קורסאווה החל את דרכו כצייר, והוא נותר כזה גם כשהפך לבמאי. זה ניכר במיחברים, במרקמים ובשימוש בצבעים, כמו גם בשיחה עם תולדות האמנות; שניים מתוך שמונת החלומות של "חלומות" למשל, מתכתבים עם ציוריו של ואן גוך. וכל אחד מהסיפורים של "דודס-קאדן" – סרט מופלא שמקדים ומבשר מבחינות רבות את "תמונות קצרות" של אלטמן – מעוצב בהשראת מודל ציורי אחר (ועוד אכתוב על זה יום אחד). אבל הפעם כמה הערות על אמנות פלסטית ב"רשומון".
"רשומון" (1950) מתרחש במאה האחת-עשרה: שלושה אנשים – חוטב עצים, נזיר ונווד, מוצאים מחסה מגשם שוטף בשער החרב של קיוטו העתיקה. בזמן שהם ממתינים להתבהרות הם מדברים על פרשיית אונס ורצח שאירעה ביער הסמוך: אישה נאנסה על ידי שודד ובעלה הסמוראי מצא את מותו. אבל מה בעצם קרה שם בין השלושה? קורסאווה מציג ארבע גירסאות בזו אחר זו: גרסת השודד, גרסת האישה, גרסת הבעל המת (שדובר מפיהָ של מדיום) וגרסת חוטב העצים שנקלע למקום.
"בני האדם," כותב קורסאווה בספרו "מעין אוטוביוגרפיה", "אינם מסוגלים להיות ישרים עם עצמם. הם אינם מסוגלים לדבר על עצמם מבלי לייפייף … ["רשומון"] מציג אנשים כאלה – שאינם מסוגלים לחיות בלי שקרים שיגרמו להם להרגיש שהם טובים ממה שהם באמת … אפילו הדמות שמתה אינה יכולה לוותר על שקריה … הסרט הוא כמו מגילת תמונות מוזרה הנפרשת על ידי האגו."
כתבתי על הסרט בהרחבה, בסיפורים יכולים להציל אבל יש דברים שנשארו בחוץ. הפוסט הזה הוא מעין הערה חזותית על שלושת האתרים שביניהם נע הסרט: השער החרב של סיפור המסגרת המתרחש תחת גשם שוטף, חצר המשפט שבה נגבו העדויות בעבר הקרוב מאד, והיער שבו התרחשו האירועים בעבר הקצת יותר רחוק. לכל אחד מן המקומות זהות אמנותית מובהקת. ונתחיל מן הסוף, כלומר מן ההתחלה:
*
אימפרסיוניזם
היער שבו מתרחשים האירועים מהבהב בכתמי אור וצל אימפרסיוניסטיים.
הזרם האימפרסיוניסטי שנולד בצרפת במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה, העדיף את הרשמים האישיים של הציירים על פני "האמת האובייקטיבית". בין השאר גילו האימפרסיוניסטים עניין רב באור; הם חזרו וציירו אותם נופים שוב ושוב, כדי לתפוס את השתנותו.
האימפרסיוניזם הוא ההשראה הכמעט מתבקשת לסיפור הרב-גרסתי של רשומון (גם המוסיקה המלווה את הסרט היא בהשראת הבולרו של רוול האימפרסיוניסט); במישור הרעיוני אפשר לומר שקורסאווה "מצייר" אותה סצנה שוב ושוב, כדי לתפוס את השתנות האור הפנימי, אור הלב. אבל גם במישור הישיר והמיידי האור הוא ללא ספק הנושא; "רשומון" הוא בין השאר, הסרט הראשון בקולנוע שבו כוונה מצלמה אל השמש. המרקם המנומר, המרצד והמתעתע של סצנות היער, מטשטש את האוריינטאציה ומממש את אובדן הדרך של הדמויות.






ואצלאב ניז'ינסקי כפאון (המלא תשוקה) ב"אחר הצהריים של פאון" – L'après-midi d'un faune, 1912, הבלט הרוסי של דיאגילב, למוסיקה אימפרסיוניסטית של דביוסי. התלבושת היא הפשטה של חברבורות האור והצל. והשוו לדמות השודד.
*
מופשט גיאומטרי, קונסטרוקטיביזם
חצר המשפט היא מחווה למופשט הגיאומטרי ולקונסטרוקטיביזם, ניקיון ומשטחים גיאומטריים, קווים מקבילים (כמו הגירסאות), גבולות ברורים.

פול קליי, בית על מים, 1930

קזימיר מאלביץ' – ריבוע שחור
למטה: השודד, הבעל (כלומר המדיום שדרכה הוא דובר), והאישה בחצר המשפט:


*
אקספרסיוניזם, ואן גוך
השער החרב של סיפור המסגרת מצולם כל הזמן על רקע ומבעד לגשם הניתך בקווקווים ישרים ואלכסוניים, בהתפוצצויות של מים כשהוא מגיע לקרקע, בפיתולים של זרמי מרזבים ומים נבחשים ברוח. השער נדבר עם הציור האקספרסיוניסטי. ואם להיות אפילו יותר מדויקים – הגשם של "רשומון" גודש ומחיה את האוויר כמו משיכות המכחול של ואן גוך, צייר שהוא כאמור, משורש נשמתו של קורסאווה.

ואן גוך, ליל כוכבים, 1889. אצל ואן גוך התנועה היא בציור. התנועה בסרט כמעט נמחקת כשהיא קופאת. ובכל זאת ניסיתי להביא כמה ממרקמי הגשם.

גשם בכותרות הסרט

מרקמים של גשם ושל בוץ

גשם מן המרזבים
לכל אחד מן האתרים שבהם מתרחש הסרט יש איכות מובהקת, אינטנסיבית, סמלית, של נופים בשירה או בחלום. כל אחד מהם מתייחס למקור אמנותי נבדל ומגלם צבע נפשי אחר: היער מייצג את החושים, חצר המשפט את היכולת השכלית, האנליטית, והשער החרב הוא הרגש הבוכה. האקלקטיות של ההשראות והתלת-מימד הזה של הנפש, הם שמקנים לסרט מין תוקף אגדתי על-זמני.
*
עוד רשימות על אמנות פלסטית במדיומים אחרים:
בספרות, למשל: חבל טבור מזהב – על חלום המלך הצעיר של אוסקר ויילד
במחול, על אוהבים אש של יסמין גודר
עוד רשימות על קולנוע
לב פראי וראש מוזר – מציאות ופנטזיה בלב פראי לדוויד לינץ'
את נראית כמו אישה ממאדים – על עד כלות הנשימה של גודאר
פוגה לשוד יהלומים – על כלבי אשמורת של קוונטין טרנטינו
ועוד
יפה
האקלקטיות היא עצמה מהות הסרט; אין אמת אחת, אין אמת בכלל, והכל נתפס רק דרך הרפרזנטציה. רבוי הרפרנסים מחזק את החוויה הזו אצל הצופה, שעושה את אותה הדרך כמה פעמים, כל פעם אחרת.
למדתי המון!
אני נהנית מאסתטיקה ואמנות חזותית, אפילו מאוד, אבל כל התפיסה שלי את היצירה, לפחות החלק המודע שבה, עוברת תמיד תמיד דרך מילים, טקסטים, סיפורים, רגשות, תהליכים- אני לרוב לא יודעת לנתח את הצד הויזואלי של יצירה ותמיד מעניין אותי לשמוע ניתוחים כאלה, שפוקחים לי את העיניים.
איכשהו לא ראיתי את רשומון, למרות שכמובן שמעתי עליו הרבה. כיוון שאת, בניגוד אלי, רואה את העולם גם מבעד להיבט החזותי, התמונות שהקפאת כאן מתוך הסרט נפלאות ורבות הבעה, ואין לי ספק שלו שבצפיה הייתי הולכת עם הסיפור ומפספסת את הרמזים החזותיים שהארת כאן – העשרת אותי, ממש ממש! (-:
ומבחינת התכנים, ברשותך, נראה לי שיש מקום להזכיר כאן פוסט ישן שפרסמתי בימיי הראשונים ב"רשימות" (וכתבתי בכלל כמה שנים קודם כתרגיל באוניברסיטה), סיפור סינדרלה מחמש נקודות מבט
http://www.notes.co.il/tali/39875.asp
ניקיון – תודה, וברוך הבא!
עידו – זו קריאה מאד פוסטמודרניסטית. אני לא בטוחה שזה מה שהסרט אומר. זה נכון שהוא לא מכריע בין הגרסאות, אבל אם מקשיבים לקורסאווה – הוא לא אומר שאין אמת. להפך: אם האנשים משקרים כדי לייפות את עצמם, כנראה שיש אמת…
אני אישית מרגישה יותר את החוויה של הפירוק – גם של האירוע לגרסאות, וגם של הנפש לחלקיה. הפירוק הזה אגב, הוא מאד טבעי בתרבות היפנית. ב"בונרקו", תיאטרון הבובות הקלאסי של יפן – כל בובה מופעלת על ידי שלושה מפעילים בו זמנית – אחד מפעיל ראש ויד ימין, אחד יד שמאל, ואחד את הרגליים, שלושתם גלויים (אם כי לבושים בשחור), ואת קולה של הבובה משמיע בכלל שחקן רביעי היושב על במה נפרדת בצד הבמה.
טלי – תודה, יקירתי. מאד משעשעת הגרסא האלטרנטיבית שלך לסינדרלה, אם כי אני לא בטוחה שהגרסאות כל כך סותרות…
את מכירה את הגרסא של ניל גיימן לשלגייה, שבה שלגייה והגמדים הם הרעים והאם החורגת היא בעצם הנרדפת והטובה?
על לא דבר, יקירתי
הן בכוונה לא סותרות ברמה שאף אחד לא שיקר, אבל נסיון להגיע להסכמה על עובדות התגלה כהרבה יותר קשה ממה שזה נראה…
לא, לא מכירה. מכירה את ניל גיימן- יש לו דברים שאני מאוד אוהבת ודברים שאני מאוד לא אוהבת, אבל על שלגיה שלו לא שמעתי.
כן שמעתי על "מכשפה" (נדמה לי שזה התרגום), ספר שמציג את הקוסם מארץ עוץ מנקודת מבט של המכשפה ה"רעה".
מרית יקרה, בדיוק חשבתי השבוע על המקור הספרותי של אקוטגווה ריונוסקה, בהקשר לעוד ספר של יאסונרי קוובאטה שהצלחתי לשזוף בו עיני באנגלית (כי יפנית איני קורא, לדאבוני)
סרט נפלא, במיוחד צילומי שורת הצמרות, ששמשו בכל כך הרבה סרטים אחר כך (כמו "צומת מילר" של האחים כהן) ובאשר לברושים לון גוך יש בתקופה המאוחרת ציור של ברוש שבאמת מזכיר במשהו את התפיסה החזותית של הצילום של קוראסווה, ולא חשבתי על כך עד הנה
ובכלל העצים אצל קורוסאווה התקדמו והלכו, וכך בכס הדמים (1055) העיבוד של מקבת, הם כבר מהלכים ממש, 'הלוך הלכו העצים להרוג את המלך' בפרפרזה על משל יותם.
ובכלל הרעיון למצוא את ון גוך אצל קוראסווה עוד בטרם 'חלומות' הוא מרתק
תחילתה של סדרה חדשה?
צריך להיות 1955 ולא 1055
אחרי כס הדמים
וההקשרים שאת עושה כאן מרתקים אותי לגמרי
מרתק, תודה !
שועי – לא התכוונתי לברושים דווקא אלא יותר לאוויר המקווקו והסוער שמסביבם ומסביב לכוכבים 🙂 לא שזה סותר. כדי לחלום חלומות כאלו על ואן גוך הוא צריך להיות עמוק בנשמתו, וזה צץ שוב ושוב, ביותר מדרך אחת. (ואחרי שקראתי את ה"מעין אוטוביוגרפיה" של קורסאווה עם התיאורים מסמרי השיער של כריתה פראית של עצים שהפריעו לצילומים, העצים המהלכים של כס הדמים נראים קצת אחרת.)
טלי, מרגישה בדיוק כמוך לגבי ניל גיימן. סיפור שלגייה שלו (שהוא לא קורא לו כך, אגב, את מבינה את זה תוך כדי קריאה), הוא לא מהטקסטים החביבים עלי. אני זוכרת אגב, גם מאמר ב"נוגה", המגזין הפמיניסטי שיצא פה לפני שנים, שמצדד באחיות הרעות של סינדרלה, בטענה שאז מה אם נולדו עם רגליים גדולות, גם הן רצו להתחתן עם נסיך… והטקסט שלך מנטרל את הקיטוב הזה בין טוב לרע, ומוסיף חיוך מסוג אחר לסיפור, זה מה שעושה אותו כה נלבב.
הו, עידית, כמובן, התמונות האלה באמת יכלו להפוך לתכשיטים בפוסט שלך 🙂
ואליסיה – תודה וברוכה הבאה!
איך הוא קורא לזה? את זוכרת?
אם כבר פותחים את עניין ניל גיימן, אז ממש ממש אהבתי את "ביום שבו החלפתי את אבא שלי בדג זהב" (לא בטוח שאני מדייקת בשם) וגם את "אבק כוכבים" שהוא כתב יחד עם טרי פראצ'ט ושמצליח, איכשהו, להיות הרבה יותר אנושי ואגדתי ממה שכל אחד מהם כותב לבד. שנאתי, ממש ממש כולל סיוטים בלילה, את "קורליין", ו"לעולם לא עולם" לא היה גרוע בעיני, הוא כתוב טוב, אבל היה לי לא נעים.
יש עוד ספרים כאלה, שבלי לתאר במפורש מספרים אגדה מוכרת בצורה אחרת, שניים נהדרים כאלה (וגם די פמיניסטיים, כל אחד בסוגו) הם "אלה המכושפת"- פרפרזה על סינדרלה ו"חוד הכישור"- פרפרזה על היפיפיה הנרדמת.
…את חושבת שהוא כה נלבב? lucky me…(-:
רק תיקון: את אבק כוכבים ניל גיימן כתב לבד.
הספר שהוא כתב ביחד עם טרי פראצ'ט הוא " בשורות טובות"
והוא לדעתי הספר הכי טוב שלו. (בגלל פראצ'ט. ברור)
בכלל בעיני ניל גיימן הוא הסופר הכי אובר רייטד שיש. בטח יש לזה קשר לכך שהוא נראה קצת כמו רוקסטאר בעולם הפנטזיה ששייך לחנונים…
http://www.notes.co.il/shoey/49968.asp
טלי – הסיפור נקרא "שלג, זכוכית, תפוחים" וזה רק בגלל שהתרגום איום ונורא, כי הזכוכית היא כמובן הראי… הוא מופיע בקובץ עשן ומראות. (ואני דווקא מאד אוהבת את קורוליין, כמעט עד הסוף)
את שני הספרים שהזכרת קראתי, ושניהם חביבים (חוד הכישור יותר) אבל אני מעדיפה בהרבה את האגדות המקוריות. העיבוד היחיד שקסמו לא נופל מהמקור לטעמי הוא "סנדל הזכוכית" של אלינור פרז'ן, בגלל הפיוט והקומדיה דל'ארטה, ובגלל העברית ההדורה והחגיגית והמצחיקה והנועזת של דליה רביקוביץ המתרגמת.
ושועי – ברושים הם אכן מכחולי ענק 🙂
עכשיו הכל ברור!
קורליין עשה לי כאלה סיוטים-ממש-לא כמטאפורה, אני חושבת שיותר מכל ספר אחר.
את סנדל הזכוכית יש לי אבל נדמה לי שמרוב שיש לי אותו הרבה זמן הצלחתי לא לקרוא אותו…יתוקן (-:
זה באמת נשמע כמו תרגום מזעזע (כמו שראיתי פעם סרט שבו בכתוביות רצו לשים כוסות על הפנים של מישהו- יעני גלסס…), אבל נורא פיוטי "שלג, זכוכית, תפוחים".
שיש לך את התרגום המקורי שבה קוראים לסינדרלה שושי, והאחיות קוראות לה רפשושית, ולא את הגירסא "המתוקנת" שבה קוראים לה לי, ועוד כל מיני סילופים ועדכונים מעצבנים. אני עדיין זוכרת את המחלה שבה קיבלתי את הספר (בכיתה ד' נדמה לי) ואת הקסם שיצא ממנו.
שושי, נער הייתי גם זקנתי ולא חשבתי כי נגיע ליום בו תיקרא העלמה עם סנדל הזכוכית, שושי!
לעומת זאת, רפשושית זה מבריק למדיי.
הסיפור כאן הזכיר לי כי חבר ביקש לאחרונה שאשיג מהדורת תרגום עברי של פינוקיו של קולודי
מן העשורים הראשונים של המאה העשרים
הוא טוען כי השיבוצים שיש שם מספרות רבנית בכל מיני מקומות בלתי צפויים
גרמו לו להתקפים בלתי רצוניים ו/או נשלטים של צחוק.
פעם שושי היה שם רגיל כמו דנה או מיכל, אבל נדמה לי שמעולם הוא לא היה פיוטי, וגם זה נחמד, כי יש בספר הזה הרבה הרבה אירוניה, ומציאות נושכת נוסח אנדרסן. (האחיות הרעות, אגב, קוראות לה ריפשי שלנו, וכשהאם החורגת זועמת היא קוראת לה רק רפש.)
והפלישה של המקורות היהודיים לאגדות כאלה היא לא רק אנכרוניסטית ומצחיקה. לפעמים היא גם מדויקת ופיוטית. כמו למשל תרגום ישן של שלגיה (נדמה לי) שבו השלג נפרש על קברה של האם המתה כמו מפת שבת…
וכמו האופן שבו הפך פרישמן את עץ חג המולד לחנוכיה
http://www.notes.co.il/marit/61960.asp
בכלל השיחה הזאת קשורה יותר לפוסט הקודם
אבל מה הקשר שלו לשושי? למה מופיע שם השם שושי כאיזה קוד מסתורי שלא קשור לכלום? והאם נכונה השמועה שזה בכלל שיר אסירים שמתאר את הקולינריה המגוונת בכלא?
הגיור הכי "קלאסי" הוא לדעתי אצל קסטנר, כשהחזיר הפך לתייש וגם כלמיני נקניקי או נקניקיות חזיר עברו גיור לחומרה. נשמע לי מעניין פינוקיו היהודי (בעיקר כי תפיסת המוסר של פינוקיו נורא נוצרית, למיטב הבנתי המוגבלת, נכון תדווח כשתשיג אותו, שועי?
ומרית- אז מה, הכל קשור להכל ומתקשר להכל מכל כיוון וכל הדברים נפגשים בסוף (-:
שם הזמר היה דוד שושי שלמרבה הצער נפטר זמן קצר לאחר ששר את השיר ודרך כוכבו.
שיר שבת אהוב, ובמיוחד:
פסוליה לי ולך
פסוליה, הלך עוד שבוע
ובאשר לפינוקיו, לכשאמצא אודיע ודאי, דומני כי מאז 'איתיאל הכושי' (תרגום מוקדם של אותלו לשייקספיר) לא היה כדבר הזה.
ובכלל מרית, האפשר כי אגדות דווקא עוד יכולות להציל
את העברית?
בל נשכח את "רם ויעל" (רומיאו ויוליה), אחים ל"איתיאל הכושי", נכדים לפאוסט שהיה ל"אלישע בן אבויה" (שזה יפה בעיני)
אבל יש גיור ויש גיור – גיור של שמות הוא גיור לקולא. גיור של רמיזות נוצריות הוא למהדרין (בשיר של א. א. מילן מ"פעוטות היינו", שתורגם בידי אורלנד ואף הושר על ידי ש. ארצי, אורי הוא המתפלל תפילת ערבית – כמובן שבמקור כריסטופר אמר את תפילות לפני השינה שלהם…)
אצל קסטנר גם השמות גוירו (בתרגומים הישנים, עד מיכאל דק) – אורה, דני, סבוני, וגם החזיר וקתליו (טוב שקתל חזיר לא הפך לכותל המערבי),
אבל מעל הכל – מינכן גוירה לז'נבה (ב"אורה הכפולה") כדי לא לעורר אנטגוניזם בפלשתינה של אחרי מלחמת העולם השנייה
הגיור של פרישמן את חג המולד לחנוכה הוא ממש לחומרא – הרי כל הנוצריות של הסיפור – על הקורבן הנרצה בשמיכת השלג – הוא נצרות של הקרבה ושל אלוהים הטוב שמחבק ילדים עניים (טוב, אני סולד מהסיפור, אבל הבטחתי לשתוק אז לא לגלות למרית!). שום קונוטציה כזו אין לחנוכה, למזלנו
אני לא מצליח לזכור אם ב"ענק וגנו" (ידעתי שאני אקשור אותו לאנדרסן ובעלת הבלוג תנזוף בי, אויש) נשאר עניין הילד שהיה ישו בעצם, שבא לקחת בסוף את הענק לגן עדן
— ובתרגום הישן של "בישימון ובערבה" זרקו את שיאו – אחת התמונות המדהימות בספרות ההרפתקאות האירופית, ובה ילד בן 12 מטביל לנצרות (טובל אצבע במיים ומסמן צלב) שמונים אפריקאים שחורים צחוסרי הכרה, קורבנות של מחלת השינה
עמוס היקר – קודם כל תודה על סצנת היפהפיה הנרדמת מ"בישימון ובערבה". זו תמונה שתלך איתי כברת דרך.
ובאשר למוכרת הגפרורים הקטנה – הפרשנות הנוצרית מתבקשת והיתה מתקבלת בבית משפט, אבל אני חושבת שזה לא העיקר, לא רק האמת ולא כולה. בעלייתה של מוכרת הגפרורים השמיימה יש משהו הרבה יותר ראשוני מדת זו או אחרת. זו הסבתא שלה שיורדת אליה (וכמי שהיתה לה סבתא כזו – תאמין לי, אין צורך בתיווך של נצרות כדי לפנטז את זה), זה הצורך של כל נואש ואבוד באהבת אין קץ שרק היא יכולה להביא מרפא. הנצרות נתנה לו צורה או יותר נכון – שכללה את הצורה שמצאה. כי תמונת המדונה והבן היא גלגול של ייצוגים של פרספונה בזרועות אמה דמטר.
לקרוא את סופה של מוכרת הגפרורים כ"רדי-מייד" מהדוקטרינה הנוצרית, זה לפעול על אוטומט (הנה היא מגיעה הנזיפה). אין לי בעיה לעשות את זה לוויילד (ויום אחד אגיע גם אליו), אבל לאנדרסן יש עומק רגשי וזה פספוס.
מרית תודה. את דעתך/פרשנותך היפה למוכרת הגפרורים אני כבר מכיר, והיא אכן גרמה לי להרהורים שניים (ולחידוד של ההבדלים בינו לבין סיפורי מוסר נוצריים מודרניים). גם ההארה שלך את תפקידם של "חפצים" (גפרורים) והסבתא היא רבת תובנות. אבל אני לא יכול לשנות את דעתי ככה סתם. זה לא מכובד…
עדיין, בתחושה, אני משייך את מוכרת הגפרורים לאוסקר ויילד ושות', ולא לצד של איילת והשמשיה התכלכלת או של הסיום הפלאי של "נס במילנו". מפני שבשני האחרונים ובדומיהם (המועטים) הנס מעוגן באדם והוא פועל יוצא של דימיונו היוצר, ולא איזה אל טוב לב המושיט ידיים לחלכאים "מבחוץ". השלג (המוות של חסרי הבית האירופים, הקור שהופך לחום), המחילה, חג המולד (המקושר לשלג באירופה הנוצרית, וכמובן לעניים – "האם הם יודעים שחג המולד?" שאל גלדוף את/על האפריקאים במופע הצדקה המפורסם שלו) – וכו וכו וכו
אני רוצה להזכיר עוד סבתא, נוצריה אך נשכחת, באחד מסיפורי החודש של "הלב" (ולא, לא מרקו רוצה לאמא) – ובו הנכד הסורר מריו חוסם בגופו את סכין השודדים בעוד היא – הסבתא – אינה מבחינה בזה ונוזפת בו נמרצות על חוסר אהבה וכבוד למשפחה, בזמן שהוא מדמם, גוסס ומת… את מעט הדמעות שנותרו לי אחרי יום הולדת האינפנטה הארור שפכתי כאן (ובכלל, על דמעות צריך לדבר פעם, ועל ההבדלים ביניהן, )
מרית מדברת על סבתא של מעלה וסבתא של מטה
הסייפא של דבריך מדברת דוקא על אודות סבתא זאפטה
וההבדלים ביניהן שרירים וקיימים ולא צריכין עיון וחיקוּר
הם גלויים לעין כשם שגלוי ההבדל בין אהבה ללא תנאי ובין קור רגשי וניכּור
מה שהבאת מהנריק סנקביץ (מקווה שאני מדייק, כי זה לגמריי אסוציאטיבי, ואפילו איני זוכר על מה שאני נשען עליו) מסביר את מה שחשבתי תמיד. יהודים באירופה פחדו להירדם שמא יבוא החשמן/הכומר. אי אפשר להבין לדעתי חלקים לא מעוטים מן הספרות הרבנית מבלי להביא בחשבון אינסומניה קשה על שלל תופעותיה, כגון: הפרעות חרדה, דליריום, רעד באברי גוף חיוניים, נטיה לאפופלקציה, וכיו"ב
(-:
ולמרות שאתם חזרתם למוכרת הגפרורים הקטנה, אני בכלל באתי כדי לדווח שלצערי, מרית, יש לי את התרגום שבו קוראים לה לי(לא כמחווה לליזהלוטה הלא הן לי ואורה אלא כקיצור של לכלוכית). התחלתי לקרוא אתמול, אבל המגיה לא הצטיין ובעמוד אחד, בתוך כל הלי הזה, פתאום קוראים לה שושי…(-:
עמוס, פגשתי גרסאות של הענק וגנו עם ישו ואחרות בלי- יש כלמיני.
ושועי, אני משתדלת לחוס על הבריאות, רק לכן אני משתדלת מאוד לדלג על רשימת המרעין-בישין והסימפטומים שהבאת פה.(-:
שגמרתי היום לקרוא את הספר (סנדל הזכוכית).
בהתחלה הייתי קצת סקפטית, חשבתי שזה פשוט עוד סינדרלה ולא כל כך הבנתי ממה התלהבת עד כדי כך (אני גם בכל זאת, לא בכיתה ד' כבר…) אבל אחרי שקראתי אותו לאט לאט, כל פעם קצת, היום גמרתי אותו ואז התפשט לי על הפנים חיוך גדול ולגמרי לגמרי הבנתי. צדקת- ספר נפלא וגם תרגום מתגלגל ועשיר ומקסים.
תודה! (-:
(וקורסאווה ואני עוד מחכים למפגש בינינו, גם זה יקרה).
באמת ספר מלא כל טוב: תוגה ואירוניה ופיוט והומור משתלח ועברית הדורה ועשירה. (ועל מה שקראת תוסיפי עוד, כי את קיבלת גירסה קצת מתחנחנת ומתערבת במקור הרביקוביצי).
אהלן מרית,
למרות נקודת המבט המעניינת והמושכת שהצגת, אני חייב לא להסכים אתך. כמעט בכל דבר שכתבת.
קורוסאווה הוא לדעתי אחד הקולנועאים הרחוקים ביותר מתחום הציור שאפשר. עושה רושם שהוא כמו ברגמן, פליני ועוד כמה בודדים, נולדו לתוך הקולנועיות של הקולנוע. את זה אפשר בברור לראות ברשומון. הזמן הוא מילת מפתח של הסרט. הזמן הוא גם מה שמייחד את הקולנוע יחסית לציור. יש הרבה במאים שיוצאים מהדו ממד. גם קולנועאים גדולים. אנטוניוני, פזוליני, וודי אלן ממש מתאמץ לעזוב את האומנות החזותית השטוחה כדי לעבור לקולנוע. חלק גדול מהקולנוע האקספרסיוניסטי שהשפיע על כל הגדולים צמח מתוך הציור. אבל קורוסאווה לא.
קורוסאווה נע בתלת ממד של החלל הקולנועי פלוס ממד הזמן בווירטואוזיות שקשה למצוא.
קורוסאווה הוא אמנם המערבי שבין הבמאים המזרחיים אבל הוא עדיין מזרחי והוא כל כולו בתוך המסורת המזרחית. לא פלא שהוא ניסה להתאבד.
רשומון הוא סרט של מאה אחוז מזרח. החזותיות שלו באה מהחזות של התרבות היפנית, ובטח לא מהציור המערבי של חילוף המאות הקודם.
אוף דה רקורד… 🙂 וואן גוך הוא לא אקספרסיוניסטי… בשום אופן לא…
ברשומון שורה של אלמנטים סמליים שקשה ממש לפצח. עוד גדולה של הסרט. השער ההרוס של קיוטו הוא שער עיר נטוש והרוס, ובו מוצאים השלושה מסתור מהגשם. לא בעיר! הגשם הוא לא אלמנט אקספרסיוניסטי. הגשם הוא הזמן שמניע את הכל. את המעשה ואת הזיכרון ואת השכחה. לוחות העץ הבוערים שהנווד משליך לגשם (3), הם הסיפורים ששמענו, והגשם (הזמן) מכבה אותם.
האסתטיקה של בית המשפט שבו שומעים ורואים רק את העדים, אבל לא את צוות החוקרים, היא יפנית לגמרי. הפרונטליות, הקווים האופקיים, והקווים האנושיים האלכסונים שביניהם, וכל השאר. זה כמובן שמשרת את החוק והסדר שמנוגד ליער הפראי. ליחס את זה לקונסטרוקטיביזם זה לדעתי אנרכוניזם.
משחקי האור צל וכל זה ביער, זה קולנוע פור. ההתייחסות לתלת ממד שביער היא פנומנלית ומעט מאוד הגיעו לרמה הזו. יש הרבה אזכורים לריצה בין העלים (פזוליני למשל) אבל מעולם זה לא הגיע לשלמות שקורוסאווה הביא אליה בתלת ממד כפי שזה בסרט הזה. האסתטיקה נובעת מתוך הטבע. ישר משם ולא מתוך עולם הציור. הדבר הכי מרוחק מקורוסאווה הוא המנייריזם.
טוב, אז עושה רושם שעל דבר אחד לפחות אנחנו מסכימים… השם של הסרט…
:+)
טוב, שני דברים… 🙂 זה סרט ענק!
חולי יקירי, על שם הסרט אנחנו אמנם מסכימים. בנוגע לענקיותו יש לי ספקות משלי. כתבתי עליו די הרבה בפרק העוסק באלף לילה ולילה ב"סיפורים יכולים להציל", הספר שלי שתקוע במשבר של סל תרבות. הרשומה הזאת היא למעשה היא שאריות, נ. ב. של המאמר ההוא שאת סודותיו מוקדם לגלות.
וקורסאווה הוא אמנם אמן זמן גדול, אבל זה לא סותר את צייריותו. באופן דומה יסמין גודר שעליה כתבתי כאן למשל
http://wp.me/pSKif-gl4
יכולה להיות הפלסטית שבין הכוריאוגרפיות, אלה שני צִירים שונים.
ומעבר לזה שאין סתירה, אני לא יודעת אפילו איך להתחיל להתווכח איתך, כי מבחינתי כל פריים בסרטיו, והכי ברשומון ובדודסקאדן (שהוא באמת סרט ענק) צועק: אני אמנות פלסטית. וזה לא ברמה של איזה מעצב שהחליט לסגנן את הסרט בהשראת איזה צייר, זה בדי אן איי של הסרטים, ככה הם באו לעולם.
ואגב ברגמן – ראיתי פעם ראיון ארוך איתו שבו הסביר איך זעקות ולחישות נולד מכתם אדום. ואם זה לא דחף ציירי אז מה כן.
ולבסוף ידידי העוקצני – ואן גוך הוא לפי הספר פוסט אמפרסיוניסט ורק ממבשרי האקספרסיוניזם, אבל זה עניין עבש שקשור לתאריכים ולבירוקרטיה. בכל מה שקשור לסערת רגשות על הקנבס הוא מלך מלכי.