באחד מאותם צירופי מקרים שאיפיינו את זוגיותם של מרינה אברמוביץ ואולאיי – הם כמעט נפגשו בארץ בשבועות האחרונים. אוליי התארח ברוגטקה, בר טבעוני המופעל על ידי קואופרטיב של אקטיביסטים בדרום תל אביב, וקצת אחריו הגיעה מרינה לפתיחת "8 שיעורים על ריקות עם סוף טוב", תערוכת היחיד שהיא מציגה במרכז לאמנות עכשווית. יותר מעשרים שנה חלפו מאז מיצג הפרידה שלהם על החומה הסינית. וזוהי מעין הזדמנות לברר "מה קרה בסוף" ולחשוב קצת על חתרנות ועל תהילה, על אגו, על אֶרוֹס ועל הזמן, ומה שהוא עשה להם ולנו.
על המפגש עם אולאיי (האיש שגנב את הציור החביב על היטלר) כבר כתבתי. עכשיו תורה של מרינה.
*
ביקור הגברת הזקנה
האולם הגדול של הסינמטק מלא מפה לפה. אני מזהה הרבה ראשים מאפירים. זוהי מעין פגישת מחזור, כל המי ומי של עולם המיצג בישראל. יש גם כמה סטודנטים. מרינה אומרת שהיא שמחה לראות פנים צעירים, כך היא יודעת שאמנות המיצג עדיין חיה. אני חושבת על המפגש עם אוליי לפני כמה שבועות; הגיל הממוצע ברוגטקה היה נמוך בהרבה. ככה זה תמיד במחתרת, הרחק מהפנתיאון.
אמנות הכאן והעכשיו
אברמוביץ' פותחת את המפגש במניפסט אמנותי שכתבה: רשימה ארוכה של צווי "עשה" ו"אל תעשה". בכל פעם שהיא מגיעה לקצה של דף היא משליכה אותו על הבמה. המניפסט לא מעניין, שטוח, צעקני, אבל אי אפשר לגרוע עין ממנה. כשהדף האחרון מוטל על הבמה היא מדברת קצת על אמנות המיצג: אמנות ההווה, היא קוראת לה, הכאן והעכשיו. איכות המיצג לא נגזרת מהרעיון אלא קודם כל מנוכחותו המרוכזת של האמן, מיכולתו להיות במה שהוא עושה ולהביא את הקהל לשם. ההשקפה הזאת מתבטאת בין השאר, בהכשרתה: קצת מורים לאמנות, והרבה שמאנים ברחבי העולם – אבוריג'יניים, טיבטיים, דרום אמריקאיים, רוסיים (עיינו ערך "מכשפה פגאנית").
הצד שלו הצד שלה
בין קטעי הוידאו שהיא מראה Expansion in space שבו היא ואולאיי העירומים מטיחים את גופם בעמודים שמשקלם כפול ממשקל גופם. גם אוליי בחר להראות קטע מאותה עבודה. כתבתי על זה כאן וגם הבאתי את הוידאו. הדגש של מרינה אברמוביץ' שונה לגמרי. עד למיצג הזה, לפי דבריה, היא הופיעה לפני אנשים מעטים, בעיקר חברים. וכאן בפעם הראשונה היא הציגה לאלפי צופים. היא גילתה את האנרגיה שהיא יכולה לשאוב מהקהל. היא מציינת בזלזול מסוים שאולאיי עזב באמצע והיא אפילו לא שמה לב, היא היתה בטרנס. זה נכון ולא נכון. היא אמנם לא מפנה את ראשה אבל באופן אינסטינקטיבי היא פולשת לתוך הטריטוריה שלו, מגדילה את התנופה. היא מראה לנו קטע קצר ומדלגת לסוף. "זה אחרי שעתיים", היא אומרת, "אתם שומעים את הקהל, איך הוא צועק לי להפסיק?"
אחרי הפרידה מאולאיי היא היתה אבודה, אישית ואמנותית. זה דחף אותה לעשות משהו מהפכני באמת. כלומר הצגת תיאטרון. להעלות את חייה על במה. מאז היא מעלה את הביוגרפיה שלה כל כמה שנים, ובכל פעם היא מתמסרת לבמאי אחר. בפעם הבאה ב2011 זה יהיה בוב וילסון במנצ'סטר. וילם דפו הולך להיות המספר. יהיה מרתק.
אלביס פרסלי, מריה קאלאס, מרינה אברמוביץ'
היא מסיימת בשני קטעים של "בודי דרמה". (היא המציאה את המונח). אלה לא מיצגים אלא קטעים מהחיים: המופע האחרון של אלביס המתפרק (צולם על ידי תחנת טלויזיה גרמנית ומוקרן ללא רשות, היא מכריזה בשמחה), והמופע האחרון של מריה קאלאס – שדומה לרגע למרינה באופן מפליא – ובו רואים את קאלאס חזקה וכובשת כשהיא שרה על במה, ושתי דקות אחרי זה בתשואות היא הופכת לילדה מבוהלת חיישנית מחפשת אישור. מרטיט לב. שניהם.
והרהור נוסף: אברמוביץ' מייחסת את עצמה לשושלת הזאת, של אלביס ומריה קאלאס, לא פחות מזו של בויס, או אקונצ'י, או ברוס נאומן.
סחר חליפין
אחרי כשעתיים של הרצאה – היא מצהירה שתענה על שבע שאלות. זה המספר חביב עליה. היא במיטבה כשהיא עונה. זה ברור; הרצאות זה סוג של תיאטרון. מכינים אותן מראש, חוזרים עליהן. שאלות זה חד פעמי כמו מיצג. אמנות ההווה, הכאן והעכשיו. מישהו שואל על זמן. אברמוביץ' אומרת שתמיד לוחצים עליה לקצר את המיצגים שלה. אומרים לה שהחיים נהיו מהירים, האמנות לא יכולה להשתרך מאחור. היא לא מסכימה. להפך. ככל שהחיים נהיים מהירים יותר האמנות צריכה להאט. אין תחליף לזמן. ככל שמשך המיצג מתארך החוויה יותר טרנסדנטית. באירועים המיצגיים שהיא אוצרת היא מחרימה לצופים את הטלפונים הסלולריים ומחתימה אותם על חוזה שבו הם מתחייבים להישאר 8-10 שעות. זה סחר הוגן, היא אומרת. זמן תמורת אמנות.
למעלה – מרינה אברמוביץ' מבצעת מחדש את המיצג Rhythm 10 בסרטה "הכוכב" 1999 (קצת סבלנות, זה קורה אחרי שהיא מספרת על ההתנקשות בחיי סבה הפטריארך). העבודה מזכירה את הסצנה שבה מקפץ "אצבעוני" של האחים גרים בין סכיני הקצבים. "נדודי אגודלוני", כך נקראת המעשייה בתרגום שמעון לוי לאוסף המלא.
*
כתבתי על מרינה אברמוביץ' גם:
הפוסט הראשון של הכאב הגדול – על Rhythm 0 של מרינה אברמוביץ'
למה המלכה תמיד מנצחת? (על שבע עבודות קלות של מרינה אברמוביץ')
עוד פוסט על מרינה אברמוביץ' (ויש גם מוסר השכל)
מה שפרה אנג'ליקו לימד אותי על מרינה אברמוביץ' (לא בכוונה)
האיש שגנב את הציור החביב על היטלר (על אולאיי)
ובהקשר כללי יותר – מיצגניות וגיבורים
ועוד
יחסית לזה שזה פוסט על מיצג, ממש לא התחלחלתי…(וטוב שמרינה לא קוראת עברית, היא בטח היתה נעלבת).
התמונה הראשונה עם הנחשים גרמה לי לרתיעה ואפילו איזה אוווּ יצא מפי, וחלק (נו, ברור איזה חלק) מהסרטון גרם לי להתכווץ, אבל יחסית- לא נורא בכלל..(-:
וגם מעניין.
למה? אולי בגלל המעבר שאת מתארת פה שהיא עשתה לתיאטרון? אולי בגלל אלמנט הסיפור? אולי כי משחק הסכין אמנם מחריד בעיני אבל בנעורי ראיתי נערים משחקים בו- פחות מהר ועם סכין פחות חד, ועדיין – באמת, ובבי"ס שאת מכירה היטב אפילו…
אולי בגלל סיפור החיים שלה שהיא מספרת בסרטון?
אולי התרגלתי?…
והיא דוקא בכלל לא מזכירה לי את זאת מ"הסכין המעודן", דווקא את עריצה מדיאש, כמו שקראו פעם בתסכית ברדיו למכשפה מ"1001 דלמטים"
מן הצילום הנוכחי נראה כי צפוי ביקור של מדוזות (מיתולוגיות) בחוף ימה של תל אביב גם לעת חורף
ואין זה אלא אחד מפגעי האקלים עליו דנו בועידת קופנהגן
ואיני יודע למה, אולי בתיאורה העצמי כסבתא של המיצג, הזכירה לי מרינה אברמוביץ' פתע את גלוריה סוונסון. בשדירות סן-סט של בילי וויילדר המצפה לקלוז- אפ של ססיל בי דה-מיל, עם בעלהּ הראשון ומשרתה, מקס, הלא הוא אריך פון שטרוהיים, וגופת תסריטאי צעיר, בין לוויה שלה, צפה בבריכת השחיה, כמיצג עתיק מאוד
וקדמוני.
במיצג של מרינה אברמוביץ' חסרה רק סכין יפנית
אחת, בכדי שחלומות מסויימים יסבירו את עצמם
מה שבטוח היא לא כותבת וגם לא מנגנת מוסיקה
וגם לא משפחתית מדיי, כי אליבא דפתגם בריטי ישן:
It only takes five fingers to form a fist…
מעניין- בתור שחקן מה שגיליתי- שככל שהקהל חסר סבלנות יותר- אין טעם להאיץ, זה תמיד לא יהיה מספיק מהר בשבילם. לעומת זאת, אם אתה הולך לאט יותר- ייתכן שזה ישבור אצלם את הצורך במהירות. כמו לדבר בשקט מול קהל רועש.
את הקול הגברי האדיב, שבודאי מלווה את מיצג הנחש של אברמוביץ':
הי גיברת, להביא לך כוס מים? נפל לך וואחד נחש משקפיים על הראש!
(-:
טלי, מעניינת התגובה שלך על מרינה. אולי פשוט התרגלת, אבל אולי זה משהו בה שאיכשהו מעורר פחות התנגדות. כלומר – אצל רוב האנשים – אני דווקא מאד אמביוולנטית לגביה, וגם שקלתי לקרוא לפוסט "אתם שומעים את האנשים, איך הם צועקים לי להפסיק?" אבל זה נשמע לי קצת זול ומרושע. ובאיזשהו מקום היא גם הצחיקה אותי. כי אף שהיא אמזונה ומכשפה, יש בה גם קבין של ליצן עממי. היא לא אישה של רעיונות אלא של נוכחות וחיים. יש בה משהו חם, גם אם מגלומני וילדותי באופן נוגע ללב.
אני עצמי מעדיפה את התודעה המבריקה של אקונצ'י, אבל כמה מהמיצגים שלה נפלאים, וגם שני הפרוייקטים הגדולים – פרוייקט 7 יצירות קלות – שבו בצעה מיצגים מיתולוגיים של אחרים (ביניהם סידבד של אקונצ'י ואיך מסבירים תמונות לארנבת מתה? של בויס – שעליהן כתבתי כאן באתר, וגם הפרוייקט ההפוך שבו גייסה עשרות מיצגנים לבצע את העבודות שלה. וגם הרעיון של להפקיד את עצמה בידי במאים שיבצעו את חייה… בקיצור – לא אכתוב על זה בקרוב מחשש לאוברדוז, אבל יום אחד.
שועי 🙂 (ואם אנחנו מדברים על אותם חלומות – אז שם היו פטישים…)
אהרון – היא צודקת כמובן, וגם אתה, אבל יש גם משהו קצת מרתיע בהחרמת הפלפונים ובהסגר של 10 שעות. ואני אומרת את זה כמי שאין לה פלפון וסובלת מאד מנוכחותם במרחב הציבורי, וגם כמי שמכבדת מיצגים ומאמינה בסגולותיו הנסתרות של השעמום. ועדיין – הצורך הזה בשליטה מתקשר לי עם מורת בית ספר ועם סוהרת וגורם לי אי נוחות.
את מצפה ממנה להתנהגות מאוד רציונלית ? היא מיצגנית- אשה שחיה בעולם של דימויים חזקים ככל האפשר. מה אכפת לה מדימוי של סוהרת ?
הסוהרת והמורה הן נציגות הממסד והגבולות. אז אולי בכל זאת אכפת לה. וגם אם לא – אז לי איכפת 🙂
http://www.moma.org/visit/calendar/exhibitions/965
תודה על הלינקים, פלוני! יום אחד עוד אכתוב גם על זה, ובינתיים אני סתם מרגישה כמו הסנדלר מהאגדה שהגמדים הקטנים תפרו לו בלילה את הנעליים.
הגמדים נכנסו אליו הביתה רק כי הוא החליף את הווילונות…
הוא החליף את הווילונות כי נמאס לו מחרדת הלינקים המתים והתגובות שדורכות על רשימות הצד, ואז העציץ כבר לא התאים לווילונות.
בלגן.
[…] ידי קואופרטיב של אקטיביסטים בדרום תל אביב, וקצת אחריו הגיעה מרינה לפתיחת "8 שיעורים על ריקות עם סוף טוב", תערוכת […]
שלום,
אומנם אני בטח צצה מהעבר ומעניין אם עדיין תגיע אלייך התגובה, אנימחפשת בנרות ווידאו שמרינה הראתה בהרצאה שלה, של אמנית מוסלמית שמסובבת הולה הופ על צווארה… ולא מצליחה למצוא… גם את הווידאו תיעוד של הפרפורמנס שאולי והיא עשו ביום השנה שלהם יחד בו הם מעבירים אוויר מזה לזו בתנוחת כמו נשיקה עד שהם התעלפו… אני לא בטוחה אם היא הראתה אותו או הוא ברוגטקה. אם יש לך איזשהו רעיון לאיך אני יכולה למצוא אותם, ממש אשמח לעצה או עזרה 🙂
תודה! ואני מאוד נהנית לקרוא את הפוסטים שלך
שלום ג'ואנה, צר לי… את האמנית המוסלמית דווקא חיפשתי בעקבות המפגש ולא מצאתי, אפילו את שמה שכחתי. ומהנשימות אני מכירה רק סטילס. הכי פשוט לכתוב למרינה עצמה, לא? אני בטוחה שעם קצת בלשות אפשר להגיע אליה. ותודה לך וברוכה הבאה!
http://www.jpc.de/jpcng/movie/detail/-/art/Marina-Abramovic-The-Artist-Is-Present-OmU/hnum/3337789
[…] הכל: התכוונתי לכתוב פוסט לכבוד יום הולדתה ה-74 של מרינה אברמוביץ, אזרחית ותיקה בעיר האושר, ונשאבתי לפרוייקט אחר (סודי […]
[…] הכל: התכוונתי לכתוב פוסט לכבוד יום הולדתה ה-74 של מרינה אברמוביץ, אזרחית ותיקה בעיר האושר, ונשאבתי לפרוייקט אחר (סודי […]