… אך עם כל האסוציאציות הצבורות האלו המקשרות את הצבע הלבן עם כל טוב, הנעים, המשמח, הנשגב והעילאי, – הנה אורב בכל זאת דבר מה סתום וטמיר במושג התוכתוכי של גון זה, המפיח בנשמה חלחלה עזה יותר מזו שמעורר האודם המחריד אשר לדם"..מובי דיק, מתוך הפרק "לִבנת התנין" [הלוויתן], תרגום אליהו בורטניקר
התפוז המכני של סטנלי קובריק הוא סרט לבן; מדים לבנים, חפצי חרסינה, חלב, איפור לבן, אור מסמא, ניאון, שיער שיבה, תחבושות, מבנים לבנים, גרפיטי לבן, לכלוכים לבנים, קישוטים לבנים, חתולים לבנים, רוק לבן, ציפור לבנה. העושר של הווריאציות, ההקשרים, הדגשים והקומפוזיציות עוצר נשימה. על כל תמונה שהבאתי יש עשרים, לא פחות טובות, שנותרו מאחור.
על הבחירה המפתיעה לכשעצמה בלבן (שכתום-תפוז ועוד כמה צבעים עזים מבליטים אותו ביתר שאת) יש להוסיף את האיכות הבלתי אפשרית של הלבן שקובריק השיג בסרט: זהו לבן עתידני, מוחצן וצעקני, סטרילי וחושני, צחור דָשן ומטונף בלי שום כתם.
(ואתכם הסליחה על המסגרות השחורות והלכלוכים. התמונות הן בכל מקרה תחליף עלוב לסרט)

בגדים לבנים, כוסות חלב

אורות לבנים, פסלים עם פאות לבנות, כתובות לבנות

התווית של הבקבוק הריק מצולמת מאחור בשביל הלובן

קיר רקע לבן, תווית הבקבוק מלבינה, וגם שורת האלמנטים במבנה

בתמונה מתחת – מעבר למסגרת הבמה ולכמה חפצים בוהקים – הסצנה כולה בנויה סביב התחתונים והחזיה הלבנים של האישה.

אור לבן בוהק

הבית הלבן

הרצפה, התקרה והשיבה

גם השומרים לבושים בלבן

גרפיטי בגיר לבן

מעלית לבנה ולכלוכים לבנים פזורים בחדר המדרגות

אגרופים לבנים על רקע ציור לבן

ישו לבן עם קוצי חרסינה


לודוויג ואן לבן

nnn

האח, הדלתות, האור, הגרביונים, התמונות, החפצים והחתולים הלבנים

עוד מאותו חדר. פאלוס לבן ואורות

חלב שנשפך

הגאזה והרוק

העמודים, הז'קט, הנורות, האמבטיות, השולחן

עוד מרחב לבן מכופתר באורות לבנים

השמים, המפתן, המעגל

עוד מרחבים וחלוקים לבנים

עוד לבן רפואי



nn

אש לבנה בחלונות הבית

ולרגע הליריות של ציפור לבנה על מים

ניאון

גשם לבן

עוד חדר לבן


סוף לבן
*
כדי להעריך את ההישג של קובריק אני מצטטת (על דרך הניגוד) את מה שכתב סוֹפר האמנות מאיר אגסי על הצבע הלבן.
…בתחושה, הלבן הוא קודם כל דוחה רעש ודרמה, מרדים אלימות. הוא אולי הצבע השתקני ביותר, צבע של ציפייה, של תקרה, של קירות בית חולים ולפיכך של מוות או החלמה. יש בו משהו "אידאלי", נקי. הוא מנזר ויבשת ארקטית, ערבה מנטלית ללא התחלה וסוף (כמו האפור והשחור). הוא אלגנטי, קל, זהיר, חלבי, חמקמק. צבע של איזון ושל שיווי משקל. צבע של "אטמוספרה", של אבק, של בתוליות, של שמלת כלה, של שיניים, של סיד, של טיח מזרח תיכוני; של חגיגיות, ריקנות, צניעות, ביישנות, מרופדות. הוא קל כנוצה וקשה כקרח. הוא נייר וזן בודהיזם.
מתוך הספר הנפלא הכד מטנסי
*
עוד על צבעים בקולנוע, פוגה לשוד יהלומים, על כלבי אשמורת של קוונטין טרנטינו
רוחיר ון דר ויידן, אינגמר ברגמן – אדום
גם קרוב וקולנועי – אמנות פלסטית ברשומון של קורסאווה
ועוד
בדיוק השבוע דברתי עם מישהי על "התפוז המכני". היא ספרה לי שהיא קראה את הספר בגיל צעיר מדי והיא מצטערת על כך ואני אמרתי לה שראיתי את הסרט בתיכון, והזדעזעתי.
תוך כדי שספרתי לה חזרו לי לראש שתי סצנות מהסרט והפסקתי את השיחה כי הסצנות החרידו אותי מדי.
עברתי עכשיו על כל התמונות ששמת כאן ואני מרגישה צורך להתנקות ממש. אבל זה קשה, כי הצבע הכי נקי "התלכלך" לי עכשיו, ייקח לו זמן להתנקות מחדש.
אחרי שראיתי את הסרט, ועדיין התמונות מעלות בי צמרמורות חרדה.
ושעד היום סצינות שלמות שלו רצות לי בראש.
ועדיין, אחרי כל זה, אם לא היית כותבת את הפוסט הזה לא הייתי יכולה לציין שהסרט לבן. כלומר שהצבע השולט בו לבן.
סטרילי – הייתי אומרת. קר – הייתי מוסיפה. אבל איכשהו לא זכרתי שזה לבן.
מעניינת הבחירה המדהימה הזו של קובריק, ללכת על לבן כצבע המוביל את הסרט.
אגב, את יומני קובריק – כבר ראית?
בזמנו היתה להנרי אונגר סדרת מאמרים פרשניים על קולנוע במעריב, ואחד מהם הוקדש ל"תפוז המכני". יכול להיות שהוא קובץ בספר שלו מאוחר יותר. המאמר מומלץ מאד לקריאה, אף כי הגישה הכללית של אונגר לקולנוע היא שנויה במחלוקת.
מה שזכור לי במיוחד מהמאמר ההוא זה ניתוח של סצינת האונס ומה שקדם לה, במונחים כרומטיים.
כזכור לך, החבורה משוטטת בלילה עד שנקלעת לבית העשירים ששם מתחולל האונס. כל סצינת הלילה שטופה בצבעים כחולים קרירים. האפקט הפרצפוטאלי הוא "רוויה", העין נעשית קהה יותר לגוונים האלה ורגישה יותר, בעצם מצפה-מתגרה כבר, מן הצבעים ההפוכים – אדום-כתום.
ואז באה האישה הזאת, על הרקע הלבן, וכולה לבושה אדום. אונגר טען שעוד לפני שהחבורה מבצעת בה אונס ממשי – הצופה מבצע בה אונס ויזואלי. העין הרוויה-כחול מסתערת על הגירוי האדום החדש וממש בולעת אותו בשקיקה. כך הופך אותנו קובריק לשותפים מאונס – באונס.
זה ניתוח מבריק כי הוא משתלב בתזה החובקת של הסרט/ספר, לפיה האלימות ה"נורמטיבית" (כמגולם במנגנוני ה"ריפוי" האכזריים) איננה פחות נפשעת מן האלימות הפרחחית של אלכס וחבריו.
זה באמת סרט חזק, ומדהים לחשוב שנעשה ב1971, כלומר לפני ארבעים שנה כמעט. הקולנוע נהיה כל כך הרבה יותר אלים כביכול, אבל שום דבר לא משתווה לזה, שום טרנטינו למשל. וזה אותו דבר עם אודיסאה 2001 – עם כל האפקטים שיש היום הוא לא התיישן בדקה.
גם אני נחרדתי מהסרט, אבל בו בזמן השתאיתי מהלובן המרהיב שלו, וגם זה לא קהה עד היום.
ואת יומני קובריק עדיין לא ראיתי לצערי הגדול מאד (את לא היחידה שאמרה לי)
זה יפה מה שאתה והנרי אונגר אומרים, זה מבריק אבל מקומי, וגם איכשהו צפוי וברור – כלומר כתום ותשוקה מתאימים וכו', והסרט אמנם יוצא בגלוי גם נגד האלימות הנורמטיבית.
אבל הלבן הזה שמופיע לכל האורך באינספור וריאציות – הוא בחירה הרבה יותר נועזת, מסתורית, מופשטת, שירית. כי על אף הציטוט ממובי דיק – לבן מתקשר עם טוהר ושלווה. ויש משהו כל כך פורע ומטריד בלהפוך אותו לצבע האימה.
מה שעידן אומר – נכון. ציטוט מדויק של אונגר. קובריק עושה את זה כבר מהכותרות הלבנות, המתחלפות על רקעים כחולים אדומים.
דווקא השימוש בלבן מפליא יותר בעיני ב"הניצוץ", סרט אימה שנעשה כמעט כולו באור יום.
כן, כן, כחול וכתום, וגם ורוד עז וסגול וירוק שמבליחים גם בתמונות שלמעלה מדי פעם (בגירסה קצת דהויה). אונגר צודק, אבל הצבעים גם מבליטים את הלובן, ועוד יותר מזה – קובעים את התדר הרעשני שלו. כחול חשמלי זה גוון מוכר, אבל לבן חשמלי זה קובריק. ללבוש כתום זה תפוזי וסקסי (קראתי פעם שזה גם צבע מעורר תיאבון) אבל לכלוכים צחורים וגרפיטי לבן זה ברמה אחרת, מסחררת ומטרידה.
לבן עתידני, סטרילי, חושני
אני חושב שאת צודקת ואני אוהב את הכתיבה הזו על צבע בסרט
כמו שאר המגיבים כאן גם לי הסרט הזה נתן פעם מכה בראש, אין בכלל ספק, סרט חזק מאוד
והאחיות. שהמקצוע שלהם מרשה להם לגרום סבל. (שחס ושלום לא יגידו שאני משווה אבל…) לבן הוא צבעם של חלוקי המדענים, שגם להם יש רשות לבצע ניסויים קשים, כמו גם פצצות קשות.
ובכלל אפשר ללכת מכאן גם לכוחם של מדים כדי להקהות חושים מוסריים. מדים לבנים- הם אישור לעשות הכל.
אני חושב שאהרן צודק מאוד. לבן הפך, בעולם טכנולוגי עכשוי, מצבע של שלווה (ובמזרח של אבל סטואי) לסמלם של מנגנונים סטרילים (ועוסקים בסטריליזציה) והיגיינים (וכופים היגיינה). החלוק הלבן של רופאים, מדבירים, מחטאים, מדענים מבטאים ומסמלים אכזריות לא אישית, קרה, מעקרת – כמו גם קירות לבנים, כיורי שיש או אמייל צבוע לבן, נאונים לבנים של חדרי חקירה או ניתוח. הלבן הזה,הכמעט-נאוני באמת, הוא סמלו של מרחב ציבורי פונקציונלי שבו אנחנו רק אובייקטים, כמו בית חולים
לכן האימה שהוא משרה שונה מאוד מהפחד ה"חם", המבעבע, מאלימות ישנה – זו אלימות מכנית ומתועשת ובירוקרטית.
שרון, תודה 🙂
אהרון, עמוס – כן ולא. כן, כי סטרילי והגייני זה טהור פונקציונלי ללא כל מימד רוחני ולכן זה גם קור עקרות ומוות.
כן, כי הסרט אמנם סולד מן הסטריליזציה של הנפש כמעט כמו מן האלימות הבלתי נסבלת של הגיבור. ובכל זאת לא, לא לגמרי – כי זה מצמצם את הסרט כמו הפרשנות הצבעונית של אונגר.
במידה מסוימת זה מזכיר לי את המחזה של ז'נה "השחורים". משה מלכא ביים אותו בשעתו עם להקה של יוצאי אתיופיה. זה הפך את המחזה למין מחאה חברתית. וזה כאילו נירמל אותו: יש בעיה ויש לה פתרון. וגם אם הוא רחוק כרגע, יש בזה משהו מרגיע. אבל מי שמכיר את ז'נה (והיתה לי תקופה לפני שנים שקראתי רק אותו) יודע שזה פשטני וכמעט מגוחך. כי השנאה שלו היא לא פצע שאפשר לרפא ולתקן באמצעות רפורמה או מהפכה. היא בממד אחר. וזה אחד הדברים שעושים את יצירתו כל כך מרתקת ומטרידה וחסרת נחמה.
קובריק הוא כמובן שונה, אבל יש משהו בלבן של הסרט שחורג מזיהוי כזה או אחר. יש בו מסתורין של תת מודע, עושר של שירה. הצבע שלו לא מסמן משהו. הוא ישות חיה.
תפוז מכני הוא כאילו הסיוט של/על הצבע הלבן. והקשר של זה לרוע, לחיינו, הוא הרבה יותר מורכב ומתעתע מפרשנות פוליטית-חברתית כזו או אחרת.
ראיתי יצור אומר מלכות, עטוי נוצות שאין רבב בלבנותו,ומקור לו רומאי עקום, נשגב. לפרקים פרש את כנפי הכרובים העצומות שלו כאומר לסוככן על איזה ארון קודש. פירכוסים וריטוטים נפלאים הרעידוהו. הגם שלא ניזוק כלל בגופו, פלט צווחה כרוח רפאים של איזה מלך השרויה ביסורים שלמעלה מן הטבע. בעד עיניו המוזרות, הנשגבות מהביע, דימתי להציץ ברזים שהם נחלת-אלוה-ממעל. כאברהם לפני המלאכים השתחויתי, היצור היה לבן כל כך וכנפיו רחבות כל כך. ובים ההוא אשר גלותו לנצח, נשכחו ממני הזכרונות האומללים והעכורים של מסורות וערים.
(הרמן מלוויל, מובי דיק, מהדורת תרגום אהרן אמיר, ח"א עמ' 187)
שערות שיבה – כן, אבל לדעתי הלבן שבתפוז המכני הוא מסמן של תום.
החבורה העליזה, היא לא יותר מחבורת נערים, או לכל היותר בחורים צעירים. מראה פניהם ומבעם, במיוחד אלו של אלכס, אומרים תום ונעורים. בקבוקי החלב הם סמל לינקות. חדריהם של ילדים רכים, ועוד יותר מכך של נערות, מרוהטים בלבן ובוורוד. הבובות הן שוב סמל לתמימות.
לדעתי מה שקובריק מנסה להראות לנו הוא שהמושגים של ילדות ובתוליות (פניו של אלכס הן כפני נערה) כומסות בתוכן דחפים רצחניים, ובכך הוא מבקש לשנות את ההמשגה המקובלת שלנו בעניין.
מוטיב הנעורים והתום מופיע ברוב בניין בסרטי אימה קלאסיים, וגם שם יש מקום לרוב מקום לעוללים ולרופאים בחלוקים לבנים, אם כי בסרטים כמו 'סיוט ברחוב אלם' ו'מגרש השדים' בתפקיד הרופאים משמשים כמרים ונזירות.
זה יפה ומורכב מה שכתבת
מזכיר לי כי בספרות של קלאסיקונים מודרנים יפניים כמו יסונארי קוובטה ויוקיו מישימה, היפה והתם, תמיד מסוגל גם להרס ולרצח מעבר לכל מה שניתן היה לאמוד.
ומרית, דבריו של אורי החזירו אותי לתמימותו של Mr. White היורה לבסוף ב- Mr. Orange שאותו סעד ולא נטש לכל אורך 'כלבי אשמורת'.
ובמי הוא ירה, שועי? בשוטר הילדון שיכל לכל חבורת המרצחים הזו.
ועוד- דבריך על הקלסיקונים היפנים העלו לנגד עיני את הסרט (הארוך מאד) The Yakuza Papers. צא וראה כיצד ילדים הופכים למרצחים האלימים ביותר.
אורי, זו הערה מקסימה על התום והנעורים. אני אפילו לא בטוחה בקשר לדחפים הרצחניים (כלומר בקשר ההכרחי בין נעורים לדחפים רצחניים), אבל התום הוא ללא ספק חלק מהקסם, הוא משבש ומסבך את הצחיחות והסטריליות הממסדית. הלובן שייך לשני הצדדים ואתה נלכד באמצע. וזה מתקשר גם לציטוט של שועי ממובי דיק. לא זכרתי את הקטע, אבל מלוויל כל הזמן מנסה לפצח את הלובן של הלוויתן ורק מגדיל את המסתורין. הצבע הופך למין ישות.
מרית,
ניתן גם להתבונן בדרך זו גם בפאוסט של גתה, באשר המלומד הזקן מוכר את נשמתו לשטן בתמורה לנעורים וליופיה הבתולי של נערה תמימה.
ואולי גם ב'תמונתו של דוריאן גריי' לאוסקר ווילד, הקושר בין נעורים לתועבה, בעוצמה שכזו, ושוב, בצבעים :).
הקסם הוא לא בקשר בין נעורים לתועבה, אלא בחוסר ההכרעה בין הלבן כסטריליות ממסדית ללבן כְּתום וכנעורים ענוגים. אלה שני קצוות שביניהם מבליחים עוד לבנים. אי אפשר להגיד הלבן הוא ככה וככה. לכן הוא כל כך מלא ומהפנט ומתעתע.
זה מזכיר לי את ההילה סביב ראשם של מלאכים. מחד זכותם ועלומיהם של הכרובים, ומאידך אדנותם במעלה. אני מקווה שהצלחתי לרדת לסוף דעתך.
אורי, תודה על עוד דוגמאות מקסימות.
לא יודעת למה כל כך קשה לרדת לסוף דעתי. בדרך כלל אני די ברורה. וגם מה שניסיתי להגיד הוא די פשוט. זה כתוב בכל לקסיקון של פואטיקה. סמל אינו סימן ומטאפורה טובה זה אף פעם לא אחד לאחד, היא מכילה סתירות פנימיות שמייצרות מתח, אירוניה, דו משמעות, שלא מניחות לך "להבין ולהמשיך הלאה". הלובן הזה (כמו במובי דיק) הוא מטפורת-על. קובריק מותח אותה עד הקצה לגרפיטי לבקן ולשרפה לבנה. זה קצת כמו הקלישאה על השפה האסקימואית שיש בה לא-זוכרת-כמה מילים ללבן. גם לקובריק יש והוא מכוון אותן ישירות אל התת מודע. אולי בגלל זה הקושי לדבר על זה.
אחלה סרט אחד הטובים שראיתי יכול לראות את הסרט עוד 500 פעם