ב 1976 נפגשו המיצגנים מרינה אברמוביץ' ואוליי (כינוי האמנותי של אואה לייסיפן) באמסטרדם והחליטו ליצור ישות משותפת, מעין "גוף דו ראשי" בשם "האחר" שבאמצעותו יחקרו נושאים כמו אגו, זהות אמנותית ואמון. הקשר הזוגי והאמנותי הסתיים ב 1988, בעבודה שבה צעדו זה אל זה משני קצות החומה הסינית.
באחד מאותם צירופי מקרים שאיפיינו את זוגיותם הם כמעט נפגשו בארץ בשבועות האחרונים. אוליי התארח ב"רוגטקה", בר טבעוני המופעל על ידי קואופרטיב של אקטיביסטים בדרום תל אביב, וקצת אחריו הגיעה מרינה אברמוביץ לפתיחת "8 שיעורים על ריקות עם סוף טוב", תערוכת היחיד שהיא מציגה במרכז לאמנות עכשווית.
יותר מעשרים שנה חלפו מאז פרידתם המתוקשרת. וזוהי מעין הזדמנות לברר "מה קרה בסוף", ולחשוב קצת, תוך כדי כך, על חתרנות ועל תהילה, על אמנות המיצג ועל הזמן ומה שהוא עושה להם ולנו.
ונתחיל באוליי
ערב אחד לפני כמה שבועות מתקשר אלי בני היקר ואומר לי כך: אני יודע שאת עסוקה ואין לך ראש וזמן, אבל חשבתי שתרצי לדעת שאוליי מתארח ברוגטקה היום. אוליי? אני שואלת, של מרינה אברמוביץ? כאילו שיש אחרים. כן, מאשר בני מעברו השני של הטלפון. הוא ידבר על האמנות שלו בעבר ובהווה. זה בשמונה וחצי, אבל את יכולה להגיע מאוחר יותר, זה אף פעם לא מתחיל בזמן…
דומה שאנשי הרוגטקה לא ידעו בדיוק את מי הם מזמינים. הם לא קלטו שמדובר בפיסת מיתולוגיה, אושיית מיצג שירדה ממכונת הזמן אל תוך הבר הצמחוני שלהם. המפגש לא פורסם בשום מקום ולא חרג מעבר למעגל הקטן של המקום. כשאני מגיעה באיחור של כעשרים דקות, הדלת פתוחה. כמה אנשים יושבים על הכסאות הערוכים מול הבמה הקטנה. אוליי עצמו יושב על שפתה ומשוחח בשקט עם הבחור המשמש בתפקיד הכפול של מנחה ומפעיל המצגת. אחרי כארבעים דקות החדר פחות או יותר מלא. המנחה קם ממקומו ואומר שאנחנו מתחילים. אוליי קם בתגובה ויוצא לעשן סיגריה במרפסת. כולם מחכים בשקט שיחזור. ואני חושבת עד כמה הרגע הזה אוצר את הערב כולו. את הזריקוּת בלי פוזה של הלא-שייכים ואת תחושת השומקום של הרוגטקה.
*
באדר מיינהוף כמשל
אם מישהו חשש שאוליי יתאכזב ממיעוט האנשים או מצניעותו של המקום – הוא יכול להרגע. אוליי מאושר להיות כאן. באושר שלו יש קצת נוסטלגייה – בכאלה מקומות בדיוק הוא הופיע בתחילת דרכו – והרבה נינוחות. ניכר שהוא מרגיש בבית בחלל הקטן והלא ממוסד. הוא אומר שהוא יעשה כל מה שהוא יכול למען המקום הזה. וזו כבר תחילת ההרצאה.
יש לו קטע עם כנופיית באדר-מיינהוף (אירגון טרור שמאלני רדיקלי שהטיל את חיתיתו על גרמניה ובכלל באותה תקופה). הוא מדבר על השפעתם המעוררת, המתסיסה, ומגנה בד בבד, בעצב, את ההרג שביצעו. איזכורי באדר-מיינהוף חורגים מתחומי הרקע ההיסטורי-אידיאולוגי. כל כמה זמן במהלך השיחה, הוא פולט פרט ביזארי הנוגע לכנופייה. (למשל? הם נהגו להתמרח בצואתם בכלא, כדי להרתיע את השומרים שנטפלו אליהם). דומה שדבריו לא עובדו עד הסוף. זו לא בדיוק הרצאה אלא הצצה למוחו.
גם השאלות שמפנה הקהל קצת הזויות. אני לא זוכרת אותן עכשיו. הן התפוגגו כמו פרטים של חלום. אבל זה לא משנה, כי אוליי לא ממש עונה. פוליטיקאים עושים את זה לפעמים – שואלים אותם משהו והם עונים על משהו אחר. אצל אוליי זה אחרת, זה לא קשור לרטוריקה. הוא עונה בכנות ובישירות, אבל כל מה שלא מעסיק אותו כרגע – נותר עמום.
ואולי זאת רק האנגלית שלו.
חלק מן ההרצאה מוקדש כמובן לשותפות עם מרינה אברמוביץ'. יש משהו יפה באופן שבו הוא מדבר על זה. בלי נוסטלגייה ובלי זלזול, בלי הלהבה עצמית. ברצינות ולפעמים בביקורת. הוא מזכיר את העובדה הידועה ששניהם נולדו באותו יום ואומר שזהו רק אחד מצירופי מקרים מפליאים הנוגעים לשניהם. הוא מתחייך כשהוא אומר את זה, כאילו נזכר, אבל לא מפרט.
*
I had enough
הוא מראה כמה קטעים מעבודותיהם המשותפות. למשל את Expansion in Space מהדוקומנטה הששית בקאסל, 1977, עבודה שבה ניצבים מרינה אברמוביץ' ואוליי גב אל גב, עירומים, בין שני עמודים שמשקלם כפול ממשקל גופם. הם צועדים לפנים ומטיחים את גופם בעמודים. הם נסוגים וחוזר חלילה. לאט לאט מתברר שהעמודים לא מחוברים לתקרה או לרצפה. הם נהדפים בהדרגה לעבר שני עמודים נוספים, קבועים, המסמנים את גבולות המיצג.
גם מרינה אברמוביץ' הראתה קטע מאותה עבודה, בהרצאה שנתנה בסינמטק תל אביב. ההבדל בין הקטעים שבחרו הוא גם ההבדל בין השניים, אבל על כך – בפוסט ההמשך על המפגש עם הגברת.
אוליי מראה כמה דקות מהמיצג, כולל הרגע (דקה 4:35 בסרטון שלמעלה) שבו הוא מסתלק מהמקום. מרינה אברמוביץ' מרגישה בשינוי, על אף שאינה מפנה את ראשה. היא צועדת רחוק יותר לאחור, פולשת לתוך המרחב "של אוליי" ומגדילה את התנופה.
אני שואלת את אוליי לאן הלך.
I had enough – הוא רוטן.
אוליי נולד ב-1943. הוא בן 66 עכשיו ויש בו איזו מתיקות מחוספסת, תום מכמיר של איש שלא מכר את עצמו, שלא נוּגע. הפרוייקט האמנותי העכשווי שבו הוא עוסק – קשור למים. משהו מיסטי / אקולוגי / אמנותי חובק עולם. דומה שהוא נסוג אחורה בזמן לאיזה תדר ראשוני, שאמאניסטי. הוא מראה תמונות מסדנא שהעביר בשטחים – ילדים מצלמים מים. האיכות הירודה של ההקרנה גורמת לו מפח נפש. הוא קוטע אותה.
*
סרט אילם
חלק הארי של הערב מוקדש לעבודה האחרונה שעשה כאמן עצמאי ב 1976, רגע לפני שחבר למרינה אברמוביץ': הוא גנב מהמוזיאון הלאומי בברלין את ציורו של קארל שפיצווג Der Arme Poet ("המשורר העני") ותלה אותו בסלון דירתם של מהגרי עבודה מטורקיה.
"המשורר העני" הוא אחד הציורים המרכזיים של המסורת הלאומנית הגרמנית, והוא זכה גם למוניטין המפוקפק של "אחת היצירות החביבות על היטלר". הציור הסימבולי מתאר את המשורר בעליית הגג הקרה והדולפת שלו – מטרייתו הפתוחה מחוברת לתקרה ומגינה עליו מהגשם. המשורר מוטל על מזרן עלוב ונושך את קולמוסו בציפייה להשראה. כיוון שהוא קופא מקור הוא מסיק את התנור בכתביו…
אוליי הקדיש זמן רב לתכנונים וסיורים במוזיאון ובסביבתו. בסופו של דבר החליט לסמוך על אלמנט ההפתעה ועל רגליו הקלות ולגנוב את הציור בגלוי, בשעות הפתיחה של המוזיאון. עכשיו נותר לו רק למצוא צלם שיתעד את הפעולה. זה לא היה קל. הימים היו ימי באדר-מיינהוף כזכור, וידה של המשטרה היתה קלה על ההדק. הצלם של ורנר הרצוג הסכים בתנאי שלא יצטרך לצאת מהמכונית. את צילומי הפנים עשתה מרינה אברמוביץ' מצויידת בשני סרטים. את זה שנועד לצילום היא היתה אמורה להחביא בחזייתה בזמן שהשוטרים מחרימים את השני.
הסרט, כמו כל תיעוד מיצגי ראוי לשמו, אינו ממהר. דקות ארוכות ואפורות של נסיעה בגשם-שלג, בברלין החורפית והשוממה. כשמגיעים סוף סוף למוזיאון העניינים מתחממים. אוליי חוטף את התמונה ומתחיל לרוץ. הוא דק וזריז. השומרים ההמומים מתעשתים ורצים אחריו. המרדף מתנהל ללא קול כמו בסלפסטיק של סרט אילם. אוליי רץ בגשם, ברחובות ברלין. הצלם של הרצוג עוקב אחריו ומצלם אותו מבעד לחלון הסגור. בשלב מסוים אוליי עוצר ליד טלפון ציבורי ומתקשר למשטרה. הוא דורש שאוצר מהמוזיאון יאשר שהציור לא נפגע, ורק אז יחזיר אותו. הסרט מתעד גם את תליית התמונה בדירת מהגרי העבודה. (האם היתה שם תמונת נוף מתקתקה על הקיר שהוסרה כדי לפנות מקום למשורר העני? האמנם הוחלף קיטש זול בקיטש יקר או שאני מתחילה להמציא?) אני זוכרת אישה עם תינוק מתבוננת בו בשתיקה.
לעבודה המרתקת של אוליי יש רבדים פוליטיים, חברתיים ותרבותיים; במארב נכתב בשעתו, שהיא ניסתה לעמת את הלאומיות והשמרנות הגרמנית עם מצב המהגרים המוכחש, שהיא פרצה את גבולות האמנות המוסדית ויצאה מהגטו של האקדמיות/המוזיאונים/הגלריות אל הקהל הרחב. לבסוף מוזכר גם המשפט שנערך לאוליי:
"בבית-המשפט, אגב, הורשה אוליי לבחור בין שתי אפשרויות: לעזוב את גרמניה או לרצות מאסר ממושך.
הוא בחר בגלות."
כך זה מופיע במארב: סיום אידאליסטי והירואי מודגש בשורות קטועות. הגירסה של אוליי פחות נשגבת והרבה יותר מצחיקה. נגזר עליו קנס או מאסר, הוא לא שילם את הקנס ובכל זאת לא נעצר. הוא ומרינה המשיכו לחיות בגרמניה כשנה בעוני רב, עד שאיזה מצנאט חובב אמנות נתן להם כסף לטיול. הם החליטו לנסוע למרוקו, ודווקא אז, בשדה התעופה הוא נעצר. אחרי עוד כהנה פיתולים מייגעים (כמו בחיים), הם אמנם עזבו את גרמניה אך מעולם לא הגיעו למרוקו.
*
אותו נושא אותו מקום (כלומר כאן באתר)
מסחר הוגן – על המפגש עם מרינה אברמוביץ'
ועוד
וברצינות, וסליחה על שאני לא מפתיעה – אני לא מבינה את זה.
הסתכלתי בסרטון, כלומר בחלק, עד ש i had enough באמת ניסיתי ובאמת לא הבנתי למה אנשים מסתכלים על זה, מה זה אמור להביע, מה זה הדבר הזה ובעיקר למה.
סיפור הגניבה יותר מעניין, למרות שבעיני, אישית, הפרת חוק כזאת שהיא גם הפרת חוק וגם אין בכדי לעזור לאף אחד – זה לא שמהגרי העבודה באמת רצו את התמונה הזאת או שהוא שאל אותם מה הם רוצים או צריכים, הוא לא ספריית לוינסקי…, וכיוון שכך, בעיני, אין לזה הצדקה. אבל זה, לפחות, פחות סתום בעיני מהטחת גופיהם בעמודי שמשון המיותרים האלה.
בשבילך, אבל, זה דבר גדול ששניהם היו פה, ושהיתה לך הזדמנות לפגוש אותם. את זה אני דוקא כן יכולה להבין (-:
טלי – קל מאד להבין את זה. סנטימנטליות ופאשיזם תמיד הלכו יד ביד. בניגוד לצחוק ופאשיזם. צחוק תוקע סיכה בנפיחות של הפשיזם. צחוק הוא אנטי שמרני. ומצד שני – זה די מצחיק שהציור הזה נחשב אמנות גבוהה…
ובאשר לגנבה – זו לא עבודה שאמורה לעזור למהגרי העבודה, ויותר מזה – הם גם לא הנמענים שלה. (הוא אפילו לא סיפר להם במה מדובר כדי לא לסבך אותם). וגם הפליליות כאן היא די רגעית ובע"מ. הרי הוא מיד הודיע על הגניבה והחזיר אותה.
זו עבודה שמיועדת לערער ולעורר מחשבה. החיבור בין הלאומנות הגרמנית למהגרי עבודה מבטל לרגע את שקיפותם של השניים, ותוך כדי כך מתהפכות כל מיני הררכיות מובנות מאליהן. ולהפוך הררכיות זה תמיד תמיד טוב. גם אם זה נעשה רק באמנות שפולשת למציאות. זה השלב המקדים שמכשיר את השטח לשינוי שיביא כבר מישהו אחר.
ובקשר לעבודה של מרינה ואולי. הו, יכולתי לכתוב על זה לא מעט, ואולי גם אעשה זאת יום אחד. אבל לא כאן ועכשיו.
את אוליי יורה את עצמו ברוגטקה ישר אל מצחה של
אברמוביץ, המרצה באותה עת בתל אביב, בסינימטק
הוא מדייק עד שהוא נופל דרך אלומת האור הרגילה לנפול על האולם דרך חדר ההקרנה
לימדו אותי שמהירות כפול זמן שווה דרך
אבל כאן דומני מדובר במשוואה אחרת שגורמיה היא תעוזה, נסיון לחצות את מהירות האור, ואהבה
אבל מדוע להגדיר את מה שחומק מהגדרה?
שועי, אתה האיש העצוב הכי מצחיק שאני מכירה. ואתה גם רואה למרחוק.
ודרך אגב טלי – לא צריך להגזים בגודל האירוע בשבילי. תמיד שמרתי מרחק מאמנים שנגעו ללבי, חששתי שהם שונים מדי מיצירתם. עם מרינה ואוליי זה היה קל יותר – כי הם מעניינים אותי אבל לא משורש נשמתי. השמחה יותר קשורה לקסם של דמויות שיוצאות מתוך ספר, במקרה הזה מתוך ספרי אמנות שקראתי לפני שנים…
אני מנסה לחשוב מה חסר לי בעבודה שלהם ? חסר לי הומור. אני יכול להבין למה בלי הומור המסר יותר ברור. יותר חד. כמו גוף שמזיז עמוד באמצעות התקלות מלאה. האבסורד מוגש במלואו.
אבל עם הומור- היה בזה משהו יותר אנושי (אולי פחות גרמני?)
התכוונתי שאני לא מבינה את המיצג, לא את היטלר- טעמו האמנותי או הצחוק שלו…
דמויות שיוצאות מתוך ספרים שקראת לפני שנים- בדיוק לזה התכוונתי ובדיוק לכן אני חושבת שזה דבר גדול …(-:
והי! אני כבר אמרתי מזמן לשועי שהוא האיש העצוב הכי מצחיק שאני מכירה וגם להיפך (מה שאומר, שזה עוד יותר נכון אפילו).
(-:
אבל אני יותר מחבבת אותו מאשר אותה, עם ההתעקשות שלה לעשות הכל עד הסוף.
יש משהו כל כך חינני בזה שהוא לא פגש אותה בקצה החומה כי הוא פגש מישהי אחרת בדרך והחליט לסטות מהנתיב. ובזה שנמאס לו להכות עצמו בקיר, אז הוא הלך.
וגם, תמיד בא לי להרביץ לו.
תודה, אהרון.
דווקא יש אמני גוף עם הומור (למשל ויטו אקונצ'י), אבל מרינה אברמוביץ' היא ללא ספק לא אחת מהן. והיא דווקא לא גרמניה אלא סרבית במקור 🙂 אוליי (ראה גם תגובתה של מיטל) הוא ללא ספק האנושי מבין השניים.
מיטל – אנושי מנצח פמיניסטי, וגם אני מחבבת אותו הרבה יותר. המפגש איתו על אף האוטיסטיות של העבודה הנוכחית שלו ומין חוסר קומוניקטיביות כללי נטול מרפא, גרם לי את האושר נדיר שנגרם למראה מישהו מבוגר שמשהו בתוכו נשאר תם ונקי – לא פשוט ולא נטול כעס ואף על פי כן "הם" לא עיקמו אותו.
ודרך אגב – ויקיפדיה הטעתה – אוליי כן הגיע למפגש עם אישתו הסינית החדשה. וכן, יש משהו מרענן וההפך ממחניק בחוסר הפנטיות שלו.
ולמי בא לך להרביץ, מותק? (אם אני לא טועה גם לאקונצ'י של סידבד רצית להרביץ, האם מסתמנת כאן איזו מגמה?)
מצאתי עדות, לא בדיוק ציטוט לשמחתי-עצבותי משום מרית, בחיפוש פשוט בתיבת הג'ימייל שלי ממאי 2009. אבל מאז זה רק הולך ומתחזק (אני חושב שזה גם עלה בפעם ההיא בשיחה הכללית בקפה-קפה). למשל, אם אשלח לכן תמונה מן הברית, אפשר לראות בה אותי מחייך חיוך גדול, ואף על פי כן זה נורא מלנכולי.נסגור על: תערובת בין גראוצ'ו, הארפו והשוטר אזולאי עם שבר בהוייה כמו של ז'ורז' פרק, ואופטימיות של צ'רלי צ'פלין. אבל לאחרונה יותר ויותר כמו איציק מאנגער. איי, איציק מאנגער. גם מבחינת השתייה
אבל העיקר, שמיטל עדיין לא מעוניין להרביץ לי.
מקווה שגם אתן לא.
מי יודע עד מתי זה יימשך.
שמיטל לא מעוניינת להרביץ לי
שעות השינה החסרות הופכות הורה טרי לבעל תחביר כאוטי.
ונכון, גם לאקונצ'י על הסידבד 🙂
יש משהו בחופשיות של שניהם לעשות ככל העולה על רוחם, בלי בכלל בכלל לחשוב על הזולת, שגורם לי לרצות להראות להם שיש זולת, ויש לו יד.
איזו מין פנטזיה ילדותית על סופר הירו-אית שכזו.
שועי, אף פעם אני לא מרביצה לעצובים (או בכלל, אבל אתה יודע)
מנסיוני – זה יותר עוזר לעשות ככל העולה על רוחך 🙂 (הזולת אינו כה פגיע כפי שחינכו אותנו לחשוב)
מיטל– שמחתי לדעת שכך הוא ואקח לתשומת לבי
והתגובה שלך על הזולת מדוייקת מאוד
אם כי, "האחר" של מרינה ואוליי דומה בעיניי
לשאיפה ליצור מונאדה חסרת חלונות משתי מונאדות
בלתי אפשרי על פי לייבניץ וגם על פי לוינס שיצר מונאדה אשר כולה חלון גדול
ואני הרבה יותר שמח מעצוב, לפחות ברמה החיצונית
למעשה כמו קונכיה, אם מקרבים אותי לאוזן
אפשר לדמות את רחש הים. יש מי שזה משמח אותו, יש מי שאוחזת בו מלנכוליה קלה עד נתונה
והים יהיה נח
חוץ מזה, הורבצתי די צרכי ("איני יודע להביס איש רק את עצמי אני יודע להביס" משפט מתוך ההגאקורה, ספר הדרכה יפני לסמוראים מראשית המאה השמונה עשרה), אפילו למעלה מן המידה, אבל כמו שמרית רמזה, דווקא כאיש של מאבקים בלתי אלימים אני יודע, שההיסטוריה הפרטית שלי לכתחילה עושה אותי לוחם בהגדרה, וזה עושה אותי עצוב ללא מידה
זה יפה ככה, כמו קונכיה.
סירות, דגים ולפעמים גם דייגים אינקלודד?
גם עגורים כחולים,דגים ירוקים, חתולי רחוב, ועוד כמה וכמה.
(זה באשר ללהרביץ לך, עד כמה ששואלים אותי), ואיכשהו כל התכתובת הזאת מעלה אצלי הרבה בכי וגם זנבות של חיוך, אולי נדבקתי קצת ממך בנוגע לדמיו בין הצחוק לבין הבכי…
(-: )-: (-:
ומעניין מה שכתבת מיטל, על כך שהעבודות האלה גרמו לך לרצות להראות להם שיש זולת ושלזולת יש יד ואפשר להושיט לו יד – כנראה עלית כאן על אחת הסיבות המרכזיות לרתיעה שלי מהמיצגים האלה, התחושה שיש בעיסוק הזה משהו שעוסק אך ורק בעצמם ואטום אל העולם. הארת את עיני- תודה! (-:
בעודי מהרהרת בעוגמה מסוימת בקואליציות הנרקמות להן מאחורי גבי – שמתי לב שטלי חוזרת כביכול על דבריה של מיטל אבל משנה אותם בלי משים:
למיטל מתחשק להזכיר לאקונצ'י ומרעיו שלזולת יש יד והיא יכולה להרביץ להם
ואילו טלי מזכירה להם שלזולת יש יד כדי שיוכלו להושיט לו את ידם…
וזה נוגע ללבי וגם מצחיק אותו
🙂
הכל הכל בזכותך, בהשראתך ולצידך, לגמרי!
ובאמת? זה מה שהיא אמרה? איכשהו בהתחלה פירשתי אותה לגמרי להיפך, חשבתי שהיא התכוונה שהם מזכירים לה שיש גם זולת והופתעתי כי לי זה עשה את ההיפך, ואז זה פתאום נראה לי אותו דבר, בקיצור – ייתכן שעשיתי סלט שלם, אבל סלט מעניין…(-:
שהופך כל דבר לפורטרט עצמי. פעם כשהייתי קטנה התארחתי בסדנת שירה שהעביר יהודה עמיחי. נערה אחת כתבה שיר:
הייתי צבע שחור
ועמדתי מאחורי זכוכית
מישהו הביט בשירי
וקרא:זה אני
(הערת המביא לדפוס: צבע שחור מאחורי זכוכית הופך אותה לראי)
צריך לכתוב משהו כזה (פעם קבלתי מתנה ספר של דגלאס אדאמס בשם "שעת התה הארוכה והאפלה של הנפש".למרות שזה של דגלאס אדאמס המבריק, הספר לא זכור לי כמדהים, אבל אי אפשר שלא לשמוח כשמקבלים מתנה עם שם כזה).
שיר נכון(והערת המביא לדפוס אכן נחוצה, לא ידעתי…או לפחות לא ידעתי שאני יודעת).
טלי, כמה משמח!
התכוונתי באמת להושיט יד כדי להרביץ. הפוך לגמרי. אבל שלך הרבה יותר משכין שלום ונעים.
[…] הילדים שרצו לקרוא האיש שגנב את הציור החביב על היטלר – על אולאיי של מרינ… […]
ענקקקק לא היה אפשר להעביר את המסר יותר טוב תודה רבה על הפוסט.