רוני מוסנזון נלקן היא בובנאית, מטפלת במגע, חברה ושותפתי היקרה לכתיבת הספר "חפץ לב, יסודות תיאטרון הבובות האמנותי". לפני כמה חודשים, בעיצומה של סדרת כתוב בגוף, בעקבות הדיון בגולם בורא גולם, היא כתבה לי שהיא המומה מכמות הידע של המשתתפים ומעומק המחשבה וההבנה – כשהיא חושבת יותר מידי כואב לה שריר המחשבה. היא כתבה לי שכבר בילדותה הבינה שלא נועדה לקלוט ריבוי פרטים ולכן פיתחה שיטות להבין דברים על המקום, ללא ידע מוקדם או מאוחר, רק מתוך שיווי משקל מאוד מסויים בין הגוף שלה למקום שבו היתה: "זה היה סוג של עצירת זמן ומקום שהפך לאצירת זמן ומקום, ועכשיו חזרתי אליו, מתוך התפעלות והתפעמות מהעולם שנגלה בפני, ומשום שזו הדרך היחידה שבה יכולה להתחיל בכלל לנסות ולעכל אותו…"
בגלל העניין הגדול שלי בתאומי סיאם של הגופנפש, הזמנתי אותה מיד לכתוב פוסט אורח. וקצת באיחור אמנם, הוא גם הגיע. (התמונה מתוך The pillow book של פיטר גרינווי, זו ברכת היומולדת שאביה של הגיבורה כותב על פניה.)
אי-הבנה
מאת רוני מוסנזון נלקן
כשהייתי בת תשע הייתי פעם אצל סבתא שלי ושכחתי משהו. הרגשתי שמה ששכחתי לכשעצמו נמצא שם, זו רק אני שלא זוכרת אותו. הרגשתי שאם אזיז אותו בתוכי יתכן והוא יעבור למקום שאני יכולה לראות אותו יותר טוב. נשכבתי על הספה, על הבטן, והתחלתי להזיז את הרגליים בעוז ובכוח. אבא שלי בא ושאל מה אני עושה. אמרתי, מנסה להזכר. הוא אמר, אולי אם תהיי בשקט זה יבוא. אבל כשהייתי בשקט שמעתי המון רעש וכלום לא עלה. המשכתי להזיז את הרגליים ולהשתולל על הספה מתוך הרגשה שעוד רגע ייווצר בפנים צינור שלא יתן לשום הסחת דעת להכנס והזכרון הזה יעלה ויבוא בו, אך הצינור לא נוצר.
זה מתחבר לי לזכרון אחר; בכתה ב' למדנו חילוק עם שארית. במבחן המורה נתנה תרגיל וביקשה לפתור ולהסביר. הסתכלתי על התרגיל והרגשתי אותו בכל רמ"ח אברי. הרגשתי את מספר הקבוצות ואת המספרים המתחלקים ביניהן, והנה כמה אחדים בודדים נשארים ואין בהם די עבור כל הקבוצות. כתבתי ברגש רב תיאור חי ונושם, מעניין ומרגש של תרגיל החילוק שממש, אבל ממש מסביר אותו ואת כל עקרון ומהות החילוק והשארית.
המורה כתבה שהתוצאה נכונה, אבל הדרך לא. היא כתבה איזו נוסחה שכשראיתי אותה חשתי במלוא רמ"ח אברי הגופניים והנפשיים, שמדובר בתיאור ולא בהסבר. הנוסחה לא מסבירה, אלא מתארת את התרגיל. הבנה היא משהו אחר.
שאלת ההבנה הטרידה אותי. אחי התאום נורא חכם ותמיד ידע המון דברים. הוא אמר לי אותם, הסביר באריכות לפרטי פרטים, אבל הם לא התחברו לי, לא נדבקו לשום דבר. לא הצלחתי להבין, ולא הבנתי איך להבין. הרגשתי שאם אתפוס את הדברים דרך הגוף, לא אצטרך לדעת את כל פרטי הפרטים. הגוף יתן לי ציר שממנו תבוא הבנה של כל דבר. אם אכנס לגוף לא יהיו פערים בין הזמנים, בין האנשים, בין כל הדברים השונים. אבין את הקשר בין הדברים. אבין את המהות.
אחת הדרכים: הבנה מתוך סילוק המיותר. אני אוספת חומרי מידע "בלי לחשוב" ובלי להבין. לבסוף יושבת עם החומרים ומאפשרת להם להתארגן לפי עיקר ותפל. המיותר יורד, העיקר נשאר. כמו פיסול בשיש. עיקר ותפל זה משהו שהגוף מבין. לא צריך לדעת בשביל זה. אפשר פשוט להרגיש.
וכך מידי פעם הייתי מפתיעה את עצמי בהבנה כלשהי של סיפור בשיעור עברית, או קטע מהתנ"ך או שאלה בחשבון ואפילו בקפיצה לרוחק בהתעמלות. כן, גם שם זה עבד. במיוחד בקפיצה לרוחק מהמקום. אני עומדת, רואה את הרחוק, מבינה שאם אעזוב כל דבר מיותר, הגוף שלי לא יתעכב, ואז אני עוזבת ומגיעה רחוק.
כך גם הרבה פעמים עפתי.
דרך אגב, זו הבנה שחזרתי אליה כעבור שנים רבות בטיול בסיני. טיפסנו על הר גבוה, אחד מיני ההרים הגבוהים שבאיזור ההר הגבוה. היה תלול וחם וחשוף וקשה באופן שהרגשתי שאני לא יכולה יותר. ואז שמתי לב שאני חושבת שאני לא יכולה. והרגשתי שמאוד מעייף לחשוב. אז הפסקתי לחשוב. ופשוט טיפסתי.
דרך אחרת לשכמותי ללמוד דברים מורכבים ומסובכים: לפשט אותם למרכיביהם הפשוטים. את זה למדתי כבר בגן חובה מאיתמר. הוא לימד אותי לעשות קוביה מפלסטלינה. מאוד מסובך לעשות קוביה. יש לה המון צלעות, משהו כמו שש צלעות, וזה בתנאי ששמת לב מאיזה צלע התחלת לספור ולא חזרת וספרת אותה צלע פעמיים. ואיך אפשר לעשות שש צלעות שכולן שוות בגודלן, כך שהקוביה תצא קוביה? ובכן… כך לימד אותי איתמר: לוקחים כדור פלסטלינה קטן ושמים בין ארבע אצבעות משולבות, אגודל ומורה של יד ימין ואגודל ומורה של יד שמאל. לוחצים ומרגישים עם כל הגוף שהלחיצה תהייה שווה בכל האצבעות. מסובבים עד שנוצרות כל הצלעות מכל הצדדים. הקוביה מובנת ונהיית מתוך תחושת הגוף.
איתמר יזכר לעולם כישות אינטיליגנטית במיוחד.
כשהייתי בת שש עשרה למדתי סוף סוף מה שנרמז לי כבר בכתה ד': למדתי לשבת על הכורסא, לא לזוז, להתכנס אל נקודה מינימאלית בתוכי ומשם להבין את העולם כולו. כל תזוזה של הגוף משכיחה משהו. כל יציאה החוצה אל הרחוב מפוגגת. ולמדתי עוד משהו: מה שיורד מהראש אל הגוף מתחיל להתפזר ולהסתבך בדרך, לכן יש דרך מצויינת: מאביסים את הראש ומיד נועלים את הגוף כדי שהכל ישאר בראש. שם יש פחות מקום להתפזרות ופחות סיכון של סיבוכים. והפלא ופלא, אף אחד לא שם לב שאני גרה בראש הקטן במקום בכל הגוף הגדול הזה. ואין צורך להסתבך עם כל שאר רמ"ז האברים האחרים שכל כך מסבכים את החיים.
כל מה שצריך לעשות הוא להאחז בכל הכח בציר בלתי משתנה ולא להשתנות.
הימים הובילו אותי לעסוק בתיאטרון בובות. אם אפשר להשחיל עבודה של קרוב לעשרים שנה על עקרון אחד, הרי שזו היתה עבורי מעבדה להבנה: במקום לדעת או להבין, אני פשוט מתבוננת במה שנוצר מתוך התנועה. כמו קדר המתבונן בגוש החימר על האובניים בעת שידיו מונחות עליו. רק שכאן החימר היה עשוי מחומרים שונים, והאובניים היו גם אובני הזמן.
הכל היה יפה מאד. ההצגות הלכו והתפתחו, האובניים הלכו והזדככו, המיותר והתפל הלכו ונשרו עד ש… יום אחד גיליתי שלא נשאר כלום. המופשט הופשט עד כדי כך, שתש כוחו. זיזיו לא סיפקו לו כדי להמשיך ולטפס במעלה הר החיים האמיתיים.
והחיים האמיתיים זימנו עניינים שאי אפשר היה יותר להתייחס אליהם כעקרונות.
הציר הזה שאני כל כך מחפשת, להניף בהרף מנוף אחד את כל התפיסה לכלל הבנה עקרונית אחת לא צלח. התגלה לי שבזמן שחשתי בבהירות הולכת וגוברת את העולם, העולם התחמק ממני.
והנה, כדי לחזור ולחיות את כל מה שהעולם פרס בפני בסכינו החדה נאלצתי לפתוח את המנעול המחלק והמפריד.
תיבת פנדורה נפתחה באיבחה, בלגן, אי סדר, בחוץ, בפנים, אני, אתם, הכל התערבל והתבלבל. פרטים ופרטי פרטים.
הסיכוי היחיד היה ממש ובפועל לעזוב לחלוטין כל סיכוי להבנה. מהבנה להפרקה. העזבה. ויתור. סיכון.
פתאום נזכרתי בסיפור עם רוסי שפעם עבדתי עליו בתיאטרון: "לֵך לא אדע לאן הבא לא אדע מה". הגיבור עובר את נהר האש בדרך ל-לא אדע לאן. בתוך נהר האש הוא לא יודע אם יצא משם אי פעם. אי אפשר לאחוז בשני הקצוות ביחד. ועכשיו זה בחיים.
היום אני עוסקת בטיפול במגע. אני שוהה עם אנשים מסויימים, במקום עם קהל כללי, ובודקת מה קורה בפועל כשאני לא יודעת כלום, רק מניחה את הידיים ועוקבת אחרי לא אדע מה.
לרגעים קלים פתאום הכל נהיה פשוט. לא מופשט אלא פשוט. העץ צומח, המים זורמים, הרוח נושבת, מה שכבד נופל ומה שקל עף, מה ששופע שופע, מה שמתכווץ מתכווץ. אין בכלל צורך במחשבה מאלצת, בפנטזיה שמחברת באופן מלאכותי בין דברים. המחשבה נושאת אותי קלה וחסרת מאמץ על כנפיה ואני נחשבת, לא חושבת.
ולפעמים לא.
ולא הכל תלוי בי. ואני לא תלויה בהכל. כולי חלק. כולנו ביחד.
ולפעמים לא.
במקום לחשוב אני עוזבת והראייה והשמיעה מתרחבות. נראה ונשמע מה שהיה שם כבר קודם – ואני לא ידעתי.
ולפעמים לא.
קוץ הורד הוא מחשבת קוץ הורד. העץ הוא מחשבת העץ. החיוּת שלהם היא הטבע שלהם, היא הרצון, המחשבה, הכל…
ולפעמים לא.
ומכאן לכאן נשמעת פעימה שלא נשמעה קודם.
הפוסט הזה, להבנתי, מצביע על צורת הוויה אחרת, לא של "לחשוב על"… ולחשב, אלא לפגוש ולחיות את העולם בנוכחותו מתוך התייחסות נוכחת.
מאד מזכיר לי את "אני-אתה" לעומת "אני-לז" של מרטין בובר
תודה,
דבורה.
את מתארת צורות שונות כל כך של הוויה שכאילו אין ביניהן קשר. הן כולן בנו, יכולות להתרחש זו ליד זו, אבל הן באמת אחרות.
וכן, נכון- אין דרך להרים הכל במנוף אחד. ובמקום זה להתמסר להוויה, בלי לחשוש ללכת לאיבוד.
כתוב נפלא ומעורר מחשבה מאוד
משום מה, יותר מאשר הצעתה של דבורה למעלה באשר לקרבה בין החשיבה שאת מתארת ובין היש הזיקתי (אני-אתה) אצל בובר (זה דומה אסתטית
מבחינת תיאורים, אבל אני לא בטוח אם לגבי התכן הפנימי) אני רואה דווקא קרבה למה שאת מתארת ובין חויות מיסטיות או תרגול רוחני אסייתי (יוגה, זן, טאי-צ'י, צוּפיוּת וכן, גם קבלה), שבהן בתרבויות שונות ההצעה כי הדברים כולם מנהלים ביניהם סוג של קשר סמוי וסימפתיה
היא מן המפורסמות (כך גם מצוי אצל הפילוסופים של הסטואה, וגם אצל פילוסופים ניאופלטוניים בני שלהי הזמן העתיק), למשל תרגול הכרתי של יוגה ראשיתו בכיבוי כל תנודות התודעה, כלומר בהתנתקות מן העניינים הפוליטיים-חברתיים בהם עסוק האדם ובנסיון להתרכז במהויות הדברים
ובאשר להבנה אינטואיטיבית, קל לפתור זאת כאינטואיציה נשית כביכול, אבל אני חושב כי שותפים לה גם נשים וגם גברים, ואף על פי כן
יש משהו בקצב החיים ובאורח החיים התכליתי המערבי, הרודף אחר סמלי סטטוס של מעמד סוציו-אקונומי, ההולך שבי אחר חשיבה דיסקורסיבית
אחר סיבות ותכליות, ולא אחר התבוננות-חוויתית
שביאורה 'לחוש את הדברים'. אחד ההוגים הצופיים הפילוסופיים החשובים ביותר נקרא שהאב א-דין אלסהרורדי. להכרתו, הידע האמיתי העילאי אינו ידע הנרכש בלימוד ארוך בבית המדרש (מדרסה) אלא מה שהוא מכנה: עלם אשראקי חצ'ורי
קרי: ידע מאיר של הנוכחות בהויה, התבוננות בדברים כפי שהםף בלי כל שיפוטים מוקדמים, סיבתיים ו/או תכליתיים, והבנת/חויית- נשמתם.
כשמרית הציעה לי לכתוב הייתי מאוד מופתעת. בתגובה שלי לכתוב בגוף שהיא ציטטה למעלה חשבתי שאני מדברת על חוסר היכולת שלי לחשוב, לדעת, להבין – ובעצם הבקשה היא הפכה את החוסר ליש, לדבר עצמו.
אני לא מתכחשת לכך שבמשך הדי-הרבה שנים שלי רכשתי גם אי-איזה ידע, ובכל זאת תמיד התחושה שברגע שאקרא לכך לא אדע את הפרטים, ולא אדע את הדרך. לכן מה שאתם כותבים כל כך מרגש. מה שאני מבינה מהגוף, אבל מצד הידע.
מה שמאוד חשוב עבורי, שהתובנות האלה הן בעצם תהליך מילדות, משחר תהליך התפיסה שלי – ואני בטוחה שלא רק שלי. מדובר על מהלך משולב שכלי-רגשי- גופני- ואולי כתוצאה מכך גם רוחני, שמבוסס על חוויות מאוד קונקרטיות, לא תיאורתיות.
ולגבי השורות האחרונות של מה שכתבת, שועי היקר מאוד,
אם לא הייתי מבינה את זה מבפנים לא הייתי מבינה מה שכתבת. ועם זאת, כשאני קוראת ומכירה את עצמי בכתוב זו תגלית חדשה. ונותנת השראה.
יש כאן משהו שמאוד מחובר לבובר, כי מדובר על דיאלוג, ועל תהליך מתמשך של נתינה-קבלה.
ריגשת אותי!
כמה הייתי רוצה לראות את התיאור הזה שכתבת על התרגיל בכיתה ב', אולי זה היה גורם לי להתייחס לחשבון בחיבה- מה שמעולם לא עשיתי (מקוה שמאז הפסקת לגמרי להאמין למורה הזאת. היא לא הבינה כלום).
כל כך כל כך יפה מה שכתבת, מה שאת מרגישה וחווה, מה שאת יודעת. יפה ושלם ומרתק ומתחבר להמון דברים.
אני דווקא כן בנאדם שפועל הרבה דרך החשיבה, אבל גם דרך הרגש והבטן, זה לא סותר, לפעמים גם משלים. לגבי ספרים והצגות וסרטים, למשל, יש לי ידע. לגבי ספרים אפילו הרבה ידע. והשכלה ונסיון ומה שאת רוצה, אבל כשאני שומעת על ספר חדש, בעיקר ספר ילדים אבל לא רק, או הצגה או סרט, אני פשוט יודעת אם אני אוהב אותם או לא, אם הם ידברו אליי או שלא כדאי לטרוח.
זה ידע לגמרי אינטואיטיבי, הוא לא קשור לשום ידע רציונאלי, ובדרך כלל, לגבי החיבור הפרטי שלי עם היצירה, מסתבר בסוף שאני צודקת.
וחוצמיזה, אני לא מכירה את אחיך התאום ואת הידע שלו, אבל זה לא קשור. א-ת יודעת המון. המון! וגם כתבת את זה נפלא.
תודה שביקשת ממנה, מרית.
((()))
לעומקם של דברים, בובר היה הרבה יותר רציונליסט ומערבי במחשבתו, מכפי המיוחס לו
ולטעמי, קשור הרבה יותר לעולם המחשבה הברלינאי
מכפי שהיה קשור לעולם המחשבה המזרחי,ואפילו ספריו על החסידות עם כל יופיים, אינם
מצליחים להסב את העובדה שכהוגה-רוחני בן ראשית המאה העשרים היה בובר קשור יותר במסורת הפילוסופית המערבית (בובר היה תלמידו של הפילוסוף הגרמני וילהלם דילתי) מאשר למסורות התבוננות ותרגול הכרה מן המזרח או ממזרח אירופה. דבר זה בולט הוא מאוד למשל בהגותו של בובר אחר השואה, ובדיוניו בבעיית הרע, להוציא את ספרו הקטון 'שיחות' שראה אור בשנת פטירתו, ספרון נפלא המגלה הרבה על בובר האדם.
עוד דבר, במהלך של תפישת האדם כאני-דיאלוגי
השתתף בובר במהלך פילוסופי יהודי, שהחל עוד בהרמן כהן שדיבר על ראיית הזולת (כל זולת) בחינת חבר ורֶעָ, ואל פרנץ רוזנצווייג, ופירושו המטפיסי-אתי לפנייתו של האל אל האדם הנחבא 'אייכה', כדרישה מן האדם לגלות את פניו, את מהותו ולחיות חיים שיש בהם מחויבות ואהבה לכל הנמצאים.
שיר של אלברטו קאירו, אחד ההטרונימים של פרננדו פסואה:
מבטי בהיר כמו חמניה
מקובל עלי לצאת אל הדרכים
להביט לימיני ולשמאלי
ומדי פעם גם לזרוק מבט אחורה…
ומה שאני רואה בכל רגע
הוא מה שלא ראיתי קודם מעולם
ואני מבחין יפה בדברים האלה…
אני יודע לחוש בפליאה המהותית
שהיה חש התינוק, אילו בהיולדו
הבין שאמנם בעליל נולד…
אני חש שאני נולד בכל רגע ורגע
לתוך החידוש הנצחי של העולם
אני מאמין בעולם כמו במרגנית
כי אני רואה אותו, אבל איני הוגה בו
כי להגות משמע לא להבין…
העולם לא נברא כדי שנהגה בו
(להגות משמע להיות חולה עיניים)
אלא כדי שנתבונן בו ונסכים עימו…
אין לי פילוסופיה, יש לי חושים…
אם על הטבע אדבר, זה לא מפני שאני יודע מהו
אלא מפני שאני אוהבו, ומפני זה אני אוהבו
כי האוהב אינו יודע לעולם מה שהוא אוהב
איני יודע למה הוא אוהב, ומה זה לאהוב
לאהוב זו תמימות נצחית
והתמימות היחידה היא לא להגות…
אוי וואו, כמה שהשיר הזה רלוונטי…
ונוגע.
תודה תודה
שועי – מה שאתה כותב כל כך מעניין. אני באמת לא מכירה את בובר על בוריו ואף פחות מכך.
זה מזכיר לי חווית נעורים מתקופת הכורסה. הייתי צריכה לקרוא את הספר "אכסיסטנציאליזם" של רן סיגד לצורך עבודה הבגרות שלי שעסקה בפילוסופיה של סארטר על פי המחזות שלו. באותה שנה הייתי בפריס ולא היו לצידי מורים להתייעץ איתם. קראתי את הספר והוא היה כמו סינית עבורי. לא הבנתי כלום. אז קראתי שוב מהתחלה. ושוב. בפעם השלישית פתאום דברים התחילו להתקשר אחד לשני – והבנתי!
שנים לאחר מכן כשלמדתי קורס באוניברסיטה שנגע בנושא הבנתי שהבנתי בדרך מאוד סובייקטיבית, מאוד נאמנה לפנימיות שלי אך בהחלט לאו דוקא מחוברת לתולדות הפילוסופיה.
השבוע ראיתי הרצאה של אישה מדהימה שקוראים לה טמפל גרנדין, האישה הזו היא אוטיסטית והיא מדברת על צורות חשיבה שונות, והנה אני מגיעה לכאן ואת מדברת על החוויה הזו בדיוק, וזה משהו שאני כל כך מזדהה איתו.
חשיבה דרך חושים או דרך תנועה או דרך הגוף, כשאת קטנה והעולם אומר לך שלחשוב זה דבר מסויים ואת י ו ד ע ת שזה ממש לא ככה…
תודה
טלי, אחי התאום המדען המוסיקאי היקר מוסר שגם אם מדובר בתכנים אחרים ודרכים שונות, תהליך ההבנה גם אצלו הוא בדיוק אותו הדבר.
ותודה רבה על מה שכתבת!
אהרון, בדקתי באתר כדי לברר שהפ. המדבר שלך הוא, וכך קראתי מה שכתבת על משה.
זה מאוד מהדהד לי עם תהליך הה-בנה והה-פרקה שדיברתי עליו. הבנה מלשון בניה, אתה הולך ועולה בהבנה, ואז – אם אין מספיק קשר וחיבור לתשתית משהו קורה. ו- לֶךְ רֵד
כשעבדתי בתיאטרון תמיד חקרתי נושא כלשהו, ואחר כך נתתי לעבודה המעשית, לחומר של התיאטרון להוריד מה שאינו בר קיימא, מה שמסתבר כעננים, מילים שאין להן תוקף במבחן החומר והמציאות. חשובים לי יחסי הגומלין בין החומר והרוח.
אתם כולכם אנשים הרבה יותר רוחניים ופילוסופיים ממני. אני, במעשיות רבה, פשוט מתעניינת בקיצורי דרך, לא מהסוג הזול המתנדף ברגע שהכי צריך אותו, אלא נקודות משען אמיתיות, מנופים פנימיים לקפיצות דרך וחיסכון באנרגיה. (ע' אם אתה מקשיב – גם זה פיסיקה, לא של התיאטרון אלא של הנפש).
רוני, כאמור אני שותף לדעתך
משום שבכמה וכמה הזדמנויות הצלחתי להבין פילוסופיות, ושיטות מיסטיות עוד בטרם התוודעתי לכתבים, על ידי התבוננותי בעולם/טבע ורק כעבור זמן למדתי כי אופן התבוננותי על העולם דומה לזה של הפילוסוף המסוים או המיסטיקון המסויים. אני לא חושב שזו מתת מיוחדת. אני מניח שלרוב בני האדם יש את זה באיזה אופן. אלא שמי שמצליח לשמר סקרנות של ילד, אינו מחזיק מעצמו כל-יודע, ופנוי תמיד ללמוד עוד, כלומר שומר את המחושים ואת האנטנות במצב קליטה מתמיד, קולט הרבה-הרבה יותר מכפי שספרים יכולים למסור, ואולי גם מורים.
לא בטוח אם יש קיצורי דרך, ונקודות משען
מנסיוני הזעוּם, באתלטיקה של התובנות, אני חושב, שוב הישג לא הושג, אם לא התארעו מספר נסיונות-אימוּן שבהם נפלתי חזק ישר על הפרצוף.
נפילות על הפרצוף הן חלק מכל תהליך לימודי מהותי. איכשהו (ואני מדברת רק בשם עצמי) מטרות כמו "אושר" או "רוחניות" תמיד נחשדו בעיני כ"אווירתיות" מדי. וגם כבמאית ומנחה מעולם לא האמנתי בשום שם עצם מופשט כמטרה. אני מאמינה בהתבוננות ובפעולה ובצורה ובחומר – אם אלה נעשים בצורה נכונה הם מזמנים את כל תועפות הרגשות והרוח, ואם לא – זה רק אויר חם, דבר שמנסה להרים את עצמו.
גם איציק מאנגער ראה בעצמו רק שוליית חייטים
אדם מעשי, לא פילוסוף, לא רוחני, לא משורר
אולי לכן, גם ככלות יובל, הוא עדיין מצליח אותי משנתי-השגוּרה לעורר
לתשומת לבבך
(-:
מרית, מה שכתבת לשועי זה בדיוק מה שהתכוונתי כשאמרתי שנתתי להצגות להפריח את המיותר ולהשאיר את מה שעובד בחומר, בת'כלס.
השאלה שלי היא מה בא לידי ביטוי מעשי בחיים, אבל לאט לאט עם חלוף הזמן, הכל משתנה: התפיסה של מה זה לבוא לידי ביטוי, מהם החיים…
אולי אחד המנופים הכי ברי קיימא הוא הנכונות לראות את השינויים ולקבל אותם, מפני שכל דבר אחר הוא פסל ותמונה.
ומגישתך המעשית אני לומדת הרבה מאוד בעניין.
ומיכל ש. – תודה על מה ששלחת. זה מאוד מאוד נוגע. וכן, התיאור שלך של החוויה בעולם.
וכן. זה היה לי מאוד מוזר לראות את מה שכתבת כי זה היה קשור מאוד למה שכתבתי. הלך רד הזה הוא בדיוק לחזור לנקודה הזאתי שממנה התחלנו לפני שהלכנו לאיבוד בתיאוריות של המציאות. הפוסט שלך היה מקסים. שוב תודה.
רוני, הכל משתנה, זה נכון ונפלא, זה חיים.
(וזו הגישה המעשית שלי שהתבייתה על היש בהצהרתך על האין.)
ושועי, איפה אני ואיפה מאנגר, אבל תודה שאתה בעדי.
עכשיו אני מרגישה בבית
ואת התנועה של הזחל לפני שהוא הופך להיות גולם
ובסוף ממש רואים את הפרפר
עם כל הצבעים האפשריים
(שיואו, מרית , איזה מזל!!!)
תודה רוני, מרתק ונוגע
צורות ההבנה השונות
והקשר בין הרצון לתפוס והצורך לשחרר
יונת (מהבת מצוה