זה הנוסח המלא של הרצאתי בכנס "והמאייר הזה הוא אני", בצלאל 2010.
כשחיפשתי נושא להרצאה דפדפתי בעשרות ספרים מאוירים, ושמתי לב שכמעט כל האיורים, הנפלאים והדלים כאחד הם מאד קונפורמיסטיים. בהכללה גסה אפשר לומר שהמודל של היחסים בין הטקסט והאיור הוא מודל של נישואים מסורתיים, כשהטקסט ממלא את תפקיד הבעל והאיור הוא העזר כנגדו. אני לא אומרת את זה באופן שיפוטי, הרבה ספרים יפהפיים נוצרו בדרך זו, אבל האם קונפורמיזם הוא האפשרות היחידה? מה עם גילויי החתרנות, העצמאות – לא כתחליף אלא כערוץ נוסף ונבדל של השיחה המשולשת בין הטקסט לתמונה, לקורא?
זה לא מצב של או-או, כמובן; בין שני הקצוות יש שלל גוונים ומידות הצדקות והשלכות. ובכל זאת, יש חיה כזאת חתרנות ושווה להתבונן בה. וכיוון שאי אפשר להקיף את העולם בעשרים דקות, בחרתי להתמקד בשלושה איורים של בתיה קולטון מתוך "שרשרת זהב, שירי מופת לילדים" שערכה נירה הראל: "קן ציפור" של ביאליק, "דני גיבור" של מרים ילן שטקליס, ו"עציץ פרחים" – שוב של ביאליק.
*
1. שבירת האשליה
קן ציפור, חיים נחמן ביאליק (דמיינו את הגירסה המולחנת)
קן לציפור
בין העצים.
ובקן לה
שלוש ביצים.
ובכל ביצה
– הס פן תעיר –
ישן לו
אפרוח זעיר.
נתבונן באיור: הקן, הציפור והביצים הם בגדר המובן מאליו בתוספת טוויסט קטן וייחודי: הביצים הן שקופות ודרכן רואים את האפרוחים; בתיה קולטון לא מציירת את מה שהשיר מתאר, אלא את מה שהילדים מדמיינים כשהם מאזינים לו. זה מוסיף נופך פיוטי ועריסתי וזה עדיין לא חתרני. זה לא חורג בטון או בתוכן מגבולות האיור המסורתי.
אלא שלתוך העולם של השיר פולשת מציאות חוץ-שירית שבה הילדים שרים את השיר לתוך הקן בקולי קולות… זה מצחיק, כן, והצחוק משבש את ההזדהות.
ברטולט ברכט, משורר, מחזאי, ותיאורטיקן של תיאטרון התנגד להזדהות. הוא לא רצה שהקהל "ישאיר את השכל שלו במלתחה יחד עם המגבעת, לפני שהוא נכנס להצגה". במקום לעורר רגש הוא העדיף לעורר את המחשבה הביקורתית. וכדי להשיג את זה הוא אמר, צריך לשבור את האשליה, צריך ליצור ניכור מסוים בין מה שמתרחש על הבמה לבין הקהל.
וזהו בין השאר, תפקידו של המעצב: העיצוב צריך לעורר מחשבה, לפי ברכט, הוא צריך להפריע לקהל להיסחף לעולמן של הדמויות.
וזה בדיוק מה שקולטון עושה כאן. היא מפריעה, היא משבשת קצת את ההזדהות עם אמא ציפור. היא עושה זאת בעדינות ובהומור. ועדיין; ספרות הילדים, עוד יותר מספרות המבוגרים, נוטה אל הרגש ואל הרגשנות. וזה לא ממש מקובל לפנות אל המחשבה הביקורתית של הילדים. לנטרל את הרגשנות בקצת ניכור ברכטיאני. ותוסיפו על זה את מסגרת עלווה שמתוכה מציצים הילדים המזמרים כמו מתוך שנה טובה; המסגרת הזאת היא בבחינת סוס טרויאני: כלפי חוץ היא מרככת וממתיקה את הניכור, ובו בזמן היא מגניבה לאיור עוד קצת מורכבות ואירוניה.
וכדאי אולי לציין שזו לא "מעידה" חד פעמית, כפי שאפשר ללמוד למשל מן הדיון על הספר בבלוג של גילי בר הילל. אני מצטטת, בקיצורים קלים, את אחד הטוקבקים שמתייחס דווקא לאליעזר והגזר:
"אני מקריאה את השירים לבני לפני השינה," כותבת אחת האימהות. "(הוא בן שנתיים), וקשה לשנינו להתחבר לציורים… ישנם שירים שאני מדלגת עליהם משום שהציורים לדעתי לא מתאימים לתוכן ולא נעימים לצפיה. דוגמא קטנה – בשיר אליעזר והגזר כשהגענו לבית על הכלב, הילד שלי הצביע על הציור ואמר – "כלב רע, לך מפה". ואני נאלצתי להסביר שהכלב בכלל לא רע אלא בא לעזור…"
*
2. וריאציות שוות, מקבילות
דני גיבור, מאת מרים ילן שטקליס
אמא אמרה לי: דני,
ילדי הוא גיבור ונבון.
ילדי לא יבכה אף פעם
כפתי קטון.אינני בוכה אף פעם.
אינני תינוק בכיין.
זה רק הדמעות… הדמעות…
הן בוכות בעצמן.פרח נתתי לנורית –
קטן ויפה, וכחול.
תפוח נתתי לנורית –
נתתי הכל.נורית אכלה התפוח.
הפרח זרקה בחצר.
הלכה לשחק עם ילד –
עם ילד אחר.אינני בוכה אף פעם.
גיבור אני, לא בכיין!
אך למה זה, אמא, למה
בוכות הדמעות בעצמן?
זו הגירסה של דוד פולונסקי לשיר, ויש בה הכל: רגש, מרחב, תחושת זמן. זהו מעין סרט קצר מתומצת לשני איורים (המופיעים כאן ברצף, בלי הקו החוצה את הכפולה); דני הוא הגיבור הראשי ולכן הוא גדול וקרוב אבל הוא בצד כי הוא דחוי. כל שפת הגוף והפרצוף שלו, הלחיים המנופחות, כפות הרגליים שפונות כלפי פנים, הראש המורכן, הכל אומר צער ועלבון. הענף הקטן שהוא ממולל בהיסח דעת אינו נזכר בשיר, אבל זהו בדיוק אותו פרט קטן ושולי שמקנה תחושה של ריאליזם. נורית והילד ממוקמים במרכז כי הם חשובים לדני אבל הם זעירים כי הם חומקים ממנו, הם מתרחקים בריצה ועוד מעט יעלמו. ובדף שממול – קלוז אפ על התפוח המכורסם והפרח הנבול. בשניהם יש נגיעות של אדום כמו במכנסיים של דני, וגם "התסרוקת" של התפוח אגב, מזכירה את התסרוקת של דני, את האופן שבו השיער נפרש על קודקודו. וכך, באופן מרומז, האיור (כלומר הסרט) מקשר בין דני לבין התפוח והפרח ומתאר אותו כמי שננגס והושלך על ידי נורית. ובשורה התחתונה: ככה נראה איור "נורמלי" ונאמן לשיר.
ואצל קולטון? (לחצו להגדלה)
אין פרח ואין תפוח. יש בובות לעומת זאת, שכלל אינן קיימות בטקסט. וזו לא תוספת שולית כמו הענף של פולונסקי. כל שלושת הילדים באיור ממוקדים בבובות האלה ואנחנו איתם. אז למה התכוון המאייר?
לא שאלתי. אני יכולה להציע את הפרשנות שלי: אני מסתכלת עם דני ורואה ילדים יותר מסוגננים ויותר מעודכנים ממנו. ילדים מושלמים כמו בתמונת פרסומת, אפילו הצעצועים שלהם מתאימים זה לזה. אני רואה ילדים-כוכבים, גיבורי-על צעירים שמשחקים בבובות המשכפלות את דמותם. זה לא החיזור המיושן של הפרח והתפוח, אלא עולם חדש ומחופצן (חפצני?). ודני? הוא בכלל יושב בדף שממול (גם זאת כפולה), מתחתם, בעולם אחר. איזה סיכוי יש לו עם נורית? האיור כמו מפרט וממחיש את נקודת המבט הבודדה ומלאת הקנאה שלו, בלי לסתור את עלילת השיר, אבל גם בלי להתחייב אליה. זהו דימוי עצמאי שקשור לטקסט של ילן שטקליס באופן רופף ואסוציאטיבי. האיור והטקסט כאן הם שתי אפשרויות, שתי וריאציות נבדלות ושוות, על אותו נושא.
[ובמאמר מוסגר: אני מסכימה עם המאיירת אורה איתן שקראה למאיירים לכבד את הטקסט. אני רק חושבת שלחלוק על הטקסט (בניגוד ללהתעלם ממנו) או לשתף אותו במה שהוא מעלה אצלך, זה לגמרי כבוד לטקסט. ואני אישית ככותבת מעדיפה את הכבוד הזה, היותר דיאלוגי, כן ושוויוני.]
*
3. מי תהום
עציץ פרחים, חיים נחמן ביאליק
מן החלון
פרח עציץ
כל-היום
הגנה יציץ.
כל חבריו –
שם בגן.
הוא לבדו
עומד כאן.
אני אתחיל ממה שמובן מאליו לכל קורא, בוגר או צעיר: השיר אינו עוסק בפרחים אלא בבני אדם. זהו שיר לירי שבו משליך המשורר את בדידותו ואת כיסופיו על העציץ שהוא רואה.
איור מסורתי של השיר היה מאניש (בא') את הפרחים. מצייר להם פנים כמו שעשה טים ברטון (לחצו להגדלה):
באיור הזה של מרג'ה הפרחים אפילו רוקדים. כמו אצל קולטון? (לחצו להגדלה), לא בדיוק.
לפני שאני צוללת לאיור, אני רוצה לומר עוד כמה מילים על השיר שהוא יותר מורכב מאיך שגננות – ולא רק גננות – קוראות אותו.
אפשר לקרוא את "עציץ פרחים" כשיר געגועים של פרח לטבע שממנו נעקר. בייחוד אם זוכרים שביאליק עצמו גדל בכפר ונעקר ממנו בגיל צעיר. וכך הוא כותב למשל בסיפורו האוטוביוגרפי "ספיח":
"וּמִדי עָבְרִי על פני ירק שׂדה, איני יודע למה ינצנץ לפנַי רגע אחד מראה הדשא, מראה אותו הדשא, כאשר ראיתיו ראשונה בכפר, בעודני כרוך אחרי אוֹמַנתי הזקנה, זכרה לברכה. דָשֵׁן היה ורענן, חי וחדש, עמד עד מָתניו במים זכּים, וכֻלּוֹ זרוּע פרחים קטנים מתוקים לעינים, שמוציאים ראשיהם הצהובים והרטובים מבין החציר, וּמרגלית דמעה זכּה רועדת בעין כל אחד מהם.
"אחרי צאתנו מן הכפר אל אשר יצאנו – וַאני כבן חמש בעת ההיא – כהתה עלי מעט עין העולם וזָהֳרוֹ הוּעם. במקום מגורינו החדש, בפרבר העיר, קִדְּמוּני ימי חול וּמהומה רבה, ימי עיָרה ישׂראלית בטָרחם וּבזעפּם וּברוֹע עִניָנם." (ההדגשות שלי)
בגיל חמש ביאליק נעקר, ובדיוק כמו עציץ הפרחים, הוא מתגעגע לפרחים הקטנים צהובי הראש וזכי-הדמעה, מתוך הבידוד של העיר.
ויש גם קריאה נוספת של השיר, ששלובה, או אולי משתרגת על הראשונה, שבה פרח העציץ הוא האמן, המתבונן הנצחי מהצד שאינו משתתף במשחק החיים. תומאס מאן (שהיה אגב בן גילו של ביאליק, צעיר ממנו בשנתיים) שרטט את דמותו בנובלה שלו טוניו קרגר. אני מצטטת מתוך סצנה שבה טוניו הסופר צופה בהחבא, באהובי נעוריו הרוקדים:
"הכל היה ממש כמו לפנים! שוב עמד לו בפינה אפלה, פניו להבים ולבו יוצא אליכם בכאב, אתם צהובי השיער, המאושרים, תאבי החיים, שוב הלך לו משם בודד וגלמוד."
ובחזרה לאיור: ילדים עם ראשי פרחים לעומת ילד עם ראש עציץ. הם אוחזים ידיים ורוקדים. הוא יושב בצד.
לעציץ יש תווי פנים מרומזים. הוא משעין את פניו על כפות ידיו. מצד אחד זו תנוחה רגשית שמתקשרת להרהורים ולעצב, זו התנוחה שבה דני מהשיר הקודם משקיף על נורית ועל החבר שלה. בהבדל קטנטן: כפות הידיים של דני קמוצות, ושל העציץ פרושות כדי לשפר את האחיזה בעציץ; כי מי שראשו אינו צומח מגופו, מוכרח לאחוז בו כל הזמן, אם ירפה ולו לרגע הראש יפול וייתנפץ. הילדים האחרים יכולים לנהוג בחופשיות, פרח-הראש שלהם צומח מתוכם באופן אורגני, אבל ראש-העציץ סתם מונח על הגוף. בעליו אינו יכול לתת ידיים או לרקוד, הוא לא יכול להרשות לעצמו "לאבד את הראש".
תנוחת הידיים יוצרת פורטרט מדויק ונוגע ללב שממזג בין העצב למלאכותיות, לעודף מודעות.
ויש עוד הבדל בין פרח העציץ לבין הילדים האחרים: הפרחים שלהם נטולי גבעול. לפרח שלו יש גבעול בעל אורך בלתי רגיל. בדרך כלל בטבע, גבעול מתארך כך בגלל חוסר באור. ובתרגום מאִיורית – ילד-העציץ נמשך אל ילדי הפרחים כמו שפרח נמשך אל השמש.
ועם זאת, כשמתבוננים בילדי הפרחים לא דרך עיניו, אלא דרך עינינו, הם לא בדיוק מושלמים. יש משהו מטריד במראה שלהם, משהו לא אנושי. אין להם פָּנים כמו לפרחים של טים ברטון או של מרג'ה.
זה לא רק פיוטי ומלנכולי כמו אצל ג'וזף קורנל:
או סוריאליסטי, כמו אצל מגריט:
אלא פריקי, כמו בתמונה הזאת מתוך "הזבוב" סרט אימה/מדע בדיוני מ-1958.
גם ילדי הפרחים הם מוטציה גנטית, ניסוי שהשתבש. הם נמצאים על הקו הדק בין יופי למום. הם מזכירים לי את הנסיך הצעיר מברבורי הבר, אגדה שמופיעה גם אצל אנדרסן וגם אצל האחים גרים: שנים עשר נסיכים הופכים בכישוף לברבורים. כדי להציל אותם אחותם צריכה לארוג להם מעילים מעלי סרפד. וכיוון שהיא לא מספיקה לארוג את השרוול האחרון, נשאר האח הקטן עם כנף במקום יד. זה נפלא וברבורי ושירי אבל זה גם סוג של נכות, פיסת טבע מהונדס.
וזה מחזיר אותנו ל"קן ציפור" שבו פתחנו. כי כמו האיור ל"קן ציפור" גם האיור ל"עציץ פרחים" מדבר גם על אורבניות ואקולוגיה. על ניתוק מהטבע ועל געגועים בלתי אפשריים. בלתי אפשריים לביאליק מסיבות שונות מאשר לבתיה קולטון, כלומר לנו. מי בכלל נתקל היום בקני ציפורים מחוץ לשירי ילדים?
*
אז מה היה לנו:
היה לנו "קן ציפור" – ניכור ברכטיאני, אירוניה ומחשבה ביקורתית שמזעזעת וקצת מקמטת את האשליה שיוצר הטקסט.
היה לנו "דני גיבור" – דימוי חופשי בצד הטקסט, וריאציה מקבילה ועצמאית על בדידות וקינאה.
ואחרון חביב – "עציץ פרחים". האיור הזה של קולטון הוא יצירת אמנות שאינה נופלת לטעמי מהטקסט של ביאליק, ובו בזמן הוא גם משמש לו תיבת תהודה נפלאה. כי בניגוד לשני קודמיו, האיור הזה הוא חתרני רק לכאורה. הוא סודק רק את פני השטח של השיר, את הפרשנות המאובנת שלו, ומגיע למי התהום הליריים: לאמביוולנטיות, לבדידות ולריחוק מהטבע.
*
האם כל זה מתאים לילדים?
ואי אפשר לסיים בלי להתייחס ולו בקצרה, לשאלה המתבקשת: האם כל זה מתאים לילדים?
והתשובה שלי, כילדה וכבוגרת היא כן, חד משמעי.
לילדים יש כל מיני צרכים. המינון משתנה מילד לילד. יש להם צורך בתקווה, במתיקות (אם כי לאה גולדברג קצת הגזימה בצורך הזה), בדימויים שפונים לדמיון, בחיוך עדין ובצחוק פרוע. יש להם צורך בפיוט ובמשחק צורני שפונה לשכל. אבל מעל לכל, ילדים כמו מבוגרים, זקוקים לאמנות שתשקף את חייהם המורכבים. ובניגוד למה שמצטייר בכמה ספרי ילדים, חייהם של ילדים יכולים להיות מאד סודיים ומסובכים, גם כשיש בסביבה מבוגרים בעלי כוונות טובות.
אני לא יודעת איך הילדות שלכם נראתה. שלי היתה דומה מאד לזאת שמתוארת באיור. הבדידות, מוּדעות היתר, חוסר הטבעיות והחן. הקנאה והכאב שמתוכם מבליחה לרגע ההבנה שגם הילדים האחרים הם פגומים, רק בדרך אחרת, יותר נחשקת ואלגנטית. טוב לדעת שאת לא היחידה שחווה ניכור כשכל העולם זורם ופתיר. טוב לדעת שמישהו מבין אותך, שיש דרכים לבטא את הדברים המורכבים שאת מרגישה, שיום אחד גם את תוכלי. זה מנחם. בחיי.
*
לבקורת של טלי כוכבי על "שרשרת זהב" (שכוללת לינקים לרשומות נוספות על הספר) ולדיון המעניין שהתפתח בעקבותיה
את תיאוריית התיאטרון המרתקת של ברכט הסברתי כאן בבלוג בעזרת חייל הבדיל האמיץ של אנדרסן.
הוא כל כך מתגעגע לספונטניות האבודה: "הלוואי שהיה זוכר איך פעם היה עושה הכל, ובלי לחשוב", ומשתוקק "לחזור ולהתאחד עד כלות, עד לא-לחשוב, עד שיהיה סוף סוף לבשר אחד". ועד אז הוא מוכן להסתפק בקצת "שיכחה עצמית ורמאות עצמית ואשליה…"
עוד על ניכור ועל מודעות יתר של ילד-עציץ אחר (אהרון קליינפלד, גיבור ספר הדקדוק הפנימי) בכתוב בגוף 12 – צער שנובע מבכי
*
עוד על ילדות/י:
לא תחנות תרבות אלא תחנות תודעה
וכן סדרת גיבורות ילדות
*
עוד על איורים:
מה אומרים האיורים? העץ הנדיב
ומה אומרים האיורים? על גורילה מאת אנתוני בראון (חלק א')
ועדד ועוד
ולבסוף כמה הודעות
ביום שבת הקרוב, ה15 למאי נקטלג 400 ספרים חדשים שהגיעו לספריית גן לוינסקי, ביניהם ספרים בשפות מבוקשות מאד כמו נפאלית, הינדית וערבית. נעבוד משעה 10:00 במשרדי מסיל"ה רח ראשון לציון 3 תל אביב (ליד התחנה המרכזית). אנחנו זקוקים לכמה שיותר סורקים ומחשבים ניידים, לאנשים שמבינים בחיבורי מחשב ואינטרנט ולמתנדבים שיעזרו בסריקת וברישום ובסימון הספרים. פרטים נוספים כאן. נשמח עם תבואו לעזור ואם תפיצו את הבשורה. לשאלות ולתיאומים אנא כתבו לנמר gnamer@gmail.com או התקשרו אליו 0526851525. תודה רבה!
.
ובלי שום קשר – למי שרוצה לכתוב לילדים:
"צחוק ועצב דרך סיפור וקצב", סדנת כתיבה לילדים בהנחיית דפנה בן צבי.
משתתפי הסדנה יתנסו בכתיבה של ז'אנרים שונים לילדים, בהשראת גדולי הכותבים, הישראלים והזרים. ננסה לכתוב פשוט (בעקבות פניה ברגשטיין), בעצב (בעקבות מרים ילן שטקליס), בקצב (בעקבות לאה גולדברג), נתרגל כתיבת סיפורי לילה טוב ופנטזיה (בעקבות קיית בנקס ומוריס סנדק), וכתיבת שירי וסיפורי נון-סנס (בעקבות ע' הילל ונורית זרחי) ועוד.
10 מפגשים אחת לשבוע בימי חמישי 21:00-19:00 בחנות הספרים (המקסימה) סיפור פשוט בתל אביב, החל מ: 03.06.2010 פרטים והרשמה
וסדנת שירה בהנחייות רפי וייכרט.
לכל הקוראים – משהו השתבש במנגנון התגובות – אני לא מצליחה להגיב ואני לא היחידה, אז אם למישהו יש עצה ותרופה, הצילו (כתבו לי מייל) ותודה מראש!
ובינתיים תודה למי שכן מצליח להכנס.
דודו – אין לי מושג איך מכניסים תמונות לתגובות. ואני גם לא בטוחה שארנסט הוא אביו הרוחני של קורנל, אבל הם ללא ספק מאותה שכונה. וגם לי היו שתי תמונות של ארנסט שלא הכנסתי בסוף כדי לא להעמיס, אז קבל אחת בינתיים, על החשבון 🙂 אני מקווה שהיא לא מופיעה חתוכה כמו במחשב שלי, אבל אם כן – כשלוחצים עליה היא מופיעה בשלמותה. (אוף, זה כל כך מרגיז כל התקלות והמעקשים האלה)
א מרית יקרה,
כמי שנכח בהרצאה יכולתי לשמוע את קולך קורא אותה מחדש.
(חוץ מזה, יש איזו בעיה טכנית בהשארת התגובות. לקח המון זמן
עד שאופשרה התגובה. וגם כעת אני נאלץ להתחיל את הכתיבה
מאמצע השורה בכדי לראות את שאני כותב)
לא הייתי בהרצאה. אך מה שהבאת כאן השלים לי את חסרוני בה. איך אני יכול לצרף תמונות? מאוד חסר לי אביו הרוחני של ג'וזף קורנל מקס ארנסט בורא הקולאז' והפרוטאז'. והאמן שהמציא ממוחו הקודח את המצבים המטרידים והמערערים. יש מצב שתגלי לי איך אוכל לצרף תמונות?
תודה שהעלית את הנוסח המלא, נהדר לראות את הדוגמאות האלה.
מרית שלום,
קראתי את הבלוג בשקיקה. היה מעניין ביותר, עם זאת לא הסכמתי עם השורה התחתונה. כמאיירת, מעניין אותי עד כמה האיור מתאר את הטקסט וכמה המאייר מביא את עצמו – בדיוק כפי שאת מתארת, אולם כמחנכת, נראה לי שאייורים חתרניים, סרקסטיים ובעלי עומק אינטלקטואלי מתאימים למבוגרים בעלי כוחות נפש בשלים לכך. למשל באיור עתונאי.
ילדים אינם מבוגרים קטנים, לדעתי. זו לא בקורת כלפיהם, זו קבלת מצבם באהבה ובהערצה על האיכויות האלה. בשל כך, כשאני מאיירת לספר ילדים, ובהסתמך על גישתי החינוכית, אני פונה אל התמימות, אל הרוך, ואל החום של שלב התפתחותם.
אני מסכימה איתך שאנחנו באים לנושא עם מטעני הילדות שלנו. כך, כפי שתיארתי את הבנתי לאיוריים לילדים, כילדה אני מעדיפה את האיורים.
את כותבת מעלה!
🙂
תודה על העלאת הדברים.
אני שוב חולקת עליך. טעמי כנראה שונה ואני חושבת שבמקרה של "קן לציפור" זה באמת עניין של טעם. אתעמק בזה יותר (אולי) ואז אוכל אולי להבהיר מה יוצר אצלי את אי הנחת, ואין זו דווקא העמדה האירונית או הקשה יותר .
אותי זה לא מצחיק שהם צורחים ליד קן הציפור.
אני מאד אוהבת את ברכט. ולא הניכור ולא הריחוק והחשיבה הנדרשת בחוויית הקריאה מפריעים. אדרבה ואדרבה. אני אוהבת את זה. (ואין הם בהכרח עומדים בניגוד לרגש, הם תומכים בו מצד אחר, מאירים משהו נוסף ומעשירים, בדיוק כפי שאת מתייחסת לתפקיד האיורים) .
בכל אופן, באשר לציורי ילדים, אני חושבת ילדים יעדיפו משהו פשוט יותר (ולא בהכרח פחות מזין) האסוציאציות שלי עכשיו הם משום מה קולינריות, אבל ילדים רבים אוהבים , למגינת ליבם של הוריהם , דברים פשוטים וברורים (ספגטי עם קטשופ, צ'יפס, אורז גם ברוקולי אולי), אבל לא בהכרח מטעמים מורכבים. חוש הטעם שלהם שונה ורגיש יותר. אפשר להרגיל אותם כמובן בסבלנות ובמטבח מורכב ומאתגר. השאלה היא אם זה באמת מתאים ואם זה חשוב וכדאי. סביר להניח שמורכבות האיורים ועמדתם ביחס לטקסט עשויה לתרום להורה המשתתף בחווית הקריאה וגם עליו כדאי לתת את הדעת.
היי מרית תודה על המקס שהבאת. איך שכתבתי מקס נזכרתי
במקסה ביתו של מקס ברוד שכתב לה את הספר היפהפה "אגדות למקסה" שחלק גדול מילדותי איירתי בבוץ וחטפתי מאבי כהוגן על שקילקלתי
את הספר. אם את שואלת אותי, אז היצירה הכי גדולה של מקס ברוד היא "אגדות למקסה" ולא הסיפורים והאפוריזמים שהוא כתב בפסבדונים
פרנץ קפקא. באשר לקורנל וארנסט, קראתי בכמה מאמרים שקורנל החל לעסוק באמנות בגיל מאוד מבוגר ולכן רק אם לוקחים את העובדה שמקס ארנסט המציא את הקולאז', אז מן הסתם הוא אביו הרוחני של קורנל. אגב זה באמת מתיש שאני כותב וכל הזמן המילים נעלמות להן לאן שהוא בחלל הסיבי ואז הן שבות ומופיעות כרצונן. חוויה חשובה ומערערת.
תודה לכולכם על התגובות, על המחמאות ועל ההתנגדות. מחלוקת כאמור, היא לגמרי כבוד לטקסט. (אני מנסה את מזלי עכשיו במחשב אחר, אולי בכל זאת אצליח לשלוח תגובה).
עדנה, בשמחה!
יעלי ומחסנאית – אני עונה לכן ביחד, כי הטענות שלכן איכשהו שלובות זו בזו – יעלי, טוב שאת פונה אל החום ואל התום כי זה חלק חשוב מאבות המזון של ילדים (גם שלי בתור ילדה) ואני בטוחה שאת עושה זאת היטב כי זה אמיתי אצלך.
ועם זאת הקביעה שילדים הם ככה או אחרת מקפיצה אותי, כמו רוב ההכללות על בני אדם. ילדים שונים ממבוגרים כמו ששוודים שונים מישראלים. מרחוק ובאופן כללי ההבדלים ברורים, אבל ככל שמתקרבים ומגיעים לאדם הפרטי הם מאבדים כל תוקף ומשמעות.
יש כוחות נפש שמצפצפים על שלבי התפתחות.
מחסנאית, אחת החוויות המשמעותיות של ילדותי היתה הסתירה בין המציאות לבין הפראזות שעליהן גדלתי. זו היתה סתירה מכאיבה, אבל המצחיק הוא לעתים קרובות מאד גלגולו של המכאיב. אני רואה את השסע הזה באיור לקן ציפור. ואני צוחקת כי זה אמיתי. כי [גם] זה מה שהרגשתי בתור ילדה. שמוכרים לי תום וחום והספנתעיר גם במקום שבו דורכים על הרגליים, שמעטרים במסגרת מתוקה בעוורון מוחלט לתוכן, או בצביעות.
אני לא בעד שככה יאיירו ספרים לילדים. אני בעד שגם ככה יאיירו ספרים לילדים. ואהבתי גם את הערתך על חווית ההורה, מחסנאית. לא רק בגלל איכות החיים של ההורה (שאני לא מזלזלת בה), אלא בגלל הדיאלוג. בגלל ההזדמנות של ילד להכיר אותם ואת נקודת המבט שלהם.
ויש לי עוד דברים להגיד אבל אשמור את זה לפעם אחרת. הארכתי מדי. למי שרוצה – שיחה מרתקת על ילדות התפתחה בהדרגה בתגובות ל"כל אדם שמתבגר הוא הרוצח של ילדותו – חמש הערות על פנטסיה" http://wp.me/pSKif-f04
וגם בתגובות ל"הילדים שרצו לקרוא", פוסט שבו הגנתי דווקא על זכותם המוחלטת של ילדים לספרות זולה. http://wp.me/pSKif-gl7
ודודו, לא קראתי לבושתי את אגדות למכסה, אשתדל לתקן את זה בקרוב 🙂 (החיוך הוא על כל מה שכתבת על ברוד). ההבדל בין ארנסט לקורנל הוא כמו ההבדל בין איש לילדה. אנשים מאד מעניינים אותי אבל אין על מסתרי הילדוֹת. ומה שכתבת על חווית הכתיבה מעורר יותר מהזדהות.
ושוב פנייה לאנשים שמבינים בקרבי וורדפרס – למה זה קורה? איך למנוע את זה?
התגובה שמעל היא כמובן ממני, מרית. הידד, הצלחתי לענות!
התגובות בסדר עכשיו?
התגובות לא בסדר, אבל מצאתי מעקף, סידור זמני. כלומר הבנתי שאני צריכה להתנהג כמו בעלי האמונה בסיפורים החסידיים, ולהמשיך ולכתוב גם אם אני לא רואה את המילים, בסוף הן יופיעו בדרך פלא. אבל זה מסוג הטלאים שמתפרקים בסוף, אני רוצה לפתור את זה מהיסוד. תודה גדולה על הצעת העזרה ואני כבר חוזרת אלייך במייל.
היי מרית. חבל לקלקל שנינות טובה, אבל בלהט השנינות
החלפתי בין מכס ברוד למכס נורדוי שכתב את אגדות למכסה.
אז סליחה תקלה (-: טל"ח מאוד לח.
ובאשר לדברים של יעלי על המקום של הילדים כמקום מכליל. אז קודם כל יעלי נעים מאוד לפגוש אותך אצל מרית.
ולעצם העניין. אלבר קאמי אמר פעם בהרצאה ש"אנו מתנגדים לכל אידיאולוגיה שמתיימרת לתפיסה כוללת על כל חיי האדם."נדמה לי מאז שאני זוכר את עצמי כילד, מעולם לא הייתי באותו מקום שבו היו שאר הילדים. ואם כבר לעשות הכללה אז בעצם
כל הילדים היו כמוני. לא באותו מקום שהיו בו שאר הילדים.
אני רוצה להתחלק בשתי חוויות שלימדו אותי ענווה בקשר למבט מלומד ומקדים על "מה ילד צריך". בסוף שנות השבעים של המאה הקודמת התחלתי לעבוד עם ילדים בחינוך יצירתי. הגעתי מלא להט לתקן את העוול רב השנים שנגרם לילדים המסכנים במערכת חינוך שרוצחת להם את היצירתיות באמצעות שיטות לימוד שקוטלות להם את הספונטניות והחופש "האופייניים כל כך לילדים" (המרכאות מעידות על תפיסות שאיתן באתי ולא באות לגחך אף אחד אחר). בכל אופן מה שקרה זה שבסוף השנה הייתה לי קבוצה של ילדים מאושרים שנהנו כל השנה מיצירתיות לאין קץ. מלבד שלושה ילדים שהרסתי להם את החיים. לקח לי זמן להבין שהיצירתיות שלהם באה בצורה אחרת. הם ממש אהבו קווים ישרים וסדר. החשיבה שלהם הייתה ליניארית ושיטתית והם ממש לא מצאו את מקומם בשפע היצירתיות שהצפתי בה אותם.
המקרה השני קרה כאשר סיפרתי סיפור לפני השנה לטל (בִּיתִי) כשהייתה עוד קטנה. קראתי לה סיפור (שנדמה לי שהיה של חליל ג'ובראן) על החתולים שהתפללו לאלוהים שיוריד להם גשם של עכברים מהשמים. עבר במקום כלב ואמר להם משהו כמו: מה פתאום, אם ירד גשם אז של עצמות.
כאן לקחתי אויר וכבר רציתי להסביר לטל ביתי הקטנה שתמיד יהיה בעולם מישהו שכאשר אתה מבקש משהו, הוא יגיד מהצד לך בלעג שתקבל משהו אחר ולא את מה שביקשת. אבל עוד לפני שגמרתי לקחת אויר טל צחקה ואמרה מלאת שמחה מהתובנה שהיא גילתה בסיפור: בטח! כל אחד מבקש את מה שהוא רוצה.
כמעט התעלפתי. קודם כל ישר רשמתי לעצמי שחינוך טוב הוא קודם כל הימנעות מלהסביר לילד מה הסיפור אומר. אבל מעבר לכך הבנתי שילדים הם אומנם לא מבוגרים קטנים, אבל ישנה להם ראיית עולם מורכבת וחדה לא פחות מזו של המבוגרים.
מה כל זה אומר? לא כל כך מתאים לי להיות במקומות נחרצים. אז אולי זה אומר מה שאלבר קאמי אמר, שלא טוב שנסתכל על העולם במשקפיים מכלילות.
ועכשיו כשאני קורא את הדברים שכתבתי אז גם בכל זה אני כבר לא בטוח.
הי מרית,
חזרתי בכדי לראות הכלו המים
אני שב ומציע לקוראות ולקוראים לנסות למשוח את מסכיהם במיץ לימון
אפשר שתגובות נוספות שנכתבו יופיעו פתע על המסע
וגם כל ההערות שמוספות פה בין ריבועי התגובות תדיר, ואיש אינו ער לכך משום שטכניקת ההצפנה בדיו לימון אינה נהירה לו.
בתגובה הקודמת צריך להיות מסך ולא מסע
אבל זה ברור יותר בדיו לימון
אני אני מאד מתנגדת לעמדותיהן של יעלי והמחסנאית ראשית המילה לחנך מקוממת אותי בהקשר של תרבות ובמיוחד בתרבות הילדים
אנו המבוגרים מצאנו לנו דרך לחנך את ילדינו דרך סיפורים דידקטיים
וציורים דידקטים תום ורוך לא באים במקום בינה דעת והנאה
כשם שהטקסט לטעמי צריך לשאוף תמיד להיות סיפור טוב
כך גם האיור ולא איזה מכנה משותף של קונצנזוס מוטעה ביחס למה ילדים
אוהבים על כל כך הרבה דברים אנו אחראים בחייהם וכל כך הרבה לא אנו אומרים להם
ולא עוצרים אף פעם לחשוב האם זה באמת הכרחי והאם איננו מנצלים את הכח שניתן לנו כמבוגרים אחראיים הרבה מעל הנדרש
אני דווקא באיורים שהבאת לדוגמא המאיירת מצליחה לשלב את שני העולמות בצורה נפלאה
על פני השטח היא מגישה בצורה מאד נגישה את הדימוי ומה שרוחש מתחת לפני השטח
הוא ערך מוסף שהמפענח יקבל ואם לא יפענח הרי שהעומק והחכמה יחלחלו
לתודעתו
המשפט ילדים יעדיפו ציורים פשוטים בתור ילדה ומבוגרת אני דווקא אהבתי ואוהבת את הפרטים יותר נכון את פרטי הפרטים
וגם וזה כבר לא עיניין פשוט אז מה נכון? זהו שהכל נכון והכל מתקבל השפע הפשטות ואם הטקסט מצויין אנו יכולים לסבול גם ציורים פשטניים
אני מאד מסכימה עם דודו שאמר שלא צריך לתת הסברים על סיפור או ציור
אני גם אינני אומרת לילדיי הנה ציפור והנה עץ את גילויי החיים יגלו בעצמם דרך חופש ההתבוננות הפרטי שלהם עוד מימיהם בעגלה דאגתי ששום שרשרת צעצועים לא תכסה את פניהם כאשר הם מתבוננים החוצה אני כן מביאה הביתה תרבות שמכבדת ילדים מצידי וגם מקבלת באהבה את מה שהם מביאים מצידם.
ראש
ראש
מצטערת על טעויות שהשתרבבו לתגובה זה בגלל שכתבתי על עיוור התיבה הראתה לי רק את מחצית הטקסט
אינני יודעת מה זה ראש ראש 🙂
דודו, מאד מסכימה. ומעניין שכשהתבקשתי להרצות לא עלה בדעתי הנושא הזה, חיפשתי בכוונים לגמרי אחרים (ויום אחד עוד אכתוב פוסט על הדרך), אבל כנראה שאדם לא יכול להתרחק מעצמו, ואני עצמי איור לא מתאים, בזה אני בטוחה.
יכולתי לספר פה סיפורי חוכמה ותבונה של ילדים, וסיפורי תחושת צורה ועומק רגשי לאינספור. אבל אסתפק באחד שהארס פואטיות שלו מתאימה במיוחד לרצף הזה:
פעם סיפרתי לילדה את המשל המפורסם על העורב והגבינה (השועל חמד את הגבינה שהעורב החזיק במקורו ופיתה אותו לשיר במחמאות על קולו הערב, וברגע שפצח את מקורו הגבינה נפלה לידי השועל – למי שלא זוכר). כשסיימתי היא אמרה שעכשיו היא תספר לי סיפור, וסיפרה לי אותו סיפור בדיוק, רק שהעורב היה חכם יותר ולפני שהוא התחיל לשיר הוא שם את הגבינה בבית השחי, כלומר מתחת לכנף, ואז כשהוא גמר לשיר, הוא היה כל כך מרוצה שהוא מחא לעצמו כף והגבינה נפלה…
המוסר השכל כאן הוא יותר מורכב משל לה פונטיין שלא לדבר על האבחנה הפסיכולוגית והמשחק הצורני…
שועי, המסך הוא ללא ספק מסע. או לפחות מפת טיולים. יש ספר כזה "מסע בין קירות חדרי". זה ההמשך. ולימון מוסיף המון 🙂
מיכל, ברוכה הבאה. גם אני חושבת שמבוגרים מנצלים את כוחם, לא פעם בלי משים (למרות שאני עדיין מתקשה לחשוב "אנחנו המבוגרים", ה"אנחנו הילדים מקועקע על לבי), אבל חום ותום אינם זהים לדידקטיות, והם הרבה יותר נחוצים ונעימים בדרך כלל…
וראש ראש זו הודעה מהחייזר שהשתלט על האתר הזה… אין אייקון לאנחה?
כדי להבהיר, כי נראה שלא הצלחתי או לא הובנתי כפי שכיוונתי לכך על ידי מיכל שהגיבה כאן.
אני לא בעד חינוך בתרבות וספרות לילדים. סיפורים דידקטיים וציורים מטעם די מאוסים עלי. אני בעד משהו מותאם.
פשטות איננה היעדר פרטים. משהו פשוט יכול להיות מאד מפורט. המורכבות היא הרב שכבתיות. וגם זה לא משהו שנראה לי בהכרח לא מותאם. התייחסתי לאופן שבו מלווים האיורים את הטקסט ואיזה סוג של אמירה ועמדה יש להם ביחס לכך. אני מעדיפה, ככל הנראה משהו שהולך ביחד עם הטקסט, גם עם הוא יוצר עוד רובד ועוד מורכבות ,ולא יוצר דיסונאס, שבמקרה הספציפי של האיור ל"קן לציפור" צרם לי. וזו כנראה שאלה של טעם ועל זה ועל ריח נאמר "אין מה להתווכח".
מחסנאית – אני לגמרי איתך. לפני המאמר הזה כתבתי על העץ הנדיב ועל גורילה של אנתוני בראון (יש לינקים בסוף המאמר) בהתפעלות גדולה, והם עושים בדיוק את מה שאת מתארת.
ועוד משהו קטן בקשר לדיסונס. כשהחלטנו לקטלג את הספרים בספריית גן לוינסקי לפי הרגשות שהם מעוררים, התעורר ויכוח בעניין ה"משעמם". האם לכלול את זה בכלל ברשימה. אחד מאיתנו התנגד קשות בטענה שזה כמו לשים סטיגמה על ילד, אם מישהו יתייג את הספר כמשעמם אף אחד לא ייגש אליו. אני אמרתי מה פתאום? זה נראה לי הכי מעניין לבדוק מה משמעם אנשים, ואישה שלישית אמרה שהיא היתה מיד משאילה ספר שתוייג כמשעמם, כדי שלא ייעלב.
הקשר של מה שרציתי להגיד לספור הזה הוא קצת מורכב. אבל הדיסוננס הוא הילד הדחוי במשל הזה, והוא באמת מעניין אותי, וגם הסטיגמה מעניינת אותי. רציתי לנער אותה קצת. ומעבר לזה – אני לא מייצגת שום צד, רק את הצד שהוא בעד פלורליזם ונגד אחידות…
האיורים של קולטון לפרח עציץ הזכירו את http://www.cagefactor.com/wallpapers/adaptation1_1024.jpg
את הכרזה אהבתי יותר מהסרט..
(מה עם אנתוני והגורילה? )
תן לי חפצי? זה השם שלך? 🙂
כרזה מגניבה, תודה!
ובאשר לאנתוני והגורילה – http://wp.me/pSKif-eEh
שלום מרית,
אחלה הרצאה, אחלה הארה, תרמת לי רבות בפענוח תעלומת האיור הראוי, שאני מתחבטת בה רבות.
גיליתי על עצמי, שבספורי ילדים אני נוטה לאייר צמוד לטקסט, גם כשאני מנסה להוסיף עוד נופך משלי לסיפור – אך באיוריי למבוגרים אני מרגישה יותר "נכון".
בהקשר הזה, דברייך: "זה נפלא וברבורי ושירי אבל זה גם סוג של נכות, פיסת טבע מהונדס." מאד הזכירו לי את מה שאיירתי לשיר בספר "עולמות" (שכתב אודי ברוך)
http://yaelik.carbonmade.com/projects/2410797#3
אז תודה 🙂
יעל (ה"בת דודה")
חפצי זה מעולה,אני התכוונתי תן לי חצי..
בקשר לגורילה תכוונתי לחלק ב' ..
אוי סליחה, תן לי. אני תמיד קוראת מדימיוני. השיא היה לפני שנים כשמפלגת ד"ש ירדה מהבמה, אחד מראשיה כתב ספר על זה, בשם "נסיך פוליטי מסורס", כלומר שם הספר היה "נסיון פוליטי מסוים", רק אני קראתי אותו ככה, אבל במידה מסוימת זה היה השם הנכון.
ובקשר לגורילה – צר לי, אבל עד שלא ארגיש בנוח החלק השני יחכה.
ליעל רדושקביץ תודה וברוכה הבאה, את ועציצך המהונדס! אני שמחה שעזרתי עם התעלומה, (זה באמת מקצוע מאד בלשי, כולו התבוננות והסקת מסקנות 🙂
שמחה להיות כאן 🙂
טוב אז כבר קצת אני מרגישה בבית, בטח לאור הספר שאני מעבירה ממקום למקום וחוקרת את המפלצות שלו (ארץ יצורי הפרא) שאמורות, כאילו להפחיד אבל הן כל כך ידידותיות ומקס, כל העולם שלו,והוא מסתכל עליו מלמעלה, הילד הזה בחליפה הלבנה הקטן פיזית ליד המפלצות הענקיות האלה ופתאום אני קוראת אותך והכל מתחבר כמו כפפה על היד , וזה ממש יפה,
ידעתי את זה כבר כשראיתי קודם את התגובה שלך, אבל לא חשבתי שכל כך רחוק, איזה כיף לי…!
פתאום חזרתי לקרוא פה, לא ידעתי שהמשיך בלעדיי…
תגובות יפות ומאירות. כן,כן, לא כל הילדים אותו דבר, מסכימה בהחלט. ישנם פתחים שונים לעולם הנפש.
אולי אחדד ואומר, שנטייתי הטבעית היא לאיורים יותר תמימים – זוהי הילדות שלי.
איזה יופי של פוסט. בכלל בהזדמנות זו רוצה להודות לך על כל כך הרבה דברים מאירי עיניים שלמדתי ממך ומהאתר הנהדר שלך. וגם מכם – כל המגיבים הקבועים ושאינם קבועים. תודה תודה ושוב תודה.
משהו קטן ששמתי לב אליו באיור של בתיה קולטון לקן לציפור של ביאליק, הביצים בקן נראות כמו חביתות עין ז"א כמו אפשרות המימוש שלהן אצל בני האדם ואם ב"אורבניות ואקולוגיה. על ניתוק מהטבע ועל געגועים בלתי אפשריים" עסקינן אזי נראה לי רלוונטי אותו מבט של הילדים על הביצים כחביתות או כמו שאומרים שהילדים של היום אין להם את ההבנה שהשניצל היה פעם תרנגול והחלב בא מהפרה, הכל בא מהסופר בשקיות בעטיפות ובאריזות. ניכור.
תרבחו ותסעדו
ברוך הבא איש גמזו, ותודה, מאד משמח!
ויפה יפה מה שאמרת על ביצי העין.
לא אוהבת יותר מדי מהשירים של ביאליק, כך שממש לא חשבתי שזה רעיון טוב להקריא אותם לביתי. "עציץ פרחים" הוא אחד מהם.
עם ציורים כאלו, עוד פחות הייתי רוצה לתת ספר כזה לילדתי.
כמובן שכרגע ברחו לי כל הדוגמאות..
אבל ישנם איורים שמוסיפים מידע מעבר לטקסט וחותרים תחתי, בדרכים נעימות יותר או מערערות פחות, או הגיוניות יותר, או קשורות למהות הסיפורית יותר… לא יודעת בדיוק איך להגדיר זאת.
אהבתי את הפוסט. לא אהבתי את האיורים של קולטון.