כובסת (צרפתית): אם אתה מחפש אותו הוא חצה לא מזמן את הגשר והלך בכוון ההוא.
צייר צעיר (צרפתית): תודה. (פונה ללכת)
כובסת (קוראת אחריו בצרפתית): אדוני, היזהר, הוא רק יצא מבית המשוגעים. (צוחקות. הצייר ממהר בנופים אמיתיים עם נגיעות צבעוניות נוסח ואן גוך. הוא מוצא את ואן גוך מצייר באמצע שדה שנקצר. ואן גוך מגולם על ידי הבמאי האמריקאי מרטין סקורסזה, אוזנו חבושה.)
צייר צעיר (צרפתית): אתה וינסנט ואן גוך, לא כן? (ואן גוך מהנהן. הצייר הצעיר מסיר את כובעו דרך כבוד.)
ואן גוך (באנגלית – מכאן ואילך שפת החלום היא אנגלית): למה אינך מצייר? בשבילי הנוף הזה הוא לא יאמן. נוף שנראה כמו תמונה אינו יוצר תמונה. אם תטרח להתבונן מקרוב לטבע כולו יש יופי משלו. כשהיופי הטבעי נמצא שם, אני מאבד את עצמי בתוכו, ואז כמו בחלום, המראה פשוט מצייר את עצמו בשבילי. כן, התמונה מופיעה לפני גמורה. אבל קשה להכיל אותה בפנים.
צייר צעיר: ואז, מה אתה עושה?
ואן גוך: אני עובד בפרך, אני מניע את עצמי כמו קטר. (רושם, תולש, זז בקדחתנות, תקריבים שחורים של גלגלי רכבת, ארובה פולטת עשן). עלי למהר, הזמן אוזל, נותר לי כל כך מעט זמן לצייר! (מכתף את הציוד שלו ופונה ללכת)
צייר צעיר: אתה בסדר? נדמה לי שאתה פצוע.
ואן גוך (מצביע על אזנו החבושה): זה?
צייר צעיר: כן.
ואן גוך: אתמול ניסיתי להשלים דיוקן עצמי, האוזן לא יצאה נכון, אז חתכתי אותה והשלכתי אותה. (הולך) השמש. מכריחה אותי לצייר. איני יכול להשאר כאן ולבזבז את זמני בשיחה איתך.
(הצייר מתבונן בשמש. כשהוא חוזר ומביט סביבו הוא לבד בשדה. נשמעת מעין שריקה של ספק רוח ספק רכבת. הוא חובש את כובעו ורץ בתוך הנוף שמתחלף בציורים ענקיים של ואן גוך. השחקן הקטן והנטורליסטי נראה זר בתוכם. מתישהו הנופים המצוירים חוזרים ומתחלפים בנופים מצולמים. הצייר רואה את גבו של ואן גוך מתרחק לתוך שדה חיטה. הצללית המשולבת של כובעו ושל המכחולים המזדקרים מצדי תרמילו מזכירה עורב ענקי. פתאום מגיחים לתוך הפריים המון עורבים. הם מעופפים וצורחים עד שהתמונה קופאת והופכת לתמונת העורבים מעל שדה חיטה של ואן גוך. תמונת העורבים תלויה בתערוכה שפתחה את החלום. הצייר מביט בה ומסיר את כובעו.)
מעין הערת אזהרה – זה פוסט שעוסק לכאורה בקולנוע ובציור, אבל למעשה זהו פוסט על חלומות. רק שמי שחלם אותם היה צייר ובמאי וזה קשור לנושא החלום (וגם לעובדה שהם מתועדים בסרט).
הצייר היפני הוא החולם, כלומר קורסאווה הצעיר שהתחיל את הקריירה שלו כצייר. את דמותו של ואן גוך לעומת זאת, מגלם הבמאי האמריקני מרטין סקורסזה. זקנו הג'ינג'י של סקורסזה נצבע לכתום העז של הפורטרטים העצמיים של ואן גוך, ועם זאת הוא אינו מתמזג בדמותו או בייצוגיה המצוירים. סקורסזה מגלם את ואן גוך אבל ממשיך להיות גם הוא עצמו. הוא מדקלם את הטקסטים של ואן גוך באנגלית האמריקאית שלו, המודגשת על רקע הצרפתית של אַרל שבה נפתח החלום.
סקורסזה מייצג את המימוש האמנותי בציור ובקולנוע, כלומר את הפנים הכפולים של קורסאווה כצייר וכבמאי. ושימו לב גם לדמיון בשמות: קורסאווה וסקורסזה – כמעט אותו שם בשיכול קל של צלילים.
גם הדרך שואן גוך (סקורסזה) והצייר הצעיר (קוראסווה) עושים בחלום היא זהה: שניהם חוצים את הגשר, מביטים בשמש, עומדים לבד בלב שדה שנקצר, הולכים לאיבוד בתמונות ומסיימים בשדה העורבים והמוות. ואן גוך נבלע בתמונה וקורסאווה הצעיר צופה בה מבחוץ.

מרטין סקורסזה הצעיר. שרידי הג'ינג'יות ניכרים ועוד יותר מהם הדמיון הכללי לואן גוך (השוו לפורטרטים העצמיים מתחת). בזכות הדמיון הזה הוא זומן מן הסתם לחלום, כמו גם בזכות הדמיון הצלילי בשמות – סקורסזה-קורסאווה.
הגבול בין פנים לחוץ
בזמן האחרון כתבתי על הבחירה בשגעון ועל נצחון הפנטסיה על פני המציאות. אבל מן החלום עולה דווקא החרדה מטשטוש הגבולות. מהערבוביה המכאיבה וההרסנית בין פנים לחוץ: ואן גוך נושא נאום קטן ומלא סתירות על יצירה: כל דבר הוא נושא לציור. צריך ללכת לאיבוד, לוותר על שליטה, צריך לעבוד בפרך, צריך לטרוף את הנוף, ואז התמונה מופיעה בחוץ גמורה, אבל קשה להכיל אותה בפנים.
ואן גוך חתך את אוזנו לפי הסברה המקובלת, ושלח אותה לזונה. אבל בחלום הוא טוען שחתך את האוזן כי היא לא יצאה טוב בדיוקן; במקום לתקן את הציור על פי המציאות, הוא מתקן את המציאות על פי הציור. כלומר הוא מתבלבל בכיוונים, והבלבול הזה מתממש גם בעצם הכניסה לתמונה, בהתרוצצות בין הנופים המצויירים כאילו היו אמיתיים.
*
"עורבים" הוא החמישי בשמונת החלומות של קורסאווה. כמה מהחלומות מסתיימים במעין פיוס. גם ב"עורבים" מצליח החולם להחלץ מן התמונה ולהחזיר אותה לפרופורציות הבטוחות של התערוכה. אבל ככלל מדובר בחלומות עצובים עד סיוטיים מכל הסוגים – חרדות וכאבי יצירה, מלחמה, פצצה אטומית ואסון אקולוגי מאיים. כולם חוץ מחלום "כפר טחנות המים" השמיני והאחרון.
לצערי לא הצלחתי למצוא סרטון באיכות טובה מלבד זה המדובב לספרדית. אז פשוט תשתיקו את הסאונד ותביטו בזקן של קורסאווה, ואחר כך בציור למטה, של ון גוך.
כתבתי גם על
לב פראי וראש מוזר – מציאות ופנטזיה בלב פראי לדוויד לינץ'
פוגה לשוד יהלומים – על כלבי אשמורת של קוונטין טרנטינו
על אמנות פלאסטית ברשומון של קורסאווה
את נראית כמו אישה ממאדים – על עד כלות הנשימה של גודאר
ועוד
הדבר ששבה את לבי בחלום ואן גוך היה ההליכה בתערוכה. בפעם הראשונה הבנתי שמעולם לא ידעתי מה גודלו הממשי של ציור של ואן גוך. השילוב בין הפרופורציות של הציורים – ציור מול ראש אדם, ציור מול ציור – לבין הציורים המתחלפים בסוף, שבתוכם פוסע הצייר היפני, הכניס אותי למצב קל של אוטיזם, בהיעדר מונח טוב יותר.
אני מאד שמחה על התגובה הזאת, כי אני ראיתי את זה בפעם הראשונה על מסך גדול ודי התלבטתי אם זה הוגן להראות את זה כך למי שלא ראה, אם זה בכלל יכול לעבור. כי הפרופורציות המתהפכות של פנים/חוץ, מציאות/ציור, הן באמת העיקר. אז תודה.
חיכינו לו (כל הישוב)
הצצתי בו ועוד אשוב
(-:
אבל ראיתי היום סרט בערוץ 8 על ארכיון התיקים של סנטלי קובריק
שזו דרך מסויימת להסתכל על חייו ועל יצירתו ועל אישיותו של הבמאי הגאון הזה, איך הם נחשפים רובד אחר רובד במהלך הצילומים.
אם יש לך ערוץ 8, לדעתי תשאבי הרבה עניין ונחת מהסרט הזה (דוקומנטרי כמובן)
יש עוד חוט שקושר ביניהם
סקורסזה ביים בשנת 1988 את הפיתוי האחרון של ישו ובשנת 1989 הלך דווקא וצייר פורטרט של צייר אבסטרקטי בשכבות צבע עמוקות ועזות (כעין מרק רות'קו) באפיזודה 'שיעורי חיים' שנכללה בסרט 'סיפורי ניו-יורק' (טרילוגיה שחלקיה האחרים בוימו על ידי פרנסיס פורד קופולה ווודי אלאן). שתי הדמויות האקצנטריות של ישו ההולך עם אמונתו אל הצלב ושל הצייר ההולך ומאבד את צלילות דעתו
אפשר שהשפיעו על קוראסווה כאשר בא לביים את דמותו של ון גוך שכנודע שלבה בין מתח דתי גבוה ובין אובססיה אמנותית (וגם אובססיה לצבע). ההנחה של קורסאווה אפשר שהיתה כי במאי שהנחה שחקנים (ווילאם דפו בפיתוי האחרון וניק נולטה בשיעורי חיים) בשני סרטים אלו ואשר הצליח להובילם לתצוגות שיא, אפשר שיידע איך לעצב את ון גוך.
כמובן כי אי אפשר להוציא את הצעתי מגדר השערה בלבד.
אבל אני מחזיקה ביד לאחרונה את הספר "חשיכה נראית" של ויליאם סטיירן
הוא מספר שם על הדרך הזאת לשיגעון, מסע אישי שלו, וזה מרתק.
ושאלה, יש סרט, ראיתי אותו ביפן אני לא זוכרת את שמו
שכל הסצנות יוצאות מתוך ציורים
מרית, את יודעת על מה אני מדברת?
(לא זוכרת שחקנים, רק ציורים ענקיים שמתוכן
מתחילות סצנות..)
(וחוץ מזה, את כזאת כיפית בבוקר כשעוד חושך והנה תיכף אני אצא להליכה, ואחייך מהצייר הזה שלפני שנה הבטן כאבה לי מלראות את הציורים שלו…)
אסתי תודה, זו המלצה נהדרת! ואם היו לי כבלים הייתי ללא ספק מתייצבת. אנסה להגיע לזה איכשהו.
שועי – דרך התגובה שלך אני פתאום מבינה שיש משהו מטעה בפוסט שלי. זה לכאורה פוסט על קולנוע ועל אמנות, אבל הוא לא עוסק באף אחד מהם, זה פשוט פוסט על חלומות של אדם שהיה צייר ובמאי.
אני לא זוכרת את האפיזודה של סקורסזה מספורי ניו יורק (רק זו של קופולה זכורה לי במעומעם בגלל איזה מגע של אלף לילה ולילה לילדים שהיה בה), אבל הקישור מעניין. וילם דפו סיפר פעם בראיון שבמהלך הצילומים הוא בילה 5 שעות על הצלב בתוך האור והכחול של השמיים והמליץ לבעלי סדנאות רוחניות על הפרקטיקה הזאת…
ועם זאת – ההשערה שלי (כי באמת הכל השערות) היא שקורסאווה בחר בסקורסזה פשוט בגלל שהוא חלם עליו. ולאור הקירבה של קורסאווה לואן גוך והדמיון המפתיע בין הפורטרטים של ואן גוך לתצלום המסוים הזה של סקורסזה, יכול להיות שאפילו תצלום אקראי כזה שנקרה בדרכו הצית את החלום.
עידית יקירתי – לא זוכרת סרט יפני כזה. בסרט האמריקאי על פרידה קאלו (שנקרא פשוט "פרידה" עד כמה שאני זוכרת) היו סצנות כאלה שמפשירות או קופאות לציוריה. לא אהבתי את הסרט אבל אלה היו הרגעים היפים שלו.
ובהמשך לתהיה שהעלית במייל – על מה יש ליפנים עם ואן גוך – כדאי להזכיר שזה היה הדדי. המפגש עם ההדפסים היפניים שינה לחלוטין את אופן הציור של ואן גוך ואת היחס שלו לצבע. (וגם את זה אני בעצם צריכה להוסיף לפוסט). כך שאולי יהיה לך יותר קל לחשוב מהכיוון הזה…
את לא מדברת על דודסקאדן של קוראסווה?
שם הסצינות לא יוצאות מתוך ציורים אבל יש את סיפור האב והבן הגוסס, בו האב מתאר לילד את הבית שיבנה, ושניהם מציירים באויר את המרפסות ואת החדרים ואת התקרות (ובינתיים הילד נופח את נשמתו)
סרט יפה עד מוות וכואב גם עד מוות
אני לא מכירה סרטים יפניים כמעט בכלל
התכוונתי לסרט מערבי לגמרי
מקסים ומתוק
כן,פרידה קצת בעייתי אבל בסרט שדיברתי עליו זה הרבה יותר מכוון וברור.
עכשיו, את מה שיש ליפנים עם ואן גוך, אני קשור, בדברים שראיתי שם לזה שעדיין
(אוף אני מסתבכת בהסבר, אני מנסה)
עדיין יש ביפן הערכה מאוד גדולה להתמסרות, לטוטאליות
באומנות שלהם בעצמם הדברים יישפטו לפי התוצאה באופן חד משמעי.
ואצל ואן גוך , שבמידה מסויימת הוא כאילו נכנס לתוך הציורים של עצמו, איבד ומצא בהם אותו, כמו גם התוצאות הכל כך קיצוניות שלו
עכשיו, זה נשמע מוזר, גם לי
אבל אני לא מכירה כמעט סרטים יפניים, ואפילו מקנאה באנשים כמוך אסתי שרואים את הכאב והתחושות האלה שעולות.
אני מתחברת הרבה יותר לאנימציות
ולכל מיני דברים בשיפוט של האסטתיקה שעולים באמת מתוך זה שחייתי שם (וזה מוזר להגיד את זה)
נניח, כשאני כן רואה סרט יפני ישן
מאוד בולטים המחוות החיצוניות, ההקצנה של הדרמה כלפי חוץ
אפשר לראות את זה בקליפים שלהם, וכמובן שכנראה שזה קשור מאוד למסורת ולמוסכמות שהן שונות במערב…לא יעזור
סרט יפה. זכור לי לטובה, אפילו לטעמי מתעלה מעל הרומאן עליו הוא התבסס.
האסוציאציה של חלום סקורסזה של קרסאווה היא גם כן יפה בעיניי (את כבר יודעת שלבי באגף הסוריאליסטי/אקספרסיוניסטי), אבל צריך לזכור כי יש כמה וכמה קוים מקבילים שאולי יש לציירם, בין נהג מונית של סקורסזה (כתב פול שרדר, שאגב ביים אחר כך סרט על חיי יוקיו מישימה) ובין מקצת דמויות סמוראיות אצל קורסאווה ההולכות ומשתגעות או הנשאבות אל מעגלי האלימות האנושית
כדוגמת: 'כס הדמים','ראן', וגם באיזהשהו אופן 'קגאמושה'.
אי אפשר לראות את דודסקאדן בלי להרגיש כאב. אפילו אבן לא יכולה. והצירוף הזה של כאב בלתי נסבל ויופי עתידני (מבחינה אמנותית, זה פשוט סרט שהקדים מאד את זמנו) גרם לכשלון מסחרי שבעקבותיו ניסה קורסאווה להתאבד. זו הגרסה המקובלת, אבל אני תמיד חשבתי שההתאבדות קשורה לכאב שמסגיר הסרט ורק אחר כך לכשלון בקופות.
וכן, ההתמסרות וההקצנה משותפות, אבל תרבות יפנית זה על שליטה, וואן גוך זה על אבדנה. אז אולי זה גם הניגודים שנמשכים…
שועי – זו פעם שנייה שזה קורה לנו. אני מודיעה שאכתוב על משהו שקרוב ללבך, ואתה שמח ומצפה וכבר כותב את הפוסט בראשך ומתאכזב כשמגיע משהו אחר… בפעם הקודמת זה קרה לנו עם גולם בורא גולם
http://www.notes.co.il/marit/57365.asp
ואחר כך מתוך האכזבה התפתחה אחת השיחות היותר מרתקות של התגובות.
ואם נחזור לחלומות. ברור שיש זיקה בין הקולנוע של סקורסזה וקורסאווה, אבל מבחינתי היא רחוקה מלהיות מובנת מאליה. לא מדובר בנפשות אחיות.
ובכל מקרה – לא על זה רציתי לכתוב. זה היה פוסט על חלומות. ולכן מבחינות רבות פוסט על קורסאווה האדם (כולל המקום של הציור והקולנוע בחייו). והעובדה שהשמות דומים, שהדיוקנים דומים, וגם האינטנסיביות דומה (כי סקורסזה ידוע במזגו הסוער – אני זוכרת דיווחים מהסט של קונדון על השתאותם של הנזירים הטיבטיים שהשתתפו בסרט מהתפרצויותיו), היא העיקר בשבילי.
ועוד משהו – אני בכלל לא בטוחה שהייתי כותבת את הפוסט לולא החלום השני, לולא ואן גוך שסימל את פריצת הגבולות והשיגעון והמוות, חזר והופיע בחלומותיו של קורסאווה בצורה מפויסת והרמונית. הלוואי עלינו.
אני נהנה מכל מה שנכתב כאן, לגמרי כרגיל.
עוד דבר שנזכרתי בו באשר לחלימה, מורים רוחניים וכיו"ב, כתבתי ברשימה ישנה-נושנה שלי:
http://www.notes.co.il/shoey/48993.asp
ואגב, אחת הסיבות הנפוצות שניתנו לכך שהסופר היפני הגאוני יאסונרי קוובאטה (זוכה פרס נובל לספרות בשנת 1968) שם קץ לחייו בהרעלת גז בשנת 1972, היתה דכאונו על החרקירי המסורתי שביצע תלמידו, בן חסותו, הסופר ההומסקסואל והריאקציונר הקיסרי, יוקיו מישימה, לאחר כשלון השתלטות אלימה שניסה האחרון לבצע עם בני לוויתו בשגרירות מערבית.
הדבר משונה מאוד: לשני היוצרים יש נהיה, אפילו ערגה, ליופי, אבל מישימה חיפש כל הזמן לפגום ביופי, שעה שאת קוובאטה היופי מביא לידי עצבות כאילו שהעולם הזה אינו יאה ליופיו היעתקוּת-נשימה. קוובאטה כל-כך אוהב נשים, זה מרגש אותי בכל פעם מחדש עד כמה. ואילו מישימה– הן לא ממש חלק מעולמו הפנימי ממש. ובכל זאת, משהו בפיוט ובריאליזם-החלומ-פיוטי של קוובאטה, העלה כבר מזמן בעיניי את האפשרות כי הוא היה קשור למישימה, שהוא מחוספס פי כמה וגם יותר אכזרי ובכל זאת פיוטי בדרכו, בקשרי חלום. אני חושב ששניהם גם יחס ינקו הרבה מאוד לא רק מספרות מסורתית יפנית אלא גם מן המיתוסים היפניים של מלחמות השוגונים והסמוראים. אפשר גם שקוובאטה ראה בתלמידו סוג של אמן טוטאלי, מן הסוג שמהווה ון גוך אצל קורסאווה. בכל אופן, אני מניח שמשהו מן המחשבות המתרוצצות האלה ומסקנות נוספות עוד יגיחו הלאה ברשימותיי.
צריך היה להיות: מישימה חיפש כל הזמן לפגום ביופי כאילו שהעולם הזה אינו יאה ליופיו
שעה שאת קוובאטה היופי מביא לידי עצבות חלומית והעתקות נשימה ממש.
רשימה מרתקת.ובכלל העיסוק במציאות פנטסיה ושיגעון מעלה בי מחשבות רבות על יצירה בפרט ומעשה האמנות בכלל
שהצצתי בפוסט הזה מזמן ואז ראיתי שיש בו קטעי סרטים שמעניין אותי לראות (לא הכרתי את זה בכלל והסצינה שראיתי לראשונה בפוסט של שועי שבתה את ליבי מאוד) ועוד לא הגעתי לזה, אבל זה עוד יקרה.
קודם אסע ליומיים, ואז אחזור, ואז אתפנה ואז אחזור לפוסט הזה. רק שתדעי.
(-:
שועי 🙂
עדיה – תודה, שימחת אותי!
טלי – הסרטים יחכו וגם אני:-)
מרית, בעקבות הפוסט האחרון שוטטתי לי במחוזות קוראסוואה ו'חלומות' שלו שצורב לי עד היום. אני רוצה להוסיף הערה טרחנית משהו לדברים שכתבת על הזקן בחלום השמיני "כפר טחנות המים". בעצם קוראסוואה גומל לון גוך (כתגובה תרבותית מאוחרת) על העבודות שעשה ון גוך בהשפעה של הדפסים יפניים. כתשובה קוראסוואה מחזיר את ון גוך לסרט יפני. מצורפת דוגמה ל"ציור יפני" של ון גוך:
http://www.homegallery.co.il/Pkg/Gallery_WS/PictureFrame/FrameHelper.aspx?p=vincent46.jpg&pt=D%3A%5Chshome%5Cwallashops%5Cgallery.wallashops.co.il%5Cpictures%5C&w=30&aw=30&ah=51&s=&c=16052966&Frame=&fw=0&l=0&e=&mw=340&mh=560
דודו, זאת לא הערה טרחנית. זו הערה מאד יפה ובמקום. תודה!