, בגלל זה הוא חתך את האוזן, ולא להפך. המיתוס מעצבן אותי, הצבת האוזן על כן או על כרית, כאילו יש כאן מופת ומוסר השכל, ואין. רק צער.
נדמה לי שאתה צודק בקשר לשוורצקוגלר (אני לא מספיק מכירה אותו כדי לדבר בוודאות, אבל זה נשמע מדויק ומתחבר לתחושה שלי שהוא יותר מדי מזדהה עם עצמו). אבל כאן בפוסט אני מדברת על משהו הרבה יותר פשוט וצנוע, עסקה שנעשית בחדרי חדרים, ולא תמיד יש לה ביטוי חיצוני כמו אבר כרות (אוזן, זין, אצבע). אני מדברת על ליבוי פנימי של כאב מתוך אמונה טפלה ומטופשת שזה יזין את אש היצירה, וגם האמונה הזאת היא לא פעם רק דלק לאשמה, לתחושה שצריך להענש על הצלחה.
ואגב – אני גם לא גוזרת גזרה שווה בין כל פגיעה עצמית ומום עצמי. מצד אחד כשיש פער, אירוניה, מתח, הפשטה וכיו"ב זו יכולה להיות אמנות שנוגעת לי עמוקות, וגם כשזה לא – כמו במקרה של בוב פלנגן, שהסרט התיעודי עליו נקרא: חולה, או חייו ומותו של מזוכיסט-על, זה יכול להיות מרשים מבחינה אנושית. (מסוג המשפטים שנשמעים כמו הבל עד שרואים את הסרט).
ואחרון חביב, משהו שחשבתי להכניס לפוסט ואחר כך החלטתי שאני לא פותחת עוד תיבה או חזית או מה שזה, אבל היום יש מודל חלופי של אמן, האמן המצליחן הקפיטליסט, שהמייצג האולטימטיבי שלו הוא ג'ף קונס. ושוב – אין לי טענות לקונס שעושה את זה באותנטיות ובחן מתעתע ליצני, רק כשזה מגיע למאמְצים ולחקיינים, זה דוחה. כמו מיתוס האוזן, רק אחרת.
מסכימה איתך בנוגע למיתוס על שימור הכאב כדלק ליצירה. מצד שני, אני חושבת שיצירות שלא מעזות לגעת בכאב שישנו משעממות עד מוות.
וואן גוך… בגיל 14 או משהו קראתי את הביוגרפיה שכתב אירווין סטון. אני מניחה שהספר היה קיטש מוחלט ולא חזרתי אליו מאז, אבל הוא יצר את החיבור שלי עם האומנות של ואן גוך ועוד כמה סערות נפש גדולות ומצוינות.
דפנה, לא דיברתי על כאב ביצירה. הספר שלי "טבע דומם" יצא בסילווסטר. היחצנית שעוד לא קראה אותו הציעה לחלק אותו באיזו מסיבה, והעורכת התפלצה ואמרה שאולי ננסה להשיג חסות של חברת תרופות נגד כאבים. (זה היה אגב הדבר הראשון שכתבתי אחרי ש"ויתרתי על הכאב".)
ספרות שווה ללא כאב זה די נדיר, ובכל זאת – עולים לי עכשיו כמה וכמה שירים של א. א. קמינגס, ואני בטוחה שיש גם אחרים, תמיד יש יוצאי דופן. ובאמנות יש אפילו יותר. מאטיס אף פעם לא משעמם. אפילו פיקאסו שלא היה ידוע בנדיבותו, העריץ אותו.
אני מניחה שדיברתי על קיטש. על יצירות שבהן יש כאב, אבל הוא מוסתר כדי ליפות את הדברים, כדי לא לדבר עליהם. אלה בעיקר משעממות. ואני רצה לחפש את הספר שלך, מצטערת שלא קראתי עד עכשיו
אכן מיתוס שטני, אני זוכרת כמה הייתי מבוהלת בגללו כשהתחלתי לכתוב שירה.
הנה טקסט שכתבתי אחרי מותה-התאבדותה של רביקוביץ. לאו דווקא מעניין כשיר.
מות משוררים שגור
עם מותה של דליה רביקוביץ
1
'סִירַת הָאֲהַבָה שֶׁל מַאיַאקוֹבְסְקִי הִתְנַפְּצָה
אֶל הַשִּׁגְרָה'
כָּךְ בְּשִׁיר-פְּרֵדָה לִפְנֵי הַהִתְאַבְּדוּת
כְּעוֹד poéte maudit
פָּשׁוּט
בְּמוֹ יַדָּיו הִטְבִּיעַ
חֹתָם שָׁחוּק
בַּתֵּימָה הַמְּהוּהָה
שֶׁל הַשִּׁירָה
בַּמָּקוֹם בּוֹ נָפַל הַפוּטוּרִיסְט
מַאיַאקוֹבְסְקִי
בַּמָּקוֹם בּוֹ נָפְלָה
מַהֲפֵּכָה
לֹא יָקוּם עָתִיד חֲדָשׁ
מְשׁוֹרְרִים נוֹסָפִים יִטְרְפוּ נַפְשָׁם
בְּכַפָּם
גַּלְעֵד
2
הַפְקִיעִי מֵהֶם אֶת הַמָּוֶת הַפְּרָטִי,
הַמָּוֶת הַמְעֻגָּן בַּצֶּלֶם
שֶׁהָיוּ
וְהַחְרִימִי אֶל מִצְבּוֹר הַנֶּפֶשׁ.
הַנֶּפֶשׁ הַקַּנְיָּנִית שֶׁלָּךְ
תַּחְרִיד אֶת הַמָּוֶת מִבְּדִידוּתוֹ
בְּסִיטוֹנָאוּת.
כְּדֵי לְהַצְלִיחַ לִמְכֹּר
לְעָצְמֵךְ
תַּדְבִּיק לוֹ מוּתָג:
'Poéte Maudit'
בְּנִיחוֹחַ צָרְפָתִי
הַיֵּאוּשׁ מַפְלִיא
לְהִתַּמְחֵר.
– – –
ורק אגיד שלשמחתי – לשמחתי – התבגרתי.
דפנה, ספרי לי איך היה 🙂
כרמית 🙂
כשצעירים זה לא נורא, כי לסבל ולשגעון ולמוות (וגם לרוע, לפעמים) יש מין נופך קסום ורומנטי של פנטסיה ופריצת גבולות. כמו המוות הנערה היפהפייה של פנחס שדה שרוכבת על סוס בשמים. אבל בשלב מסוים ההילה נושרת, והתחזוק נעשה מכני וחונק ומומי.
כרגע עלתה בדעתי שכריתת האוזן, כמו כריתת האצבע של האחים גרים, יש בה מעין תמונת זעיר-אנפין של סצינת המתה-עקדה (Meta). הסיפור הנצחי של הקרבן העצמי.
מרית יקרה,
נהניתי מאוד לקרוא, ובכל זאת אני חושב כי דת ואמנוּת נוטות להתנהל בקווים די מקבילים של מיתוסים ששומא עליך לקבל ובהם לדבוק וקדש בכדי להיחשב בן דת או בן תרבות.
הדרך אל אידיאת האל או אל אידיאת היופי או אל אידיאת האמת, הטוב וכיו"ב (במידה שהן קיימות) עוברות בדרך כלל דרך מיתוסים מתווכים, לג'נדות של קדושים, מרטירים, וצדיקים , אפילו הדאואיזם שעיקרו נסיונו של היחיד למצוא את התואם בינו ובין דרך הטבע (שהיא מניפסטציה גלויה של הדאו המסתתר), מתחיל בשלב כלשהו להשתמש בכל מיני לג'נדות על גדולים וכיו"ב, ובכך הוא משלב מסויים הולך ומתקרב לדרכם של חסידי קונפוציוס.
מה אעשה, ובגיל ההתבגרוּת, בהעדר בית תומך וכיו"ב, נהניתי מהורותם-האבדנית של פרנץ קפקא, ון גוך, גיאורג טראקל, אגון שילה, סימן וייל, ניק דרייק ואחרים (אבל, מנגד- גם של ז'ק פרוור, וולט ויטמן, יאיר הורביץ וע' הלל), כך שאני יכול להבין את שלמה אביוּ בשירוֹ.
המוות, הכאב, הפציעה העצמית, גם ההרס העצמי – הם לא פעם חלק בלתי נפרד מהתהוותו של אמן צעיר. לא צריך לקדש את זה, לא צריך לשמוח בכך (בודאי, לא בדיעבד). איני יודע האם זהו שער הכרחי. ברם, חלקנוּ עוברים דרך השער האפל הזה, חלקנוּלמוות חלקנוּ לחיים.
(אם הייתי תופס נניח כמבוגר אחראי (נניח) לשיחה את הנער שהייתי ומנסה להניא אותו מדרכו, איני חושב, בכנוּת רבה, שזה היה עוזר לו ללהתנהל אחרת, או שהוא היה מטה את בדל אזנו הבלתי-כרותה עדיין, בכדי להאזין לדבריי).
אורי, לגמרי. ובסיפור של גרים זה עוד יותר בולט, כי התהליך הפוך מ"כפרות"; הגיבורה מקבלת בהתחלה פולקע כדי לפתוח את ההר, וכשהיא מאבדת אותה היא חותכת את אצבעה כתחליף.
שועי יקרי, נו, ואתה חושב שלא הייתי שם? לא היה לך שום סיכוי לשכנע אותי. כלומר לא בזמן אמיתי, אבל הייתי זוכרת את זה וכעבור כמה שנים אולי זה היה שימושי.
זה לא כל כך מטריד אותי בגיל הנעורים, כי אז יש קסם לאפלה, עוד לא יודעים בדיוק ממה היא מורכבת, אבל אחר כך זה לובש צורה אחרת, עסקית, קורבנית, מלאכותית. בין ה"יומי" ל"מחרי" של אביו, השני הוא שהקפיץ אותי.
טוב, אחד אחד (למרות שאנ'לא חייב, וזה לא האתר שלי, ולא ביקשתי רשות, ובכל זאת כמה דברים שאני מוכרח לומר, כי כולכם/ן העליתם משהו שהצריך התייחסות):
דודו, יש את האגדה החסידית על זושא מהניפולי המוטרד מכך שבעולם הבא לא ישאלוהו מדוע לא היה משה רבנו או הבעש"ט, אלא מדוע לא היה זושא. וזה יפה וקולע גם לעניינים אמנותיים. כי אכן, אנו חיים בעולם של שעתוק ושכפול וחיקוי, וצריכים להיזהר בכך שהיצירה תבטא אותנוּ, כלומר את האופן הייחודי שבו הנפש מתבוננת על העולם. זוהי הדרך להיות תלמידי-תלמידיהם של אמנים/ות טובים/ות. הדרך הכי טובה שאני מכיר [ראה גם המניפסט של האינזיך היידישאי-ניו-יורקי, לא זכור לי אם הוא נכתב ב-1912 או ב-1922, טוב שמשוררים עבריים בימינו יקראו את זה, זה הרבה יותר טוב ממניפסטים חמורי סבר על 'האמנות הקדושה' של ביאליק וכיו"ב (-: ]
דפנה- הספר של איווינג סטון הוא מוצר-ספרותי שמאפשר להבין מדוע נמכרים ציוריו של ון גוך במכירות פומביות ב-80 מיליון דולר. רב מכר שתרם להפיכתו של ון גוך לאייקון תרבות (כך גם שירו של דון מקלין, שניהם עמדו יפה במשימה) . הרבה תפוחי אדמה לקנות לאוכלי הבולבוסים. העולם הוא מקום משונה…
כרמית -רביקוביץ' היתה שבירה ועדינה באופן בלתי אפשרי. בפעמים ששוחחתי איתה מדדתי את מילותיי (גם כך הן לא יוצאות לי בקלות) והטיתי אוזן, כי היא ממש הפילה עליי פחד, כאילו בכל רגע היא עומדת להתנפץ כך באמצע הרחוב. זה היה מזמן במחצית הראשונה של שנות התשעים. אני חושב שבשנותיה האחרונות היא סבלה מדיכאון (בתחילת המאה העשרים משוררים מתו משחפת או מן השפעת הספרדית, הדיכאון הורג היום, לא פחות, בקרב אמנים/ות). אני זוכר אותה מאוד לטובה. בעולם של עסקני שירה היא היתה משוררת.
אורי- מצאתי מקור שבתאי מן המאה השבע עשרה הרואה בסיפור "התעלמותו" של ש"ץ סיפור עקידה- עצמית (שבתי ובנו ישמעאל עלו להר, אלא שכאן האב היה צריך למוּת), ובסופה התעלה גיבורהּ השמיימה כקורבן-תמים, עד שישוב. המיתוסים הללו תוכפים ושבים פעם אחר פעם, בכל מקום.
מרית,
"אסור לשבת על צמות" ו-"טבע דומם" לא משאירים ספק קל שבקלים היכן היית בשנים הנדונות ההן, כלומר, בהנחה שהצלחת לצלוח את שנות הילדוּת איכשהוּ בשלום (-:
חוץ מזה, מותר לאביוּ, ממרום גילו, לחוש עצמו מעט ון גוכי.
את יודעת, לפעמים אנו מנהלים דיאלוגים פנימיים עם כל מיני אמניות/אמנים שלא הכרנוּ, עד שהם הופכים לחלק מאיתנו ממש. יש עד היום איזה חבר המבוגר ממני באי אילו שנים שבכל פעם שיש לו שאלה על כתבים של איזה מקובל (איש סוד) מן המאה ה-13 הוא שואל אותי, כי לדידו המקובל הזה כה קרוב אליי, עד שהוא לוחש לי על האוזן. אני כמובן לא בטוח שזה כך ממש, אבל גם לא בטוח שאין זה כך בכלל.
מסכימה לגמרי ומרגישה דומה.
יצירתיות ואומנות לא בהכרח באים מהכאב והסבל, אלא אולי ( או גם) מהמחסור. בעיקר מהמחסור במובן הרחב והמקיף ביותר המניע לחיפוש, עיבוד, מתן פשר, פתרון, יישוב, ביטוי. המניע ליצירה ואומנות, וגם מדע, הוא גם עושר של סקרנות , שמחה ונדיבות. חוסר היכולת לוותר על הכאב והקורבנות למען היצירה הואדרת הסבל נובע לעתים ( רק לעתים) מפחד, מאימה שאם הוא לא יהיה אז לא יהיה כלום – לא סתם מחסור אלא חור, ריק. אני חושבת גם שלעתים יש חוויה של אחדים שמה שאינו כרוך בסבל הוא גם רדוד, חסר עומק. טעות. מה שאין בו סבל במינונים כואבים אינו בהכרח ורוד, סכריני מיופיף וריק.
פוסט מרתק, וגם הדיבור בהמשך.
אני מציעה קריאה קצת אחרת בשיר של אביו, שאולי גם מאירה מזווית קצת אחרת את הדיון.
ספריו של הרב המת מונחים על כרית ומובלים במסע ההלוויה שלו. הספרים הם החפץ המקודש, הם תמצית הדבר שהרב מייצג עבור תלמידיו. הספר, ולא האדם עצמו, שכזכור, מעפר בא ואל עפר הוא שב. הספר הוא נצחי; חומר נצחי, דיבור סופי, כרוך בקלף. ומנגד – האוזן כרותה (נדמה לי שבמציאות ואן-גוך כרת רק בדל אוזן, ולא את כולה). כמטפורה, האוזן הכרותה יכולה להיות דימוי לקשב, שער הקשב הפגום בין פנים לחוץ. דימוי אינטימי, פרטי, לא "הדור" ולא מונח על כרית (כרית השיר שלך היא דימוי יפהפה). הבחירה של אביו היא לאו דווקא במודל "האמן הסובל", אלא אולי בין תרבות קהילתית, שתמציתה הוראה, שהיא חלק מדת ונועדה לשמר אותה, ובין דימוי חי ומדמם שהוא עוד צד, אולי הצד הנגדי, של תרבות.
שועי, אתה מזכיר לי לפעמים את סבי היקר :). כשהוא אהב מישהו, כל מה שהוא עשה מצא חן בעיניו, גם אותם דברים שאצל מישהו פחות אהוב עוררו בו סלידה. אשרי אבַיו שמצא בך ידיד. וכמובן שמותר, אין אסור בלהרגיש ולכתוב. בכל גיל.
מחסנאית – היו פעם בובות של מנדרינים קטנים שהיו מהנהנים בראשם זה לזה עד אינסוף. עכשיו תורי להנהן.
רחל, הפרשנות שלך מקסימה. זה מצריך תנופה להפקיע את האוזן מהסבל ולקרוא לה בלתי אמצעיות וקשב. (כשאביו קורא לואן גוך אהבה "מרטִיר אמנוּת מיֻסָּר", הוא קצת חוסם את התנופה אבל בעצם המחשבה כבר יש רווחה.)
וברוכה הבאה!
מרית, ישנה ידידות הנוצרת הודות לקרבת נפשות וישנה ידידות היוצרת כתוצאה מעיניין משותף בלימוד/עיוּן. זה ממש לא אותו הדבר. בכל אופן, תודה על המחמאה הרגישה (-:
באתר שלי, הגבתי היום למגיבה אליס איילנד, באשר לאייקוניזציה של אמנים בתרבות המערבית בימינו. את הדברים הבאים שכוחם יפה גם לכאן, ועל כן אני מעתיקם הנה:
אני באמת חושש כי קשה מאוד לבן תרבות בימינו להתבונן על ציוריו של ון גוך במנותק מן הביוגרפיה שלו; ועוד יותר מן העובדה כי ציוריו כנודע נמכרים בהון רב.
אני זוכר שכאשר צפיתי לראשונה בסרטו של רוברט אלטמן "וינסנט ותיאו" לפני כ-18 שנים ויותר, התמרמרתי על כך שהוא בחר לפתוח את הסרט במכירה פומבית של "החמניות" של ון גוך. לא הבנתי, לגילי הצעיר, כי מדובר בהתרסה רבתי, כלפי החברה החומרנית העוסקת בתמחור ובאייקוניזציה של אמניה. מבחינה זאת, אני שותף לדעתה של מרית בן ישראל, ברשימתה 'נושאי האוזן' שהתפרסמה בעקבות רשימתי למעלה. יש משהו בתפישת האמן המודרני המזכירה את סחר המכר במזכרות-ממוריבליות, של קדושים נוצריים, שכללו לא פעם: אברי גוף (לכאורה), קווצות שיער, ביגוד וכיו"ב. לדאבון לב, בעולם שלנו כיום, לו היה אספן פרטי מעמיד את בדל אזנו המושחת של ון גוך (שנניח היה נמצא משומר בפורמלין) למכירה פומבית, אני מניח, שהיו נמצאים לו רוכשים בעד סכום בלתי מבוטל, מבלי שהיו חשים כל טעם לפגם בעשותם כן.
האייקוניזציה והסקלריזציה של אמנים היא בעייתית מאוד בעיניי, ועומדת בסתירה מהותית לחופש היצירתי העומד ביסוד האמנוּת. אני מעדיף להתרשם מפרי רוחם של אמנים/יות, כפי הבנתי, כפי השגותיי, ולא להכביר מעבר לכך.
צודקת, למעשה "קראתי" את השיר כפי שאני הייתי עורכת אותו, משמע בלי השורות האחרונות שהופכות אותו להשמעה, הצהרה סגורה, ולמעשה די שמרנית, כשחושבים על זה. מה שכן, קרע-האוזן כשלעצמו, של ואן-גוך, כפי שהתגלגל כסמל תרבות (ושלא כמו אמנויות הגוף למיניהן), הוא באמת מטפורה שווה ביותר. החל במה שאני כיניתי "שער הקשב הפגום בין פנים לחוץ", דרך רציעת האוזניים של העבדים (ושחרורם באותו האופן), וכלה ברציעת האוזניים הנשית. נכון שבמקרה של ואן-גוך האוזן היא לפני הכל סמל לסבל, לשגעוניות של האמן, אבל אני מכפת לי – הוא שלח את בדל אוזנו לאשה שאהב ולא השיבה לו אהבה. זה הסיפור, והוא אוניברסלי. כמו ההוא שקנה לאהובתו שתי סמטאות בעיבורה של אחוזת-בית, ואף בנה לה בקצה אחת מהן בית והציב אריה שישמור עליה בפתח הבית ושני עמודים שיקדמו את פניה בקצה הסמטה הפונה לרחוב – ואפילו זה לא עזר לו. 🙂
אבל לב הדיבור שלך הוא מה שבין סבל ליצירה, ובעניין הזה, מודה, דעתי היא שעדיף שלא תהיה דעה. גם מי שמנפנף בדגל האמן-המיוסר וגם מי שרוכב על גל האמן-הבריא – שניהם פלקטים, ולצדד בזה או בזה זה להחמיץ את לב הדבר.
ודבר אחרון – הייתי פעם תלמידתך. זו הזדמנות לספר לך שהיו לי הרבה מורים, ואת אחת המשמעותיות שבהם.
שועי, בשורה התחתונה אתה לגמרי לגמרי צודק, ובכל זאת בעניין ואן גוך זה תופס רק לגבי הרפרודוקציות. אותן באמת קשה להפריד מהסיפור, אבל כשמביטים בדבר האמיתי שוכחים הכל.
רחל יקרה, הפרשנות שלך היא מקסימה גם לכשעצמה וגם בקלות שבה היא גולשת מהקלישאה.
והאמת היא שהדעה היחידה והמאד מצומצמת שלי על סבל ויצירה היא שלא צריך להאדיר ולטפח את הסבל כדי ליצור. וזה קשור להתנגדות הכללית והפרטית שלי לקורבנוּת, למרות שגם כאן כמו בכל דבר שבו מעורבים אנשים – יש הפתעות.
ועל הדבר האחרון, תודה. התרגשתי ושמחתי. מקווה שנמשיך לדבר.
(:
מסכימה גם איתך וגם עם רחל. מותר?
ב"דברים מוזרים קורים" של קלי לינק יש סיפור שנוגע בעניין הזה – "מים מגב של כלב שחור". אולי כדאי לך לקרוא.
ומה עם ילדת הגבעות? השגת? קראת?
🙂
כמובן שקראתי את דברים מוזרים. מאד נהניתי ואף קניתי אחד לבני, אבל אני לא זוכרת כרגע איזה מהם הוא מים מגב של כלב שחור ולא מצאתי את הספר בבלגן.
ואת ילדת הגבעות מצאתי בבית אריאלה (ולידה גם את "מעבר לרוח הצפון" (שחיפשתי בגלל דורה http://www.giborim.co.il/?p=128 אז תודה כפולה!) בערך דקה לפני שהזמנתי אותו, והוא פורט על כאב הזרות, איך על אף הכוונות הטובות ותמימות ההורים, את פשוט לא שייכת. וגם השתנות העיניים והאצבעות. מבחינה מסוימת הוא היה כמעט ריאליסטי מדי בשבילי 🙂 הרי המכלאות האלה שמחזיקות את המטפורות בשפה הן כל כך רעועות מלכתחילה.
כן, זה אחד מספרי הפנטסיה הכי ריאליסטיים והכי נוקבים שאני מכירה.
מה עם 'עשבי פרא' של מייקל קנינגהם? אמנם לא פנטסיה, אבל מרחיב את גבולות הזמן, התודעה, והמרחב בצורה מרהיבה. והוא גם עושה כמה דברים מרתקים עם וולט ויטמן כאדם, כנושא, וכרעיון.
תודה מרית על פוסט יפיפה וחזק ומעורר.
תמי, תודה רבה וברוכה השבה!
[…] "הכל אוטוביוגרפיה והכל דיוקן, אפילו כסא," אמר פעם הצייר לוסיאן פרויד (ועוד לא נלאיתי מצטט). וכשאת מתבקשת לרסק אבן בגודלך ובמשקלך, או לנתץ ראי, או לקרוע יומן, או להפגיז את שמך – זה כבר גובל בוודו עצמי. וההוראה לצייר בדמך שלך עד עילפון (א), או עד מוות (ב), חוצה את הגבול למרחב הרומנטי שבין חלבו ודמו של ביאליק לאוזנו של ואן גוך. […]