המיצגנים מרינה אברמוביץ' ואוליי* (כינויו האמנותי של אואה לייסיפן) נפגשו באמסטרדם ב 1976 והחליטו ליצור ישות משותפת, מעין "גוף דו ראשי" בשם "האחר" שבאמצעותו יחקרו נושאים כמו אגו, זהות אמנותית ואמון. שיתוף הפעולה הסתיים ב 1988, בעבודה שבה צעדו זה אל זה משני קצות החומה הסינית. בסופו של דבר הם לא נפגשו במרכז. אוליי פרש בדרך.**
מרינה אברמוביץ': "הבעיה העיקרית במערכת היחסים הזאת הייתה השאלה מה לעשות עם האגואים של שני האומנים. הייתי צריכה למצוא דרך להשקיט את האגו שלי, כפי שגם הוא עשה, כדי ליצור מעין מצב אנדרוגני שאותו כינינו 'מות העצמי'." כדי לממש את "מות העצמי", הם סתמו את נחיריהם בצמר גפן, וחיברו בין הפיות שלהם תוך כדי שאיפת החמצן זה מזה. מקרופונים שנטמנו בגרונם הגבירו את קול נשימותיהם. לקח להם שבע עשרה דקות לאבד את הכרתם.
* גם אוליי וגם מרינה ביקרו בארץ לאחרונה. דיווח משני המפגשים:
האיש שגנב את הציור החביב על היטלר – על המפגש עם אוליי בבר הטבעוני הרוגטקה.
מסחר הוגן – על המפגש עם מרינה אברמוביץ' בסינמטק תל אביב.
** ראו עדכון שלי בתגובות…
ותוספת מאוחרת – בהמשך לשיחה בתגובות – חץ וקשת מתוך אלף לילה ולילה של פזוליני
אוליי לא סתם פרש בדרך – הוא פגש נערה סינית ונשאר איתה.
מעבר לויז'ואלים המרתקים, בעיני הדבר החזק מכל זה הרצון שלהם לייצר זהות משותפת לצורך היצירה. הדבר ההפוך והמנוגד לטבע האנושי.
והעובדה שהיא בסופו של דבר זה לא הצליח.
אגב, את ויז'ואל השיער המחובר אני מכירה, לא ידעתי את הסיפור, אז תודה על ההסבר. מרתק.
אולי תמיד ללבו של הנשי ?
טוב, מהתמונה הראשונה ברור הרי לכל בר בי רב, לכל מי שאך אפילו ולו פעם אחת בחייו נישק באמת, או לפחות ראה סרטים צרפתיים, שאין לבני הזוג כאן מושג בלנשק. התמונה השנייה לא שונה מהותית, אם כי כאן, בגלל חוסר מידע בציבור, כמצופה, לא כולם יוכלו לזהות שגם בירייה בקשת אין לבני הזוג האלו שמץ קלוש של מושג קלוש.
בכל המישורים.
גם בתהליך, גם בהעמדה, וגם בבחירת הכלים. הכל מעיד על חוסר הבנה בסיסי באומנות הקשת. ויותר מכך, אפילו בזלזול במסורת הייתי חושד בהם. הן באמנות הקשת, והן באמנות הנשיקה.
החוקרים, כידוע, חלוקים בדעתם גם היום, מה קדם למה בהתפתחות ההומו ספיינס. האם הנשיקה קדמה לירי בקשת? או שלהפך. וזה בטח לא המקום לדון בכך, אך מכיוון שהנשיקה והירי בקשת עלו כאן, ובצוותא, מן הראוי להזכיר לפחות דבר או שניים. שימו לב שאפילו במקרא שלנו אין מידע אמין על הנושא. הקשת אמנם מופיעה, ולראשונה אצל ישמעאל, (אם נתעלם מהקשת בענן… ששאלת מה קדם למה תקפה גם כאן), אבל הנשיקה בין בני הזוג מתעכבת עד יעקב ורחל. השאלות העולות מוצדקות: האם האדם הראשון לא נישק? האם הנשיקה היא חלק בלתי נפרד מ"וידע" או מ"וישכב"? ואם לא, מתי הומצאה הנשיקה? מדוע המקרא כה מקמץ במילים בתחום זה?
אבל נחזור לתמונת הירי בקשת שכאן.
קודם כל ברור מהצילום שהקשת עברה מניפולציה. ומי שמכיר את הסיפור יודע גם מדוע. בסשן הראשון של הצילומים, השתמשו הדוגמנים בקשת אמיתית, אותה סחבו ממועדון הצייד של יורקשיר. אואה לייפסן, סחב בעצמו את הקשת, תוך שהוא משקה לשכרה את שומרי הדגל של המועדון. בין בקבוק לבקבוק גם הוא, אואה, לא טמן ידו בצלחת, אבל כן בכוס ובבקבוק, ושתה מפה לשם לשכרה. בבוקר המחרת, סבל הוא אואה, מהנגאובר פראי, מלווה בשיהוקים חדים לא צפויים, שגרמו לו ברגע הצילום לאבד את האחיזה בחוט המתוח, ולשחרר את החץ היישר לליבה של מרינה אברמוביץ. היא מתה. למחרת למודי ניסיון, הציב הצוות כפילה ממעמד הפועלים במקום מרינה. גם היא מתה. השיהוקים של איאה נמשכו כשבוע, במהלכם נהרגו עוד שלוש עלמות. שתיים ממעמד האיכרים, ואחת שרצתה להיות שחקנית.
לקראת הצילום האחרון, שאותו אנו רואים כאן, החליטו מפיקי האירוע, לא לקחת יותר סיכונים (בנות הכפר פשוט אזלו. רק בת הטוחן הקמצנית, ששופדה באחוריה בצעירותה, נותרה, והסכימה תמורת עשר פרוטות, אותם היא קופצת בחופנה, להצטלם), והזמינו אצל יוסף נגר הכפר, מניפולציה לקשת, שתקטין את הסיכון, ותבטיח לפחות את חיי המודל עד לאחר הצילום, ואת סיום הסשן לאותו יום.
יוסף, הפיקח התעלה על עצמו, ומגומי רפוי שסחב מתחתוני אשתו, עשה מיתר לקשת, שלא היה סיכוי לו לסכן את חיי בת הטוחן. עד כאן לא חידשתי למכירי הסיפור כלום. זה הכול ידוע. אבל, אני גאה להציג כאן לראשונה מידע שהתגלה לי בדרך לא דרך.
בשנה שעברה, בכנס של החברה הבין לאומית ליצוא חזיות לפריז, יצא, ושמעתי שיחה בין מפיק הוליוודי ידוע, שטען באזני רב אורתודוקסי מניו יורק, שהדמות הגברית בצילום המפורסם, גם היא מפוברקת. לטענתו מדובר במניקן. הוא סיפר שבבוקר הצילום נעלם איאה ולא נמצא. מפיקי האירוע לא איבדו רגע, ולאחר שעות של חיפושים, החליטו על המניקן, אותו הלבישו בבגדי חסיד שמצאו בקזחסטאן. את הסיפור הזה מצאתי כמעניין, וחקרתיו לעומק. שימו לב לידו של המניקן האוחזת במיתר. חסרת אצבעות!!! כמובן, כמו אצל כל מניקן שמיועד לדוגמנות כובעים!
את איאה מצאו באורווה כעבור שלושה ימים, משחק בתחתונים ללא גומי שלבש לחלציו.
אני חוששת… כלומר, לנחש מה אני חושבת על העניין הזה…
הצילום עם השיער הקשור דוקא יפה בעיני, אולי כי הוא גם מאוד אסתטי וגם הפיך – מקסימום יהיו לשניהם הרבה קשרים.
השאר, ובעיקר מה שאת מספרת עליהם ועל הרעיון שמאחורי דרך החיים הזאת שלהם (קשה לי לקרוא לזה אמנות. אני מכבדת את העובדה שככה הם, כנראה, קראו לזה, אבל קשה לי בכל זאת) נראה לי לגמרי מעוות.
את הסיפור המאלף של האלמונימי כאן מעלי אני דוקא מאוד אוהבת. למה? מה ההבדל?
אולי המילים? אולי הבדיון (סלח לי נא, חוקר מלומד יקר…)? לא בטוחה.
אביבה – אולי… (סוף סוף מדובר באוליי)
אסתי, תודה. (והתמונות הן באמת העיקר). ובאשר לזוגיות האמנותית – היא החזיקה מעמד יותר מעשר שנים. זה לא מעט. ויש צמדים אמנותיים אחרים – כמו פייר וז'יל או המיצגנים ג'ילברט וג'ורג' שעוד לא התפרקו. זה באמת מאתגר, אבל איפה שיש אנשים יש הפתעות.
אהרון – לבו של הנשי הוא מופשט מדי, אין לו גובה. אם זה היה לבו של הנשי אפשר היה להפוך את הכוון…
.אלמוני – זו לא נשיקה. (ציטוט: הם חיברו בין הפיות שלהם תוך כדי שאיפת החמצן זה מזה עד שאיבדו את הכרתם.) ולא יודעת, איכשהו הצילום הזה לא מצחיק אותי.
וטלי, לא קשה לנחש, אבל תמיד נשמרת לך הזכות להפתיע 🙂
מות העצמי
מעניין, מאוד
שלושת הצילומים חזקים, במיוחד החץ והקשת
פוסט מלמד ורגיש
קודם כל יוחנן אנונימוס צודק, לא ניתן לירות כך בקשת,ועל כן עיקר כוחו של הצילום הוא בכיוון החץ
האסוציאציה הראשונה שלי היה משחק וילהלם טל של וויליאם ס' בורוז ואשתו (שכחתי את שמה, כמדומני ג'ואן) בעת ששתו יותר מדיי. תוצאות המשחק היו טרגיות;בורוז ירה באשתו למוות וכמדומני כי יצא אחר כך את גבולות ארה"בו ושהה בין היתר בטנג'יר (באותם שנים שהה שותפו לכינון ה-Beat האמריקאי אלאן גינזברג בהודו)וכל המקרה היווה בסופו של דבר סוג של תשתית לכתיבתו של Naked Lunch
האסוציאציה השניה, בכתבים רבניים מדומה הזיקפה הגברית לחץ מקשת, והירי כירי, או כקשת ננערת.
צריך לשים לב לכך שמרינה אברמוביץ היא זו שאוחזת את הקשת ומכוונת אותה. למעשה אוליי רק מותח את המיתר (כאמור באופן שלא מאפשר ירי ישיר, ובכל זאת לא הייתי רוצה להימצא במקומה). מן הבחינה הזו נראה כאילו אברמוביץ מבקשת לביים את המיצג באופן בו היא הדמות המרכזית והדומיננטית דווקא. לצופה מן הצד נדמה כאילו אוליי מופיע לכאורה כסוג של תליין מרצון או ממית חסד, או כמי שמצביע דווקא על משאלת הפגיעה העצמית של אברמוביץ.
שרון, תודה תודה
שועי, ראה למעלה את התמונה שהוספתי לכבודך ולכבוד הדמיון השירי של הרבנים.
אתה צודק בנוגע לבורוז וגם בקשר לאברמוביץ'. אין ספק שהיא הדמות המרכזית – גם משום שהמצלמה מתמקדת בה – ואין ספק שמשאלת הפגיעה העצמית שלה מעורבת (ואני בכלל לא בטוחה שאי אפשר לירות. לא הייתי מציעה לנסות) ובכל זאת – החץ מכוון ללבה, ולו היינו הופכים את הכוון הוא היה מכוון לבטנו של הבחור. ויש משהו בתיאור הזה של הזוגיות, בהבדלי הגבהים ובארכיטיפיות של הדימוי, שחורג מן הזוג הספציפי הזה.
מרתקות
בספר שאני קוראת עכשיו, יש איזה קטע שזקנה אחת ממש זקנה אומרת שיש שני דברים שמניעים אותנו לאורך כל החיים, האחד זאת אהבה והשני זאת שליטה
אז נראה כאילו הם עשו דברים מתוך אהבה, אבל הכל , כל מה שיש פה זאת בעצם שליטה
וכנראה שבאמת בסוף בסוף זה לאהוב את העצמי, ולא להרוג אותו, כדי שאפשר יהיה להעביר הלאה.
(כלומר להעניק למישהו אחר משהו…)
ומשהו נורא מקומם בשיער הקשור מאחורה, אי אפשר לזוז אי אפשר אפילו לשתות תה (!!!) בלי שיכאב לאחר…זה נורא בעיני
אני מסתכלת וחושבת כל הזמן שאני מקווה שלא הרבה זמן הם היו קשורים ככה…
הצ'י הוא בגובה הבטן
וגם בערבית, הסוד אצל השיעים-אסמאעילים הוא אלבאטן כלומר מה שחופש חדרי בטן, לעומת זאת אצל הסונים-הסופים מדובר בקלב, כלומר הלב
לב העניין הוא סודו
הנה מצאתי עוד משהו על סודות שבלב וסודות שבבטן, אבל כאן אין הדבר תלוי בעניין המגדרי
לא נראה לי שהם שתו תה. הם פשוט ישבו כך, גב אל גב במשך 16 שעות לבדם, ובשעה ה17 בנוכחות קהל. (אבל אם נניח שהם היו נולדים כך, כמו תאומים סיאמיים הם היו לומדים לחיות בלי להכאיב 🙂
בסרטון הזה אפשר לראות מקבץ רגעים
http://artforum.com/video/id=20402&mode=large&page_id=13
לא הכרתי
מעבר ל'חיים אלימים' לא קראתי את פאזוליני
ובאשר לסרטיו, הזדמנתי פעם בנעוריי להקרנת וידאו של 'מאה ואחד הימים של סדום' בנעוריי
אבל זה היה מעל ומעבר לכוחותיי.
אלימות מתישה את הנפש שלי, אלימות מינית קולנועית, כל-שכן. איני מוצא בה טעם אסתטי או אחר. רק רתיעה
פשוטה.
שועי, אתה צריך לראות את "ציפורי טרף ציפורי שיר" שלו. אני בטוחה שתמצא בו חן וחסד.
ובאשר למאה הימים של סדום זה לא עוד סרט אלים או סרט מיני אלים. זה קטגוריה בפני עצמה. סרט שאין בו שום תקווה. שאין בו שום חיים. הכל יפה ומעודן, כמו תמיד אצל פזוליני (פעם קראתי איפהשהו ששבעים אחוז מיצירות המופת המערביות מצויות באיטליה. אני לא יודעת אם זה נכון ואיך קובעים את זה, אבל לפעמים בסרטים איטלקיים, ובטח אצל פזוליני – אתה מרגיש את כל מאות שנות היופי הזה שהוא ספג). אבל בסאלו זה רק עושה את הסרט יותר עצוב. כי היופי הוא סתם עובדה. אין בו כדי לגאול, או כדי להדגיש על דרך הניגוד או כדי ללבות, או השד יודע. הוא לגמרי אדיש לבני האדם ולזוועות הכי נוראות. זה הסרט האחרון שהוא עשה אם אני לא טועה, לפני שנרצח באלימות וזה לא הפתיע אותי, כי אין שום עתיד אחרי סרט כזה. אין כלום.
ואגב – עוד חסד שאני זוכרת לפזוליני הוא שדקאמרון שלו נעשה על פי ציורי ג'יוטו, וג'יוטו גם מופיע בו. וג'יוטו הוא הצייר האהוב עלי מכולם.
מאה הימים של סדום הוא סרט מופתי בעיני. קשה מאוד לצפיה ואני זוכרת שסבלתי סבל גדול, למרות שכמו שאת אומרת מרית האסתטיקה שם מדהימה.
אבל סרט ענק וחשוב ביותר.
פזוליני או פליני. אני עם פליני.
זו'רז' בטאי או ז'ורז' פרק אני עם פרק
אושימה או קורוסאווה אני עם קורוסאווה.
טרינטינו או פקינפה אני עם פקינפה.
אני יודע שזה לא ממש אותו הדבר, אבל כמו שאת זוכרת דיברת פעם על האופק המטפיסי בספרות, כך גם בקולנוע, משהו שהולך מעבר לקונטקסט הפוליטי, ומשהו שמסוגל להאיר דמויות במורכבותן ובחרדתן. יופי ואכזריות יש גם את יאסונרי קוובטה (מן הסופרים האהובים עליי ביותר אי פעם) וגם אצל יוקיו מישימה (שסופו היה בחרקירי לאחר נסיון השתלטות אלים על שגרירות מערבית, ומאחר שהיה גם הומוסקסואל וריאקציונר-סמוראי הוא סיפור מעניין בפני עצמו) ובכל זאת, אצלם, גם אם יש דיון על פטריות ברגליים, גניבה ומעקב אחר נשים (כמו באחד מספריו של קוובטה) יש גם בו משהו שהולך מעבר לעור ולחברתי-פוליטי ודי מהר ממריא אל נקודת אור, של פיוט ושל כאב.
אגב, מישימה Vs. קוובטה, קוובטה Indeed.
קודם תראה את ציפורי טרף ציפורי שיר.
בפוסט שלי על פתאום ציפורים של יסמין גודר צירפתי את שיר הקרדיטים מהסרט. וכבר מזה אתה מוכרח להבין שזה הכי שונה ממאה הימים של סדום.
http://www.notes.co.il/marit/54663.asp
ובכלל מאה הימים של סדום מבוסס על הספר הכי קיצוני של המרקיז דה סאד וכשהוא מחובר לפאשיזם האיטלקי ולחוסר המוצא הקיומי של פזוליני, התוצאה ידועה. אבל הסרט הזה הוא לא דוגמא לכלום, רק לעצמו.
הקולנוע של פזוליני הוא פיוט טהור, הרבה מעבר לעור ולחברתי-פוליטי. בחיי.
רושם לעצמי לראות בזמן הקרוב פזוליני
מדי פעם בפעם עד שתהיה לי דעה
(-:
צילומים מהממים.
בעיניי, יש משהו אחר בצילום של הקשת. לא גבר שמכוון חץ לליבה של האישה, אלא זוגיות שפועלת כך. מרינה היא אקטיבית בכיוון החץ בדיוק כמו אוליי. ואני חושבת שזה מנוגד לתמונת הנשיקה, שם היא נראית הרבה יותר פסיבית.
ובהקשר הזה, של זוגיות ששני הצדדים פעילים בה כדי לגרום למותו של אחד הצדדים, זו הדגמה ממש מצמררת.
וזה בא:
פייר פאולו פזוליני, קולנוע של שירה: מבחר מאמרים, תרגום מאיטלקית אלון אלטרס, עריכה מדעית אורי ש' כהן, הוצאת רסלינג: תל אביב 2009, 126 עמודים.
הבחנתי בו בין הספרים החדשים בספריה לפילוסופיה שבה ביקרתי קצרות בצהריים
מיטל – הם שואפים זה את האוויר של זה עד שהם מתעלפים. זה רק נתפס כמו נשיקה בגלל הפה על פה. ואני לא חושבת שהיא נראית פסיבית שם. היא נראית מרוכזת באכילתו. עיניה פקוחות. דווקא הוא נראה פסיבי.
ובאשר לזוגיות הקשת – את מן הסתם צודקת. גם היסטורית. אברמוביץ פשוט המציאה את הקורבנות האקטיבית או לפחות שכללה אותה לדרגת אמנות.
אני הסתכלתי על זה מצד הסימטריה שמשותפת לשלוש התמונות, ומאפיינת את הקשר בין אברמוביץ ואולי. את שתי התמונות העליונות אפשר להפוך בלי לפגוע במהותן. תמונת הקשת היא סימטרית רק לכאורה. מוכרחים לבחור צד בעבודה הזאת.
שועי – ראיתי וחמדתי, אבל אני לא מרשה לעצמי עד שתצטמק הערימה ליד המיטה.
מאד שונות שתי העבודות הראשונות מצילום הקשת והחץ הראשון והשני.
אני מתה לראות פה איזו אמזונה
בדרכה המשונה ההפוכה והנחושה מרינה היא לגמרי אמזונה.
ואם את מייחלת לאמזונות יותר נורמטיביות (זה נשמע אפילו פחות טבעי מאמזונה משונה והפוכה)- אתגרת אותי, פתחת איזה ערוץ. אני בטוחה שהן עוד יופיעו פה.
לגבי מרינה-אמזונה, לאחר עוד מבט
אמתין לאמזונות האחיות, נורמטיביות או לא 🙂
לאחר שהייתי היום בהרצאה של מרינה בסינמטק (כן, היא בארץ. לא, לא ידעתי את זה כשכתבתי את הפוסט.):
א. היא ואוליי כן נפגשו על החומה הסינית – היא הראתה את סרט הפגישה, אבל עד אז איליי כבר פגש סינית צעירה ממנה בעשרות שנים, התחתן איתה והכניס אותה להריון… (שימי לב אביבה הנביאה)
ב. שימו לב לעדכונים בעניין "נשיקת המוות" – הצמר גפן בנחיריים והמקרופונים בגרון שהגבירו את קול הנשימות. שבע עשרה דקות עד ששניהם התעלפו.
ג. לידיעת הקשתים – מרינה טוענת שאם החץ היה משתחרר הוא היה ננעץ בלבה. שלכן זו היתה עבודתה הקצרה ביותר – כארבע וחצי דקות של מתח וחרדה.
ד. כרמית – עכשיו זה בדוק. לגמרי אמזונה. מין שילוב בין כוכבת רוק ורס"רית. בקרוב פוסט על השניים (כלומר כל אחד לחוד) אחרי עשרים שנה…
לגבי ג היא משקרת.
כי לא נשארו כרטיסים והייתי צריך לקנות מסך למחשב.
ופלאפון.
אז תודה.
תמיד מעניין לקרוא כאן.
לשועי: אני הייתי רואה גם את "הבשורה על פי מתי" שהוא סרט פיוטי עם פסקול נפלא, מהסרטים היפים שראיתי (אגב, הוא מוקדש לאפיפיור יוחנן ה- 23 , ונעשה בתמיכת הכנסיה). גם "אקאטונה" מעולה.
אגב, אני איתך בצמדים שציינת.
ראיתי את 'החיים הם במקום אחר' שלך
השאלה היא האם ישנו סדק בהויה הזו שדרכו ניתן להציץ, ככה בגניבה, מדי פעם, למקומם של החיים האלה, ואם מעניין אותם (את החיים) מה שלומנו
החיים האמיתיים הם נעדרים, אף על פי כן אנו בעולם (תחילת Totality and Infinity
של עמנואל לוינס)
(-:
תודה, איתי (וסליחה על האיחור בתגובה. הייתי מנותקת לכמה ימים). בפוסט שאחרי כתבתי את צד החתן – כלומר המפגש עם אוליי ככלות 20 שנה, ובקרוב על צד הכלה – כלומר על המפגש עם מרינה. אני מתארת לי שלכמה מן המבקרים פה זו מנת יתר, אבל לא בכל יום נקריית הזדמנות כזו של "לפני" ו"אחרי" 🙂
אצל הגרסוניירים (בלוג אופנה לגברים) תמונה של צמד המעצבים אינז ואן למסוורדה ו-וינו מטדין, שצילמו העתק של מרינה ואוליי, רק מסוגנן:
http://hagarconniere.blogspot.com/2009/12/blog-post_2835.html?utm_source=feedburner&utm_medium=email
מייד באתי להגיד לך 🙂
חן חן! (לא נפלתי מהכסא. ודרך אגב – ראית מה קרה לתשוקתך להרביץ לאוליי?)
חן חן אנונימי. זה מהסרט "האמנית נוכחת". בדיוק ראיתי אותו. מין כתבת טלוויזיה מורחבת וקצת שוטה. חבל. ואוליי מתוק כמו שהיה ברוגטקה.
יש גם את זה:
אולי זה יימצא חן בעינייך… אמנם פחות מרינה, יותר רוברט…
תודה רבה אנונימי!