1. גיתה – מן הכחול אל האדם (האדם, לא האדום)
יוהן וולפגנג פון גיתה – סופר, משורר, מחזאי, הוגה דעות, הומניסט ומדען גרמני (1749-1832). פעם כשהייתי קטנה קראתי כל מילה שלו שתורגמה לעברית. כך גיליתי בין השאר, שהיתה לו תורת צבעים שנסמכה על אבחנות של ליאונרדו דה וינצ'י והופרכה על ידי ניוטון. הוא שוחח על כך עם אקרמן (ה"דוקטור ווטסון" שלו) ביום ג' ה-16 לדצמבר 1826:
"הנה קראתי לפני ימים מועטים באנציקלופדיה אנגלית תורת התהוותו של הכחול," אמר גיתה. "בראש עמדה השקפתו האמיתית של ליאונרדו דה וינצ'י ונסמכה לה הטעות של ניוטון, ובתוספת הערה שהדין עם הדיעה האחרונה שכן מקובלת היא על הכל […] אולם איני מבין כל עיקר מה מחשבה חושבים תלמידיו של ניוטון באמירתם שמטבעו של האור לבלוע את כל שאר הצבעים ולשייר רק את הצבע הכחול. ואיני תופס מה תועלת ומה שמחה לאדם בתורה כזו שכל מחשבה משותקת בה…" (ההדגשה שלי)
זה הקסים ושעשע אותי, האופן שבו גיתה מדלג על נימוקים מדעיים, היישר אל השמחה והמחשבות של החוקרים. הקלות שבה הוא מסיט את הדיון מן הכחול אל האדם, מן הטבע אל האמנות שסיפחה אותו.
*
2. לאונרדו דה וינצ'י – הוּלדת החיוך
וזה מה שמספר וסארי, על האופן שבו צויירה המונה ליזה (כבר ציטטתי את זה פעם, כחולייה ברצף אחר, אבל כיוון שבלוג הוא מעין תודעה מסודרת, כלומר מארג, דברים מצטלבים ונקלעים): לאונרדו דה וינצ'י (איש הכחול הנכון) עמל על הציור ארבע שנים ולא סיימו, ואף –
"השתמש בתחבולה זו: בשעה שצייר את מונה ליזה שהיתה יפהפייה, העסיק נגנים וזמרים ובכל עת אף ליצנים כדי שתשמח; כך ניטלה מן התמונה אותה עגמומיות הניכרת בדרך כלל בציורי הדיוקנאות," אומר ואסארי וממשיך: "בשל תחבולתו זו של לאונרדו, היה בה שחוק כה נעים עד כי במראיתה עלה האלוהי על האנושי, ונחשבת היתה מפליאה, אם לא חיה ממש."
וסארי מתענג על התעלול של לאונרדו באופן נלבב אבל גם מצמצם. כי אולי זה לא מקרה שהורתו של החיוך הנודע קרתה בנסיבות מאגיות מובהקות, מתוך תמונה חיה ענקית של עונג ושמחה: ארבע שנים של נגנים, זמרים וליצנים כדי להפיק צל של חיוך. ואני מדברת על קצות האצבעות, כדי לא להפריע את שנת הציניקאים והאוהבים הנבונים.
*
3. הרקולס והמונה ליזה – הוּלדת הגיבור
מבחינה זו אפשר לראות בהרקולס את מקבילהּ המיתולוגי ומבַשרה של המונה ליזה. אמו של הרקולס, אישה נשואה בשם אלקמני, התעלסה עם זאוס במשך שלושים ושש שעות שלכבודן הוא עיכב את השמש בסגנון "שמש בגבעון דום". אבל זאוס לא היה היחיד שהִפרה את אלקמני באותו לילה: בשלב מסוים חזר גם בעלה משדה הקרב ואף הוא התעלס עם אשתו (וקצת התאכזב ממתינותה) וגם הזרע שלו נקלט. כעבור תשעה חודשים היא ילדה תאומים: הרקולס שעוצמתו עמדה ביחס ישיר להתעלסות הקולוסלית (שלושים ושש שעות של משגל אלוהי כדי ליצור גיבור-על, לעומת ארבע שנים של נגנים וליצנים כדי ליצור חיוך), ואיפיקלס, התאום האנושי, הוא מקרה הבקרה.
*
4. ז'ירודו, או המלכוד של זאוס
ויש עוד נקודה מעניינת בסיפור: כדי לשכב עם אלקמני התחזה זאוס לאמפיטריון בעלה. האל הרמס שעזר לו במעלליו התחזה לסוסיא משרתו של אמפיטריון. היינריך פון קלייסט (1777-1811) כתב מחזה נהדר בשם "אמפיטריון", מעין "שני קונילמל" קורע לב בתעתועי הכפילות והזהות העצמית.
קלייסט לא היה היחיד כמסתבר, וגם לא האחרון; המחזאי הצרפתי ז'אן ז'ירודו (1882-1944) קרא לגירסה שלו "אמפיטריון 38" אחרי שספר ומצא שלושים ושבע גירסאות שקדמו לה.
שום מעלל של זאוס לא זכה כמדומה לכמות כזו של מחוות, כמו הפעם שבה נאלץ להתחזות לבעל כדי להשיג את האשה. ז'ירודו, מחזאי אוהב אדם באופן נדיר מחויך ומלנכולי, שם אצבע על המלכוד השמיימי: יופיטר שלו (כנויו הרומי של זאוס) הוא המאהב המושלם. הוא נוהג לקרוא את מחשבותיהן הכמוסות של הנשים כדי להתגלם בדמות הפנטסיה המינית האולטימטיבית שלהן. אלא שאלקמני העקשנית המפוכחת הרומנטית, מאוהבת בבעלה. אחרי שבת קול מודיעה שזאוס ישכב איתה היא מנסה להתחמק. בסצנה מצחיקה היא מנסה לגייס את לֵדה שיופיטר שכב איתה בדמות ברבור, להחליף אותה. לדה נוטה להסכים אבל קודם היא מנסה לברר באיזה דמות הוא יופיע. היא חוקרת את אלקמני על העדפותיה המיניות (אני מקווה שאת לא אוהבת נחשים…). אבל אלקמני חושקת רק באמפיטריון, ויופיטר המסכן נאלץ ללבוש את צלמו ודמותו של הבעל. הוא צריך להיות התחליף הפעם ולא הדבר האמיתי. זה מצחיק אבל גם נוגע ללב, מפתיע וכמעט מובן מאליו, לא מצד היהירות אלא מצד אהבת האדם. כפי שמסביר האל אפולו (או מישהו שמתחזה לו) במחזה אחר של ז'ירודו, לצעירה נבוכה בשם אגנס: "כל אדם ולו המכוער ביותר מרגיש בעמקי לבו קשר טמיר ליופי. כשתאמרי לו שהוא יפה, הוא פשוט ישמע מבחוץ את הקול ששמע מבפנים כל חייו."
*
עוד על המונה ליזה (של לאונרדו, יוזף בויס, מרסל דושאן) – חיוכי האתמול והמחר
הוי מרית,
הרקולס צריך היה לסבול כל חייו מהרה ששיגעה אותו, והטריפה אותו ואת חייו על כל צעד ושעל. הוא אחד הדוגמאות היחידות של גיבור מיתולוגי שנרדף עד חורמה על ידי הרה, אשר בדרך כלל היתה נוקמת דווקא ממאהבותיו האנושיות של בעלהּ הבוגדני.
דוגמא אחרת לגיבור שנרדף עד חורמה על ידי הרה הוא יוסף ק', כנודע. על כך כתבתי כאן: http://wp.me/pJa8q-hcp (-:
ואגב, ליאונרדו/ניוטון/גיתה: במשנתו המיסטית של אבי האנתרופוסופיה, רודולף שטיינר, הכחול הוא האתי, ואילו הסגול הוא הדתי-מטפיסי, אילו נגלים מתוך הילתו של אדם (הגוף האסטרלי המקיף את הגוף הארצי). כך אני זוכר, משיחות שהיו לי בשעתו, עם תלמידה ותיקה באנתרופוסופיה הדרה בארץ, שניסתה להשוות בין משנת שטיינר ובין הקבלה.
נדמה לי שכבר דיברנו על זה – מכל הדמויות המיתולוגיות הרה היא הדוחה ביותר בעיני. ואגב – בגיזת הזהב של גרייבס, ללא ספק ספרו היפה ביותר של המשוגע הזה, יש הרקולס לא צפוי, פתטי, מגוחך.
ובאשר לכחול – זה תמיד מפתיע אותי כמה משמעויות שונות וסותרות יש לצבעים. כחול זה גם עצב (בלוז) וגם פורנו (אף פעם לא הבנתי למה הסרטים כחולים) וגם צבע של "בנים" (ביחס לוורוד), ושל מוות, וזה עוד לפני שמגיעים לחיבת ציון ("כחול ולבן זה צבע שלי כל ימי לעולם")וכן הלאה והלאה.
היי מרית, אהבתי מאוד את הקשר שקשרת בין מיתוס, צבעים ויחסי בני אדם אלים. כנראה שגם צבעים הם עניין של טעם, או של גיאוגרפיה.
כמו פורנוגרפיה. אצלי למשל כחול יושב טוב לצד שחור (בעיקר צרוליאן).
גם אדום ושחור שוכנים יפה יחדיו כמו שסטנדאל כבר שם לב.
בקשר לחיוך של מונה ליזה אני נוטה יותר להאמין שהוא נבע
מבעיות במערכת העיכול או בגלל השפם שמרסל דושן הוסיף לה (אפרופו הרקול פוארו).
גיתה לעומת זה מתחבר לי למוות. בילדותי הייתי מוטרף על גיתה.
'ייסורי ורתר הצעיר' שלו כל כך דפק לי את השכל בילדות (קראתי אותו בגיל 13) עד שלעד הוא יהיה לי צהובים, חומים ושחורים. וקצת לבן.
היה לי ידיד צעיר ששם קץ לחייו ובשיר שכתבתי לזיכרו הייתי זקוק באופן נואש למחווה מגיתה:
מאיר
מְתֻלְתָּל וְעָנֹג, שְׁרִירִי וְחָזָק, שְׁנֵי אֲנָשִׁים בְּגוּף שֶׁל אִישׁ
אֶחָד – נֶפֶשׁ מְסֻכְסֶכֶת מִתְרוֹצֵץ כְּיֶלֶד בְּשׁוּלֵי הָאֹפֶל.
בְּיָמֶיךָ הָאַחֲרוֹנִים נֶאֱבַקְתָּ נוֹאֲשוֹת בִּנְחָשִׁים
שֶׁהִתְפַּתְלוּ בְּתוֹךְ רֹאשְךָ וְלֹא נָתְנוּ לְךָ מָנוֹחַ הָיִיתָ שׂוֹרֵט
בְּיֵאוּשׁ אֶת מִצְחֲךָ וְרַקּוֹתֶיךָ עַד זוֹב דָּם וּמְיַלֵּל מִכְּאֵב
מִי יוּכַל לְתָאֵר אֶת רְגָעֶיךָ הָאַחֲרוֹנִים בְּטֶרֶם זִנַּקְתָּ לְבַדְּךָ
אֶל הָאֵינְסוֹף בִּצְרוֹר אֶחָד גּוֹאֵל מֵהַ-m16 שֶׁל דִּישׁוֹן.
בַּמִּכְתָּבִים הָאַחֲרוֹנִים מִלּוֹנְדּוֹן כָּתַבְתָּ שֶׁאַתָּה לוֹמֵד לִרְאוֹת
אֶת הָעוֹלָם נָכוֹן. סִפַּרְתָּ עַל בְּנֵי אוֹר הַנִּלְחָמִים בִּבְנֵי חֹשֶׁךְ.
הַקְּרָב אָרוֹךְ קָשֶׁה וַאֲנַחְנוּ מַפְסִידִים. הַחֹשֶׁךְ חָזָק וְתוֹבְעָנִי
וּמִתְקַדֵּם בְּזִנּוּקִים גְּדוֹלִים לִכְבֹּשׁ אֶת הַיְקוּם. נִשְׁאֲרוּ רַק
מְעַט כְּתָמִים שֶׁל אוֹר בָּעוֹלָם. נוֹתְרוּ רַק מְעַט בְּנֵי אָדָם
לְהִלָּחֵם אֶת מִלְחֶמֶת הָאוֹר. הַמִּכְתָבִים הָיוּ מְבֻלְבָּלִים
וּמְסֻכְסְכֵי אוֹתִיות. רָצוּ לוֹמַר דָּבָר וְסִפְּרוּ מַשֶּׁהוּ אַחֵר. וּמֵהַכֹּל
עָלְתָה זְעָקָה גְּדוֹלָה וּמָרָה שֶׁל אִישׁ צָעִיר כְּנֶגֶד אֲדִישׁוּת הָעוֹלָם.
לִפְעָמִים כָּל נִסָּיוֹן שֶׁלָּנוּ לְהָבִין הוּא מֵעָל וּמֵעֵבֶר
לִיכָלְתֵּנוּ לִקְלֹט וּמִבַּעַד לְרִגְשֵׁי הַזַּעַם וְהַתִּסְכּוּל
שֶׁאָנוּ לְכוּדִים בָּהֶם בְּעִקְבוֹת הַמַּאֲמָץ לְהָכִיל
אֶת הָעֻבְדָּה שֶׁמָּאַסְתָּ בַּחַיִּים שֶׁאָנוּ בּוֹחֲרִים
לְהַמְשִׁיךְ וְלִחְיוֹת עוֹלֶה רֶגֶשׁ עָמוּם שֶׁל כָּבוֹד וְיִרְאָה
בִּפְנֵי אוֹתָהּ הַכְרָעָה. וְאוּלַי בֶּאֱמֶת כְּמוֹ שֶׁכָּתַב גֵּתֶה-
"…כִּי מַהוּ הָאָדָם, נֵזֶר הַבְּרִיאָה הַמְהֻלָּל, וְכֹחוֹ אֵין
עִמּו דַּוְקָא בַּשָּׁעָה שֶׁהוּא זָקוּק לוֹ בְּיוֹתֵר? אִם יִתְרוֹנֵן
בְּשִׂמְחָתוֹ אוֹ יִשְׁקַע בִּיגוֹנוֹ, הַאִם לֹא יַעַצְרוּהוּ אֵלֶּה
וְיַחֲזִירוּהוּ לְהַכָּרָה כֵּהָה וְקָרָה דַּוְקָא בָּרֶגַע
בּוֹ מִתְאַוֶּה הוּא לְהִתְמַזֵּג עִם שִׁפְעַת הָאֵינְסוֹף"…*
*( גתה – "יסורי ורתר הצעיר")
וכמובן, עוד לפני הפרח הכחול של נובאליס, שלי, הוגו וחבריהם הרומנטיים, כי בכל זאת הם לא ממש משורש פרח-עציצי, הייתי מונה את Kandinsky, Klee וחבורת Der Blaue Reiter, שהם דווקא חביבים עליי בהרבה. להבדיל ישנה נבחרת איטליה בכדורגל (תכלת-כחול), שבימי המונדיאל המתרגשים עלינו, שומא לתת להם את שלהם: http://www.youtube.com/watch?v=-NJ_ifT4y0Q
כן, וגיזת הזהב המופתי של רוברט גרייבס…
דודו, חן חן, וגם אצלי כחול יושב יפה ליד שחור, וכבר התלבטתי איך לקרוא לזה, כחור או אולי שחול…
אני רק חולייה בשושלת של אנשי צבעים. נדמה לי שסיפרתי פעם שכשבני היה צריך למנות את 4 תכונותיו העיקריות (בגיל 11 בטפסי הכניסה לבית הספר הדמוקרטי) הוא בזבז אחת על "אוהב צבעים", ואז הבנתי שזו תכונה ושגם לי יש אותה, ונזכרתי שבבית החרושת למשאבות מים של סבי היו צובעים את גוף המשאבה בשלושה צבעים, ופעם שאלנו את מנהל העבודה למה, והוא זקף את אצבעו ואמר: "אדון נאמן [סבי] אוהב צבעים!"
פעם העברתי סדנא על צבע ורגש בקולנוע, שאפס קצה בצבץ כאן באתר בפוסט על התפוז המכני. http://wp.me/pSKif-grc
ועל שפמה של המונה ליזה, גם זה שגולח, וגם על הארנבת המתה שהניחו בזרועותיה כתבתי בפוסט על חיוכי האתמול והמחר…
והשיר עצוב לאין שיעור ודורך על יבלת.
סליחה, שועי, אבל כחול של כדורגל כבר תפוס על ידי הפועל פתח תקווה! (פעם כמעט כתבתי שיר אוהדים, והיו לי דיונים ארוכים עם בני על הפואטיקה, למשל האם המודל צריך להיות שיר אהבה או שיר חיבת ציון (כמו זה שציטטתי קודם).
אם העברת סדנא על צבע ורגש בקולנוע, אני מאוד מקווה שלא החסרת את דודס קאדן של אקירה קורוסאווה. מה שהוא עושה שם עם צבע גובל בהשחתת מידות…
חלילה, אתה צודק, זה השיא. זה הסרט הראשון שהוא עשה בצבע. הוא משתולל שם כמו עוור שעיניו נפקחו לראות. כל אחד מהסיפורים הוא מחווה לשפת צבעים אחרת…
מרית, דודו,
פתאום חשבתי על כך שמיטב הסרטים שאני נושא בזכרוני הם עמוסי דיאלוגים, אבל בשחור לבן, ומנגד כמעט אילמים, אבל צבעוניים לארכם, רחבם ועומקם.
(כמובן, 'כחול' של קישלובסקי, שכל מה שאני זוכר ממנו זה את ז'ולייט בינוש פוצעת את כף ידהּ בחומה, ואת סצינת הבריכה לקראת הסיום).
למשל מ-"צומת מילר" של האחים כהן אני כמעט ולא זוכר שום דיאלוג, אבל זוכר היטב את מראה הצמרות הירוקות בצומת מילר, גם אם הן רק הומאז' או מוטב לומר רפרודוקציה צבעונית לצמרות של קורוסאווה בראשומון, ובכל-זאת הצבעוניות האילמת הזאת, דיברה אליי הרבה יותר.
הי מרית,
יש לך דרך משלך לדלג במשעולים,
ולא פלא שאת מתפעלת מדרכו של גיתה,
כי יש דימיון מסוים…
כשקראתי את דיווחו של ווסארי על ציור המונה ליזה
נזכרתי איך לפני שבועיים כשהצטלמתי לקטלוג,
לא היו לי נגנים וזמרים, אז
דיברתי וצחקתי עם הצלם הנחמד, השתוללתי כמיטב יכולתי,
היה לי חשוב לא להצטלם על ידי המצלמה,
אלא על ידי העיניים שלו, ולהיות חיה שמחה
ונוכחת ככל האפשר.
והצבעים, כן הצבעים,
יש להם את הדרכים האינסופיות שלהם.
אני למשל היום באדום.
"ואני מדברת על קצות האצבעות, כדי לא להפריע את שנת הציניקאים והאוהבים הנבונים."
לא הבנתי… 😦
שועי, זה מה שקרה גם לי פחות או יותר. יום אחד התווכחתי עם אהוב לבי על אליבי של היצ'קוק. הוא זכר שזה סרט שחור לבן ואני אמרתי מה פתאום, כל הסרט זה על השמלה האדומה של גרייס קלי.

כך גיליתי שאני זוכרת סרטים לפי צבעים. במיוחד כשהצבע קשור לרגש (וקישלובסקי סתם נושא את שם הצבעים לשווא. הוא לא מבין כלום בצבע)
מיכל, תודה, אבל לא נראה לי שיש דמיון 🙂 וכן, מה שעשית עם הצלם זה דומה (וגם הצליח) אבל איכשהו הכמות כאן משנה את האיכות. 4 שנים של ליצנים זמרים ורקדנים – זה לא פונקציונליות סטניסלבסקית, זה לגמרי אגדתי.
ויש כאלה שלא מאמינים בקסמים, פלוני.
נכון מרית שלמילים "ארבע שנים של זמרים וליצנים"
יש בהחלט ניחוח אגדתי, ומין הסתם זו באמת אגדה,
לצייר ציור זה המון זמן, ובטח היא לא ישבה בשבילו כל יום
כי שליש לפחות מהזמן הזה היא בטח היתה
בהריון ומטופלת בתינוקות וכו', אבל בכל זאת
מונה ליזה, כן?! זה החיוך האולטימטיבי… זה הוא
האבא של כל החיוכים.
ואולי בכל זאת, סתם,
חם לה בתחת? כמו שאמר דושן?
אה, וגם רציתי להגיד
ששנים אני שומעת על סטניסלבסקי
והנה עשיתי את זה בלי לדעת אפילו…
נחמד.
מרית, קישלובסקי לא צריך להבין בצבעים, הוא מספיק גאון גם בלי זה. ה'דקלוג' שלו הוא הדבר הכי ספרותי שנוצר בקולנוע.
הדיבר הראשון שלו והחיבור בין 'לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני' והאלהת המחשב והחיבור האינטילגנטי כל-כך לסיפור העקידה, והפעם, כמו במדרשים מסויימים של חז"ל, לקחת את זה עד הסוף.
צריך בשביל ליצור כך, להיות אמיץ מאוד, וגם, במידה, מטורף.
אז לפעמים קורה שאפשר ליוצר לדבר אמנות גם באמצעות אלמנטים אחרים ולא פחות אפקטיביים מצבע.
האמת היא שאימא שלי שבשמים מאוד גאה בי. עשיתי עכשיו משהו מאוד פולני. נפגעתי בשביל קישלובסקי במילוי תפקידי.
ועתה למשהו שונה לגמרי, אליבא דתגובתו האחרונה של דודו. סיפור העקידה הצבעוני ביותר שאני מכיר. מה שנשאר בסופו הוא לא סוגיה אתית, וגם לא המולה רועשת, אלא סערה פנימית של צבעים:
מרית, אני מניח שלכעין זה כיוונת כאשר דיברת על צבעים.
הקטע של The Residents הרכב אנונימי ותיק, שאין יודע, מי מסתתר מאחורי ראשי העיין הגדולים של חבריו, רוצה איזה דיון רשימתי משלו,
אולי זה עוד יבוא, אולי צריך לתת לצבעים לדבוב, לעשות את פעולתם,
ואגב דודו, לטענתה של מרית אודות שמלתהּ של גרייס קלי, הייתי מוסיף את דג הזהב האדמדם מ"ראסטי ג'ימס" של קופולה. הסצינה הצבעונית היחידה בסרט, הדג דומם, ובכל זאת הצבע בלתי נשכח לגמריי.
זה יפה נורא וכרגיל אני נהנית להקשיב לדו שיח שלכם מדמיינת את כולכם עם כוסית ויין אדום, לא- כחול…- לא!! בצבע בורדו חזק, ממש חזק אבל שקוף
ביד…
מיכל, אהממ… לגבי סטניסלבסקי זה קצת בגדר ראשי תיבות וקיצורים. כתבתי עליו כמה פעמים. אם את רוצה מידע יותר מוסמך – את יכולה להתחיל מהפוסט הזה "אמת או כאילו" http://wp.me/pSKif-cBo שכולל גם זכרונות ילדות משעשעים שלו וגם תמונה מצחיקה.
דודו, אני לא יודעת אם שמחתה של אמך תהיה שלמה כי אין לי שום רגשי אשמה. יכול להיות שהוא גאון אבל אני לא הבחנתי בכך, ראיתי אחד מהדקלוג – והוא לא היה ספרותי, אלא הזכיר לי את שיעורי החברה המאוסים מבית הספר היסודי שבהם היו דנים בנושא מוסרי בנימוקים לעוסים עד לזרא. וראיתי גם אחד מהטרילוגיה, זה שהשתתף בו ברוס שוורץ, בובנאי אמריקאי מהולל (שזכה במלגת גאון ממשלתית וגם הוערץ על ידי ג'ים הנסון) וגם שנוי במחלוקת. במשך השנים גלשתי לצד השנוי ב, אבל אתה יכול לשפוט בעצמך על פי הוידאו הבא שבו הנסון מארח אותו.
שועי, הלינק לא מגיב 😦 אני לא מצליחה ללחוץ עליו ולא להעתיק אותו. בסוף השבוע אני מקבלת סיוע מקצועי בתקווה לפתור את זה ואת שאר תחלואי האתר.
ועידית, תודה! יין כחול זה מקסים אבל גם רעיל, לא? יש טענה כזאת שאין מאכלים כחולים. אולי בגלל זה כחול נחשב (בין השאר) לצבע רוחני…
מרית
אז הנה זה בשנית, The Residents: Abraham/Kill Him, הוּסף בסוף רשימה ותיקה שלי שעסקה בעקידה, מייד לאחד שיר של טום ווייטס. אין תיאטרון חזותי מזה, אני חושב: http://wp.me/pJa8q-gb0
טוב, אני רואה שבאמת יש כאן בעיית לינקים, אז היכנסי/ו לאתר שלי וחפשו בצד שמאל למעלה, "על העקידה" [הרשימה כולה נקראת: חסר בית סח ספסל ציבורי סח לחברו (על העקידה)". ה-Residents מובאים שם בשלהי הרשימה, מיד לאחר טום ווייטס.
היי מרית, תודה לך על ברוס שוורץ.
מצאתי אותו מאוד נקי ומדויק. מה יש לך נגדו?
בקשר לאימא שלי אני חושב שהיא תסתדר.
בשמים אמורים להסתדר עם דברים כאלה.
בעצם על אף פולניותה היא הייתה די קשוחה.
את יודעת שיום אחד לפני הרבה שנים היא
ישבה ליד החלון וצפתה החוצה בדריכות.
כששאלתי אותה על מה היא מסתכלת
ענתה: 'דודל'ה, זה שלא רואים גרמנים,
זה לא אומר שהם לא נמצאים שם'.
כמה הרבה אחריות היא הפילה עלי במשפט הזה.
שועי, זה מקסים, גם המוסיקה. תודה!
דודו, נקי זו לא מחמאה כל כך גדולה, זה כמו לכתוב במכתב המלצה שיש למישהו כתב יד יפה. את ברוס שוורץ ראיתי לפני עידן ועידנים בלונדון, כולל הקטע המצולם, שהיה חזק עשרת מונים במציאות, כי האיש הוא באמת מפעיל בחסד. התחושה היתה שהוא לא אוחז בבובות אלא רק נוגע בצווארן והן קמות לחיים. ועם זאת, עם השנים והמרחק, הקסם שקע ובמקומו צף הקיטש, מין ארומה דקדנטית אבל לא מספיק כדי ליצור עניין, התפייטות במקום פיוט, ושום מקום לדמיון (מלבד כמשלים הנפשה) או למחשבה. ודווקא זה נערץ על ג'ים הנסון ממציא החבובות, זה הדשא של השכן…
כדי להיות ישרה יש לברוס שוורץ גם קטע מהמם, מצחיק, קלאסי עם בובות כפפה שליחו לא נס, אבל לא מצאתי אותו באינטרנט.
והסיפור על אמא שלך לא יוצא לי מהראש.
כן, שועי,
גם אני לא הכרתי אותם בכלל,
איזה גדולים,
תודה.
מרית, תודה לך גם.
מרית יקירתי,
מעניין, מעניין מעניין.
כמה רציתי להביא פה קטע מתוק ששוטט לאחרונה בפייסבוק ובו מונה ליזה עושה פרצופים, אבל אני לא מצליחה להעתיק אותו לכאן, תדמייני…(-:
מוזר, אני לא רואה את העולם באופן ויזואלי כמוך וגם לא יודעת לצייר בכלל, אבל אני מאוד מאוד מאוד אוהבת צבעים, בעיקר כשהם כולם ביחד, זה עושה לי משהו טוב ושמח ופתוח – מאז ומעולם זה ככה.
מעניין שבסיפור שאת מתארת הם שכבו בדיוק 36 שעות – פרק הזמן של הביוץ…שהביא להפריה האולטימטיבית.
אבל מה שצורם לי בסיפור הזה (שלושה ניחושים?…אחד?…) זה ההונאה, ההתחזות שלו לבעלה, זה ניצול, ממש סוג של אונס, מעביר בי צמרמורת לחשוב שהוא הונה אותה ככה!
והמשפט ההוא שהאלמונימי לא הבין, המשפט עם קצות האצבעות? לנשק אותך על המשפט הזה. כל כך כל כך יפה ומדויק! (-:
טלי יקירתי, אם היית קוראת המחזה של ז'ירודו לא היית יכולה להתנגד לו. קראתי אותו כבר מזמן, אז יכול להיות שאני שוגה בפרט זה או אחר -אבל לא ברוח הדברים. ההונאה וההתחזות הם בשולי השוליים. (זה גם לא לגמרי הונאה כי בת קול שמיימית מכריזה מראש על הכבוד שבו תזכה אלקמני…). זה מחזה מחויך עם חוט של עצב על אהבה ומלחמה ונאמנות וגאווה, אפילו יופיטר נוגע ללב בחולשתו ובצורך שלו בחיזוקים. ואלקמני הנלבבת מזכירה לי אותך יותר מכל אישה אחרת. ובכלל – כבר מזמן אמרתי לך שאת חייבת להכיר את ז'ירודו, ביחוד את המשוגעת משאיו (שתורגם לעברית), את אמפיטריון 38 ואת "אפולו מבלאק" שממנו לקוח סוף הפוסט (השניים האחרונים לא הועתקו לעברית עד כמה שאני יודעת, אבל קיימים בתרגום מאד נחמד לאנגלית).
באמת אמרת מזמן, אני צריכה למצוא מישהו שישאיל לי, אולי אנסה להציק בעניין לחבריי אנשי התיאטרון…
זה שהיא מזכירה לך אותי – וואי, לא קראתי אז אני לא יכולה לדעת אם להיות נורא מוחמאת או להילחץ או מה, אבל בינתיים אני כן מאמינה לך שההונאה מוצגת שם אחרת, ועדייו…(-:
והנה מצאתי את המונה ליזה המפורצפת –
🙂
:/)
(השני היה נסיון לחיוך עם אף עקום)
מרית שלום,
הפעם, הגעתי אל הבלוג שלך בעקבות החיפוש שלי אחר, הפרח הכחול של נובאליס
בהקשר שבו נאמר שהוא , הפרח הכחול של נובאליס ,בין היסודות לכחול בשירתה של אלזה לסקר שילר ( על נובאליס הרומנטיקן קראתי , אבל את הפרח הכחול לא מצאתי )הייתי שמחה לדעת עליו קצת יותר , אבל השוטטות בגוגל לא הועילה לי,
אולי מבניכם מורי המלומדים תבוא לי הישועה ???
ומעבר לכך כל הדיון ה"כחול " מרתק ומשעשע כאחד, זכיתי לשבת מולך שעות ארוכות מספיק בשביל לדמיין את מהירות ההקלדה בחליפת המילים, כשחיוך דק
מתגלגל בין התווים.
הוראתך נוכחת בכל יצירה חדשה שלי .
אפרת בן אלי אייל
אהלן אפרת, חן חן וברוכה הבאה.
את מכירה את הספר הזה? http://www.booksefer.co.il/index.php?dir=site&page=catalog&op=item&cs=9210
כאן מופיעה בין השאר, פתיחת הרומן "היינריך פון אופטרדינגן" של נובאליס שבה מופיע הפרח הכחול (או שלא הבנתי את השאלה, כי זה קל מדי).