1. פייטה יהודית
על הדרך עץ עומד, איציק מאנגר, תרגם בנימין טנא* (כדאי לקרוא לפני הצפייה בקליפ)
על הדרך עץ עומד / הוא עומד שחוח. / ציפורי העץ כולן / נתפזרו ברוח.
למזרח, למערב, / ויתרן הדרימו. / והעץ הופקר בדד / לסופות יָהימו.
אז לאמא סחתי כך: / "תני, אמי, אל פחד, / ובן רגע אהפך / לציפור פורחת.
ואשב לי על העץ / ומזמור אנעימה. / לו בחורף נחמה / הוא יהי, הוי אמא".
אמרה האם: "אל נא, בני", / ודמעות הזילה. / "פן בני, על זה העץ / לי תקפא חלילה".
"על עינייך היפות / צר, הוי אמא", סחתי. / ואזי מניה וביה / לציפור הפכתי.
תֵּבְך אמי: "הוי איציק בני, / קח בשם שמיים, / לפחות קח נא סודר, / כי תצטנן בינתיים.
ערדליך קח איתך, / כי עז החורף יהי. / הפרווה רכוס היטב, / אוי לי בכי ונהי!
ואל תשכח האפודה, / לבש אותה, פוחח. / אם בין שוכני עפר אינך / רוצה להתארח".
בדי עמל אפרוש כנפי, / כי רב, כי רב הלבוש הוא, / שבו עטוף עטפה אמי / בן כנף חלוש הוא.
ובעיני אמי אציץ / נפשי בי משתוחחת / מנעה ממני אהבתה / להיות ציפור פורחת.
* בעניין התרגום: ע', אחד מיקירי הבלוג שאינו מחבב את תרגומיו הקצת עציים ומקרקשים של טנא, שלח לי בשעתו את תרגומיהם של נתן יונתן ויעקוב אורלנד לשיר. התרגום של יונתן שטוח (עם כמה הבלחות חינניות כמו "חוסי על יפי עינך," / אז לאמא שחתי, / ולפני שֶׁמה ואיך – / לציפור הפכתי.). של אורלנד מתנגן ולירי, אבל גם גולש לסנטימנטליות ובעיקר מקהה את הצחוק ואת החריפות של השיר. והסיום הצלול של טנא הוא שמכריע את הכף:
ובעיני אמי אציץ,
נפשי בי משתוחחת.
מנעה ממני אהבתה
להיות ציפור פורחת.
השיר הולחן על ידי פ. לסקובסקי, והפך לשיר ערש על פי מיטב המסורת האוקסימרונית שתיאר לורקה. והנה הקליפ:
הסרטון נאמן לרוח השיר אבל גם משוחח איתו. שני הגיבורים, האם והילד (שהעץ הוא חלק מתודעתו), הופכים לשלישייה בקליפ; אם, ילד ועץ, שדמותו מוסיפה דרמה, יגון ואירוניה. הילד קטנטן כמו ציפור. "את כנפי לא אפרוש, כך אוהבת אמא," הוא מסביר בגירסת הכתוביות. לכאורה אלה רק הדאגנות וחיבוק היתר שמקרקעים את הילד, אבל הקליפ מבליט שיכבה נוספת: האם מעמיסה על הילד משקולות כדי שלא יתרומם. ילדים ציפורים עפים לדרכם וזונחים את הוריהם לאנחות, הם לא גדלים ומערסלים את אימם הקטנטנה במין פייטה יהודית המנוגדת לחוקי הטבע אך לא לחוקי המציאות הדומעת צוחקת של מאנגר.
2. שקט שקט בני נחרישה
ועוד שיר-ערש יהודי: "פונאר" מאת שמרקה קצ'רגינסקי (כאן אפשר לקרוא את תרגומו של שלונסקי). הלחן של אלכסנדר תמיר, והבימוי והביצוע של הבובנאית אילקה שונביין מהתיאטר משיגֶע (ידיש וצרפתית – התיאטרון המשוגע).
לאם של שונביין אין ערדליים או סוודר. אין שום ריפוד. אפילו ההריון שלה זיזי; העובר שכולו עור ועצמות בולט מבעד לעור-קומבניזון של אמו. הלידה לגמרי מסוגננת, בלי טיפת דם או מי שפיר. החלל המעוין בין רגליה המורמות של האם משרטט מעין ואגינה מופשטת, שממנה מגיח תינוק מפרכס אפרפר עטלפי. המינימליזם והסגנוּן אינם מרחיקים את העדות שנותרת פיסית וחשופה להבעית.
והכל מתרחש באור יום, במין חדר מלון חדש צנוע ואנונימי. הטבע ("זועמים קרעי הקרח / נישאים לים") הליריות, הפחד, התקווה, הגעגועים – קיימים רק בשיר המתנגן ברקע. שונביין לא מביעה כל רגש למעט הזעקה הכפולה האילמת הספק-גרוטסקית-ספק-לא-שפויה של האם ותינוקה. וגם אחרי שהמוסיקה נגמרת ההישרדות ממשיכה, התינוק מכה בחזה אמו המוזלמנית עד שהיא חולצת לו שד.
3. הכניסיני תחת כנפך
פייטה, מיכלאנג'לו
וזה התשליל, התשובה: פייטה צחורה, התגלמות החן והחסד. אין פלא שמיכלאנג'לו "חרט את שמו ברצועה הסובבת את חזה גבירתנו," כפי שמספר וסארי (היסטוריון האמנות הרנסאנסי) "מה שלא עשה מימיו בשום יצירה אחרת." וסארי מסביר שהאמן פשוט 'חתם על היצירה' אחרי ששמע זרים מייחסים אותה למישהו אחר. זו היתה העילה מן הסתם, אבל החריטה הזאת – בחזה, דווקא בחזה – נשמעת לי כמו ה"הכניסיני תחת כנפך" של האמן שהתקנא בישו שלו. כמו גוזל קוקייה הוא הטיל את עצמו לחיקה של האם שכולה נעורים ויופי. ובאשר לנעורים – וסארי (שספרו נותר על שולחני, עייפתי מלטלטל אותו למדף ובחזרה) אמנם מצטט בהתלהבות שיר המכנה אותה "הכלה היחידה, הבת והאם כאחת". ובכל זאת הוא חש עדיין צורך להגן על מיכלאנג'לו: "חסרי הבינה," הוא כותב, "האומרים שעשה את גבירתנו צעירה מדי, אינם חשים ואינם יודעים שאצל בתולות טהורות נשמרת ארשת-הפנים בלא כל פגם…"
פייטה, מיכלאנג'לו, פרט
ב-1972 עורר הטוהר המושלם את זעמו או אולי את קנאתו של מישהו, שהתנפל על האם עם פטיש ושבר לה את האף. מאז היא מורחקת ומוגנת בזכוכית. אין גישה לחסד. רק להעתקים שלו.
4. שיר אווילי
וכדי להשלים את המעגל אני חוזרת ללורקה, לשיר ילדים נפלא שבו הוא מדובב כמו מאנגר, את הפער בין חלומותיהם של הילדים למציאות של ההורים. גם לורקה כמו מאנגר כותב דיאלוג בין בן לאמו, אבל שלא כמו אצל מאנגר, הפצע כבר לא מדמם. החיוך הדומע נקרש לאבסורד, שיר שטות מלוטש שבלבו (כמו בלב הפנינה של המלך הצעיר של אוסקר ויילד) שוכן המוות.
שיר אווילי, פדריקו גרסיה לורקה, תרגם רפאל אליעז
אמא,
אני רוצה להיות של כסף.
בני,
תחטוף לך צינה.
אמא,
אני רוצה להיות של מים.
בני,
תחטוף לך צינה!
אמא,
ריקמי אותי בכר שלך.
כן, בני!
מיד!
*
אמהות נוספות בעיר האושר:
אמא הו אמא – על אמו של אהרון קליינפלד מספר הדקדוק הפנימי,
וכן – מה למד אהרון מאמא
מי שאיבד ילד – על סיפורה של פרספונה
ותודה לדודו שהזכיר לי את אם סיסרא: כמה מילים (אקטואליות?) על שירת דבורה
מרית יקרה,
מאנגער ולורקה יחד, כמעט שאיני יכול לדבר.
כמעט גורם לי לקום לארון הספרים ולהוציא משם את 'הכובד והחסד'.
וכאן גובר הכובד על החסד וגורם לי להמשיך לתקתק.
סבי ז"ל עבר פעם מסתתר בעגלה בתוך פונאר ("שקט, שקט, בני נחרישה") כאשר נורו היריות אל קברי האחים.
אותו אירוע סייע לכל עיירתו להתקומם אחר כך נגד הגרמנים, משום שהוא היה עד לנעשה, ולמה שעתיד להתרחש לו רק יעלו אל הרכבות כאשר יתבקשו.
מה שיפה אצל מאנגער הוא שהאם היא בסיכומו של דבר סוג של דחליל
כלומר, מאנגער לא הפך ציפור כי לא היה לו נעים מאמא שלו.
אולי ישנה פנטסיה ילדית-אמהית של עליה בזרועות האם השמיימה? פלא, שאי אפשר להצמיח כך כנפיים?
והעתקי החסד, הביאו אותי מצד אחד אל 'מטבעות החסד האחרונות שהורישה להנו אמא בכדי שאושרן יגן עלינו עכשיו ובימים האחרים' של עמיחי
ומצד אחר, לבלאנש דיבואה של טנסי ויליאמס, ש"מעולם לא נהנתה מדיי מטוב ליבם של זרים" (מערכה אחרונה, תרגום מצ'וקמק וחופשי-מאוד על הבוקר).
כלומר,
"מעולם לא נאלצתי להישען על טוב ליבם של זרים"
שזה בעצם די אותו הדבר
כיף להתעורר אל העץ העומד בשיר הערש (בשביל פונאר אני צריכה לאזור כוח ולהגיח לפוסט הזה בשנית). השמעתי בקולי קולות בבית, הסרטון כובש לב. כמעט לצערי במהרה נשלחתי כאן לעוד גרסאות עבריות, בהן רואים איך חיבת הציונות עושה בשיר, מנתקת את הילד מאימו, וגואלת את העץ באמצעים לאו דווקא הכי סמפטיים:
מתוך שיר על עץ http://www.zemer.co.il/song.asp?id=925
וְיָצוֹא יָצָא הַבֵּן אֶל מֶרְחֲבֵי הַנֶּגֶב,
בְּזֵעַת אַפָּיו הִשְׁקָה רֶגֶב אַחַר רֶגַב.
בַּקִּרְיָה הָרְחוֹקָה אֵם זְקֵנָה אוֹהֶבֶת
אֶל בְּנָהּ בָּעֲרָבָה מִכְתָּבָהּ כּוֹתֶבֶת.
"הִשָּׁמֵר בְּנִי הַיָּקָר מִמּוֹקֵשׁ וְתַיִל,
אֲלֹהִים יִשְׁמֹר אוֹתְךָ מִצִּנַּת הַלַּיִל.
עָטוּף סְוֶדֶר וְצָעִיף, גּוֹזָלִי בָּרוּחַ,
בִּרְכָתִי שְׁלוּחָה לְךָ, בְּצֵל הָעֵץ תָּנוּחַ".
יָם טָרִי טָרִי טָרִי…
וּבִפְרֹץ לֵיל קְרָבוֹת, לֵיל דָּמִים וָסַעַר,
מוּל הָאֹפֶל, מוּל הַלֵּיל, יַעֲמֹד הַנַּעַר.
אֶת הָעֵץ הַיָּקָר יַד אוֹיֵב עוֹקֶרֶת
וְהַבֵּן שׁוּב קוֹרֵא מֵאִמּוֹ אִגֶּרֶת:
"אַל יֵאוּשׁ גּוֹזָלִי, צַו זֶה מִגָּבוֹהַּ,
גַּם עֵצִים וְגַם תִּקְוָה עוֹד תּוֹסִיף לִנְטֹעַ.
עַל אַפָּהּ וַחֲמָתָהּ שֶׁל יָד זוֹ הַפּוֹשַׁעַת
עוֹד יִצְמַח בָּעֲרָבָה עֵץ חַיִּים וָדַעַת"
והגירסה הראשונית, כאן http://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=1829
ויש גם שיר ספינה, של אלתרמן, עצוב נוגה ולצערנו רלוונטי, של להקת חיל הים
לסיכום, אני עם מאנגר.
ראשית לכל מרית, המון תודה על הפייטה של מיכאנג'לו. אחת היצירות הנשגבות, בעיני. אגב, כדי להוסיף על המתח (המיני?) מיכלאנג'לו יצר את ישו כנער עול ימים (לא תינוק מוטל בזרועותיה הנערה היפה) דבר שעלול להעלות מחשבות מאוד לא נוצריות וגם לא טהורות בראשם של הצופים בפסל. ואף על פי כן כשראיתי אותו בגודלו הטיבעי, לא רוטיקה עלתה בראשי, פשוט הייתי המום חושים מההומניזם הצרוף שזלף מהפסל כמו בושם משכר.
אחרי שמילאתי חובי לאסתטיקה. אני רוצה להודות גם על מאנגר ופונאר, שתיים מאימהות המזון של השריטות הכי פנימיות במוח שלי (לא ארחיב הפעם).
אני מבקש להוסיף עוד אימא אחת, לכבוד הימים טרופי הסערה האלה שבהם אנו שרויים. והיא אימו של סיסרא כפי שהיא נשקפת משירת דבורה השמחה לאידה:
שופטים פרק ה, פסוקים כח – לא
בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא בְּעַד הָאֶשְׁנָב
מַדּוּעַ בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ לָבוֹא מַדּוּעַ אֶחֱרוּ פַּעֲמֵי מַרְכְּבוֹתָיו:
חַכְמוֹת שָׂרוֹתֶיהָ תַּעֲנֶינָּה אַף הִיא תָּשִׁיב אֲמָרֶיהָ לָהּ:
הֲלֹא יִמְצְאוּ יְחַלְּקוּ שָׁלָל רַחַם רַחֲמָתַיִם לְרֹאשׁ גֶּבֶר
שְׁלַל צְבָעִים לְסִיסְרָא שְׁלַל צְבָעִים רִקְמָה צֶבַע רִקְמָתַיִם לְצַוְּארֵי שָׁלָל:
כֵּן יֹאבְדוּ כָל אוֹיְבֶיךָ ה' וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ.
יש לך כאן את חדוות הלעג המתפרץ הנובע מן השמחה בנפול אויבך, ואתה כל כך שמח עד שאתה נעשה הוא ומשליך בששון גדול את אנושיותך לכל הרוחות. "מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה"!?
שועי, תודה מיוחדת על
"מה שיפה אצל מאנגער הוא שהאם היא בסיכומו של דבר סוג של דחליל. כלומר, מאנגער לא הפך ציפור כי לא היה לו נעים מאמא שלו."
כל כך תמים ומפוכח, מצחיק וכואב.
כרמית, אוי אוי, זה נורא, אני מרגישה כמו אן שרלי כשדיאנה הפכה את הסיפור שלה לפרסומת לאבקת אפייה 🙂
לאלתרמן לא הצלחתי להכנס. יש איזו מגיפה מסתורית שממיתה לי את הלינקים בתגובות. הערב אני מנסה לקבל עזרה.
ותודה!
דודו, תודה, נראה שאנחנו חולקים כמה וכמה שריטות. שירת דבורה היא הטקסט התנכי האהוב עלי ביותר, ועל אם סיסרא אף כתבתי פוסט (חצי אקטואלי) אם כי דעתי קצת שונה משלך…
http://wp.me/pSKif-dtM
(אני כבר מוסיפה את הלינק גם בשולי הפוסט שמא יפול במגפה)
אין לי יכולת נפשית להכיל היום פייטות, אז אני רק מציבה דגלון קטן, צבעוני, עוד אחזור. בסוף אני תמיד חוזרת…(-:
הסרטון מקסים.
אני רותמת את החומר העשיר שהבאת למה שמעסיק אותי כרגע ולא מרפה וקשור למה שקורה כאן ועכשיו . איזה שיחות עם אמא אפשריות עכשיו? אילו שיחות הייתי רוצה שתהיינה לאמהות עם ילדיהם?
הבאת שירי ערש, שירים להרגעה, להרדמה. והם מכילים בתוכם פעמים רבות כל כך מסרים ותכנים סוערים, קונפליקטואליים, לפעמים עוינים, פעמים רבות מפחידים, טעונים בסבך הרגשות, שאיפות, משאלות, פחדים של אמא .רמי בר גיורא למשל עוסק בכך, במאמר פסיכולוגי(http://www.web4u.co.il/code/main.asp?innerPageID=1366&cat_id=844&pID=412 ).
אני חושבת שוב ושוב על הילדים – החיילים ששולחים אותם לעשות מעשים נוראיים כל כך ואילו שיחות היו יכולות למנוע זאת. לפעמים כדאי לקצץ את הכנפיים לילדים שרוצים לפרוח מהקן ולהיות גיבורים. אולי לא מהסיבות של האמא בשיר של מאגנר (האמא בסרטון שמצויירת כל כך נכון) , אבל כדי לשמור על החיים.
הי מרית,
השיר של לורקה, כמה חזק הוא,
הזכיר לי משהו שאני מסתובבת איתו כבר שנים,
וזה ב'דולי סיטי' של אורלי קסטל-בלום.
שם האמא מדביקה את הילד שלה אל גופה,
פשוט מדביקה אותו וזהו.
היא עושה עוד כל מיני דברים
חרדתיים ומפלצתיים… אבל נעזוב את זה,
נישאר רק עם מעשה החרדה האולטימטיבי ההוא.
תודה מחסנאית. אני לא בטוחה שאני מסכימה. במובנים רבים כולנו ילדים אבל אנחנו גם מבוגרים. וה"ילדים" האלה שעליהם דיברת הם אנשים צעירים. אני בעד שיחות, הכי בעד, אבל שום קיצוץ כנפיים אינו בא בחשבון. מה שכן, כדאי כבר מגיל אפס וחצי לתת להם לבחור ולהחליט וגם לטעות וללמוד מזה, בתקווה שכשהם יגדלו הם ידעו להחליט – לא מה שנכון בעינינו אלא מה שנכון להם. (ואגב הלינק לבר גיורא מוביל למקום של בניית אתרים והמחשב שלי השתגע מרוב פחד כשהגיע לשם ושלח לי אזהרות חמורות).
ומיכל הירחית – זה מקסים מה שאמרת על לורקה. הרבה אנשים קונים את ה"אווילי" הזה של הכותרת ואת רוח השטות, וזה שיר כל כך עצוב וגבישי. לרקום אותו לתוך הכר זה באמת שלב לפני להדביק לגוף, זה אפילו יותר קרוב מלהחביא מתחת לכר (שמתחת לראש), אבל מה שיפה בשיר הוא שריקמה היא מלאכה נשית-מסורתית (החביבה עלי מכולן) ואפשר להצטמצם לקריאה מינימליסטית שבה האם פשוט לא מבינה בחלומות הכסף והמים, אבל ריקמה זה האלמנט שלה, שם היא כל יכולה.
ואגב – במין שיקוף ראי – זה מה שמיכלאנג'לו עשה, הוא רקם את עצמו לתוך החזה של האם הקדושה…
והתגובה שלך ושל דודו (עם אם סיסרא) מחזירה אותי למחשבה שהיתה לי בכתיבת הפוסט, שאולי הייתי צריכה לפתוח "רשימת אמהות" כמו רשימת הליצנים"
https://maritbenisrael.wordpress.com/2010/03/23/רשימת-הליצנים/
(ואולי לא, זאת רשימה ארוכה וכאוטית מדי. אפשר אולי להתחיל ברשימת הסבתות…)
מצטערת על הלינק המפחיד. לא יודעת מה הבעיה.
לינק אחר למאמר על שירי ערש
http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/articles/article.asp?forum=192&a=12701&c=1370&sc=0&ssc=0
גם אני חושבת שלא נכון לקצוץ כנפיים לילדים. אני לגמרי מסכימה איתך. אבל בו בזמן אני גם כדאגנית וחרדה היתי רוצה למתן הסתכנות והיספחפות ושיפוט שגוי. משאלת הלב שלי היא להיצמד, להצמיד. זה לא באמת אפשרי ולא באמת נכון. עברתי אימון שגרם להמון דפיקות לב עם ילדה שמגיל רך ביותר היתה מטפסת לגבהים עצומים ועושה תרגילי אקרובטיקה להנאתה. אז מה שצריך זה לשים רשת ביטחון.
ולכולם – עוד לא נמצא פתרון לבעיית הלינקים המתים, אבל התברר שהם מתים רק באקספלורר, בדפדפנים אחרים – פיירפוקס וכרום הם קמים לתחייה. אז אני לפחות, מתכוונת להחליף דפדפן…
וטלי, (כמעט שכחתי אותך). בואי ולכי כרצונך. רק בשמחה ובאהבה. אני כזכור, עם שועי
http://shoeyraz.wordpress.com/2010/05/28/i-want-you-but-i-dont-need-you/
מרית (כן, יקרה)
הסרטון עצר לי את הלב, מזל שאני לבד בבית מתכוננת ליום כיף עם אמא שלי…כמה סמלי.(היא זאת שאמרה לי, לפני שבועות ספורות, כן , אני יודעת ספורים, אבל ספורות זה יפה, שימי לב, משהו ממש מוזר בפייטה ועבר אויר , קצת עד שהיא אמרה לי שמריה נראית צעירה יותר מישו ועצרתי שם)
את הדגשת (לי לפחות) את האם-ילד, השרדות, דאגה, האכלה טיפול, פעם העולם היה רק ככה.
והחיים המודרניים מזמנים לנו גם קשר עם ההורים שלנו, (הילדים) שיחה, דיון, חברות. משהו אחר שמעבר להישרדות ודאגה, זה יפה.
זה אושר (עיר האושר, לא??)
מרית
רגע, לא הבנתי, נחרישה הבן-הקט, בעצם מעוניין היה לעלות בזרועות אימו השמיימה? והיא כל הזמן רק ענתה לפניותיו: שקט,שקט, בני, נחרישה (=עזוב אותךָ מלעלות לשמיים). כלומר נחרישה רצה לעוף עם אימא שלו, אבל היא לא רצתה לעוף? (-:
נחרישה, אגב, יכול להיות שם יהודי-רוסי נהדר, יש בו הכל, זה ממש ריאליזם- היסטורי, אני מתפלא שבאגף הליטאי של משפחתי, לא היה איזה נחרישה לרפואה…,
לבלבו אגס וגם תפוח
ערפילים חצו את הנהר
ונחרישה אז יצא לשוח…
וכיו"ב
ואילקה שונביין…
מחריד ווירטואוזי מכדי שאוכל לצחוק או לדמוע.
על אף ש: 'שקט-שקט בני נחרישה כאן כורים קברים' יכול להיות מובן כמשל-קיומי על עולם ומלואו, כלומר: על חיי האדם, סופיותם, לידה עד קבר. והתינוק רוצה לאכול. רוצה לחיות בכל זאת את חייו.
ופתאום נזכרתי בעוד משהו (קצת פחות חרדוני… אבל לא הרבה):
אמא לא נרדמת בלעדי…
עידית עידית, ננזפתי הבוקר על ידי איש יקר במיוחד, שאיפה האמהוּת שלי בפוסט הזה. איפשהו בתגובה שלך.
שועי, פעם באיזה אתר אנשים התבקשו לכתוב את המילים האהובות עליהן בעברית, ומישהו (נחרישה?) אמר "זנבות" כי היא נשמעת כמו מילה רוסית. (ואמא של נחרישה פשוט פחדה מההסתפנתעיר).
וגם – בשיר לא כורים את הקברים. הם צומחים מעצמם…
נכון, הם צומחים, כמו אפונת הפלא של ג'ק, הם צומחים.
מרית, אני מצטערת שככה הקדחתי את התבשיל 🙂
אבל כמה יופי כאן בפירוק ובהרכבה מחדש, או באופן שהסרטון הזה, ומאנגר לפניו, כאילו מוציא את השיר מהקשרו המקורי, הציוני, ומחזיר אותו לאינטימי של הילד והאימא [אם כי פרשנות אחת מגוייסת שקראתי על השיר מתארת איך ענייני החומר גוברים על הרוח וא"י נותרת בשממונה). אבל אולי מנחם שהכיסופים לארץ ישראל, או הגירסה הציונית שהיא האימא של הגרסאות האחרות, גם של מאנגר, היא לא אבקת כביסה אלא שיר מלא שושנים ודמע.
עַל הַשְּׁבִיל עֵץ עוֹמֵד
הוּא כָּפוּף, גִּבֵּעַ,
יְהוּדִי לְאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל
בִּדְמָעוֹת נוֹסֵעַ.
אֱלֹהֵי-אָבוֹת,
זְמַן מִנְחָה הִגִּיעַ,
לִכְשֶׁנָּבוֹא לְאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל
נַעֲלֹז וְנָרִיעַ.
לַ-לַ-לָה לָה לָה…
עַל הָעֵץ שׁוֹשַׁנִּים
מַרְהִיבוֹת עֵינַיִם,
בָּא יְהוּדִי לְאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל
קְרוּעַ מִכְנָסַיִם.
אֱלֹהֵי-אָבוֹת,
אֵלִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם,
שָׁם נָשִׂים, בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל,
טְלַאי בַּמִּכְנָסַיִם.
אם יש עוד בעיות עם הלינק ללהקת חיל הים, אני יכולה לשלוח גם במייל. ובכל מקרה הנה לינק למילים של אלתרמן http://www.shiron.net/artist?type=lyrics&wrkid=4266&prfid=580&lang=1
שועי, אהבתי את הפרשנות הקיומית שלך לפסוק המזעיק מתוך פונאר. הוא יוצר איזה רווח לנשימה שמחלץ מהשואה.
תודה כרמית (-:
מחסנאית, לסבתא שלי היה פתגם בידיש (שכבר צץ, לא זוכרת באיזה הקשר) שאם הגורל שלך לנשק את התחת, התחת כבר יגיע אליך לפרצוף.
זאת מנטרה טובה נגד חרדות…
כרמית, לא הקדחת שום דבר. ושושנים ודמע ומכנסיים קרועים זה שילוש מלבב.
שועי ואפון הפלאים 🙂
מרית,
כותב נאזים חכמת באחד ממרובעיו:
בעת האחרונה
אני חי כשעועית יבשה
ממנהּ אפשר להכין נזיד
ממני, אפילו זה אי-אפשר
שמע על זה ביאליק וכתב:
רק הפול המסכן עמד לו בצד
(-:
מרק שועית!!!
תודה על אילקה שונביין. נדירה.
כמה הערות ממש קצרות:
1. בינתיים מצאתי לשירו של מאנגער עוד תרגום יפה (בעיקר בבתים הראשונים) של מרדכי סתר שלא נדפס בספר, וסיומו
נעצב אל פני אמי
דום אשא עיניים…
לא נתנה לי חיבתה
טוס כעוף שמיים
2. לגב גלגוליו של השיר – מקורו וגלגוליו מעניינים ושנויים במחלוקת. מקורו בודאי בשיר עם (שמאיר נוי ז"ל טען ששמע בקפריסין מחוקר הקבלה יוסף וייס ז"ל שהשיר מוזכר בדברי ר' נחנמן מברסלב, אבל הוא לא נמצא שם). כמו הרבה פולקלור יהודי מזרח אירופי, השיר עבר ציוניזציה בוטה (כולל גרסאות אלתרמן, קשת וכו), וגם הגרסה שהביאה כרמית – שאינה מקורית, אינה ראשונה, והיא קרוב לודאי פרודיה גסה על השיר המקורי (עם הטלאי במכנסיים!). *אבל* רובד הגעגועים לארץ-ישראל ודאי היה קיים בשיר המקורי, ושימש מצע לציוניזציה ההיא (נושא גדול מאוד שאני עוסק בו בהקשרים אחרים) – ולכן חברי הבונד לא אהבו את השיר וראו בו פרופגנדה ציוניסטית
3. יש גם גירסאות אחירות של השיר – עממיות ואמנוצתיות (שניאור) – שבו הוא שיר אהבה בלבד. בהחלט מתאים לעשרות שירי עם שבהם האהבה מתדמה לעץ שחוח – התרזהף הערבה הבוכיה, מה לא
4. כך שדוקא שירו של מאנגער ביצע דה-ציוניזציה מודעת לעצמה. זהו שיר מאו *לא* "לאומי" (למרות פרשנויות כפויות) – הוא עוסק בהחמצה, אשמה, האשמה והאשמה עצמית, כאב, עצב נורא, געגוע (כפול, לאם ולמרחב), אהבת אם ואהבה לאם, והכל – כפי שנאמר כאן – גם במבט אירוני (עד כאב) כלפי התחושות האלה וקלישאותם ("קח סוודר")
5. ביום השנה למותה של אמי ז"ל קראתי את השיר הזה עם MOTHER של ג'ון לנון שמבטא (למרבה הפלא?) תחושות דומות ("לא ידעתי ללכת וניסיתי לרוץ", מול הכשלון לעוף). כלומר, תחושות דומות אצלי, ונעצור כאן
6. גלגוליו של "על אם הדרך" מהעם (וברסלב?) למאנגער ואחר כך לגלאטשטיין, על שלל גירסאותיו, מבואר ומתואר בספרו של דב סדן (למה הוא נשכח?) "בצאתך ובאוהליך", עמ 74
אורי, נכון. וברוך הבא!
ע', 'תגעגעתי.
לקח לי זמן להודות שאני מעדיפה את טנא על אורלנד, אבל אם תקרא אותם זה ליד זה תראה עד כמה האחרון מעגל פינות.
ותודה על ההפנייה. ואני לפחות לא שכחתי את דב סדן. אפילו כאן באתר כבר יצא לי להפנות לספרון בעל השם הקסום "הנמר המנמנם וידידו" ובייחוד למסה החכמה והעצובה והיפה שלו על החלילן מהמלין, או כמו שהוא קורא לו "אחינו מצודד העכברים" (אחינו, במובן אנחנו היהודים).
ע', גם אני הצגעגעתי, אפילו נרטבה לי העין
האמת, שאיני יודע גם כן למה התכוון יוסף וייס בדבריו
אבל דברים בדבר 'העוף הפורח' מובאים בתפילה כ"ז מן החלק הראשון בליקוטי תפלות לר' נתן מנמירוב, תלמידו-סופרו, של ר' נחמן.
אין שם אמא, אלא התייחסות להתבוננות בעולם הזה, כמי שמביט בצילו של העוף הפורח. התפילה עצמה מדברת על שלום עולמי שבו כולם יעבדו את ה' שכם אחד, אבל הציטוט אודות העוף הפורח שם כה מלנכולי ולא מתאים לנימתם הכללית של הדברים, וגם לא מצאתי אותו בשום מדרש אגדה או בחלק מחלקי הזהר, עד שאולי אליו התכוון וייס: 'עולם העובר כהרף עין, כצל עובר. לא כצלו של דקל, ולא כצלו של כותל, אלא כצלו של עוף הפורח'. המלים 'כצל עובר' מופיעות למשל בפיוט 'ונתנה תוקף' אבל לא ההמשך…
באופן אישי, אני כמובן מעדיף את השיחות בין ר' נחמן לרב נתן כפי שהן מופיעות בשירתו של גלאטשטייו
מרית, אני כבר זמן רב מתכוון לכתוב בעקבות המלצתך על מאמרו המקסים של סדן על החלילן, על מקצת שורשים היסטוריים לסיפור בכתבים גרמניים מן המאה החמש עשרה. אבל כמו תמיד, כל פוסט שאני מתכנן במוחי מראש, נדחה ונדחה, עד שכנפיו מתכסות אבק, וכבר אינו יכול לעוף.
ועוד דבר,
אם תשאל מה קשר בין התפילה ובין מאנגער אשיב, על דרך הדרש, כי אפשר כי אמו של מאנגער מנעה ממנו לעופף אחר ענייני העולם הזה דווקא, ועידנה כמה משובות-ילדות, שבוודאי נמצאו בו, אולי לכך הוא מתכוון; כלומר, להשפעתהּ החינוכית-יהודית של אמוֹ, לה הוא כאמור הקדיש שירים אחדים,מהם עולה כי לדידו, ממש כאימו של ביאליק, היא היתה צדקת גמורה. מאנגער אפוא הפך לאחד מן המתבוננים חשאית אחר צל העולם החולף עובר כצילו של עוף הפורח, אך לא חש כאילו הוא הצטרף למעופו ולצווחתו.
אתה בודאי צודק, שועי. הרי בלי רובד זה השיר היה נשמע כקבלנה סנטימנטלית של אוי-אוי-אוי-היידישע-מאמע-שלי-הרסה-לי-את החיים-בדאגנות-יתר, אפילו האירוניה לא מכהה את זה – רק האפשרות (המיסטית?) שהאם גם מנעה אותו מללכת שבי אחר הבלי ןתעתועי העולם הזה.
ולי דבריך הזכירו אילן אחר – מתוך "שירי הנלאה", שירו של ד'אנוציו בתרגום המופת של זאב ז'בוטיסקי (רק הבית הראשון, לצערכם)
אֶהיֶה כָאיש שֶׁנָּח בְּצֵל אילָן,
שְׂבַע משחק הַקֶּלַע והקֶּשֶת;
קֵן-תאנים, צמרת-חֵן לוחֶשֶת
סוד על אָזנוֹ, והוא תַחתֶּיהָ לָן.
ע', תודה, בפער שבין התגובות חשבתי גם על 'כולם נשא הרוח כולם סחף האור' (לבדי) של ביאליק. גם שם החוסה תחת כנפי השכינה הפצועה הדווה כביכול, אינו מעופף ממש אלא נשאר שעון על ספריו (מאנגער דווקא העדיף להישאר שעון על כוס היין)
אפשר כי מאנגער אך ממתיק את המלודרמה של ביאליק, מחייך כדרכו, ודמעת אור נוטפת לו בפתח עיניים.
'צפורים מסתובבות צפורים מסתובבות שמח פה ושמח שם' כתב אוהד פישוף, ואמר משהו אינטואיטיבי ומדוייק על ציפורים יהודיות,שכמו האורברוס, הנחש של הגנוסטיקאים, מקורן אוחז בקצה ציצת זנבן והן סובבות סביב עצמן, כדרוויש סופי, המדמה שזוהי הדרך למעלה, לשמיים.
ע' ושועי, זה יפה ההיפוך שאתם מציעים, אבל אני דבקה בפשט.
ע', שים לב שהוא לא מדבר על דאגנות יתר (זה אנחנו אומרים) הוא אומר "מנעה ממני *אהבתה*, להיות ציפור פורחת. ואם מאמינים לו – ואני תמיד מאמינה למאנגר – זה טרגי.
והדנונציו-ז'בוטינסקי נפלא. מזכיר במוסיקליות שלו את לנסקי:
קסם לי קסמה הלענה
במרירות מיצה חריף הריח
רק למענה למענה
נע אני ונד אדם אורח
נטע נוד חבוט רוחות קדים
על לא חטא רגום ברד חד רגב.
שיבתו הליזו הירקרקת
לי יקרה מארגמן נשים.
אף משני שפתייך בת היופי
טור שינייך אל בצחוק תחשופי.
לא נזיר אני ולא עניו
קסם לי קסמה הלענה.
(מקווה שציטטתי נכון מהזיכרון, אין לי מושג על הפסיקים והנקודות)
לכל המבקרים החוזרים, שימו לב שהוספתי לינק לציפורי לילה מתפייטות שבו דורי מנור ורונה קינן מדברים עם חוה אלברשטיין על אימהות ועוד, ומשמיעים "שירי אימהות מארבע כנפות תבל, כולל הכנף הרועדת" (הניסוח לגמרי שלהם!)
מעניין לציין את ההיבט האקטואלי, שגם כיום נכתבים שירי ערש קשים. בלי להתיחס לתוכן, לפני כמה ימים יצא השיר של עמיר בניון וחברי הכנסת:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3903676,00.html
ומן העבר השני, שרים הבילויים "תנשב רוח":
ויהודה עמיחי כתב:
"תן לילד שיר ערש, שיר לו שיישן:
אבא הלך לעבודה, אבא הלך למלחמה
אבל תישן.
הזאב מיילל, האויב בשער, אבל תישן,
הבית מתמוטט, עולם עולה באש.
אבל תישן, אבל תישן.
אל תספר לו על מלאכי שמיים,
אל תספר לו על פרפר
ולא על ציפורי זהב.
שיר את הדברים הנוראים בקול מתוק,
גם דבר וחרב ורעב
הם קצב מרגיע.
קח מילד שיר ערש,
הוא בכל זאת יירדם, הוא בכל זאת יגדל,
קח משיר ערש את הילד
והשיר ימשיך לבדו בעולם
ובסוף ישיר אותו
וירדים אותו לתמיד."
ברוך שובך רשקולניקוב ותודה על המתנות!
שיר הערש הסינטטי של חברי הכנסת פשוט אינו מבין את התנועה הפנימית של שירי ערש שלורקה הפליא כל כך לתאר. זה תמיד המתח בין האפל למרגיע, הניגוד שאי אפשר לגשר עליו ובכל זאת נרדמים. שירם של חברי הכנסת נטול ליריות (כמו שהיו כותבים פעם על מחברות "נייר נטול עץ" צירוף שהילך עלי קסם רב בילדותי). זה נורא (אמנותית, לפני כל דבר אחר) השמאלץ הפטריוטי הזה שמתחזה לשיר ערש.
אצל הבילויים זה גם לא שיר ערש קלאסי, כי שירי ערש קלאסיים הם אף פעם לא אירוניים. האירוניה היא לעולם התוצאה, לא הכוונה. זה פשוט שיר פוליטי שמשתמש בתבנית של שיר ערש כדי לבקר את הרדמת הציבור והמצפון וכיוצא בזה, אבל ככזה הוא לא רע.
והשיר של עמיחי מצליח להיות לירי וארספואטי כאחת. זה יפה, התשובה העברית ללורקה עם קצת שחור פוליטי בקצה.
מרזקולניקוב (או רזומיחין) לרשקולניקוב, "תנשב" של הבילויים הוא שיר אדיר. האירוניה היא לא ליבו, לשיטתי. אלא ה'כיסינוּ, היסינוּ' שהוא לב החיים הישראליים, ראה תגובת הציבור הישראלי במירבו לכל ביקורת מוצדקת על פעולת המשט. ימי ויסלר ונעם ענבר בעיקר בפזמון מציעים משהו מדויק מאוד מאוד, ובאירוניה יש משהו שלעולם מתחמק מן הנגיעה הישירה.
נזכרתי באיחור מה בעוד שיר, "שן לידי" של אביתר בנאי:
http://www.mp3music.co.il/Lyrics/1844.html
שועי
גם אם כדבריך החברה הישראלית מכסה על חטאי העבר (ואתה מכנה זאת "לב החיים הישראלים"!), הבילויים כנראה רומזים בשיר לפרשת האונס בנירים. הבעיה כאן היא כפולה: ראשית, החיילים נשפטו על פשעיהם לעונשי מאסר, והפשעים לא כוסו. שנית, הניסיון הוא לצבוע את כל המאבק בקום המדינה בצבעים דמוניים ושחורים בהרבה משהיה. אם כבר, כמדומני שמעולם לא היה מאבק מלחמתי בסדר גודל כזה שבו מעשי אונס היו נדירים כל כך. כמובן שגם זה נדרש לרעה, כמו בעבודת המאסטר הידועה של טל ניצן שבה היא טוענת שנדירות האונס נובעת מגך שחיילי צה"ל הם גזענים.
[…] תודה למרית בן ישראל על "עיר האושר" – הבלוג המופלא שלה https://maritbenisrael.wordpress.com/2010/06/01/%D7%90%D7%A8%D7%91%D7%A2-%D7%90%D7%99%D7%9E%D7%94%D7%… […]