Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for 13th ב-דצמבר, 2009

ב 1976 נפגשו המיצגנים מרינה אברמוביץ' ואולאיי (כינוי האמנותי של אואה לייסיפן) באמסטרדם והחליטו ליצור ישות משותפת, מעין "גוף דו ראשי" בשם "האחר" שבאמצעותו יחקרו נושאים כמו אגו, זהות אמנותית ואמון. הקשר  הזוגי והאמנותי הסתיים ב 1988, בעבודה שבה צעדו זה אל זה משני קצות החומה הסינית.

באחד מאותם צירופי מקרים שאיפיינו את זוגיותם הם כמעט נפגשו בארץ בשבועות האחרונים. אוליי התארח ב"רוגטקה", בר טבעוני המופעל על ידי קואופרטיב של אקטיביסטים בדרום תל אביב, וקצת אחריו הגיעה מרינה אברמוביץ לפתיחת "8 שיעורים על ריקות עם סוף טוב", תערוכת היחיד שהיא מציגה במרכז לאמנות עכשווית.

יותר מעשרים שנה חלפו מאז פרידתם המתוקשרת. וזוהי מעין הזדמנות לברר "מה קרה בסוף", ולחשוב קצת, תוך כדי כך, על חתרנות ועל תהילה, על אמנות המיצג ועל הזמן ומה שהוא עושה להם ולנו.


ונתחיל באוליי

ערב אחד לפני כמה שבועות מתקשר אלי בני היקר ואומר לי כך: אני יודע שאת עסוקה ואין לך ראש וזמן, אבל חשבתי שתרצי לדעת שאולאיי מתארח ברוגטקה היום. אוליי? אני שואלת, של מרינה אברמוביץ? כאילו שיש עוד. כן, מאשר בני מעברו השני של הטלפון. הוא ידבר על האמנות שלו בעבר ובהווה. זה בשמונה וחצי, אבל את יכולה להגיע מאוחר יותר, זה אף פעם לא מתחיל בזמן…

דומה שאנשי הרוגטקה לא ידעו בדיוק את מי הם מזמינים. הם לא קלטו שמדובר בפיסת מיתולוגיה, אושיית מיצג שירדה ממכונת הזמן אל תוך הבר הצמחוני שלהם. המפגש לא פורסם בשום מקום ולא חרג מעבר למעגל הקטן של המקום. כשאני מגיעה באיחור של כעשרים דקות, הדלת פתוחה. כמה אנשים יושבים על הכסאות הערוכים מול הבמה הקטנה. אולאיי עצמו יושב על שפתה ומשוחח בשקט עם הבחור המשמש בתפקיד הכפול של מנחה ומפעיל המצגת. אחרי כארבעים דקות החדר פחות או יותר מלא. המנחה קם ממקומו ואומר שאנחנו מתחילים. אולאיי קם בתגובה ויוצא לעשן סיגריה במרפסת. כולם מחכים בשקט שיחזור. ואני חושבת עד כמה הרגע הזה אוצר את הערב כולו. את הזריקוּת בלי פוזה של הלא-שייכים ואת תחושת השומקום של הרוגטקה.

*

באדר מיינהוף כמשל

אם מישהו חשש שאולאיי יתאכזב ממיעוט האנשים או מצניעותו של המקום – הוא יכול להרגע. אוליי מאושר להיות כאן. באושר שלו יש קצת נוסטלגייה – בכאלה מקומות בדיוק הוא הופיע בתחילת דרכו – והרבה נינוחות. ניכר שהוא מרגיש בבית בחלל הקטן והלא ממוסד. הוא אומר שהוא יעשה כל מה שהוא יכול למען המקום הזה. וזו כבר תחילת ההרצאה.

יש לו קטע עם כנופיית באדר-מיינהוף (אירגון טרור שמאלני רדיקלי שהטיל את חיתיתו על גרמניה ובכלל באותה תקופה). הוא מדבר על השפעתם המעוררת, המתסיסה, ומגנה בד בבד, במין עצב, את ההרג שביצעו. איזכורי באדר-מיינהוף חורגים מתחומי הרקע ההיסטורי-אידיאולוגי. כל כמה זמן במהלך השיחה, אולאיי פולט פרט ביזארי הנוגע לכנופייה. (למשל? הם נהגו להתמרח בצואתם בכלא, כדי להרתיע את השומרים שנטפלו אליהם). דומה שדבריו לא עובדו עד הסוף. זו לא בדיוק הרצאה אלא הצצה למוחו.

גם השאלות שמפנה הקהל קצת הזויות. אני לא זוכרת אותן עכשיו. הן התפוגגו כמו פרטים של חלום. אבל זה לא משנה, כי אוליי לא ממש עונה. פוליטיקאים עושים את זה לפעמים – שואלים אותם משהו והם עונים על משהו אחר. אצל אוליי זה אחרת, זה לא קשור לרטוריקה. הוא עונה בכנות ובישירות, אבל כל מה שלא מעסיק אותו כרגע – נותר עמום.

ואולי זאת רק האנגלית שלו.

חלק מן ההרצאה מוקדש כמובן לשותפות עם מרינה אברמוביץ'. יש משהו יפה באופן שבו הוא מדבר על זה. בלי נוסטלגייה ובלי זלזול, בלי הלהבה עצמית. ברצינות ולפעמים בביקורת. הוא מזכיר את העובדה הידועה ששניהם נולדו באותו יום ואומר שזהו רק אחד מצירופי מקרים מפליאים הנוגעים לשניהם. הוא מתחייך כשהוא אומר את זה, כאילו נזכר, אבל לא מפרט.

*

I had enough

הוא מראה כמה קטעים מעבודותיהם המשותפות. למשל את  Expansion in Space מ1977, עבודה שבה ניצבים מרינה אברמוביץ' ואוליי גב אל גב, עירומים, בין שני עמודים שמשקלם כפול ממשקל גופם. הם צועדים לפנים ומטיחים את גופם בעמודים. הם נסוגים וחוזר חלילה. לאט לאט מתברר שהעמודים לא מחוברים לתקרה או לרצפה. הם נהדפים בהדרגה לעבר שני עמודים נוספים, קבועים, המסמנים את גבולות המיצג.

 

גם מרינה אברמוביץ' הראתה קטע מאותה עבודה, בהרצאה שנתנה בסינמטק תל אביב. ההבדל בין הקטעים שבחרו הוא גם ההבדל בין השניים, אבל על כך – בפוסט ההמשך על המפגש עם הגברת.
אולאיי מראה כמה דקות מהמיצג, כולל הרגע (דקה 4:35 בסרטון שלמעלה) שבו הוא מסתלק מהמקום. מרינה אברמוביץ' מרגישה בשינוי, על אף שאינה מפנה את ראשה. היא צועדת רחוק יותר לאחור, פולשת לתוך המרחב "של אולאיי" ולוקחת יותר תנופה.

אני שואלת את אולאיי לאן הלך.
I had enough – הוא רוטן.

אולאיי נולד ב-1943. הוא בן 66 עכשיו ויש בו איזו מתיקות מחוספסת, תום מכמיר של איש שלא מכר את עצמו, שלא נוּגע. הפרוייקט האמנותי העכשווי שבו הוא עוסק – קשור למים. משהו מיסטי / אקולוגי / אמנותי חובק עולם. דומה שהוא נסוג אחורה בזמן לאיזה תדר ראשוני, שאמאניסטי. הוא מראה תמונות מסדנא שהעביר בשטחים – ילדים מצלמים מים. האיכות הירודה של ההקרנה גורמת לו מפח נפש. הוא קוטע אותה.

*
סרט אילם

חלק הארי של הערב מוקדש לעבודה האחרונה שעשה כאמן עצמאי ב 1976, רגע לפני שחבר למרינה אברמוביץ': הוא גנב מהמוזיאון הלאומי בברלין את ציורו של קארל שפיצווג Der Arme Poet ("המשורר העני") ותלה אותו בסלון דירתם של מהגרי עבודה מטורקיה.

"המשורר העני" הוא אחד הציורים המרכזיים של המסורת הלאומנית הגרמנית, והוא זכה גם למוניטין המפוקפק של "אחת היצירות החביבות על היטלר". הציור הסימבולי מתאר את המשורר בעליית הגג הקרה והדולפת שלו – מטרייתו הפתוחה מחוברת לתקרה ומגינה עליו מהגשם. המשורר מוטל על מזרן עלוב ונושך את קולמוסו בציפייה להשראה. כיוון שהוא קופא מקור הוא מסיק את התנור בכתביו…

אולאיי הקדיש זמן רב לתכנונים וסיורים במוזיאון ובסביבתו. בסופו של דבר החליט לסמוך על אלמנט ההפתעה ועל רגליו הקלות ולגנוב את הציור בגלוי, בשעות הפתיחה של המוזיאון. עכשיו נותר לו רק למצוא צלם שיתעד את הפעולה. זה לא היה קל. הימים היו ימי באדר-מיינהוף כזכור, וידה של המשטרה היתה קלה על ההדק. הצלם של ורנר הרצוג הסכים בתנאי שלא יצטרך לצאת מהמכונית. את צילומי הפנים עשתה מרינה אברמוביץ' מצויידת בשני סרטים. את זה שנועד לצילום היא היתה אמורה להחביא בחזייתה בזמן שהשוטרים מחרימים את השני.

הסרט, כמו כל תיעוד מיצגי ראוי לשמו, אינו ממהר. דקות ארוכות ואפורות של נסיעה בגשם-שלג, בברלין החורפית והשוממה. כשמגיעים סוף סוף למוזיאון העניינים מתחממים. אוליי חוטף את התמונה ומתחיל לרוץ. הוא דק וזריז. השומרים ההמומים מתעשתים ורצים אחריו. המרדף מתנהל ללא קול כמו בסלפסטיק מימות הסרט אילם. אוליי רץ בגשם, ברחובות ברלין. הצלם של הרצוג עוקב אחריו ומצלם אותו מבעד לחלון הסגור. בשלב מסוים אולאיי עוצר ליד טלפון ציבורי ומתקשר למשטרה. הוא דורש שאוצר מהמוזיאון יאשר שהציור לא נפגע, ורק אז יחזיר אותו. הסרט מתעד גם את תליית התמונה בדירת מהגרי העבודה. (האם היתה שם תמונת נוף מתקתקה על הקיר שהוסרה כדי לפנות מקום למשורר העני? האמנם הוחלף קיטש זול בקיטש יקר או שאני מתחילה להמציא?) אני זוכרת אישה עם תינוק מתבוננת בו בשתיקה.

לעבודה המרתקת של אולאיי יש רבדים פוליטיים, חברתיים ותרבותיים; במארב נכתב בשעתו, שהיא ניסתה לעמת את הלאומיות והשמרנות הגרמנית עם מצב המהגרים המוכחש, שהיא פרצה את גבולות האמנות המוסדית ויצאה מהגטו של האקדמיות/המוזיאונים/הגלריות אל הקהל הרחב. לבסוף מוזכר גם המשפט שנערך לאוליי:

"בבית-המשפט, אגב, הורשה אוליי לבחור בין שתי אפשרויות: לעזוב את גרמניה או לרצות מאסר ממושך.
הוא בחר בגלות."

כך זה מופיע במארב: סיום אידאליסטי והירואי מודגש בשורות קטועות. הגירסה של אולאיי פחות נשגבת והרבה יותר מצחיקה. נגזר עליו קנס או מאסר, הוא לא שילם את הקנס ובכל זאת לא נעצר. הוא ומרינה המשיכו לחיות בגרמניה כשנה בעוני רב, עד שאיזה מצנאט חובב אמנות נתן להם כסף לטיול. הם החליטו לנסוע למרוקו, ודווקא אז, בשדה התעופה הוא נעצר. אחרי עוד כהנה פיתולים מייגעים (כמו בחיים), הם אמנם עזבו את גרמניה אך מעולם לא הגיעו למרוקו.

*

אותו נושא אותו מקום (כלומר כאן באתר)

למה החץ תמיד מכוון ללב האישה?

מסחר הוגן – על המפגש עם מרינה אברמוביץ'

ועוד

Read Full Post »