הסיפור העצוב והמטריד על סל תרבות ארצי

ברוריה בקר מנהלת סל תרבות ארצי (הלינק למי שלא יודע מה זה סל תרבות ארצי) מזה שנים רבות, אולצה בימים אלה לפרוש מתפקידה. זה קרה במפתיע, בתום מאבק מוצלח נגד הפרטת הסל.

עם כל הצער על עזיבתה של בקר, הפוסט הזה הוא לא עליה אלא על המפעל החשוב והנדיר שהקימה. קשה לבנות וקל להרוס. ויש סיבות לדאגה.

אני מכירה את סל תרבות מזה כחמש שנים, מאז שהתחלתי לכתוב עבורם מאמרים שיתווכו בין מופעים בינתחומיים לקהל המורים והתלמידים (המאמר שכתבתי על "אויסטר" של ענבל פינטו ואבשלום פולק טיפס למקום השלישי ברשימת הפוסטים הנצפים ביותר כאן). כמו כן כתבתי לפי בקשתם את "סיפורים יכולים להציל", ספר המחבר בין קולנוע, תיאטרון ואמנות פלסטית לבין אגדות ואשר נמצא בשלבי עריכה.

בחיי הכתיבה שלי זכיתי לעבוד עם שלוש מההוצאות הטובות בארץ – הספרייה לעם של עם עובד, הקיבוץ המאוחד ובבל, והוצאת סל תרבות אינה נופלת במאום באיכות העריכה, במסירות ובהקפדה (האובסיסיבית כמעט) על כל פרט. כיום דורי מנור הוא העורך הראשי של הסל וקדמה לו לאה דובב. ודומה ששני השמות מדברים בעד עצמם.  

בשלב מסוים בקשו ממני אנשי סל תרבות לכתוב מעין מסמך קריטריונים שינסה להגדיר מהי אמנות טובה (כי בניגוד למה שאומרים, הצגה נגד סמים היא לא בהכרח הצגה טובה). לא אמנה כאן את כל חששותי והסתייגויותי, אבל רק לשם דוגמא: הלא אחד היסודות של אמנות טובה הוא חתרנות; האם מוסד כמו סל תרבות יכול לעכל את זה? והתשובה שקבלתי היתה: כמובן. חד-משמעי, בלי תנאים.

בסופו של דבר לא כתבתי את המסמך מסיבותי שלי. אבל הדיון על כתיבתו סיפק לי הצצה ללב לבו של הסל, ולא חדלתי להשתאות מהנס הזה: אי של איכות ושפיות בלב הממסד. שלל תוכניות ופעולות שכל כוונתן לגדל אדם חושב, עצמאי, פתוח ורב-תחומי. חבורת אנשים שמאמינה באמנות ומנסה להעביר את הקסם הזה הלאה, בלי להתנשא ובלי לרדד, בלי צנזורה ובלי רייטינג, בצנעה ובלב הממסד. המפגש הזה הפך אותי לאדם הרבה יותר אופטימי ומאמין.

במשך השנים קמו לסל תרבות ארצי גם כמה מתנגדים, פוליטיקאים שחוששים מחופש המחשבה ומפיקים שנפגעו כלכלית אחרי שההצגותיהם לא עברו את תנאי הסף. כמה מהם עושים הרבה רעש עכשיו ואסור להשאיר להם את הבמה, כי הסכנה גדולה ומיידית. לא רק פיטוריה של בקר והחששות הגדולים והמבוססים לגבי מי שעתיד להחליף אותה; על פי חוק סל תרבות של לימור לבנת שמוגש בימים אלה לממשלה, יופקדו אחד עשר פקידים ממשרדי הממשלה השונים על בחירת המופעים שיראו ילדינו. אחד עשר פקידים! כל מילה נוספת מיותרת.

זה הזמן להשמיע קול. להגיב ולמחות, בבלוג, במכתב למערכת, במייל לגדעון סער, ללימור לבנת, או בכל יוזמה אחרת שעולה בדעתכם, כי זה העתיד שלנו ואיך הוא ייראה בלי תרבות.

כתבה על ברוריה בקר בהארץ

חומרים שכתבתי לסל תרבות:

על אויסטר

על האוסף הכי הכי – הצגת ילדים

על שייקר

הכסא שחלם שהוא איש – על ראשס של ענבל פינטו ואבשלום פולק