זה התחיל באמן יווני בשם סוסוס שיצר רצפת פסיפס לבית בפרגמון. במקום הדוגמאות והעיטורים המקובלים, הוא בחר לעצב "רצפה בלתי מטואטאת": שאריות אוכל, עוף, קליפות ומאכלי ים שנפלו כביכול לרצפה, כולל הצל שהם מטילים ועכברון מכרסם. ההברקה זכתה לחיקויים רומיים רבים, שאחד מהם, מאסרטון שבאסיה הקטנה, מופיע בתמונות למטה.
החן לא זקוק להמלצות ובכל זאת כמה הערות על החיים והאמנות*:
1. תום סויר הצליח להפוך את העונש של צביעת הגדר למושא קנאה ותשלום. וגם כאן, במעין תעלול, הלכלוך הופך לקישוט. היופי הוא לגמרי בעיני המתבונן.
2. מעבר להנאת ההזרה, יש משהו מעיק ביחס הגזעני אל עולם הדומם. באפליה הזאת בין דברים שצריך לטפח לדברים שצריך להשמיד. יש שמחה בדמוקרטיה של היופי. זה בלתי נשלט.
בשנה הראשונה שבה לימדתי בחזותי היתה לי תלמידה, חנה אשורי שמה, שהיתה מנפישה את פיסות העולם הנדכאות ביותר. היא עשתה עבודות עם תולעים חיות, ירקות מעוותים וקונדומים משומשים (היא הקפיצה אותם בעזרת חוקן, אם אני זוכרת נכון). העבודות שלה החרידו כמה מהתלמידות, והן מבריחות ממש עכשיו גם כמה מן הקוראים, אבל אני תמיד הרגשתי שיש משהו צ'כובי ביחס שלה לחפצים האלה, ובכלל במבט שלה בעולם.
3. ועוד זיכרון, רך יותר, מהתקופה שבה גרתי בפורטלנד אורגון. עיר של ילדי דור הפרחים לשעבר. יורד שם המון גשם והגינות מלבלבות. כשרציתי לעַשב שמתי לב שאני לא מבחינה בין צמח בר לצמח ביתי. שאלתי את השכנים והם הסבירו שבפורטלנד לא מבדילים.
4. יש משהו מן הפופ ארט ברצפה, לפחות מצד היומיומיות (לא מצד היצור התעשייתי אמנם) – המתח בין החולף והנצחי. בין "אמנותי" ל"לא-אמנותי".
פופ ארט – לבה של תפוח, פסל של קלאס אולדנבורג, מוצב בגן הפסלים, מוזיאון ישראל
5. וגם המתח בין הממשי לאחיזת עיניים. בגלל הצל ובגלל המיקום, מה שנפל על הרצפה מצויר על הרצפה.
(את שתי התמונות שלמטה צילמתי בפורטלנד אורגון. היפה מבין השלוש דהתה למרבה הצער, אבל המתח בין הממשי – כולל הגרפיטי מימין – לאחיזת עיניים, נשמר. שימו לב גם למראת המכונית המבצבצת מצד שמאל בתמונה העליונה.)
וכמו שכתוב בסוף הנזל וגרטל: "סיפורי נגמר, הנה אץ לו עכבר, מי שאותו יתפוס, יוכל להכין לו כיפת פרווה גדולה-גדולה."
***
* "החיים והאמנות" היה שמה של תמונה חיה ענקית בהשתתפות עשרות בובות מכניות זעירות שראיתי פעם ביריד בפורטוגל. זה מצא חן בעיני, התנופה של הצירוף.
עוד משפטי סיום בסיפורי האחים גרים – פיו של מי שסיפר את זה עדיין חם
על ההזרה והנאותיה האוסף הכי הכי
והלאה מזה: על העולם העצוב והבלוי והמתעתע והמשובש והמצולק והמגובב והעתידני והמואר והמלא יופי של יורם קופרמינץ
*
עיר-האושר 
כמה ענוג הוא.
היי מרית, מה שיפה בתצריף שרקחת, שכמו כל תצריף טוב הוא סוג של גשטאלט. שסך כל חלקיו יוצר מהות שהיא יותר מסך כל חלקיה.
זוהי עוד דרך המזומנת לאנשים לא דתיים לחוות את אלוהים.
וכמה זה מענג כל כך לגלות שאלוהים שוכן עדיין בפרטים הקטנים. בחיקם הצנוע של פרגמנטים.
ותודה על הבהירות הפסיפסית שפתחה לי את הבוקר. בוקר טוב.
נהדר!
הי מרית,
אני מאוד עם השאלות בעניין ההיררכיה של היופי…
למה ג'וק מגעיל ופרפר יפה?
למה יבלית רע ודשא טוב?
למה כלב פקינזי זה חמוד ועכבר זה אימא'לה?
למה כוס פלסטיק אדומה מעוכה לא יכולה להיות יופי?
(היא דווקא יופי, אצלי, כן)
והרצפה הבלתי מטואטאית – נפלאה, נפלאה!
תודה.
איזה כיף להזכר ברצפה הזו שעליה למדתי פעם מזמן באיזה קורס על אמנות הפסיפס בתקופה הרומית-ביזאנטית.
אפשר שהאנשים שבחרו להם את המודל הזה רצו לומר לאורחיהם: אתם רואים באיזה שפע התברכנו? אפילו העכברים שלנו נהנים ממטעמים שאנשים מן הישוב היו מתים לאכול…
איזה יופי. התלבטתי השבוע בשאלה הזו, בקטן, כשהבאתי למרפסת עציץ וגיליתי שגרים בו שני חלזונות נטולי בית, מאלה שמכרסמים כל צמח בתאיבון. החלטתי לתת להם צ'אנס ולא לסלק, מתוך הנחה שאם יזיקו לצמחים, יזיקו – הבחירה בין גרניום לחילזון לא ברורה מאליה (ויש לי הרגשה שהחתולות יבחרו מי ישרוד, מתוך אינסטינקט בסיסי קיומי ולא מחשבות על אסתטיקה, טיפוח המרפסת או האומנות).
דודו, תודה! (ולא תצריף, פסיפס 🙂 וגם לי המחשבות האלה ניקו את הראש. הרצפה הזאת היא מין נוגדן לאקטואליה.
איתמר, חן חן!
לבנה כתומה, אני איתך. זה מאד מוגבל לחפש את היופי ביופי. מלא קונבנציות ודעות קדומות שמתחשק לפרק.
דפנה, תודה! באמת הזכרת לי שכשהייתי ילדה ביקרתי בעיר הנבטית ממשית-כורנוב. האדמה היתה רכה ואנשים השאירו טביעות נעליים בשלל דוגמאות, וחשבתי באיזה כובד ראש אנחנו מסתכלים על כל דוגמא בשבר כד, והאם הסוליות האלה שהודפסו בחול הן באמת פחות יפות.
נטלי, או שאולי הם כמוני, לא סובלים לנקות, הם בחרו אותה כהסוואה ללכלוך 🙂
מרית, אם כבר אמרת שאת לא סובלת לנקות אני חייבת למכור לך את המשפט הנפלא
a clean house is a sign of a wasted life
תודה על הרשימה. אני קצת יותר ציני מהמגיבים הקודמים. רצפה עם ציור של שאריות אוכל זה פשוט מאוד פרקטי. זה כמו שבדירות בארץ רוב הבלטות צהובות עם מין לכלוכים קטנים (במיוחד בסוג הישן שנקרא טרצו http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%98%D7%A8%D7%A6%D7%95). רצפות שיש מבריקות וריצוף אמבטיה לבן הם עבדות לכל חלקיק אבק.
מרית יקרה,
קראתי את הרשימה ונשאה אותי הרוח אל העולם היווני וההלניסטי שם הסימטריה היתה עדות ליופי בטהרו, ועל כן הסדר. המלה קוסמוס, פרושה ביוונית, כמה מצער: סדר. כלומר, מה שמסודר היטב ובאופן תכליתי ואין בו דבר לשווא. אני מניח כי מגמתם זו של הפיתגוראים התמזגה היטב בדברי הגותה של האסכולה האטומיסטית היוונית (דמוקריטוס, ובשינוי מה אנכסגורס) שטענו כי כל המציאות היא פרי הרכבים סדורים ומוזרמים של אטומים. מגמות אלו לא השתנו במירבן גם אצל אריסטו ואפלטון. אריסטו אמנם הפקיר את העולם לצד המקרה, אבל הניח כי אין בו שום דבר שמצוי לשווא, ועל כן האדם נדרש בתבונתו לתור אחר הסדר השלם. אפיקורוס ותלמידיו היו היחידים שהתירו בלאגן, כלומר הרמוניה שיש בה חריגות דיסהרמוניות ללא הסבר, אפשר שלהשפעתם על האסתטיקה היה שמורה השפעה
על הרצפה של סוסוס שדווקא יש לו שם הרמוני, סימטרי, אפילו פאלינדרומי.
וזאת בדיוק הסיבה שאני עם מומוס, לא עם סוסוס.
(-:
כיף!
דפנה, אימצתי 🙂
רוני, זו אכן הסוואה, רק שאתה ניסחת את זה באופן יותר שלילי 🙂
שועי יקרי, כן, סדר זה עניין בעייתי (גם אני שאוהבת את פסח מכל החגים עדיין נוטרת לו את שמו, ליל הסדר). אבל יתרונו הגדול הוא שאפשר לפרוע אותו. וסימטריה באמנות אני דווקא אוהבת, אני מאמינה בצורה, וכתבתי על זה כמה פעמים, למשל בפוסט על הפמיניזם המפתיע של האחים גרים
https://maritbenisrael.wordpress.com/2009/01/03/הפמיניזם-המפתיע-של-האחים-גרים/
וגם אני שמתי לב לשמו המושלם של סוסוס 🙂
מיטל, גם לי!
היי מרית. שמת לב שאנחנו חוגגים את חג החירות בליל הסדר?
וואו, לא. זה חומר למחשבה 🙂
אפשר למצוא המון יופי, בעיני, גם בזבל, גם בשאריות. תלוי איך מסתכלים – מה תוחמים, באיזו זווית, איזו תאורה, איזה בלגן מעניין או איזה סדר יוצרים. בדומה לאפשרות למצוא עניין בלכאורה משעמם, שיגרתי, חד גוני ( טוב לא בכל דבר משמעם)
פורטלנד אני מבינה קשורה לעיר האושר – עכשיו רואים את התמונה המקסימה מאד בכותרת שלך . התמונה בהיקשרה הרחב יותר נראית שונה, ממוקמת בתוך שכונה שספק אם במבט מקיף ניתן היה לראות את הקטע המקסים כפי שאת הבחנת בו . ויתכן והיופי תלוי גם בעמדה שיש לנו מלכתחילה לאוביקטים המופיעים.
בפורטלנד לפי תאורך יש בה שפע של מיים שלא מאפשר להבחין בין צמיחת העשב הפרוע לבין צמחי גינה מתורבתים ולהיפים וצאצאיהם זה גם ממש לא חשוב. את זה אני מאד אוהבת, ומאכסנת באהבה צמחים שהצליחו לגדול אצלי במיכלים, בעציצים. אבל האם גם היובש והריקבון יכולים להיות יפים או שבתנאים מקפחים הדברים נראים אחרת, ועשבים שוטים מטרידים. מתלבטת בשאלה הזו .
העבודות של התלמידה שלך והרתיעה והמשיכה שגרמו לאנשים שונים אכן מדגימה את הההסתכלות השונה של אנשים בהתאם לאסוציציות אולי שיש להם באשר לתכנים. אותי למשל מקומם, דוחה, מכעיס השימוש ביצורים חיים, אצלה אפילו אם אלו תולעים ,וספק אם הייתי רואה בזה יופי.
בסרט ישן ומקסים לטעמי , "המסעדה של אליס", יש סצינה מאד יפה, שבה ארלו גארטי מלווה יחד עם חבורת ההיפים שאתו את מעבורת הזבל בניו יורק. המואז' לזבל. לא מצאתי לינק לתמונה או קליפ.
קראתי עוד פעם את התגובות, בתגובה הקודמת שלי צריך להיות 'אריסטו הותיר את העולם הזה (התת-ירחי, כפי שהוא מכנה אותו) לצד המקרה, משום שהטבע לדידו הוא תהליכי התהוות וכיליון של ארבעת היסודות, ואך בני האדם באמצעות כוחם הרציונלי עשויים לסדר במידת האפשר סדר חברתי- מדיני וכיו"ב, המאפשר לחכמים להתפנות לחיי עיון שהוא תכלית האדם.
ועוד תוספת- יש משהו מפחיד, קר ומנוכר, בתודעה האסתטית השלימה הנובעת מן הפילוסופיה היוונית אל התרבות המערבית בכללותהּ. סוסוס
היה יוצר עם הומור ועם חוש בריא לפגיעה בסדר הטוב. אני מניח כי בשיווי משקל נכון יש תפקיד חשוב למקיימי הסדר ולמפיריו בכל מקום,
ובכל זאת, מה עגום היה מצבו של האדם, אם הוא הוא היה מתנהל בכל עיתותיו כרציונליסט-קר-מזג, שלעולם אינו חורג מן העיקרון התועלתני:
מירב התועלת למירב בני האדם.
כמה יפה! וכמו שאמר דודו – כמה ענוג!
התיאור של מה שעשתה התלמידה שלך אכן מרתיע אותי, שלא במפתיע, אבל מה שמופיע פה פשוט יפה. לי זה דוקא עושה הרגשה של סדר, אבל סדר אצלי לא עומד בסתירה לחופש- סדר מדי ממושטר עושה לי רע, קומפוזיציה כזאת היא בעיני גם סדר, אבל סדר "נורמאלי", חי. אמיתי.
וגם אני לא אוהבת לנקות, קניתי את המשפט של דפנה! תודה (-:
ועוד גם אחד – גם אני בדיוק תוהה בימים אלה איך מבחינים בין עשבי מאכל לעשבי בר, לא מטאפורית אלא אמיתית לגמרי, זרעתי ירקות, שמתי קומפוסט (שמורכב מירקות רקובים וג'וקים וכאלה ויוצר תוצאה שהיא לא יפה אבל כן טובה, מזינה, מועילה) ויש ג'ונגל חוגג. איך מבדילים באמת?…
כמי מי שיוצרת כבר שנים רק ממה שמכונה "זבל", נהנתי מהפוסט.
לפני כחודש ביקרתי לראשונה בביתה של אילנה שפיר באשקלון.
אילנה יוצרת פסיפסים מרהיבים ומרגשים.
היא משתמשת באבנים, שברי כלים וחלקי קרמיקה ביצירותיה.
כמו כן אני ממליצה לבקר ב"המרכז לחינוך סביבתי" בחירייה, דוגמה נהדרת לעיצוב שעשוי כולו (!) מ"זבל". במקום נערכים סיורים, סדנאות וקורסים העוסקים במשבר האשפה.
תודה מרית.
מחסנאית, באשר ליפי הריקבון, אני זוכרת שבכיתה ח' גידלנו עובש במעבדה והיו שם גווני טורקיז שעצרו את נשימתי…
ועל צער התולעים בפעם אחרת.
שועי, גם האמנות המסודרת ביותר לעולם אינה אוטונומית. החיים והרגשות והחושים נמצאים ברקע כמו צל כאוטי ומגחיך.
טלי יקירתי, תודה. ואני יודעת שאנחנו לא מסכימות, אבל רק שתדעי שתלמידה כזאת מרחיבה את גבולותיהם של כל האחרים וזו מתנה גדולה גם להם וגם למורה שנוטה להזדהות עם החריגים והלא חמודים.
עדי, תודה וברוכה הבאה! וכן, מושגי היופי המשתנים מקבלים גם רוח גבית אקולוגית.
רגע, הבהרה חשובה – לו תלמיד/ה שלי היה מביא יצירה כזאת הייתי מקבלת את זה לגמרי, גבולות הסובלנות החינוכית שלי רחבים הרבה הרבה יותר מהטעם האישי שלי…(-:
הו מרית,
כמעט כל הפילוסופים הרציונליסטיים יוון-אירופה- צפון אפריקה- ארצות ערב, ראו בדמיון האנושי, אויב וצר המרחיק את האדם מיכולתו האמיתית,
יכולתו הרציונלית האנליטית, המארגנת את הפרטים, לכדי מושגים כוללים-מופשטים הנתפסים בתבונה.
בודאי שאצל רבים וטובים מהם ישנם יסודות בלתי רציונליים בעליל. אבל,
לצערי אפלטון בפוליטיאה ציוה לגרש את המשוררים מכל עיר המעוניינת לחיות באושר, ודומני כי רבים מממשיכיו היו צופים בעיניים מזועזעות בתיאטרון מחול או במיצג, מפלבלים בעיניהם, ואז קובעים חד משמעית שמדובר בהבל מוחלט.
למשל, אני מאוד אוהב סונטה שהקדיש בורחס לזכרו של שׂפינוזה. לצערי, לא ברי לי האם שׂפינוזה היה מעריך את כתביו של בורחס או שמא רואה בהם משהו שאינו מועיל, המיוסד על סברות (אידיאות קטועות) יותר מאשר על אדני התבונה.
למקורי אין גיל והחריג הוא היפה. פוסט מעניין.
שועי, הדמיון היה בתקופות שונות האיבר הכי מנודה של הנשמה. אנשים כמוני (כלומר פעילי דמיון) חיו שנים כמו אנוסים. ג'יי. קיי רולינג קצת שיפרה את המצב כי היא הוכיחה שדמיון זה כלכלי, ועדיין רבים המתנשאים.
ובאשר לאפלטון – איני קרובה מאד לפילוסופיה אבל יצא לי להיתקל בו כמה פעמים, ושערי סמר מהמוגבלות והטוטליטריות. בדרך כלל יש לי חיבה מיוחדת לתיאוריות מופרכות בעלות שלמות פנימית (כך המלצתי פה למשל על מאמרו של האדריכל אדולף לוס "קישוט ופשע"). הייתי יכולה לחבב את אפלטון מהזווית הזאת לולא היה כל כך מקובל ונכבד, ולכן גם מזיק ומאיים.
אורי, יפות תגובותיך המכתמיות. תודה.
מרית יקרה, אחרי כמה שבועות של התבוננות לא מודעת בפס העיצוב עם הדימוי הפסטוראלי של ברושים ואחו ירקרק (זה נראה לי כה משתלב ומובן מאליו עם השם עיר האושר כפי שנקלט אצלי), הגעתי פתאום אל התמונה המלאה (שגם היא לא המלאה בעצם).
זו חוויה מעוררת פליאה: הראייה מתרחבת בבת אחת וההבנה שמה שנקלט הוא רק חלק מעולם גדול יותר, מורכב יותר, שמסיבות אלו ואחרות הוסתר עד לרגע מסויים
איריס, הנוף הזה הוא שלי בכל כך הרבה דרכים. לא חשבתי על אפקט ה"זום" 🙂 תודה.