כפי שחלקכם יודעים, "רשימות" – האתר המארח את עיר-האושר – משנה מצב צבירה ולכן עברתי לכאן.
הפניות לרשימות חדשות ימשיכו להתפרסם כרגיל בדף הבית של "רשימות", אבל כל מי שנהג להגיע אלי ישירות – מוזמן להחליף את הכתובת ההיא בכתובת הנוכחית לפני שהמקום ההוא ייעלם.
הייתי שם קצת פחות משנתיים. 146 פוסטים, קצת יותר מ1000 צפיות לפוסט בממוצע. הלהיט הגדול – ללא ספק, מה אומרים האיורים? העץ הנדיב, 5581 צפיות. הכי פחות פופולרי כתוב בגוף 18 – לאן הולכים הזכרונות כשהמוח נחרב? רק 389 כניסות. למה דווקא הוא? אין לי הסבר. כתוב בגוף 15 – מורשתו הרעה של דוקטור מנגלה, זינק בעקבות יום השואה האחרון, הדיח את מיצגניות וגיבורים מרשימת חמשת הנצפים ביותר והשאיר מאחור גם את געגועים לגופה של העברית, אויסטר, ואהבה ותיעוב ליוזף בויס. וזה באמת סימן שהגיע הזמן שלי לעבור, אין לי חשק לראות את דוקטור מנגלה נוסק ברשימות הצד שלי.
המעבר לכאן היה מתיש. הרשימות נשברו בדרך, הסרטונים נמחקו, הבוקסות הפכו ארוכות ודקות כאילו אכלו מהצד הלא נכון של הפטרייה, חלק מהפונטים התנפחו והתחילו לטפס זה על זה, תמונות נחתכו ועשרות פוסטים נדחקו משום מה אל מתחת לרשימות הצד. לפעמים היה די בריפרש כדי לחלץ אותם, אבל בדרך כלל הם רק נמתחו וחזרו בצליפה למחבואם. פסיכדלי לחלוטין.
כבר יותר משבוע שאני פולה שגיאות כמו אחת מגיבורות האגדות שעליהן אני כותבת, רק בלי הציפורים שבאות לעזור. מסתבר שגם אם מוחקים את הפוסט, הדף הריק זוכר את השיבושים ומשחזר אותם. זאת אומרת – לא תמיד. ואיכשהו ציפיתי לעקביות, ולא למיסטיקה או לפסיכולוגיה, אין לי מושג מה המודל. הייתי ממשיכה לתקן ולתקן עד היום לולא הגחתי במקרה למחשב אחר וגיליתי שהכל במקום. כלומר טעיתי בסרט, זה לא היה אַל המחשב המשוגע מ"אודיסאה בחלל", אלא "אנדרגראונד" של קוסטריצה, שבו האנשים ממשיכים להסתתר כי הם חושבים שהמלחמה לא הסתיימה.
אני עדיין ממצמצת. הכל נראה לי משונה ולא ממשי. העיצוב מוחצן ומיופייף לעומת הצניעות כבדת הראש של רשימות. ואז אני חושבת על דיאן ארבוס (הצלמת הנפלאה) שעבדה שנים בצילום אופנה ושנאה את זה, "כי הבגדים עוד לא קיבלו את צורת הגוף של האנשים". גם הזרות הזאת תחלוף מן הסתם כשאחזור לכתוב ולהתכתב והוורדפרס החדש והנוקשה ישתפשף במרפקים.
תודה גדולה למיטל שרון מ"הסיפור האמיתי והמזעזע" שליוותה את נפתולי בנדיבות, בענייניות ובשמץ פליאה, לתומר פרסיקו חונכי הנאמן ומאיר הפנים, לשועי הנכון כתמיד להושיט כל עזרה (וגם לעידן לנדו ששמע את קריאת המצוקה שלי!). וכמובן לשלושת מייסדי רשימות – ירדן לוינסקי פסיכיאטר, אורי ברוכין ואילן גליני. המקום הזה שינה את חיי, תודה.
ובאשר לציידים
בעיצומו של הבלגן היה קול קטן שנזף בי על הפוסט שאיתו ניסיתי לעבור בפעם הקודמת והכושלת; "שירי ערש ליום השואה", מה יותר סופני מזה. מה יותר מזמין צרות או לפחות מחזיק להן את הדלת. אז הפעם אני זהירה יותר עם המאגיה.
1.
זהו דף מספרון על ציורי מערות של האינדיאנים בצפון אמריקה. משהו בגופן של החיות – ארבע הזעירות השועטות בשורה מימין למעלה, וגם האמצעית למטה והשתיים שמעליה – נראה לי מלאכותי, צופן איזה סוד. כשהסתכלתי שוב הבנתי שהגוף צוייר בדמות קשת. קרני החיה שלמטה הן מעין חץ (כפול) שנעוץ בראשה.
במודע או שלא – התמונה חושפת את תשוקתו של הצייר-צייד ללכוד את החיה, הוא מצייר אותה כבר בתוך (הכיס) הקשת שלו. אבל אפשר גם לצעוד צעד נוסף לאחור, ולומר שאולי האיילה עצמה שימשה השראה ליצירת החץ והקשת. שהרי מי שרצה בה, עקב אחריה ופינטז עליה, התפעל מהגמישות והמהירות של גופה, מהקרניים הקשוחות והחדות; ייתכן שכל אלה ניחשו לו בחלום או בהקיץ את כלי הנשק שיוכל לנצחה. לא רק משום שהוא יעיל מן הבחינה הטכנית, אלא משום שנוצר בצלמה. מאחר והקשת כבר לכדה את גופה והחץ כבר נעוץ בראשה, היא לא תוכל להימלט.
*
תוספת מאוחרת מאוקטובר 2011: את התמונה הבאה מצאתי במגזין הקישורים הסמויים מהעין של עמי סלנט. זה ציור קיר מאחת המערות הפריהיסטוריות בעמק דורדון בצרפת. כאן המאגיה מאחדת את הצייד עם נשקו, כפי שאפשר לראות בדמות שבמרכז התמונה – הצייד הוא לגמרי איש-חץ בתוך הקשת של זרועותיו.
2.
ובחזרה לציור הראשון – נזכרתי במיצב הסאונד של הדס עפרת מ2005: רשת של 550 רמקולים זעירים, ציפורים ניצודות וצדות, כלומר פולטות ציוצים מהפסקול של "הציפורים" של היצ'קוק.
ולסיום – מיניאטורה מסֵפר הציד שכתב הרוזן והצייד גסטון פֶבּוּ בין השנים 1387-1389. בין הסוגים השונים של המכמורות יש גם מגן-דוד, לכבוד יום העצמאות. (אפשר לקרוא את זה בכל מיני דרכים. בשבילי זו סתם טריוויה מימי הביניים, אני לא לוקחת אחריות. ובדיעבד יש לי ספקות גם לגבי המאגיה הזאת, אבל אני לא חוזרת לאחור.)
וכדאי גם להציץ בחדשות ספריית גן לוינסקי
תתחדשי!
כמו שאמר שועי מראש, עכשיו, כשאת עברת בשלום, אפשר באמת להכריז על המעבר הזה כשריר וקיים ובסדר (לא שבשבילי הוא כבר לגמרי בסדר, אבל זה יקרה, כולנו בדרך).
ליבי ליבי לך על עוגמת הנפש והאיכסה שבתהליך, אבל איכשהו זה גם נראה כמו סוג של מיצג, סוג של התנהגות משולחת רסן שמתאימה יותר מכל למילים שלך דוקא…
העיקר שהכל מאחורייך, הציידים האלה קצת קשים לי היום אחרי כל המיליטריזם הזה מסביב, אבל זה רק המצברוח שלי, לא מחייב אותך לכלום, כמובן.
ומאגיה טובה – אני תמיד תמיד בעד
((()))
תודה, טלי. כשאת פה הכל נראה יותר נורמלי וממשי. גם לי קשה עם הציידים האלה. אני חושבת שהם ציידי שיבושים שנולדו מתוך הבלגן. מאגיה זה לא מכניקה, זה משהו שדורש סביבה רגשית מסוימת, ואם הסביבה הרגשית מותשת כמוני, היא מולידה ציידים ולא כרטיסי ברכה.
מעניין, מרית, ונעים לגלות שלא נמחקת ואת פה. תתחדשי ותהני. מסכימה אית שפרויקט רשימות השאיר חותם ברור, ושלשלישייה המייסדת מגיעה תודה ענקית. גם אני כבר פה, בצד השני של הנהר, בואי לבקר…
ואחרי כל כאבי ההגירה יצא לך בית חדש ונורא יפה.
יופי של בלוג ומזל טוב.
וגם אני מצטרפת למילות התודה הגדולה לשלישיה המופלאה שהרימה תרומה גדולהג (לדעתי לפחות) לתרבות הישראלית – לירדן, אורי ואילן. תודה.
דפנה, אסתי, תודה! וכמובן שאבוא לבקר. (אוף כל כך מוזר פה. למשל כל פעם שאני נכנסת לכתוב תגובה הוא מודיע לי "אתה חיברת את הרשומה הזאת". הוא כאילו מתייהר בידיעתו ותוך כדי כך מסגיר את בורותו. אין לו מושג אפילו מה מיני.)
מרית יקרה,
תודה על הוירטואוזיות שב- 2-3; צריך לזכור כי במידה רבה היו ציורי המערות הטקסטים הראשונים, ואולי מקום פרה-היסטורי שבו אוחדו הטקסט והציור יחדיו (בעצם סוג של כתב-ציורים קדום, כדוגמת הכתב הפרעוני המאוחר יותר).
וצריך עיון, עד כמה אנו כבלוגרים, דומים לציירי המערות הקדומים הללו, כלומר מציירים מציאויות כראות עינינו על קירות המערה הוירטואלית, כעין ריטואל בו משתתפים קוראינו ואנו, בדרכנו אל העבודה ובשובנו ממנה.
ותודה על האזכור. עזרה אני תמיד מוכן לתת, זאת לא חכמה. אבל מה עם נחמיה? כמה נחמיה אני מוכן, לתת בעצם? ודווקא נחמיה חסר יותר.
(-:
שועי, אתה המצאת את הנחמיה! יש תמונה שלך ליד המילה.
ולאינדיאנים אכן היה כתב ציורים. בפעם הראשונה שגרתי בארצות הברית גרתי בפניקס אריזונה שזה מקום נורא. במקום צמחים יש קקטוסים. אין עלים שזזים ברוח, שמש קופחת וכל היתר מפלסטיק. הכל חוץ מהאינדיאנים. אז די נדבקתי אליהם.
את הספר שממנו לקוח הציור קניתי באותה תקופה, יחד עם ספר נאומים של צ'יפים אינדיאנים, ספר על ליצנים משבט ההופי, וספר שמלמד את כתב התמונות האינדיאני, שכולל אגב הקדמה מבאדן פאואל, מייסד הצופים, שבה הוא חוזה ומקווה שהכתב הזה יהפוך למעין אספרנטו הירוגליפי שיקדם אחוות עמים 🙂
אולי אכתוב על זה פעם. היו שם כמה ביטויים יפים, אבל לא חצי יפים כמו הביטויים שחולי המציא כאן http://www.notes.co.il/hoolly/user/shanatova.jpg
להגדיל ולהתמוגג
דומני, כי לא לחינם זכה חוּלי לכינוי עוף החוּלי
הוא אכן קם פעם ב-500 שנה
הייתי חושד בו בהמצאת ההידרוגליף ששימש את בני האדם הראשונים
באשר לכתב הליוייתנים, הואיל והפרופורציות שלהם שונות לחלוטין מאילו של בני האדם אפשר שהם אכן כותבים כך
ואנחנו לא רואים
יותר מכך, אפשר שהגלים הם כתיבות של לוויתנים לכתחילה
חייבת להימצא אפשרות כזאת, לא?
הידרוגליף זה בדיוק 🙂 והכל כתב, הגלים, והעננים והסדקים באדמה יבשה והעשבים ברוח. רק שלא כל אחד יכול לקרוא.
אחד תתיים שלוש נסיון…
יש! זה עובד!
תודה רבה מרית,
חן חן על האתר היפה, הצילום של הטפט והעצים וכל זה… אחלה…
ותודה על האפשרות להגיב מן הצל…
על לא דבר פלוני.
מספיק התביישתי בבורגנות שבה סידרתי את הפוסטים המבולגנים, אז שאני אעמוד בפתח ואבקש תעודות? שאוותר על חברתך בשביל זה?
מרית, מרית, את שומעת אותי?
וד"ש לכולם.
וגם ((()))
ועוד
אתמול גם הסביבה הרגשית שלי היתה מותשת, היום זרחה שמש חדשה וכשאני רואה שהתחיל פה שיח כמו שצריך, כמו שתמיד, כלומר – חד פעמי ומנוחש ו…נו, כמו בעיר האושר- אז אני יכולה באמת להרגיש בבית.
(בסוף זה יעבור, הצהרות ה"סוף סוף מרגישים בבית" האלה. נכון?…)
טלי יקרה,
דבר שלמדתי מהפוסט למעלה… בכדי להרגיש טוב במקום החדש, אין צורך להרגיש בבית, גם מערה זה בסדר…
אגב, בסוד אגלה, כי אני חושד כי ויטו אקונצ'י בכבודו הוא שעיצב למרית את 'עיר האושר' החדשה. הריי אחרי-הכל הוא שילוב בלתי מנוצח בין איש-מערות בעברו ובין ארכיטקט בהווה-עתיד (והשנה הוא בן 70?).
אבל זה סתם ניחוש פרוע.
וכן, אני יודע שהיית מעדיפה את דוד גרוסמן.
(-:
((-:
ברור שהייתי מעדיפה את גרוסמן אבל יודע מה? אני מעדיפה את מרית, והיא זאת שהצליחה לעצב את המערה הזאת, כמו שרק היא יודעת…(-:
ידידים יקרים, אם כבר חזרתם לכתוב בגוף – עכשיו שסוף סוף השתחררתי מסידור הבלוג חזרתי למאמר שאני כותבת על "המלך הצעיר" של אוסקר ויילד. הלכתי לבדוק איזה פרט בספר של אריה זקס "שקיעת הלץ" ומצאתי את האינפורמציה המלהיבה הבאה, שאותה צירפתי ל"רשימת הליצנים", אבל יכולתי באותה מידה לפזר אותה בין אהרון קליינפלד לאקונצ'י.
מסתבר לשבט הויבגו בצפון אמריקה יש לץ בשם וקדונקגה, אשר נושא על גבו בתוך קופסא את אבר המין הענקי שלו, אשר נאכל על ידי סנאי במהלך הרפתקאותיו. בלי שום קשר – וקדונקגה מסוגל גם להפוך את מינו וללדת. ובכלל יש לו יחסים מיוחדים עם גופו. פעם הוא אוכל את מעיו שלו, ובשלב מסוים של הרפתקאותיו מתחולל קרב איתנים בין ידו הימנית לשמאלית (ראו כתוב בגוף 7 – אהרון והצרה היצירתית נגד היד החמקנית והמוח האופצלוכי http://wp.me/pSKif-dXj
ורוני, גם זה בשבילך ((())) (אני מבינה שזה חיבוק, אבל תמיד נדמה לי שאני זורקת אבן לתוך מים ומקלקלת את כתב הגלים.
עד כמה שאני זוכר הנביא תרסיאס הטרויאני, שניבא את חורבן העיר,
היה בעל שדיים. הטרויאנים עצמם התייחסו אליו ואל קסנדרה כאל ליצים.
כך שוקדונקגה (וגם ירמיהו) לא יישבו בדד (את אכילת איבר המין על ידי סנאי, אפילו ויטו אקונצ'י לא יכול היה להגות!)
מה שבטוח הוא שהויבגו נצחו את לובנגולו מלך זולו אבי עם המטבולו אשר בהרי בוליוָיה, על ידי העמדת סנאי-עץ אל מול עירו ומבצרו.
לובנגולו מיהר להכניס את הסנאי לעיר, כי טובים הסנאים מן האחד. הויבגו האמינו גם בבריאה יש מעיים, שבגרסתה המערבית זכתה לכינוי המסורס: בריאה יש מאיין. כלומר הכל נולד מן המעיים הקוסמיים ההולכים ונאכלים ומתכלים כל העת, אך מקור הייש והמכניזם הקוסמי הוא בלי ספק מעיים (עד כאן מתוך 'פרקים בתיאוסופיה של הויבגו'). עד היום בתפוצות היהודים המזרח-אירופאיים הקישקע (מעיים ממולאים) זוכים למעמד של מאכל מטפיסי, היאה במיוחד לשבתות.
ויד ימין שאוכלת את יד שמאל הוא סיפורו של המין האנושי מאז ומעולם, אין פשוט מזה (חכו, חכו, שהסנאי יחזור הביתה, מה הוא יעשה לכן!)
נזכרתי בעוד דבר, לויבגו היה חבר טוב שקראו לו: יד הנפץ, מה שמסביר את כל זה.
בעצם, קראו לו וינטו.
שועי, אני לא יודעת למה אתה מחפש עבודה בהוראה ועריכה. אתה צריך לעבור לליצנות או לפחות לכתיבה לליצנים. ודרך אגב, פעם ראיתי מופע של ג'נגו אדוארדס אחד הליצנים הגדולים. והוא אמר שתמיד שואלים אותו: ג'נגו, איך נהיית כזה ליצן, מה הסוד שלך? והוא עונה שזה מאד פשוט, צריך לאהוב את כולם. נשמע קל? הוא נזף בקהל, רק תחשבו על זה, לאהוב כל אחד ואחד, זו העבודה הכי קשה בעולם.
(הציידים כיתתו את קשתותיהם לאפים של ליצנים. המאגיה משתפרת מעצמה בסביבתכם).
איך אפשר לקלקל כתב גלים?
פעם חלמתי על ספר שיכול לפסל במים. כל כך מהר ומיידי צריך לפסל במים, לפני שהם עוברים.
מה זאת אומרת איך? לוויתן כותב גל ואת זורקת אבן, זה כמו להזיז לו את היד.
זה יפה לפסל במים. קרח זה בסלואו מושן.
בבחינות הקבלה לבצלאל שעשיתי לפני עידן ועידנים היה חלק קונספטואלי. היה צריך לתכנן כלי לרוח ולמפולת. אני השתמשתי ברדי-מיידס.
כלי לרוח – רשת פרפרים
כלי למפולת – שעון חול
התקבלתי (ועזבתי אחרי שנה, אבל זה כבר סיפור אחר)