בפוסט הקודם כתבתי על "ויהי ערב" של פניה ברגשטיין על פי אנדרסן. בסערת הנפש שעורר הספר שכחתי את אנדרסן (איך שכחתי את אנדרסן?). זהו פוסט של תיקון והמשך. ההשוואה בין המקור האנדרסני לעיבוד שופכת עוד אור (ירח) על הבחירות של ברגשטיין והאוזמן. ובאותה הזדמנות עוד כמה אוצרות שמצאתי ב"גן השבילים המתפצלים" של האינטרנט.
ונתחיל מהתחלה. "ויהי ערב" מבוסס על קטע מתוך סיפורו של אנדרסן "מה שראה הירח".
בהקדמה ל"מה שראה הירח" אנחנו מתוודעים לצייר עני ובודד (אם כי לא לגמרי ברור אם הכוונה לציור בצבעים או במילים). בחלון חדרו הוא רואה פתאום פרצוף עגול מוּכּר וידידותי. זהו הירח שמבטיח לבקר אותו ערב-ערב לכמה דקות ולתאר לו משהו שראה. הירח גם מציע לו לצייר את התמונות ולכרוך אותן לספר נאה. "יכולתי לרקוח מהתמונות האלה אלף לילה ולילה חדשים משלי," אומר הצייר, אבל בסופו של דבר הוא מסתפק בשלושים ושניים ערבים. כל ערב מכיל תמונה שתיאר הירח. בערבים מעוננים הצייר תורם משהו משלו. בסוף ההקדמה הוא מציע את רישומיו החפוזים לציירים מוכשרים, משוררים או מוסיקאים שירקחו מהם יצירה שלמה. ברגשטיין והאוזמן נענו להצעה. "ויהי ערב" מבוסס על סיפור הערב השני.
[הערה לא קשורה וקצת עוכרת שלווה: לא קראתי מחדש את כל סיפוריו של הירח. התרגום האנגלי שבידי הוא חצצי ולא מזמין. ובכל זאת רפרפתי וראיתי שהלילה האחרון נפתח בווידוי מפורט של הירח על כמה הוא אוהב להציץ בילדים בזמן שהם מתפשטים ומתלבשים ואיך הוא מנשק את אבריהם השמנמנים בגניבה.]
וזה מה שראה הירח בערב השני:
"זה היה אתמול," סִפּר לי הירח, "כשהבטתי לתוך חצר קטנה, מוקפת בבתים; שם רבצה תרנגולת עם אחד-עשר אפרוחיה, ילדה קטנה נחמדה דלגה סביבם, התרנגולת קרקרה ופרשה בבהלה את כנפיה על האפרוחים. אז בא אביה של הילדה ונזף בה, ואני גלשתי הלאה בלי לחשוב עליהם יותר. אבל הערב, לפני דקות ספורות, הבטתי שוב באותה חצר. היה שם שקט, אבל מיד הופיעה הילדה הקטנה. היא פסעה בשקט אל הלול, פתחה את הבריח וחמקה פנימה אל התרנגולת והאפרוחים; הם צרחו בקול רם והתעופפו סביב, הילדה רצה אחריהם, את זה ראיתי ברור כי הצצתי דרך חור בקיר. כעסתי מאד על הילדה הרעה, ושמחתי כשאביה בא ונזף בה עוד יותר משעשה אתמול, ותפס את זרועה. היא הביטה למעלה ועיניה הכחולות מלאו בדמעות. 'מה את עושה כאן?' הוא שאל. היא בכתה; 'רציתי לנשק את התרנגולת ולבקש ממנה סליחה על אתמול, אבל לא העזתי לומר לך!' והאב נשק את הילדה התמה והמתוקה על לחיה; אני נשקתי אותה על עיניה ופיה." (תרגם מדנית ניצן ורדי)
הסיפור הוא אותו סיפור. מה בכל זאת נשתנה?
אנדרסן כותב בפרוזה, ברגשטיין חורזת. אצל אנדרסן הירח מוסר מה שראה, אצל ברגשטיין המספרת נסתרת. אנדרסן פורש את הסיפור על פני שני לילות, הוא לא משתמש במילה הנוראה הזאת "סולח". ברגשטיין אינה מונה את האפרוחים, וכן הלאה. אבל ההבדל העיקרי והמכריע נגזר מנקודת המבט: המספר של אנדרסן משקיף מרחוק. המספרת של ברגשטיין הרבה יותר קרובה לילדה.
כלומר:
הסיפור של אנדרסן הוא מעין סיפור פואנטה. המספר הירחי הוא גבוה ומרוחק כמו האב, וגם כמונו הקוראים. הוא צופה בפעולותיה של הילדה בלי להבין את מניעיה. כשהיא מסבירה את עצמה הכעס והגינוי המשולש – של הירח ושל האב ושלנו הקוראים – מתפוגג וכולם נושקים ביחד לילדה התמה והמתוקה. הסיפור של אנדרסן הוא סיפור על אי הבנה, דרמה קטנה של כעס ופיוס (כמו שהציעו תימורה וטלי בתגובות לפוסט הקודם).
מה שאין כן "ויהי ערב": ברגשטיין אינה פותחת כמו אנדרסן, בילדונת עליזה שמדלגת בחצר, אלא בילדה בודדה "בלא אח וחבר" שרודפת אחרי אפרוחים ומבקשת: "אפרוחים בני כנף, נשחק, נשחק נא יחדיו!"
ובהתאם, ובניגוד לסיפורו של אנדרסן, גם אי אפשר לדבר על סוף טוב. כי גם אם נניח שהמצוקה המשנית של הכעס נפתרה, המצוקה הראשונית נותרה בעינה: האפרוחים לא הפכו לחברים. חוויית הדחיה והבדידות נותרה כמו סוד עצוב בינינו הקוראים לבין ילדה. לאב אין מושג. הוא מתעניין רק באיסור. כשנדמה לו שהילדה עברה עליו הוא מתבל את כעסו בסרקזם צולפני: "מי זה, תן או שועל? מי נכנס אל הלול בגנבה? לא שועל, לא תנה, זו בתי הקטנה… חיש הביתה, ילדה לא טובה! אסור לך, אסור לך להיכנס, את יודעת שאבא כועס?"
ואי אפשר שלא להיזכר בשירה של מרים ילן שטקליס (חברתה הטובה של פניה) – "מעשה בילדה בודדה":
ירח ירח ספר לי סיפור
ספר לי סיפור שמח!
ואל נא תגיד זה אסור וזה אסור,
ואל נא תגיד עתה אין לי פנאי-
ואל נא תגיד, סיפרתי לך די-
ספר לי סיפור ירח!
כי אמא איננה,
ואבא הלך.
וריק הבית, ריק כל כך-
כל כך לא שלנו הבית…
כך נפתח השיר. אני מדלגת על האמצע היפה וחותכת ישר לסיום:
והבית ריק.
אין איש בא,
אין איש צוחק.
אין איש גוער בי!
אין איש אומר לי:
זה אסור, וזה אסור…
ירח,ירח, ספר לי סיפור!
ועל מה לספר אם לא תדע,
ספר לי סיפור על ילדה בודדה…
וזו שוב אותה זיקה סמויה בין הבדידות לאיסור החונק הנחשב יותר מהילדה.
דרור בורשטיין כתב בשעתו רשימה מבריקה על איוריה של אילזה קנטור לספר אחר של ברגשטיין: "בוא אלי פרפר נחמד". בזמן שקרא את הספר לבתו הוא שם לב פתאום שבכל אחד מהאיורים יש גדר. גם בהקשרים המופרכים ביותר. דרור קישר את זה לגדרות של מחנות ההשמדה, אבל אני חושבת שהוא חשף את "גדרות האָסור" שחסמו וחנקו את הילדות: פניה, מרים ילן, אילזה.
אילזה קנטור היתה המאיירת המועדפת על פניה ברגשטיין. הן עבדו ביחד גם על "ויהי ערב". הספר כבר היה מוכן לדפוס כשההוצאה החליטה לגנוז את האיורים ולמסור את העבודה לחיים האוזמן, בלי להיוועץ בפַניה ובלי לקבל את אישורה. במהלך הכתיבה גיליתי את האתר המעולה הזה, ואת סדרת הפוסטים עתירי האינפורמציה על "ויהי ערב". הכותבת איתרה בין השאר, את האיורים המקוריים של אילזה קנטור ל"ויהי ערב" ונחשו מה? הם מלאים בגדרות.
קנטור עצמה היתה מודעת לריבוי הגדֵרות, ואף הסבירה אותו בראיון:
"יש לי מטרה לשחזר איך הילד מגיב, ולא לצייר ציור ילדי. כמו לדוגמא בשיר על הפרפר, חייב להיות משהו שחוסם את הילד מלרדוף, כפי שהיה נוהג באופן טבעי, אחרי הפרפר. כך כאמור נוצרה הגדר."
זהו תיאור של קונפליקט בזעיר אנפין: רצון ומעצור. וזוהי גם תמצית החוויה של החיים בצל האיסור: "חייב להיות משהו שחוסם את הילד מלרדוף." בא לי לבכות מהמשפט הזה.
[ואתנחתא קומית לפני הסיום: מתוך הביקורת של יעקב לוי, עורך "הד החינוך" על "ויהי ערב" (1949):
"… ועוד מן הראוי לציין כאן את ציוריו המצויינים של האוזמן, שהפליא לעשות בדמיונו העשיר ובמכחולו המחונן. חבל רק על דבר אחד, ששני הגבורים האנושיים היחידים שבספור זה, אבא והילדה, שניהם טיפוסים "גויים", גרמניים, זרים לנו, והרי כבר קיימים אצלנו טיפוסים מגובשים וניכרים למדי, הן של "צברים" קטנים, הן של "קיבוצניקים" בוגרים, ואיך זה לא ראתה אותם עינו המובהקת של האוזמן!? אין זה אלא שכאן פועלת עדיין מעמסת השגרה הלועזית, הזרה, שכן אפילו פרצוף הירח חרום האף הוא כאן גויי כ"כ! והרי הגיעה השעה ש"נייהד" אפילו אותו… שאף הוא לא ייראה זר בעיני ילדינו."]
והערה אחרונה. דעתי על הספר לא השתנתה בסיבוב הנוכחי, אבל נדמה לי שאני יכולה להסביר אותה עכשיו בצורה יותר בהירה. נכון ש"ויהי ערב" ממסדי ותעמולתי, שהוא "קושר בין החשיכה לאכיפה מוגברת" כפי שכתבה מיטל. אבל הבסיס שלו הוא טרגי. ברגשטיין מפנימה את הדיכוי בלי להאמין בו. אין שחר של יום חדש. אין גאולה מהבדידות. והפיצול הזה הבלתי ניתן לאיחוי הוא שהופך את הספר לאמיתי כל כך ומורכב וקורע לב ומלא חיים.
*
עוד באותו עניין
הם חושבים שאנחנו רעים – הפוסט הקודם על ויהי ערב
אז מה יש בה בפניה ברגשטיין, שנכנס ישר ללב?
לסדרת האיורים השלמה של אילזה קנטור ל"ויהי ערב". (ובאותו מקום גם האיור הקודר של צילה בינדר ל"ויהי ערב" מתוך הקובץ העצוב "עיניים שמחות")
לפוסט היפה של תמי ניניו על "ויהי ערב"
לפוסט על הילדה אילת (עוד על דיכוי ילדות) ולשיחה הנהדרת בתגובות
עוד על אנדרסן:
על חייל הבדיל
*
מרית,
אין ספק שכדאי לך לקרוא את "מי נובח כל הזמן?", מסה עוכרת שלווה של רויאל נץ על שירי "בוא אלי פרפר נחמד", שהתפרסמה בספר "מקום הטעם":
http://www.text.org.il/index.php?book=0801053
טוב, אם את כבר מדברת ככה: ההנמקה לגדרות היא חושפנית, מפני שהיא מקשרת בין גדרות הטאבו, ובין הגדר של הציונות-החלוצית (שמופיעה לא רק אצל קנטור אלא כמעט בכל ציור של *משק* במקראות לילדים של אותה תקופה) – זו החוצצת בין טבע פראי ובר (WILDERNESS), ובין "טבע" מתורבת (שנקרא בקיבוצים "ענף הנוי"), בין הסלעייה והסלעים, בין המדשאה המרכז-אירופית והפלורה הפלסטינית, בין מישטור, סדר, ו"ניקיון" ובין משוכות הצבר משולחות-הפרא… בין "מערב" שכלי ובין "מזרח" יצרי, בין "נאורות" ובין "ברבריות"
המקור הרעיוני הוא כמובן הרומנטיקה הגרמנית וגלגוליה לתפיסות היגייניות ודכאניות של תחילת המאה (בצירוף שיטות חינוך סוציאליסטיות ותובנות-כביכול פרוידיאניות). הביטוי הגראפי – כולו ספרי ילדים גרמניים מאותה תקופה – גם אצל האוזמן ובודאי אצל קנטור כולם "גרמנים" – הילדות הקטנות הבלונדיניות הרוקדות במעגל, הילדים הבהירים, וכו וכו וכו
מאחורי כל זה מסתתרת, כמובן, הבעתה ממין (או מנשיות מינית) – הילדה החוצה את הגדרות, הרודפת אחרי הפרפר – כלומר, הנותנת דרור לדימיונה מעבר למידה הראויה (עד שהפרפר "יעוף בחזרה") – הופכת ל"תן או שועל" (איזה דימוי של שיר השירים – שועלים קטנים מחבלים כרמים… שמוני נוטרה על הכרמים, כרמי שלי לא נטרתי) והכי הכי חשוב – ואולי מסביר מבוכה בפוסט הקודם – הירח הוא הסמל המובהק של מיניות האשה (ושל המעבר מילדות לנשיות, כלומר המחזור הנשי, הירחי) – ומשום כך האמביוולנטיות *שלו* היא היא האמביוולנטיות (החרדותף התשוקות) הטבועה *בנו* ביחס להתבגרות…
(והערת אגב: הפוסט של בורשטיין רחוק מלהבריק בעיני. הגדרות שלו גבוהות לא פחות משל קנטור)
תודה מרית על הפירגון. כתבתי לך בתגובה לתגובה שהשארת… הססתי אם לגשת אליך השבוע כשראינו ביחד הצגות במרתון הקרון… בסוף הגעת אלי במקרה – דרך גוגל אני מניחה. כשדברים צריכים להתרחש הם מתרחשים בסוף.
בקשר לאילזה קנטור ולגדרות – מלבד ההיבט הרגשי יש כאן אמת הסטורית. הילדים של התקופה גדלו בתוך גדרות – חומה ומגדל, לולים לילדים, לולים לתרנגולות, גדרות הקיבוץ, וגדרות גן הירק – ככה שהציורים די משקפים את מה שבאמת היה. אני חושבת שאצל אילזה זה בולט מאוד – אולי גם כי הדגישו את זה בניתוח וגם כי הספר בא אלי פרפר נחמד שאיירה הוא קלאסיקה.
אם חושבים על פלוטו כלבלב מקיבוץ מגידו גם הוא קורע את החבל, והצב של אורן בורח מהקופסא, ויעל כלואה בארגז/בית, ואפילו צפריר כלוא במגפיים… וכולם גדלו בקיבוץ. אני לא בטוחה שהם ראו בזה את מה שאנחנו רואים היום. זה לא היה הזיכרון הגלותי – זאת היתה המציאות המקומית.
המון בהצלחה – הפכתי למנויה…
ושכחתי – כתבתי גם לניצן ורדי שהתרגום שלו מחלחל לבלוגים אחרים. אני שמחה – הוא עשה עבודה טובה ומגיע לו גם חלק בפירגון. תודה לכל הוורדים באשר הם וגם לאמא שלהם שמן הסתם תגיע גם לראות.
התחושות בניתוח שלך ל"ויהי ערב" מתאימות מאוד למקור, של אנדרסון. ב"ויהי ערב" אינני מוצא אותן… מעניין לשאול איזו מהגרסאות הכרת קודם.
עידן, רשמתי לפני, תודה.
ע' – הקישור בין גדרות הטאבו לגדר הציונית – מסכימה, ועניין הנאורות-ברבריות (שהעלית כבר בדיון הקודם) מלהיב. אצל האוזמן הם לגמרי גרמנים (ואגב בכנס "המאייר הזה הוא אני" דוד פולונסקי הביא פרסומת גרמנית משנות השלושים שבה מופיעים כוכבים זהים לכוכבים בתמונת הפתיחה של "ויהי ערב"), אבל בדמויות של קנטור יש גם משהו רוסי. באיורים לויהי ערב זה בולט במיוחד, וגם בפרפר זה מבליח.
ובאשר לירח והמיניות הנשית – לא בסיפור הזה. כאן הוא הזרקור והמצלמה הנסתרת. ואני עדיין מתאוששת מהווידוי שלו אצל אנדרסן.
תרבותניקית – אני מאד מתפעלת מהרגישות שבה דרור קלט את הגדרות, אבל אני חושבת שהוא טעה בפירושן. זה לא הזיכרון של המחנות אלא המציאות של האיסורים. וברור שהיו גדרות בקיבוץ, אבל גם ברור שקנטור היתה ערה לאלמנט הזה יותר מלכל אלמנט אחר. זה בולט גם מההסבר שלה שהוא כביכול רטורי ובעצם פליטת פה והפנמה של גישה חינוכית, וגם בתמונות שבהן אין לגדרות שום תפקיד דרמטי. למשל דוגמית גדר התיל (תיל!) המפרידה בין הכביסה התלויה לגינה.
ותודה לך.
(ואם התכוונת למנויה במייל, אז המערכת לא קלטה אותך).
טל – בוודאי שהכרתי קודם את ויהי ערב. זה ספר של קטנטנים. אנדרסן זה גיל אחד מעל. ואת "מה שראה הירח" אני אפילו לא בטוחה שקראתי בילדותי. ודווקא חשבתי שהצלחתי להסביר את עצמי…
במקום הזה, אני מרגיש צורך בלתי ניתן לכיבוש לשוב לדברים כתבתי בפוסט קודם:
הילדה הקטנה, שיצאה בגניבה מהמיטה אל הלול, כדי להרגיע את התרנגולות, מייצגת את הדור הצעיר המבקש ליטול חלק בהתרחשויות הפורצות אל הלילה, לאחר שמשכיבים את הילדים לישון. האב הזועם שתופס אותה בלול וקורא לה בכעס: "ילדה לא טובה!" מייצג את דור ההורים הרואים בעצמם אחראים על שלמות העולם ועל השכנת "הסדר הטוב", שכל יציאה מבית הילדים "בלי רשות" מהווה לגביו הפרה בוטה וברורה של כל הכללים.
למרות הנשיקה, כאב העימות המר והמושתק בין דור ההורים לדור הבנים לא ייגמר ולא ייעצר בבית הילדים. המרד הילדותי התמים שתבע לקחת אחריות ולקחיו, עתיד לפרוץ בעתיד בעוצמות שקיימות רק בשדים שנכבשו זמן רב מדי בבקבוקים אטומים היטב.
"וכשאבא נשק לה אוהב וסולח, נשק לה גם הירח" – במילים אלה נחתם המסע הבראשיתי אל הלול. ברגע המופלא הזה, בו אבא קיבוץ קולקטיבי גהר מעל לביתו הקולקטיבית וסלח לה בנשיקה על שפרצה אל הלול והפרה בכך את הסדר הטוב, או לפחות סיכנה את שלום העולם המסודר, הנקי והמתקתק כמו שעון שוויצרי, ברגע מופלא ומטריד זה, נעשה ברור שזה כבר ייגמר לא טוב.
ה"משהו" המסתורי והאפל, שמסתתר בין דפיו המוארים של הספר הזך והתמים, עתיד לפרוץ ברבות הימים בטינה גדולה ומרה, שבאה חשבון בשם כל הילדות והילדים שהושכבו לישון בחיקו החם, הסולח והכולא של הקיבוץ, עם כל מה שכבר נודע לנו, יחד עם כל הדברים המושתקים האחרים, שכנראה לא נדע לעולם והיה להם עד רק הירח.
דודו, טוב שחזרת על הדברים. הפוסט הזה הוא תיבת תהודה הרבה יותר טובה בשבילם. אצלי איכשהו הכאב תמיד יחידי, ברמה של אדם, לא של קבוצה. אבל תגובות כאלה מרחיבות את גבולותי.
ובכל זאת יש משהו מוזר באופן האוטומטי שבו הסיפור מזוהה עם הקיבוץ. זה זיהוי שנגזר מהקשר החיצוני, מהידיעה שפניה וחיים האוזמן היו קיבוצניקים וכו'. אבל יש בספר משהו זר. אולי זה רסיס אנדרסן שמוטבע בו, אולי האירופה שברקע של היוצרים. הדרישה המצחיקה לייהד את הירח רואה משהו שאחר כך הפסיקו לראות. את בגדי השבת הייצוגיים של הילדה, את החיות של דיסני, את המלאכותיות, התפאורה, את ההזחה מן הריאליזם ומן הקיבוץ.
בפרשנות שלי, פניה וחיים האוזמן מביאים לסיפור את הגדר הקיבוצית (את יודעת שפעם שאלתי קבוצה של נערים בקיבוץ, איזה אלמנט שיעלם מהנוף הקיבוצי, חסרונו יגרום לקיבוץ להפסיק להיות קיבוץ? תתפלאי לשמוע שהגדר זכתה במירב הקולות?) ואילו האפלה הנחבאת במעמקי הספר היא של הנס כריסטיאן. ישנו משהו נורדי וקשה שם במסתרים.
קודם כל – מרתק, ומאיר עיניים מאוד.
לא הייתי ערב למקור של אנדרסן והוא נראה לי כל כך…לא אטרקטיבי, לא רגשי, לא מרגש וכמעט חסר נשמה (וזו כמובן לא אמירה עקרונית על אנדרסן, חלילה, רק על מה שהבאת כאן ממנו). כאילו שהוא צייר את קווי המתאר ופניה יצקה לתוכם נשמה.
גם אני מתקשה להתאושש מהוידוי המבחיל על הירח שנהנה להתבונן בילדים המתפשטים – ברררר…
אני מסכימה איתך, מרית, כשאת חולקת על דודו לגבי הקיבוצניקיות של הספר. "בוא אלי פרפר נחמד", באיורים הרבה הרבה יותר מאשר בטקסט, אכן משקף חיי קיבוץ, אבל "ויהי ערב" נראה כמו מושב של פעם, לא קיבוץ.
זה לול פרטי, קטן, שצמוד לבית, לא לול קיבוצי מרוחק וגדול, ובמציאות העזובה והעצובה של הלינה המשותפת בקיבוצים של פעם, לא אבא היה מגיע בעקבות ילדתו ללול, אלא שומר הקיבוץ או "שומרת לילה"…
המקור האנדרסני פתר בשבילי את העניין הזה, כי יותר ממציאות של מושב זו באמת מציאות של כפר אירופאי…
הגדרות האלה- אוי, זה נורא ואיום בעיני!
וכן, אני חוששת שזה משקף נאמנה הרבה תפיסות חינוכיות שרווחו אז, בקיבוץ ולא רק בו. אני תמיד מץחלחלת מ"לול" ו"עגלול" של תינוקות, שנראים לי בדיוק כמו סורגי כלא, ולא במקרה.
סיפור האיורים האבודים של אילזה מרתק, אבל אני הרבה יותר אוהבת את אלה של האוזמן (רציתי להזכיר את מקור הכוכבים מפרסומת גרמנית למזרני סימונס, אבל הקדמת אותי), התפאורה, אוירת הדיסני הבלתי ריאליסטית- בדיוק בגללם
(-:
והערה אחרונה – אכן, אני רואה את הסיפור שדרמה של כעס ופיוס, אבל לא דרמה קטנה, לגמרי לא! דרמה גדולה ועצומה של כעס ופיוס….
אבל דודו, אצל האוזמן אין בכלל גדרות!
הגדרות הן לגמרי של אילזה קנטור.
וכל מי שטוען שאצל קנטור יש גדרות כי ככה זה בקיבוץ, אז גם האוזמן היה קיבוצניק ואין אצלו שום גדר. אצלו יש רק זרקור וסוכני חרש.
טלי, לא להזדרז ולהבחיל את אנדרסן שקדם גם ללואיס קרול וצלומי הילדות העירומות שלו. הקטע הזה נשמע לגמרי שונה כשנכתב. והוא כאמור עוכר שלווה ומעורר מחשבות, אבל לא רק על אנדרסן, גם על דברים שמותר ואסור להגיד (שוב ה"אסור" הזה), והאם זה פחות מזיק אם שותקים אותם ועד כמה הרגישות החדשה הופכת אותנו לחשדנים ומזהמת גם דברים תמימים.
ולגבי קווי המתאר – גם אנדרסן עצמו, כלומר הצייר המספר – הגדיר את הסיפורים כסקיצות והזמין יוצרים לפתח אותן. ויש בזה משהו נדיב ושיתופי וגם מבין בגלגול סיפורים. הרי גם אנדרסן עצמו כתב גרסאות משלו לסיפורי גרים ואחרים. כתבתי על זה בפוסט על בגדי המלך.
ותודה, יקירתי.
זרקור וסוכני חרש הם סמלי הגדר. גם לחומת ברלין היו סמלים נילווים של זרקורים וסוכני חרש.
עוד כמה הערות: מרית, כבר נזפת בנו פעם ובצדק שסמלים ודימויים אינם ניתנים למיון ותיוק מכניים (בענייני הצבע הלבן וקובריק…) אלא יש להם חיות משל עצמם. הצומתיות שלהם הוא סוד חינם ועוצמתם.
הירח הוא כל כך הרבה פעמים (בפרשנויות גבריות, לעתים) *אשמאי זקן* מפני שהוא – מטיל אור חיוור על המחשכים, צופה יחיד ובלעדי באינטימיות נסתרת מעין כל (חוץ מעינו), תכונותיו, אורו, צורתו, ועונותיו הופכות אותו לעיין ולפנס, והופעתו בחלונות כעד בודד למא שאסור בראייה ובסיפור, הופכות אותו ל*מציצן האולטימטיבי*. כשאני חושב בעקבות דברייך האחרונים על כך, אני נזכר איך הירח מאויר לעתים קרובות באמת כאשמאי זקן – עגול פנים, עם מבט ועיניים של קונדסות פרברטית, אורח לא קרוא בחלון (לא יפליא אותי, בהערה אישית לא מחייבת, אם ילדים וילדות רבים כל כך חוו גם הם את הסוג הזה של אשמאות מצד דוד או שכן – או האיש במכולת – בתחום האפור ההוא, שגם אנדרסן – ובוודאי לואיס קרול וג'יימס מתיו בריף עם ברונו וסילבי וטינקרבל וונדה – נמצאים שם. ולא פורה להחיל עליהם קטגוריות ותובנות בנות זמננו, ואף לא כעס או בחילה). ואני זוכר מהילדות יותר מכותר אחד שהיה ואריאציה על "מה סיפר ירח לי", "סיפרי הירח" וכו וכו
כמובן, אותו עד לילי ואינטימי עצמו יכול להיות גם נציג הסדר, החוק, הטאבו. אותה "עין צופה" פוריטנית (ודתית) שלפניה נאלץ לתת דין וחשבון על מעשינו בחשכת הלילה ובסתר השמיכה. האשמאי הזקן הוא גם אב מחוקק, צופה, ומעניש…….
וגם הערתי הראשונה – לפניה, לא לאנדרסן! – של הירח כנציג ההתבגרות המינית הנשית, היא במקומה. אם הירח של אנדרסן נדמה לי בעיקר *אשמאי*, הירח של "ויהי ערב" הוא צומת של אב קפדן ופוריטני ושל איסוריו, ושל השתוקקות לפרוץ את גבולותיו חמורי הסבר של אותו אב עצמו – להיות לתן או שועל – לתת לתרנגולת נשיקה בכרבולת (אני משאיר לשועי התורנגוליסט את הפרשנויות) – להיות אישה… הירח של פניה הוא שילוב בין הירח האשמאי והגברי של אנדרסן, והירח הנשי של ילן-שטקליס (של "ספר לי סיפור על ילדה בודדה" ושל "אל-נא תאמר זה אסור וזה אסור")
דבר נוסף (אחרון?) על מציאות ומטפורה: בתנועה של התחדשות תרבותית ובנייה פיזית (כמו הציונות המיישבת) הגבולות שבין מציאות ומטפורה מתערפלים. הגדר המוחשית של המושב (טלי צודקת, זהו מושב או מושבה!), והגדר כסמל תרבותי בפני טבע ו"טבע", בפני "בני הארץ" ובני הארץ (טוב, כבר כתבתי כל זה) מקורם והקשרם קרוב ביותר. מישטורו הפיזי של "טבע" – בניגוד לכפר הפלסטיני הסמוך, הכפר האוקריני והפולני, הכפר האנגלי והצרפתי, ובדומה לכפרים הסינתטיים והמודרניים של מרכז אירופה – מקורו בהלך רוח אירופי (שאנדרסן הרומנטי בהחלט היה חלק ממנו), ולכן הגדר המוחשית והסימלית משתלבות לסמל טיקסי אחד (שהוא תמיד מציאות ומטפורה – ראו מאמרה של אריאלה אזולאי על "חומה ומגדל" ועל המבט שהוא הכתיב)
אגב – אם שועי לא היה מחליף פוסט כל יומיים, הייתי מפרסם אצלו מה שחשבתי גם על הירח של אנרי רוסו והצוענייה שלו ואיך מתחבר לירח של לורקה
דודו וגם ע' – בעניין הסמלים והדימויים וכו' – גדר זרקור וסוכני חרש הלכו יחדיו בכל מיני נסיבות חשוכות. אני מבינה שהם מתקשרים היסטורית, אבל מבחינה דימויית מדובר בשלוש איכויות שונות בתכלית: גדר זה קשה ו/או דוקר. אור הוא רק על גבול החומריות וסוכני חרש הם חיים ואנושים (גם כשהם מתחפשים לחיות), וגם התגובה הגופנית היא שונה לגמרי. גדר זה חוסם, נתקלים בזה או מטפסים מעל זה. מזרקור מתחבאים, ועל סוכני חרש אפשר להערים. כל אחד מהם גורם לפציעה אחרת ומגייס כוחות נפש וגוף אחרים. וזה שהם הופיעו לא פעם בשלשות עושה אותם קרובים דרך נישואין, אבל לא בקירבת דם. בתור מי שקודם רואה – יש הבדל גדול בין הבחירות של קנטור ושל האוזמן.
ובהמשך לזה – הירח והמיניות הנשית – (עם מה שאמרת ע' על הירח האשמאי אני לגמרי מסכימה). אני יכולה להוסיף נימוקים כדי לתמוך בך. כשהילדה פורצת ללול למשל, היא מצוירת מלמטה ולכן רואים קצת מתחתוניה הצחורים, ובכל זאת – לפי תחושתי לא על זה מדובר. יש די איסורים וגדרות וצווי תנועה ואשמות שאינם קשורים למין, והנשיקה בכרבולת קשורה לטקסי סליחה של ילדים ולא למיניות, וזה רק אנחנו המקולקלים ש"מזהמים" אותה. אם זה קיים, זה קיים רק כהד במעגל מאד רחוק מלב הסיפור.
רק תיקון מרית… האוזמן ל-א היה קיבוצניק כלל. כשאילזה איירה את ויהי ערב גם היא לא היתה חברת קיבוץ אלא שכירה. אילזה חייתה בקיבוץ. האוזמן כנראה שלא. לא נדע עד שנמצא… ועל זה אני כותבת אצלי – על החיפוש אחריו. עד שלא נמצא שארים שלו או אותו עצמו (אם הוא חי הוא מעל 90 היום) הכל בגדר ספקולציות. הנה כל מה שמצאתי עד היום על האוזמן (חלק העתקת לכאן והרבה פרטים עליו לא הזכרת):
http://tarbut-yeladim.blogspot.com/search/label/%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D%20%D7%94%D7%90%D7%95%D7%96%D7%9E%D7%9F
(זה קישור לTAG האוזמן אצלי וכל מה שנכתב עליו נמצא שם).
כל עניין הגדר הוא בעיניי שולי – העיקר הוא דוקא מראה האב וה"נאמנות" לתקופה. האוזמן מושפע מתרבות עולמית שהיתה זרה אז לקוראים – והיום מתפרשת כבינלאומית (האב הבלונדיני עם הבגדים המגוהצים והילדה עם השמלה שאפילו באחת התמונות רואים לה את התחתונים….) לעומת אילזה שאצלה האב הוא בפירוש איש עבודה בבגדים מקומטים והילדה "מהוגנת" לאורך כל הסיפור.
תרבותניקית
ושאלת גם איפה "נרשמתי" אז אני מעדיפה את הRSS כי הוא יותר אנונימי.
הסברת כראוי, אני לא רואה זאת כך למרות ההסבר…
טל, לא נורא, נישאר ידידים.
תרבותניקית – אופס, סליחה ותודה על התיקון, ובאמת אין טיפת קיבוצניקיות באיורים שלו. (אגב – ניסית אצל ותיקי הוצאת הקיבוץ המאוחד?).
ובאשר לגדר – אצל האוזמן היא לא העיקר כי היא לא קיימת, אבל באיורים של קנטור – גם בפרפר נחמד וגם בויהי ערב – זה המוטיב החוזר והמוביל והתרגום החזותי ל"אסור". המשפט הזה שלה – "חייב להיות משהו שחוסם את הילד מלרדוף," זה משפט ישר מהתת מודע. על כגון זה אברהם אמר לתרח: "ולא ישמעו אוזניך מה שפיך מדבר."
(וחלילה לי מלחקור אם ואיפה נרשמת.)
מרית יקרה,
אחרי ויהי ערב בא ספר ההמשך: ויהי בּוֹקֶר
שבו רודפת הילדה אחר הירח הכּבֵה עם שוֹקֶר
[חוץ מזה, תולדות הציונות מליאות גדירות עוד בטרם גדר ההפרדה של ימינו.
אחת המושבות הראשונות של העלייה הראשונה, שהוקמה על ידי ביל"ו בשנת 1884, נקראה גדרה. וסביבה היו קרבות ראשונים בין המתיישבים-החדשים ובין ערביי המקום]
והאתנחתא הקומית למעלה מ"הד החינוך" מעבר לכך שהצריכה אותי למנת אלכוהול בכדי להתעודד (ממש דיכאון), הזכירה לי, לא ברור לי למה, את "מאחורי הגדר" לביאליק; ואת פזמונו הנודע על יעקב ההולך לבית המדרש והוא ואשתו חיים כזוג יונים בשעה שעשיו הגוי הולך לבית המרזח ואחר כך מפליא מכות באשתו. וזה עצוב, אבל כנראה שפעם זה היה הלך רוח פופולרי, אחרת מסופקני אם ביאליק היה מייחד לכך פזמון.
שועי, 🙂 זה קיל ביל, הגרסה לילדות.
"ומאחורי הגדר" זה סיפור הגדר העצוב מכולם. את הפזמון של ביאליק אני דווקא לא זוכרת, אבל תמיד אפשר למצוא תיקון אצל מאנגר ידידנו, על יעקוב הז'יד שקונה את הבכורה מעשיו ותוחב אותה לארון כלי הכסף. (תיקון רק מבחינת הלאומנות, הסוף רע בכל מקרה).
וואו. זה רק הולך ונהיה מרתק יותר – ההתפתחויות בעלילה והתגובות, שחלקן ביטאו באופן מושלם את דעתי.
אבל אוי, מה יהיה עם הירח הזה. כשאביט בו מעתה ואילך, המבט שלי כבר לא יהיה תמים…
לא יודע אם התייחסת לזה בפוסטים קודמים, אבל לפני זמן מה שודרה בערוץ 8 סרט (אנגלי?) שבו טענו מומחים כי אנדרסן היה ככל הנראה אוטיסט אספרגרי וכל סיפוריו הם ביטוי לעולם החריג, מנותק אאוטסיידרי של התסמונת. החל מהברווזון המכוער וכלה בבגדי המלך. אין ספק שסיפורי הירח מתאימים ככפפה. ולא רק, יש כאן "התבגרות" של התסמונת מילד ברווזי מנותק, לבוגר "מעופף-על" ומציצני על העולם ה"נורמאלי" (אם התיאור שלך בדבר ה"אברים השמנמנים" מדוייק, זה כבר התדחקות-בלית-ברירה לגבול הפדופיליות בתקווה לקשר). אסוסציאציה נוספת עשוי להחיל השם (איך לא) "ויהי ערב" רמז ברור ל"ויהי היום" של ביאליק, בהפוך על הפוך. ביאליק נותן תקווה לגאולה בלתי אפשרית ניסית ואגדתית ב"אורה הלבן" של היום וכאן "האור השחור" של הערב מסתכל ליומיומיות העגומה ישר בעיניים.
תימורה 🙂
אורי, התיאור שלי מדויק. לו הווידוי הקטן של הירח היה נכתב היום הירח היה מתוייג כמציצן ופדופיל, אבל גם אם לא ניקח בחשבון שהזמנים היו שונים – אין סיבה להסיק שהירח מייצג את אנדרסן. כמו שאין סיבה להסיק שהמכשפה שכורתת את לשונה של בת הים מייצגת את אנדרסן. סופר הוא מדיום להרבה דמויות וקולות, חלקם פנימיים וחלקם מסופחים מבחוץ.
לגבי האוטיזם אין לי מושג. אפשר להיות אאוטסיידר גם בלי להיות אוטיסט… ואם ויהי ערב מתייחס לויהי היום של ביאליק אז זה עוד יותר עצוב.
מענין מאד לקרוא את התאוריות אודות חותמה של המציאות הקבוצית על ספרות הילדים הדנית במאה התשע-עשרה. בדנמרק בכלל לא יודעים שאנדרסן נשא אתו מטענים נפשיים כה מכבידים מהמציאות של החנוך המשותף, ויתכן שמידע חדשני זה יעזור לפרש אותם פנים עלומים ביצירתו שעד היום לא הובנו לגמרי…
ניצן חביבי, את הקיבוצים הביאו המגיבים (וטעמם עמם). אני מהצד של האיסורים והגדרות והאשמות והכעסים שימיהם כימי ההורים והילדים, האנשים והממסדים…
רק משפט אחד על ההשוואה בין אנדרסן לברגשטיין – בכל סיטואציה אני חושב שאי אפשר לשוב ולהפריד בין הטקסט לאיור. הספר הוא ישות אחת (באופן בו היא צרובה אצל הקורא, בכל גיל) והציורים כאן דומיננטיים במיוחד. הייתי אפילו אומר שממש כמו אצל אנדרסן, יש כאן עבודה של צייר שמצורף אליה טקסט.
ומפינה אחרת, יש כאן איזכור וקישור לפוסט הזה השלך
http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=282149&blogcode=13803710
מסכימה לגמרי לגבי צריבת היישות האחת. וכיף לגלות חברים אינטרנטיים 🙂
[…] גשר חלקה על פרשנות זו, בעדינות אופיינית בתגובה בבלוג ״עיר האושר״: ״בקשר לאילזה קנטור ולגדרות – מלבד ההיבט הרגשי יש כאן […]
[…] גשר חלקה על פרשנות זו, בעדינות אופיינית בתגובה בבלוג ״עיר האושר״ (ההדגשות שלי): ״בקשר לאילזה קנטור ולגדרות – מלבד […]
[…] למשל כאן וכאן וכאן. פעם גם קישרתי לביקורות שרואות את הגדרות המופיעות ברוב האיורים כרמז לתרבות האיסורים והאזהרות שעולם המבוגרים כופה על הילדים (או לפחות כפה […]