התערוכה עצמה היא שָׁם ואין בה מילים. שלא יפריעו לצילומים, שלא ישפיעו על התנועה שלהם בנפש.
זה המקום של הדיבורים. ואי אפשר בלי תמונות. הלא עליהן ואיתן מדברים; אז יש כאן גם הרבה תמונות, מהתערוכה, אבל לא רק, של קופרמינץ ושל כמה וכמה אחרים. רובן מוקטנות למעין תזכורת.
כל התמונות הן של קופרמינץ, אלא אם כן צויין אחרת.

זו לא רק העין השחורה, התבלולים, תווי הפנים המופשטים כמו בציור של פול קליי. זו גם העזובה, הכשות הזאת שמבצבצת מהמרצפות כמו שיער גוף עצוב.
מצב נפשי
מצב נפשי, כך נקרא הבלוג של יורם קופרמינץ ברשימות; חלון הראווה שהוא מצלם, הכביש, חדר מדרגות, הנברשת, העץ, הפוסטר – כולם דיוקן עצמי. אפילו ההבלחות הפוליטיות דומות יותר לזיכרון רגשי. העולם הוא דק ושקוף ודרכו רואים את כאבי הגוף והנפש.
רק התחלתי לדבר וכבר אני מצטערת. המילים כל כך גסות ופשטניות. כמו קווי מתאר שחורים ועבים שכל מה שביניהם מתכווץ.
על הגופניות הזאת של הדומם כתבתי קצת בנקודת הג'י של המנעול.
ואני יכולה לצטט את ולטר בנימין על קולנוע: "כאשר השחקן נהפך לפריט תפאורה, מוטל לא פעם על התפאורה תפקיד של שחקן".
או דברים שאמר המשורר דניס סילק על תיאטרון חפצים. המסה המושלמת והמופרכת שלו נהיית מעשית כשמביטים בצילומים:
"… קהל המנויים יכול לשאול – האם אין זו שטות או קפריזה לנשל את השחקן-האדם מתפקידיו ולחפש במקום זה את החיים הדרמטיים של שרוך נעל, משאבת אופניים או מייבש שיער? האם חפיסת מחטי תפירה יכולה לדבר צ'כובית? … השחקן-החפץ שמר על כוחו. האנרגיה שלו נעולה וממתינה לרגע שבו תפרוץ. השחקן-האדם צריך להינעל במחסן רהיטים למשך שבוע וללמוד את החיים המרוכזים בכיסא, בשולחן, בשידה… חישבו למשל על הריכוז האצור במברשת נעליים, כולה עץ וזיפי שיער נוקשים… אין לה תיק בתחנת המשטרה או בלשכת המס, ויש לה כישרון דרמטי אדיר. יש לה מבט אחד מקוּבּע. זהו מבט החפץ שאינו מוסח ממטרתו, ומבט זה יתפרץ על הבמה." (מתוך "כשאנו המתים נעור")

Just what is it that makes today's home so different and so appealing הקולאז' הזה של ריצ'רד המילטון נחשב לעבודה מכוננת של הפופ ארט.
"טעם ערבי" והאסתטיקה של הסופרמרקט
שטיחות עמוקה – זה הצירוף שעולה בדעתי. לא אוקסימרון בגרוש אלא מאפיין קונקרטי שקשור לדיאלוג של הצילומים עם הפופ ארט: קופרמינץ הוא צבעוני, שטוח ויומיומי, כמו אמני הפופ. כמוהם הוא מתעניין בקווי מתאר ובשיכפולים, בשלטים ובתמרורים, בחפצים אנונימיים "הטבועים באות הקלון של השעתוק" אם לשוב ולצטט את ולטר בנימין, שהמסה הנבואית שלו "יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני" שוב מזנבת במחשבותי.
אם אני צריכה לבחור אחד מאמני הפופ זה יהיה ג'ספר ג'ונס. מחוות המברשות המודעת של קופרמינץ היא רק קצה הזיקה; העיסוק המשותף ב"העתקה" למשל, צמצום הרווח בין המקור ליצירה – ג'ונס מצייר דגלים, מפות, לוחות קליעה למטרה – כלומר אובייקטים שטוחים שהם כבר כמעט "תמונות". קופרמינץ מצלם פוסטרים ותמונות.
אבל קופרמינץ אינו אמן פופ. ההומור שלו הרבה יותר עקום ועדין משלהם, והוא אינו מזדהה כמותם עם עולם הצריכה והפרסומת; כל ההתנהלות שלו הפוכה. כבר בציורי "טעם ערבי" (למטה) מ-1977 אפשר לראות איך וכמה הוא חורג; לכל התמונות בסדרה יש רקע דומה, ספק גרפיטי (בגלל הספריי), ספק חורי כדורים, רבים כל כך שהפכו לטפט. זהו פופ ארט אפל, כמעט אקספרסיוניסטי. שלא לדבר על הפוליטיות, הצבעוניות הקלילה "הפושטית" המנותקת מהתוכן, והמורכבות שמתורגמת למין קצרנות של פני שטח.
למעלה – "טעם ערבי" של קופרמינץ לעומת שימורי מרק של אנדי וורהול – הנקודות (הצהובות) של וורהול לעומת הנקודות של קופרמינץ. קופרמינץ כמו מצלם-מצייר את התת מודע, אחורי הקלעים של האסתטיקה של הסופרמרקט.
אקספרסיוניזם
אפשר לכתוב מאמר שלם על הזיקה של קופרמינץ לאקספרסיוניזם. זה לא יקרה כאן ועכשיו. ובכל זאת, כדי לאזן את תועפות הפופ ארט (וגם בגלל יצר ההוכחה) – קצת קולנוע אקספרסיוניסטי בצד צילומים דומים עד כדי בלבול של קופרמינץ.
הדיסאוריינטציה שמאפיינת את הצילומים, הכיוונים הסותרים והמסוכסכים שעליהם כתב יונתן אמיר כל כך יפה, כרוכים באקספרסיוניזם המוּלד של קופרמינץ.
לעתים קרובות המבט שבור ומוסט – למטה מדי, למעלה מדי, קרוב מדי. אין מרחק או פרספקטיבה שמאפשרת למדוד ולהכליל; לא שאין פרספקטיבה בצילומים – היא יכולה להופיע בתוך דימוי של גרם מדרגות למשל, או של מסדרון – אבל בדרך כלל מדובר במגזרת, בועה של פרספקטיבה בתוך לא-כלום. קופרמינץ מוותר על מעקות הבטחון של הרצף וההקשר. לא מוותר. ויתור זו פעולה שקולה ומכוונת. אולי הוא פשוט לא מזהה אותם.
ואי אפשר בלי להזכיר את החוש הטבעי של קופמינץ לצורה, לגיאומטריה וסימטריה שלא איכפת להן מכלום. כל אמנות גדולה היא קודם כל מופשטת. זה מה שמאפשר לנוע ב"דבק הסמיך של הדמעות" (ביטוי ששאלתי מדורית רביניאן).
עוד כמה הערות (חזותיות בעיקר) על תולדות האמנות
פופ ארט ואקספרסיוניזם, זו השיחה הגלויה של הצילומים, אבל הרבה אמנות שנספגה בעין ובנפש מבצבצת בלי משים. יש כמה תמונות אימפרסיוניסטיות (אף שגם האימפרסיוניזם הוא טעון ואפל – כמו בעלוות העצים בתערוכה .(עוד עלו בדעתי ג'וזף קורנל, ואן אייק, דליה אמוץ ואפילו ג'אקומטי. קשה להגיד שג'קומטי השפיע על קופרמינץ. זו אסוציאציה פרטית וזניחה שלי, אבל היא מייצגת את המרכיב הלא צפוי שקיים בצילומים כמו בתת מודע. מרכיב שקשור לעושר, לחיוּת, לחירות. קופרמינץ נפלא כי הוא לא שבוי ב"סגנונו", הוא חופשי להתבונן ולהענות.
ההילה
העין נמשכת שוב ושוב אל התפר הגס ואל הסדק, אל העילג, המשובש, העמום, החסום, ההירואי בגרוש (ולא רק), המתעתע והמזויף: דווקא למזויף יש הילה, בניגוד – ואולי בהמשך – למה שכותב ולטר בנימין ב"יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני". הזוהר הסינטטי של הניילון לא רק חונק ומפריד אלא נִגלה.
וכמה יפה כתבה יודית שחר באתר של קופרמינץ:
כמה שאתה מוכשר יורם, צובט בלב מה שאתה עושה.
אתה מייצר קסם בצילומים שלך. אני מאמינה לך שאתה רואה הילות של אנשים, מלאכים וכלבים. כלומר, כל היצירה שלך זו חשיפת ההילה. אתה רואה מה שאחרים לא רואים.
וכל אותן חשיכות שאורבות ומציפות.
ההשתקפויות העירוניות (בחלונות הראווה, ברכבת וכן הלאה) שנעות בין המיסטי למגובב, לרעש חזותי.
והאורות השונים (חושפים ומוחקים, לבנים וצבעוניים, גלויים וסמויים בוהקים ועכורים, וכן הלאה) המתחרים זה בזה ונוגעים בחסד ויופי מסתורי.
עוד דיאלוג מרתק עם פופ ארט – לב פראי וראש מוזר – מציאות ופנטסיה בלב פראי לדיוויד לינץ'
מלאכת מחשבת, עשוייה בצלילות ומקוריות מחשבתית.
יורם אומן מיוחד שלמדתי להעריכו יותר בחודשים האחרונים
(כמה מצחיק, דרך פייסבוק)
עבודותיו בעלות מקוריות ורבדים שמרתקים אותי.
ומפגישות אותי עם הלך רוח נפשי- שלי.
מרית, מחוננת, לא פחות מיורם מנתחת ושופכת אור והקבלות איקונוגרפיות שמולן יצירות של יורם מועצמות.
בהערכה רבה-אהבתי מאוד
ממני גורית
גורית, תודה גדולה, וברוכה הבאה!
גם בשבילי זו פגישה עם עצמי.
ופייסבוק זה מחוץ לתחום בשבילי. אני יודעת שאני מפסידה אבל זה מסוכן מדי…
מרשים. הכל.
הוורסטיליות המטעטעת של יורם אינה ניתנת להכנעה כלומר, קשה ביותר להכיל אותה במסגרת אחת, זה פשוט מדי, ולכן אהבתי את הדרך שבה הבאת את הדברים עם הרבה תמונות פחות מלל ופנים רבות להסתכלות.
יוצא דופן!
מאד מעניין לפגוש אמן כיורם שאותו הכרתי בעבר במסגרות כגלריה שלוש וקבוצתיות במוזיאון תל אביב קומפוזיציות מפורקות ואמירות אקספרסיביות וחזקות. בשנה האחרונה באמצעות פייסבוק והבלוג של יורם , מצב נפשי נחשפתי לפנים הרבות והרגישות של יורם, לאמירות בוטות ואמירות עדינות, לצילומים חושפניים וכאלו שמסתירים , ליופי שבכיעור וליופי מועצם, לא נותרתי אדישה ולו פעם אחת.
תודה מרית אני חושבת שהצגת את הדברים נפלא.
מאד מרגש אותי שקיימת אפשרות דרך הרשת להביא עושר גדול ולא את הפן הקצת סטרילי של עבודות אמנות כפי שהן מוצאות מהקשרן האישי אל החלל הפורמלי אל הגלריה או המוזיאון שם הן "מתיישרות", לא ממש משקפות את האמת הפנימית של האמן.
תערוכה מיוחדת, הרעיון מלהיב, התמונות מרשימות וההתיחסות של מרית עושה אינטגרציה נהדרת ומלמדת. התמונות של יורם שהעלית כאן הן אלה שאהבתי במיוחד.
הכי אהבתי את "ציפוריים" היום יומי, הסתמי הנראה באור אחר, פשוט, שימושי, עלוב כמעט ופגוע אבל בו בזמן עם עוצמה וחוסן.
תודה לשניכם.
טיה, תודה תודה.
מיקי, נכון נכון. האפשרות להביא עולם ומלואו לעומת הקמצנות של המציאות.
כל התערוכה הזאת התחילה מזה שכתבתי ליורם שיום אחד כשתהיה לו תערוכה אני מתנדבת לכתוב לקטלוג, והתברר שכבר יש לו תערוכה. זה היה חמש דקות לפני שיונתן אמיר אצר אותה בגלריה ברבור. אמרתי לא נורא, בפעם הבאה. ואחר כך התחלתי לחשוב למה לחכות בעצם שמישהו בעולם התלת ממדי ייזום תערוכה ויבחר את הצילומים שיבחר ויסדר אותם בסדר שיסדר, ואחר כך נגיע לעלות של הדפסת תמונות בקטלוג (והרי כל הדיבורים על הקשר של יורם לאקספרסיוניזם לא יכולים להשתוות לשני הסטילס מהקולנוע) ואחרי זמן קצר הכל ייעלם כאילו לא היה.
ותודה, שמחת אותי מאד.
מחסנאית תודה, ויש לך דרך מקסימה לשנות את מה שאני כותבת. ציפוריים זה כמו ציפורניים בחיובי.
שמחה שהשיבושים פזורי הדעת והדיסגרפיים שלי ניראים חינניים. לפעמים מסתבר זה יוצא לא כל כך נורא. התכוונתי כמוך לציפורניים. ציפורני ציפורים נגיד. שניהם שם בו בזמן.
אני לא מדברת כל כך את השפה החזותית, וכן- מאוד- מדברת את שפת המילים ואת שפת הרגש ושפת הנפש, תרגמת לי-תיווכת לי- נתת לי יד והולכת אותי דרך השפה שאני מבינה בתוך השפה שאני הרבה פחות, כמו מדריכת תיירים אבל כמובן, הכי מחוץ לשטאנץ של מדריכי תיירים. יופי לי! (-:
והדבק הסמיך של הדמעות- אני אוהבת את הכתיבה של דורית רביניאן אבל הייתי צריכה את הזרקור הזה על הביטוי הזה. כמה נכון!
וכמה מקסימה הדרך שבה נולדה התערוכה הוירטואלית הזאת! ((-:
תודה מרית, גם אני מרגישה שתרגמת ותיווכת לי את יורם, שאותו הכרתי בפייסבוק ואני עוקבת אחרי עבודותיו וחסרה הייתה לי ההארה שלך, גדושה ביופי. תודה
מחסנאית – כשאמרת ציפוריים הציפורניים הפכו למקורים. את קוסמת פזורת דעת.
טלי – ואני חשבתי שאני מרקו פולו שמספר על מסעותיו, אבל מדריכת תיירים זו כנראה הגרסה המציאותית והצנועה. 🙂 תודה!
ריקי, תודה גדולה וברוכה הבאה, אני אוהבת להיות מתווך ומנורה. וזה היה יותר קשה הפעם ממה שחשבתי, הרבה מהמילים מתו כשכתבתי אותן. הייתי צריכה להיות מאד זהירה.
אומנות, אומנים, ושאר דברים מתוקים!
הדמיון נותן דרור,
התמונה מנציחה את הרגע,
והמילה הכתובה, מעמיקה דעת,
ומביאה איתה תובנות של רוח.
נהנתי מהתמונות, מזווית הראיה, והביטוי.
האדם שמאחורי האומן, או שמא הפוך!
או שמא הפחד שבין העצים (בסוף הפוסט הזה http://wp.me/pSKif-i7p בפונט חום)
תודה, יוסי וברוך הבא.