זה החלק השלישי והאחרון של המסע אל האיור הלא מתאים
*
יש לי משהו עם אוטיסטים. זה סיפור ישן. פעם בִּקרה בביתנו משפחה עם נער אוטיסט. הוזהרנו מראש שהוא לא מגיב טוב לזרים. איך שהנער ראה אותי הוא נהיה מאד שמח. הוא נתן לי ידיים והתחיל לרקוד. ופעם אחרת במסעדה קם ילד אוטיסט מהשולחן הסמוך ונעמד במרחק כשלושים סנטימטר ממני וצפה בי במשך כל הארוחה בלי לזוז (אחרי שהרגעתי את משפחתו הנבוכה ואמרתי שזה בסדר).
הרבה פעמים אני מרגישה כמו אוטיסטית לַטֶנטית, או אולי להפך – סמויה, הינדיק שיושב ליד שולחן*. אבל לא בגלל זה אני אוהבת את הספר הזה:
"יש לי חבר והוא אחר" נכתב על ידי עדנה מישורי, אם לאדם אוטיסט. גיבור הספר, ילד חברותי בשם גדי, מבחין בילד מיוחד בארגז החול. הוא לא יוצר קשר עם הילדים האחרים, רק מתבונן בחול הנשפך בין אצבעותיו שוב ושוב. הילד לא עונה על שאלותיו של גדי וחוזר על דבריו כמו הד. אמו של הילד מסבירה לגדי שהוא אוטיסט ומזמינה אותו לביקור. גדי הסקרן והידידותי שואל אם הוא יכול להיות חבר של דורון – זה שמו של הילד האוטיסט – והאם מעודדת אותו וגם מסבירה לו את הקשיים.
וזהו. סיפור פשוט עם אג'נדה גלויה: להכיר ולקרב בין הקוראים הצעירים לילדים אוטיסטים.
*
איור "בדיעבד"
בדרך כלל אני לא אוהבת ספרים דידקטיים (אם כי, ואם כבר – אני מעדיפה אותם כך, גלויים וישירים, בלי ציפוי מתקתק שמסרים הסמויים מבצבצים מתוכו כמו בהונות מגרביים בלויים). כל האהדה שבעולם לאוטיסטים לא היתה גורמת לי לפתוח את "יש לי חבר והוא אחר" – כל שכן לקנות אותו ולחזור אליו שוב ושוב – לולא האיורים. או יותר נכון – לולא שטח ההפקר בין הסיפור לאיורים. תיכף יבואו הדוגמאות, אבל לפני כן כדאי להקדים ולומר כמה מילים: הספר אוייר על ידי ציירים אוטיסטים. וגם זה לא לגמרי מדויק: ה"אוייר", לפחות ברוב המקרים, הוא במעין דיעבד: קודם היו הציורים, ויהודית פירסטר מדריכת הציירים והיועצת האמנותית של ספר, בחרה והתאימה אותם ברגישות רבה, לטקסט.
גם בעיצוב הספר אגב, הושקעה תשומת לב ומחשבה; הרקע לציורים הצבעוניים והאקספרסיביים הוא מעין מחברת שורות (שאינה עוברת טוב בסריקה) שגם מוסיפה נופך אינטימי ולא רשמי, גם מדגישה את החזרתיות הכפייתית, וגם מאפשרת לציורים – כלומר ליוצריהם – לחרוג מן השורות והשוליים. הספר כולו ספוג בכבוד ובאהבה המשתמעים גם משמו של הילד האוטיסט – דורון, מתנה.
*
מעֶבֶר לקונטיניואיטי
לבחירה הטבעית והאנושית בציורים יש השלכות נוספות, אמנותיות, מעל ומעבר לכוונה המקורית. למשל – אחת התוצאות של שיטת האיור הזו היא ביטול הקונטיניואיטי. לא סטייה קלה פה ושם, אלא ביטול, מיגור מוחלט. גדי, דורון ואמו משתנים מדף לדף. הדיאלוג שנוצר בין הסיפור הלינארי וההגיוני לרצף האיורים הוא הד של הדיאלוג החסר והמשובש וגם המפרה והמרתק – בין העולם של רוב האנשים לבין העולם האוטיסטי. זה מציל את הספר משטיחות דידקטית ומוסיף ליריות, מסתורין, מלנכוליה, כאב.
*
קריאה וכתיבת שירה
ועם זאת, מתלווה לדפדוף מין רווחה ואפילו אושר, רגש שקשור אצלי תמיד לחופש. שמתי לב כמה טוב לי לשהות-לשוטט בשטח ההפקר שבין האיור לטקסט. לפענח, לספוג, לחוות. וכמה זה דומה לקריאת שירה, או אולי אפילו לכתיבתה. בעצם זה הכי דומה לדבר הנפלא הזה שמתרחש בין הציורים של פול קליי לבין שמותיהם, ושעליו כתבתי כאן בגינה לאורפאוס.
ובחזרה ל"יש לי חבר והוא אחר" – כמה דוגמאות עם כמה הערות:
למעלה: האיור המתאר את הילד המתבונן בחול הנשפך הוא אחד מהבודדים שצויירו כמדומה, בעקבות הטקסט, ולא נבחרו בדיעבד.
*
"אתה רוצה לשחק איתנו?" חזר גדי ושאל.
הילד שוב לא הביט לעברו,
אבל אמר בקול נמוך כמו הד:
"אתה רוצה לשחק איתנו?"
למעלה: איור שכולו הדים והדהודים חזותיים.
*
למחרת שוב ירד גדי לגן השעשועים
וחיפש את הילד המיוחד בארגז החול.
אבל הילד לא נראה.
גדי חיפש אותו בעיניו, עד שגילה אותו
יושב בקרוסלה, מבטו מופנה לשמיים,
והוא מסתובב… ומסתובב… ומסתובב…
גדי עקב אחריו, עד שבעצמו הרגיש סחרחורת.
למעלה: פרחי הפנדה הקצת מרוחים כאילו נשקפים מקרסולה מסתובבת או צוירו מתוך סחרחורת.
*
והנה שמע גדי קול נעים קורא לילד:
"דורון, הגיע הזמן לחזור הביתה."
למעלה: מרחב שיש בו מרחק שבו יכולה להדהד קריאתה של האם. נועם התכלת העזה ואודם הכאב קצת דהו בסריקה, אבל הבית נותר נגוס.
הבית הנגוס מופיע בתוך הציור אבל גם מבודד וזוכה לתקריב (כפי שאפשר לראות בקצה הסריקה). המשחק בין ציור לאלמנט שנגזר ממנו – הוא חלק מהשפה העיצובית של הספר. בדרך כלל זה דקורטיבי, לעתים קצת מנייריסטי ולפעמים, כמו במקרה של הבית הנגוס – מטריד ושובר לב.
*
אמא של דורון הביטה בגדי במבט עצוב…
*
הוא לא יודע לשחק עם ילדים,
הוא לא יודע להסביר לנו מה הוא רוצה,
ואפילו לא להגיד אם משהו כואב לו
או אם עצוב לו.
כל הזרועות האלה המושטות כמבקשות עזרה והחסומות בירוק. והמגזרת הלגמרי נבדלת מסביבתה. צפה בתוך העכרוריות. לא מחוברת לכלום.
*
הסורק שלי לא מספיק גדול כדי להכיל כפולה, אז תצטרכו להרכיב אותה בדמיונכם. אבל ככה בדיוק זה נראה אצלי כשאני שומעת צלילים מסוימים.
*
ודורון היה עסוק…
הוא ישב ליד השולחן
והרכיב פזל עם המון חלקים.
גדי הסתכל בחברו החדש השקוע
בהרכבת החלקים ואינו טועה אפילו פעם אחת.
גדי חשב בלבו שהוא עצמו לא היה מצליח
להרכיב פזל כזה מסובך.*
למעלה: עוד איור שחולק לשניים בגלל מגבלות הסורק שלי, והפעם חשוב במיוחד לחבר אותו בדמיונכם.
דימוי מופשט לכאורה, שמעביר באופן סוגסטיבי את הרגשות הסותרים. מצד אחד מרכז האיור (דורון?) הוא כמו תכשיט, כמו אבן יקרה שגלים של צבעים נובעים ממנה. מצד שני החלק הגזור, המורחק (שוב דורון?) שבלעדיו הציור (המשפחה) לא שלם.
*
"אז אני יכול להיות חבר שלו?" שאל גדי.
חייכה אמו של דורון את חיוכה החם:
"אין זה פשוט להיות חבר של ילד אוטיסט.
להיות חבר של ילד כמו דורון, זה לפעמים
לרצות לעשות משהו ביחד ולא להצליח,
ואז להרגיש נעלבים וכועסים."
מה רואים פה למעלה, איכר-דייג שמפזר-זורע פרחים בים? דמוי הזוי ויפהפה של חוסר תקשורת ואהבה גם יחד.
*
"תמיד יש לזכור שהוא ילד מיוחד ושונה
ושהוא לא יכול להיות אחר."
*
אחרית דבר
המפגש המחודש עם הספר (בצל ההרצאה המתקרבת) עורר טעם של עוד. ובאמת אין שום סיבה שמה שנעשה כאן ברגישות רבה אבל מתוקף הנסיבות, לא יקרה בכוונת מאייר. התחלתי לחפש עוד ספרים שבהם מתקיימת שיחה משולשת כזאת בין טקסט לאיור לקורא. וההמשך בהאיור הלא מתאים.
*
הפוסט הזה הוא החלק השלישי של הרהורים על איורים:
לחלק הראשון (מאטיס, רוסו, נחום גוטמן ואחרים)
לחלק השני (כתבי יד מימי הביניים, ויהי ערב ולילה בלי ירח, תמונות מספר נדיר של ביאליק ועוד)
עוד על יחסים פיוטיים בין טקסט לתמונה, על האופן שבו התמונה משנה את הטקסט ולהפך, בפוסט ישן ומכונן על פול קליי – גינה לאורפאוס
*
* ההינדיק שיושב אל השולחן נמצא אחרי תמונת הדמות בסבך
"תמיד יש לזכור שהוא ילד מיוחד ושונה
ושהוא לא יכול להיות אחר."
מרית, נדמה לי שבמשפט הזה טמונה המלכודת של שאלת (בכוונה אני כותב "שאלת" ולא "בעיית") ה-א-ח-ר-ו-ת.
כי בעצם ישנו כאן העניין הזה שכך הוא ואינו יכול להיות אחר. ומצד ישני ישנו הרצון שלי להרחיב את תחומי גבולות ההגדרה של "האחר" לגבי, כדי שהוא דווקא כן יוכל להיות "אחר" לגיטימי.
היכולת שלנו לקבל זולת שונה נמצאת כל הזמן במבחן יומיומי. לפעמים הניסיון שלנו לקבל אותו היא לבטל את אחרותו. לגייר למשל, זאת רק אחת השיטות לבטל אחרות (זאת אומרת שכדי להתמודד עם האחרות של הזולת אני הופך אותו לאני).
ולפעמים כדי לקבל אותו כאחר, אני צריך להיות מסוגל להכיל את האחרות שלו עם כל הקושי שהדבר מציב לי בכל הרמות מהאישיותית ועד למוסדית חברתית.
(ישנו מדרש מאוד יפה על רבי שמעון בן אלעזר שפגש מכוער בדרך לאחר שלמד תורה הרבה, שמעלה את השאלות האלה באופן דרמטי ותיאטרלי מאוד).
אני לא יודעת דודו. נדמה לי שלי הרבה יותר קשה לקבל את הרגיל. זו ההתמודדות האמיתית שלי…
בלי קשר לעניין האומנותי שבו איני מבין דבר וחצי דבר,
ריגשת אותי בפוסט הזה ובניתוח שלך את הסיטואציה וביכולת הנדירה שלך להתחבר לאחר.
גידי, אב לילד אוטיסט.
מרית קרובתי,
כמי שהיה ילד "אחר" בעצמו (ואולי גם צמח להיות מבוגר בלתי- שגרתי); ומושגיו-החיוביים על החיים והחברה נצברו בעיקר בשל התקלויותיו בכמה אנשים טובים ומבינים ומאמינים, לאו דווקא מחוג משפחתו הגרעינית– אני מבין ומוקיר ספרים מסוג זה.
לכל אדם ישנן יתרונות יחסיים וחסרונות יחסיים. הא/נשים, שבלי משים רבים מותירים בשולי הדרך או מאחורי גבם, הם הא/נשים המסוגלים/ות ביותר להוביל שינויים מהותיים בחברה, באמנות, בתרבות ולכן במין האנושי. כך מורה לי נסיוני, על כל פנים.
הריי גם אבולוציונית (ואינני ביולוגיסט)– כל התפתחות אבולוציונית ראשיתה היה באיזה "אחר" שהיה בעל כשרים חריגים (כלומר: יתרונות יחסים וחסרונות יחסיים),
באשר להתפתחות ההכרה באדם, הדבר כרוך, בכושר להתבונן "אחרת" על הדברים השגורים. לא ליצור מחדש, ליצור מתוקף עולם הרעיונות הקיים את השלב הבא, דילוג המשוכה הבא.
הציור של דרור מישורי הזכיר לי מעט את גוסטב קלימט. הציור של גיל שטל יפהפה ממש. יש בו משהו מקורי מאוד. אני רואה שם לוויתן וצפור פצועה (אבל הספר אינו לידי).
מה שכן, אני לא ממש אוהב את הטרמינולוגיה "אחר". אני מעדיף חברה שבה כל אדם הוא אחר ונושא את ייחודיותו, על פני חברה שבה יש "אחרים" מסומנים.
אני בטוח שאנחנו מסכימים בכך, לאור שורת החתימה של הרשימה.
חברתית, ני שונא את הדרתם של ילדים אוטיסטים או בעלי הפרעות סף אוטיסטיות לחנוך מיוחד. עליהם להיקלט במערכות החינוך הציבוריות הרגילות ככל הניתן (ולמעט, רק למקרים קשים במיוחד, את השימוש בכתות מיוחדות). רק כך ניתן יהיה ליצור חברה שבהּ כל אחד הוא "אחר" ו-"רגיל" בו זמנית.
והיה לי נעים ומרגש להיזכר ברשימה ההיא של פאול קליי (שכחתי קצת שאני ספינה קטנה מאז פעולת המשט והפגנות השבוע שעבר, ולכן גם לא העליתי אורות).
על מצבתו של קליי אגב, אם אני זוכר נכון, חרוט המשפט הבא: 'כאן טמון פאול קליי, הקרוב כעת אל לב-היצירה יותר מכרגיל'. מצמרר בכל פעם מחדש.
כתבת מאוד יפה על המסרים הדידקטיים והאצבעות הבוקעות מחור הגרב. אני חושבת שזה בעצם ההבדל בין ספרים "חינוכיים" וספרים שפשוט יש בהם מסר חינוכי (כמו ההבדל בין אנשים "דעתניים" ואנשי שיש להם דעות).
תודה. ניתוח מרתק.
שמתי את הציור של רון ורדי כתמונת רקע.
רציתי רק להעיר לגביו שיחד עם הניתוק בין הילד לרקע גם יש קשר – הקוים הצובעים את הרקע ממשיכים את גפיו (בעוד הקוים בגפיים הם בכיוון מנוגד)
הסיפור על ההינדיק (מוכר גם מספר של פנחס שדה על רבי נחמן מרסלב שנדמה לי שהוא המקור לו) מדגים מהי אמפתיה. אמפתיה כיכולת אנושית חיונית. אמפתיה ככלי להבנה. כלי מחשבתי ורגשי, ( או דרך או יכולת לא מוצאת את המינוח ההולם ומדויק יותר). האמפתיה מסייעת להבנה לא רק של האחר, אלא של כל מה שקשור לאדם ותוצריו (אומנות למשל). פירושה להיכנס לנעליו של הזולת, לראות מזווית הראיה שלו. בהיעדר כלים להסבר הגיוני סדור ולהיקשים על פי חוקיות ברורה של התנהגויות אנושיות – הדרך להבנה היא באמצעות האמפתיה (להבדיל מסימפטיה, חמלה או הזדהות). היכולת שלך למגנט אוטיסטים וגם האהדה כלפיהם נובעת כנראה לא רק בגלל האחרות אלא בגלל יכולת האמפתיה הגבוהות שלך. דווקא כישור זה הוא בליבו של הלקות האוטיסטית. לא היעדר רגשות ואהדה, אלא היעדר היכולת להבין אופני חשיבה וחוויה של הזולת. ההוא מהסיפור על ההינדק הוא משוגע, לא אוטיסט. חריג באופן אחר.
האמפתיה היא גם מה שמנחה גם את האיור המתאים להערכתי. בספר שהבאת – האמפתיה של המורה.
ואני תוהה לגבי הציור האחרון, זה של גיל שטל. אני לא ראיתי בכלל דייג. מה רמז לכך? יש שם לציור? קשור לכתוב שלידו מופיע? תהיתי גם אם הציור שלו הוא שכפול מרובע או שזה יצירה של העורכת. ניסיתי לבדוק הבדלים בין הציורים – הם שכפול מדויק. ניסיתי לראות היכן הדייג ולא הצלחתי. מה שנראה אולי כמפרש סירה לי נראה כשפתיים. ציור של דיוקן, מפורק, מפוחד, כי מה שתפס אותי זה קודם לכל העיניים. אשמח לדעת אם בעיני רוחי אני רואה, מתוך אמפתיה או שזו עדות לכשל אמפתי שלי.
גידי, תודה, התגובה שלך מאד ריגשה ושמחה אותי.
שועי, למילים יש אמנם משמעות מילונית ותרבותית, אבל המשמעות הסופית ניתנת להם על ידי ההקשר/הדובר/הכותב. כשסיכמתי את תוכן הספר בהתחלה כתבתי שגדי פוגש ילד מוזר. בשבילי "מוזר" זו מילה לגמרי ניטרלית עם קצת ערך מוסף – כי זה אומר שהוא מעורר עניין. אבל החלפתי ל"מיוחד", כי זו היתה הבחירה של עדנה מישורי והרגשתי שהסיכום צריך לייצג אותה.
בשבילי כולנו אחרים ומוזרים ומיוחדים, כל אחד באופן שונה. וגם אני בעד שילוב.
עלמה, תודה, הייתי צריכה להתבגר לא מעט כדי להתגבר על הרתיעה האוטומטית ממסר 🙂
הילי, תודה. ויפה שלא ויתרת ומצאת קשר.
מחסנאית, תודה גם לך. הסיפור על ההינדיק הוא מורכב. מצד אחד זה סיפור על אמפתיה אבל בו בזמן זה גם סיפור אירוני שמעמיד בספק את "הנורמליות" של כל המיושבים ליד השולחן. אני מזדהה עם שתי הקריאות. כל אחת היא הומנית בדרכה וגם אמיתית.
והאיכר-דייג הזורע פרחים בים מתייחס לציור שלמעלה 🙂 אצל גיל שטל אני רואה פנים – ספק אנושיים ספק חייתיים – במצוקה. אני מניחה שזו יהודית פירסטר ששיכפלה, מתוך דיאלוג בין ההוויה האוטיסטית לשפה העיצובית של הספר.
אוי. תודה שהעמדת אותי על טעותי הטיפשית.
נתקעתי על הציור ההוא עם הפנים.
והאמפתיה והאירוניה אכן דרות זו לצד זו בסיפור. דו קיום ללא מריבה או סתירה.
מרית, מחסנאית
מקור ההינדיק הוא כמובן אחד מסיפורי המעשיות המפורסמים ביותר של ר' נחמן מברסלב שנדפסו אין-ספור פעמים, ובודאי נמצאים גם על האינטרנט באופן חופשי
(-:
מרית הביאה את סיפור ההינדיק כלשונו
אפשר לקרוא אותו גם פה
http://www.topper.org.il/Index.asp?CategoryID=670&ArticleID=1551
אין לי ספק שעגנון מתייחס אליו בסיפור פשוט
והפוסט מרגש מאוד
תודה ע', לא ראיתי את הפוסט ההוא מחדש, והגבתי למה שכתבה המחסנאית למעלה בלבד (-:
תודה, יפה מאוד.
זה יפה
תודה על הפוסט, והציורים מהממים. אחזור ואקרא אותו שוב כשאהיה פחות עייפה, אבל בינתיים רק רציתי לומר על הציורים שמרענן ומרגש למצוא ציורים כאלה בספר לילדים. אני אמנם לא ספצית בספרי ילדים אבל נדמה לי שהאיורים בהם נוטים בד"כ להיות סדורים ומאורגנים מאוד, פיגורטיבים ודקורטיביים (בלי קשר ליפים או לא יפים) וכאן הם עזים, מופשטים, צבעוניים, דחוסים, חזקים מאוד, הרבה יותר חופשיים ומעוררי השראה בקשרים שבין הטקסט לציור. וזה יפה שילדים יראו ציורים עשירים וחופשיים כאלה של ילדים אחרים בספר שהם קוראים. [וסליחה אם אמרתי שטויות מוחלטות…]
היי מרית, כשכתבת לשועי: "למילים יש אמנם משמעות מילונית ותרבותית, אבל המשמעות הסופית ניתנת להם על ידי ההקשר/הדובר/הכותב", ניראה לי שהחסרת ברצף גורם אחד מאוד חשוב (ואולי הכי חשוב) – הקורא שמעניק בעצם לכתוב ולמצוייר את המשמעות הסופית.
ע', תודה, שמחתי.
אוקוק הרביעי, תודה רבה.
הי איתמר, תודה!
טלילה, תודה, אני לא בטוחה שכל האיורים בספר צויירו על ידי ילדים. לפי תחושתי לפחות חלק צויירו על ידי בוגרים אוטיסטים, וגם אני חושבת שהם מהממים בעוצמה הרגשית שלהם, עוד יותר בספר מאשר בסריקות הדהויות שלי. יש משהו אקספרסיוניסטי / ואן גוכי שבאמת לא שכיח בספרי ילדים. הצד המופשט קשור יותר לעבודתה של יהודית פירסטר היועצת האמנותית, לנועזות ולרגישות שבה בחרה והתאימה את האיורים לטקסט. ובכלל יש בתוצאה משהו מאד כן וחשוף, לא מצונזר ולא מתנצל על עוצמתו ועל חריגותו, וגם זה תורם לתחושת החירות (שאצלי מיד מתרגמת לאושר) והשירה.
ועל איורים בכלל כתבתי כאן גם לאחרונה וגם מזמן כמה וכמה פוסטים, שכולם נמצאים בקטגוריית – מה אומרים האיורים? ובלי להכליל – האיור של בתיה קולטון למשל, ל"עציץ פרחים" של ביאליק (שעליו כתבתי באיור הלא מתאים) הוא בעיני יצירת אמנות לכל דבר.
דודו, נכון, נכון!
מרית,
תמהני על שאינכן רואות (את ומחסנאית) את שגלוי לעיין: הרי בלוויתן וצפור פצועה מדובר. (-:
ותודה מרית על הסדרה (הרהורים על איורים), ורק הערה לסדר: בכל אחת מן הרשימות (גוטמן, רוסו, ביהם,שטל) היה לפחות איור אחד שהתאים לי בדיוק נמרץ (-: ~~~ (סימן של חיוך עם אדוות צחוק בצד).
לוויתן וצפור פצועה… החיים זה כתם רורשאך אחד גדול. וחשבתי שאלה הגלים של הלוויתן או עננים בשביל הצפור, או סימני שאלה שאיבדו את הנקודות שלהם.
מרית, כתבת יפה ונוגע,
הספר נראה לי חשוב ומשמעותי,
אבל כשהגעתי לאיור של רון ורדי,
הלב התקמט לי באמת, מבפנים.
האיור הזה ממחיש את האוטיזם
בצורה מעוררת השתאות.
וככה הוא גם מתחבר לטכסט שהוא מאייר.
…הוא לא יודע לשחק עם ילדים,
הוא לא יודע להסביר לנו מה הוא רוצה,
ואפילו לא להגיד אם משהו כואב לו
או אם עצוב לו.
הבידוד והפיצול והפירוק והניכור מהסביבה, הכל.
כל מה שאולי גורם, לי לפחות,
אבל נראה לי שגם לך,
להרגיש כל כך חזק אל אוטיסטים ואותם.
תודה.
תודה מיכל / לבנה-כתומה / חתולה-ירחית ממלמלת אום / מונכתום (נשמע כמו סוג של כריזנטמה). יש הרבה יותר הינדיקים שיושבים לשולחן ממה שחושבים.
מה זאת אומרת, ברור שיש המוני הינדיקים גלויים ונסתרים (הגדת ראשי הציפורים, הברווז של דודו גבע) תמיד תמהתי למה על חנויות מסוימות יש את השלט "עוף מוכשר" אבל על אף אחת מהן אין את השלט "עוף מוזר".
אגי משעול ראתה פעם שלט בחלון איטליז "הודיות מוכשרות בלי ראש".
לעומת זאת, בהתחשב בכך שתרנגול הודו הוא Turkey
Gifted Turkies without heads
נשמע כמו תוצאת פעולת המשט הימי על-פי דובר צה"ל.
פגשתי פעם הינדיק מתחת לשולחן שאמר לי: "אני חותר משמע אני קאיאק"…
דודו, תנוח דעתך, מזכירת המדינה האמריקנית עוד תדע להחזיר את האיזור לרוגע.
היא תשלח את מרטין אינדיק הותיק להחזיר עטרה ליושנה
(פתאום חשבתי על כך ש"עטרה" הוא שם שם מותג עוף חרדי בהכשר הרב עובדיה, בחיי,אולי יש שם גם כמה הינדיקים כשרים, אבל זה כבר שייך לבג"ץ עמנואל יותר מאשר לשלום במזרח התיכון).
בראש העין יש – "עוף טוב יום טוב". נסגר כבר. היה שם תמיד שלט – תהילים נגד טילים
תרנגול הודו הוא מהודו ביידיש וגרמנית, מטורקיה באנגלית וצרפתית, ומחבש בערבית – אז מאיפה הוא לעזאזל?
ע'
בכתבי יד עתיקים-קדמונים של המשנה, למשל כתב יד קופמן-בודפסט המנוקד בחלקו על ידי נקדנים בני המאה האחת עשרה, כתיב: תּוּרנגוֹל (איני זוכר אם קובוץ או שורוק). מזה התחיל הבלבול דומני, מילה בלתי אפשרית. נשמעת קצת הודית, קצת תורכית, אולי בגעזית. מה שבטוח זאת לא מלה שמית. בטח במקור היכנשהו היא היתה: תוּרנגוּלוּ.
וחוץ מזה, לא הבנתי למה הרבנים התעקשו לקרוא תהלים כפעילות מונעת למעשי הקונדס של טיל אולשפינגל ודומיו. מעולם לא הבנתי זאת (-:
(אגב, הפעם הראשונה שבה תועלה קריאת תהלים להרחקתם המאגית של אויביהם של ישראל, היא בחיבור הקבלי-משיחי "כף הקטורת" שנתחבר על ידי אחד מגולי ספרד ופורטוגל בראשית המאה השש עשרה); הספר נשתכח, אבל הריטואל הלזה פשה ופרח, כמניין הגרגירים אותן תורנגולות מנקרות.
הייתי אומר תורנגולו מלך זולו אבל זה לא מכובד
תאמין לי שטיל אוילנשפיגל יכול להיות יותר מסוכן מטיל סקאד (אבל אתה בעצם כבר יודע את זה)
פוסט מיוחד עם הקשרים מיוחדים. בחירה מרגשת.
אגב, לסיפור האינדיק, משמעויות עמוקות, אולי הכי עמוקות ביהדות והקבלה, של "שבת אחים גם יחד", תשאלי את שועי על מזמור קלג ((:
הציורים המרגשים במיוחד של גיל שטל, ניב פורר, רון ורדי, עדי שוורץ ואשריאל שיפמן (הייתי קונה ותולה כל אחד) מזכירים (לי בכל אופן) בעוצמה הלירית-פואטית-מורכבת-משקפת את הנפש האנושית שלהם עבודות של אורי רייזמן ואפילו רותקו, שתמיד משאירות אותי ללא מילים.
יש לי כמה סיפורים קצרים (נושנים) עם צמתים מקבילים, לא ממש חובה, פעם בהזדמנות, אחד לדוגמה:
http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=186573&blogcode=3357273
ושוב, תודה.
דודו, ההינדיק ההוא היה אני.
ע, שועי – אני עדיין חושבת על זה, האם יש עוד חיה רב-לאומית כזאת? האם זו טעות היסטורית שהונצחה (כמו האינדיאנים שהם בעצם הודים באנגלית), או שזה כמו הבדיחה על השזיפים השחורים (אז למה הם אדומים? כי הם עוד ירוקים). והאם יש קשר בין הזהות המפוצלת של התרנגול לעובדה שדווקא הוא מסמל את השיגעון?
אורי, תודה גדולה. הסיפור שלך נוגע בכמה מהדברים הכי קרובים לי. אני באמת מאמינה שהאותיות הן יישויות וכתבתי על זה בכמה הקשרים (מגעגועים לגופה של העברית ועד כמה וכמה מפרקי כתוב בגוף), שלא לדבר על פרפרים
(דרך אגב, בסנטה קרוז קליפורניה שלידה גרתי במשך שנתיים יש שמורה של פרפרי מונרך. הם חונים שם ברבבותיהם על ולרגלי האקליפטוסים שהם כמסתבר העצים החביבים עליהם. זה לגמרי דמיוני.)
היי מרית, אז כנראה שכן דרכינו הצטלבו (מתחת לשולחן). ואני לא ידעתי שאת היית ההינדיק ההוא. נסתרות דרכי אלוהימא (-:
ירחכתום,זה לא מדוייק שאוטיסט לא יודע להסביר מה הוא רוצה ומה כואב לו,הרבה פעמים הוא פשוט יודע שאי אפשר,זה לא הופך את זה לפחות מתסכל וכואב עבורו,ועבור סביבתנו,אבל אולי בדיוק לכן חשוב לנסות להבין שהסיבה היא לא תמיד אי ידיעה אלא דווקא ידיעה עמוקה יותר
היו לי פה חיבורים מפתיעים, כי כתבתי פעם מחזה על ההינדיק הזה, הרבה לפני שנולדה בתי הדר, שהיא גם אוטיסטית וגם (בעיני אמא גאה, אבל באמת!) גאון ויוצרת מובהקת. ועכשיו שהיא כבר בעולם, אני יכולה לאשר שיש בראייה שלך ושלה הרבה משותף, בין השאר הדיבור עם חפצים. ובעיניי זו שירה צרופה.
ומאוד יפה ונכון מה שכתב ארנסה למעלה – אם כי בחוויה שלי ולגבי הבת שלי היא כן יודעת להסביר – רק לאו דווקא במונחים שגורים… יותר כמו משוררת.
(לא מזמן היא הייתה נורא עצבנית בבוקר, ושאלתי אותה: אבל מה קרה? והיא אמרה: "אני כל הזמן הדר! אני רוצה להיות חילזון!"
הדר? אוטיסטית?! פלאי פלאים. גם אני מרגישה את המשותף.
כן 🙂
כתבה מרתקת ותגובות מרתקות. תודה לכולכם שצבעתם לי את הבוקר בצבעים כה ענוגים
תודה רבה מינה!