אני עוברת סוף סוף לוורדפרס בחברת כמה ציידים

כפי שחלקכם יודעים, "רשימות" – האתר המארח את עיר-האושר – משנה מצב צבירה ולכן עברתי לכאן.
הפניות לרשימות חדשות ימשיכו להתפרסם כרגיל בדף הבית של "רשימות", אבל כל מי שנהג להגיע אלי ישירות – מוזמן להחליף את הכתובת ההיא בכתובת הנוכחית לפני שהמקום ההוא ייעלם.

הייתי שם קצת פחות משנתיים. 146 פוסטים, קצת יותר מ1000 צפיות לפוסט בממוצע. הלהיט הגדול – ללא ספק, מה אומרים האיורים? העץ הנדיב, 5581 צפיות. הכי פחות פופולרי כתוב בגוף 18 – לאן הולכים הזכרונות כשהמוח נחרב? רק 389 כניסות. למה דווקא הוא? אין לי הסבר. כתוב בגוף 15 – מורשתו הרעה של דוקטור מנגלה, זינק בעקבות יום השואה האחרון, הדיח את מיצגניות וגיבורים מרשימת חמשת הנצפים ביותר והשאיר מאחור גם את געגועים לגופה של העברית, אויסטר, ואהבה ותיעוב ליוזף בויס. וזה באמת סימן שהגיע הזמן שלי לעבור, אין לי חשק לראות את דוקטור מנגלה נוסק ברשימות הצד שלי.

המעבר לכאן היה מתיש. הרשימות נשברו בדרך, הסרטונים נמחקו, הבוקסות הפכו ארוכות ודקות כאילו אכלו מהצד הלא נכון של הפטרייה, חלק מהפונטים התנפחו והתחילו לטפס זה על זה, תמונות נחתכו ועשרות פוסטים נדחקו משום מה אל מתחת לרשימות הצד. לפעמים היה די בריפרש כדי לחלץ אותם, אבל בדרך כלל הם רק נמתחו וחזרו בצליפה למחבואם. פסיכדלי לחלוטין.
כבר יותר משבוע שאני פולה שגיאות כמו אחת מגיבורות האגדות שעליהן אני כותבת, רק בלי הציפורים שבאות לעזור. מסתבר שגם אם מוחקים את הפוסט, הדף הריק זוכר את השיבושים ומשחזר אותם. זאת אומרת – לא תמיד. ואיכשהו ציפיתי לעקביות, ולא למיסטיקה או לפסיכולוגיה, אין לי מושג מה המודל. הייתי ממשיכה לתקן ולתקן עד היום לולא הגחתי במקרה למחשב אחר וגיליתי שהכל במקום. כלומר טעיתי בסרט, זה לא היה אַל המחשב המשוגע מ"אודיסאה בחלל", אלא "אנדרגראונד" של קוסטריצה, שבו האנשים ממשיכים להסתתר כי הם חושבים שהמלחמה לא הסתיימה.

אני עדיין ממצמצת. הכל נראה לי משונה ולא ממשי. העיצוב מוחצן ומיופייף לעומת הצניעות כבדת הראש של רשימות. ואז אני חושבת על דיאן ארבוס (הצלמת הנפלאה) שעבדה שנים בצילום אופנה ושנאה את זה, "כי הבגדים עוד לא קיבלו את צורת הגוף של האנשים". גם הזרות הזאת תחלוף מן הסתם כשאחזור לכתוב ולהתכתב והוורדפרס החדש והנוקשה ישתפשף במרפקים.

תודה גדולה למיטל שרון מ"הסיפור האמיתי והמזעזע" שליוותה את נפתולי בנדיבות, בענייניות ובשמץ פליאה, לתומר פרסיקו חונכי הנאמן ומאיר הפנים, לשועי הנכון כתמיד להושיט כל עזרה (וגם לעידן לנדו ששמע את קריאת המצוקה שלי!). וכמובן לשלושת מייסדי רשימות – ירדן לוינסקי פסיכיאטר, אורי ברוכין ואילן גליני. המקום הזה שינה את חיי, תודה.

ובאשר לציידים

בעיצומו של הבלגן היה קול קטן שנזף בי על הפוסט שאיתו ניסיתי לעבור בפעם הקודמת והכושלת; "שירי ערש ליום השואה", מה יותר סופני מזה. מה יותר מזמין צרות או לפחות מחזיק להן את הדלת. אז הפעם אני זהירה יותר עם המאגיה.

1.

זהו דף מספרון על ציורי מערות של האינדיאנים בצפון אמריקה. משהו בגופן של החיות – ארבע הזעירות השועטות בשורה מימין למעלה, וגם האמצעית למטה והשתיים שמעליה – נראה לי מלאכותי, צופן איזה סוד. כשהסתכלתי שוב הבנתי שהגוף צוייר בדמות קשת. קרני החיה שלמטה הן מעין חץ (כפול) שנעוץ בראשה.

במודע או שלא – התמונה חושפת את תשוקתו של הצייר-צייד ללכוד את החיה, הוא מצייר אותה כבר בתוך (הכיס) הקשת שלו. אבל אפשר גם לצעוד צעד נוסף לאחור, ולומר שאולי האיילה עצמה שימשה השראה ליצירת החץ והקשת. שהרי מי שרצה בה, עקב אחריה ופינטז עליה, התפעל מהגמישות והמהירות של גופה, מהקרניים הקשוחות והחדות; ייתכן שכל אלה ניחשו לו בחלום או בהקיץ את כלי הנשק שיוכל לנצחה. לא רק משום שהוא יעיל מן הבחינה הטכנית, אלא משום שנוצר בצלמה. מאחר והקשת כבר לכדה את גופה והחץ כבר נעוץ בראשה, היא לא תוכל להימלט.

*

תוספת מאוחרת מאוקטובר 2011: את התמונה הבאה מצאתי במגזין הקישורים הסמויים מהעין של עמי סלנט. זה ציור קיר מאחת המערות הפריהיסטוריות בעמק דורדון בצרפת. כאן המאגיה מאחדת את הצייד עם נשקו, כפי שאפשר לראות בדמות שבמרכז התמונה – הצייד הוא לגמרי איש-חץ בתוך הקשת של זרועותיו.

2.

ובחזרה לציור הראשון – נזכרתי במיצב הסאונד של הדס עפרת מ2005: רשת של 550 רמקולים זעירים, ציפורים ניצודות וצדות, כלומר פולטות ציוצים מהפסקול של "הציפורים" של היצ'קוק.

ולסיום –  מיניאטורה מסֵפר הציד שכתב הרוזן והצייד גסטון פֶבּוּ בין השנים 1387-1389. בין הסוגים השונים של המכמורות יש גם מגן-דוד, לכבוד יום העצמאות. (אפשר לקרוא את זה בכל מיני דרכים. בשבילי זו סתם טריוויה מימי הביניים, אני לא לוקחת אחריות. ובדיעבד יש לי ספקות גם לגבי המאגיה הזאת, אבל אני לא חוזרת לאחור.)

 

וכדאי גם להציץ בחדשות ספריית גן לוינסקי