Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for 6th ב-דצמבר, 2009

המיצגנים מרינה אברמוביץ' ואוליי* (כינויו האמנותי של אואה לייסיפן) נפגשו באמסטרדם ב 1976 והחליטו ליצור ישות משותפת, מעין "גוף דו ראשי" בשם "האחר" שבאמצעותו יחקרו נושאים כמו אגו, זהות אמנותית ואמון. שיתוף הפעולה הסתיים ב 1988, בעבודה שבה צעדו זה אל זה משני קצות החומה הסינית. בסופו של דבר הם לא נפגשו במרכז. אוליי פרש בדרך.**

מרינה אברמוביץ': "הבעיה העיקרית במערכת היחסים הזאת הייתה השאלה מה לעשות עם האגואים של שני האומנים. הייתי צריכה למצוא דרך להשקיט את האגו שלי, כפי שגם הוא עשה, כדי ליצור מעין מצב אנדרוגני שאותו כינינו 'מות העצמי'." כדי לממש את "מות העצמי", הם סתמו את נחיריהם בצמר גפן, וחיברו בין הפיות שלהם תוך כדי שאיפת החמצן זה מזה. מקרופונים שנטמנו בגרונם הגבירו את קול נשימותיהם. לקח להם שבע עשרה דקות לאבד את הכרתם.

ויותר מכל התמונה כאן למטה לא יוצאת לי מהראש. מצד אחד בגדי החג הפשוטים. הניקיון, הסימטריה, התנועה הסמויה בין מסתורין של סיפור מיתולוגי לבהירות הקרירה של איזה לוגו. הילת העצב, הסכנה.

האלכסון התחתון של הקשת משכפל את זווית הגוף של הגבר. האלכסון העליון מתחרז עם זווית גופה של האישה. שניים שדורכים ביחד קשת. מופת של איזון ושיתוף פעולה. רק שהחץ, החץ מכוּון דווקא ללבה של האישה.

וזו לא רק הקיצוניות המולדת והמוכחת של מרינה אברמוביץ'. זה לא שאפשר בפשטות להחליף כיוונים; הגבר גבוה מהאישה. לו היינו הופכים את הקשת החץ היה מגיע לבטנו. כדי לכוון אותו ללב הם היו צריכים להרים את הידיים באופן לא טבעי.

0

פלאש בק, חליל בלבין ומרב קמל, 2017 (מחווה ותעלומה: איך החץ הגיע לפנים כשהיה מכוון ללב? אני עוד חושבת על זה).

* גם אוליי וגם מרינה ביקרו בארץ לאחרונה. הייתי בשני המפגשים:

האיש שגנב את הציור החביב על היטלר – על המפגש עם אוליי

מסחר הוגן – על המפגש עם מרינה

** עודכן בתגובות.

Read Full Post »