זהירות ספוילר בפיסקה הראשונה!
"ממזרים חסרי כבוד" של קוונטין טרנטינו, מתרחש בשלהי מלחמת העולם השנייה בצרפת הכבושה; שתי עלילות נקמה מתלכדות בשיא שבו נרצחים כל בכירי הנאצים (כולל היטלר) בקולנוע קטן בפריס. ובכך בא, על פי הסרט, קצה של המלחמה.
לכאורה זהו סרט שואה. אז מה אם הוא לא ריאליסטי; ב-1999 כתב הסופר ההונגרי וניצוֹל השואה אימרֶה קֶרְטֶס מאמר בשם "למי שייכת אושוויץ?" בזכות קומדיית השואה של רוברטו בניני "החיים יפים". למי ששכח/לא מכיר – אני מזכירה שגווידו, גיבורו של בניני מציג לבנו בן הארבע את החיים באושוויץ כמשחק: כדי לזכות בנקודות צריך להתגבר על קשיים. הראשון שיגיע לאלף נקודות יזכה בטנק אמיתי. בניני ננזף בשעתו על זילות השואה (השואה אינה משחק ילדים!), וקרטס טען בזכות העומק, המורכבות והרוחניות של הסרט לעומת הקיטש, הקונפורמיזם והריאליזם המזויף של רשימת שינדלר:
"גווידו משקר לבנו הקטן, ג'ושוע, ואומר לו שאושוויץ היא רק משחק…" כתב קרטס, "אבל האם איננו מזהים בשקר יסוד מהותי מאוד של מה שנחווה במציאות? היתה לנו בחילה מסרחון הבשר הבוער, ובכל זאת לא האמנו שכל זה קורה באמת. האדם העדיף להתמסר למחשבות מעודדות יותר, כאלה שיכלו לדרבן אותו להמשיך לחיות. ואשר לילד, ההבטחה ל'טנק אמיתי' יכלה להיות בדיוק רעיון מפתה כזה". אחר כך נדרש קרטס לסצנה שבה מתנדב גווידו, שאינו דובר גרמנית, לתרגם את נאומו של קצין האס-אס: "בסצנה זו יש תכנים שלא היה אפשר כלל לכתוב בשפה רציונלית. היא מספרת הכול על האבסורדיות של עולם נורא זה".
יש סיבות רבות לאהבתי הגדולה לטרנטינו, אבל הרלוונטית מכולן בהקשר הנוכחי היא, שטרנטינו, יותר מכל במאי אחר, הצליח ליישב את הסתירה בין קולנוע מסחרי לאמנותי; קולנוע הוא מדיום מסחרי במהותו. הוא צריך להחזיר את הכסף הרב שהושקע בו, מה שעומד בסתירה כביכול לפיתויים האמנותיים שהוא מציע. וטרנטינו כמו פתר את הסכיזופרניה וגילה שאין סתירה הכרחית בין המסחרי לאמנותי, בין המקובל לחתרני, בין הקר לַחם. והוא הוכיח זאת שוב ושוב, בשורה מרשימה של סרטים: כלבי אשמורת, ספרות זולה, ג'קי בראון, קיל ביל על שני חלקיו. ואז (אחרי "חסין מוות" חסר המשקל) הוא מפתיע בתפנית חדשה: סרט שואה.
לא קראתי את הראיונות שהתפרסמו מן הסתם לקראת צאת הסרט, כך שאיני יודעת איך הסביר טרנטינו את הבחירה בשואה. ובכל זאת, על פי התוצאה הסופית – מסתמנות שתי סיבות: ראשית מדובר בזירה טבעית כמעט מתבקשת, לעיסוק באלימות ובנקמה, נושאים שמרתקים את טרנטינו מתחילת דרכו (עוד מהתסריטים שכתב לפני שהתחיל לביים). ומבחינה זו יש משהו עצלני בבחירה – "עצלני" רק לאור התוצאה: אין שום חידוש בטיפול באלימות או בנקמה, שום ערך מוסף, למעט תרגום מעט מכני לסביבה התקופתית. (האלימות של כלבי אשמורת למשל, הרבה יותר מפחידה).
ובאשר לסיבה השנייה – במהלך הצפייה נזכרתי בניתוח שערך אומברטו אקו לרומנים שכתב פלמינג על ג'יימס בונד. אקו התייחס בין השאר לבחירה האידאולוגית כביכול ברוסיה הסובייטית כמקור הרשע. לאנטי קומוניזם של פלמינג יש לטענתו רק קשר רופף לאידיאולוגיה. זו מניפולציה ריטורית שנועדה לקרב את הספר לקוראים ולקנות את הזדהותם. פלמינג, על פי אקו, בוחר את הרעים שלו לפי דעותיו הקדומות של השוביניסט הממוצע. עובדה שהוא מפסיק לזהות את הרע עם רוסיה ברגע שהמצב הבינלאומי הופך אותה לארץ פחות מסוכנת על פי הדעה הכללית (ואגב – בדיעבד, יש במאמר קווים נוספים המחברים בין ספרי ג'ימס בונד לסרטיו של טרנטינו, אבל לא נכנס לזה עכשיו, כדי לא להאריך). אקו מאשים את פלמינג בעצלנות, ונדמה לי שזה חל על טרנטינו.
טרנטינו בחר בנאצים כי הם הרעים, כי זה מספח את רגשותיהם של הצופים ואת הזיכרון הקולקטיבי שלהם, כי זה מבטיח ומלבה את הזדהותם (בסוף ההקרנה שראיתי היה פרץ של מחיאות כפיים!). וזה עובד. הסרט זוכה כמסתבר להצלחה מסחרית, על חשבון האמנות; כי על אף כמה סצנות מבריקות, דמויות בלתי נשכחות ודימויים שנחרתים בחודי מחטים בזוויות העין (בכל זאת, טרנטינו) – ההכלאה בין צחוק לכאב, בין זיכרון לפעולה, בין הזדהות לניכור – לא קורית. הסרט לא מגלה שום דבר חדש על השואה או על עצמנו. מבחינה מסוימת זה קצת ההפך מקיל ביל. שם נקודת המוצא הנמוכה של סרטי לחימה התעלתה והפכה למין אפוס פרטי (וכמי שקראה בתקופת מסוימת רק אפוסים מימי הביניים אני מתכוונת בכובד ראש), וכאן, הפכה טראומה היסטורית לבידור. וטרנטינו אמנם נסוג בסוף הסרט ומסיים אותו במין בדיחה, מין קריצה ארס פואטית שכזאת, כאילו אמר סתם, סתם, אל תקחו אותי ברצינות.
קודם כל עצה ידידותית – אם את לא רוצה שיתנפלו עלייך בשיניים חשופות, תוסיפי מהר בכותרת הפוסט את המילים "ספוילר בפסקה הראשונה" 🙂
לא מסכימה עם הקטילה. כמו שכתב יאיר רווה (ובטח גם הרבה אחרים), זה לא סרט על שואה – זהו בראש ובראשונה סרט על קולנוע. וגם על ייצוגים, ועל מנגנוני הזדהות, ועל התענגות אוטומטית על אלימות וחדוות נקמה, בעיקר כשהם באים עם אסתטיקה ויזואלית ופסקולית מהממת. אבל בעיקר זהו הרהור בקול רם על התפקיד של הקולנוע בפרט והאמנות בכלל (בהקשר זה יש לפרש את הבדיחה בסוף הסרט) בעולם האלים והתדמיתני שאנחנו חיים בו. השם לני ריפנשטאל מוזכר בסרט, ושמות של עוד כמה אנשי קולנוע שעבדו למען הנאצים, וזה לא מקרי. אלדו ריין נקרא "האפאצ'י" והוא ממוצא אינדיאני, וזה לא מקרי. לשושנה קוראים שושנה, שם עם צליל ישראלי מובהק, וזה לא מקרי.
הקטע עם טרנטינו זה שאני לא חושבת שהוא תכנן לגמרי במודע את כל ההשתמעויות האלה. לדעתי הגדולה שלו כיוצר היא היכולת שלו לספוג עוד ועוד דימויים וייצוגים מכל הסוגים, לערבל אותם בבלנדר של המוח שלו ואז לשפוך על המסך את מה שיצא, דרך המסננת של החזון האסתטי שלו. ובגלל שהמוח שלו הוא ספוג כל כך טוב, והמסננת שלו כל כך מעולה, התוצאה היא סרטים שמשקפים את העולם התרבותי/מושגי/ערכי שאנחנו חיים בו בצורה שקשה למצוא נאמנה ואפקטיבית ואסתטית ממנה.
אני מסכים איתך לגבי החלק הראשון שלך על טרנטינו באופן כללי
כמו המשפט המצויין הזה שלך:
וגילה שאין סתירה הכרחית בין המסחרי לאמנותי, בין המקובל לחתרני
אבל מסכים עם ז'ניה פחות או יותר לגבי השאר, הסרט אינו על השואה אלא על קולנוע
נהניתי בסרט, אני חושב שהוא גם חכם וגם מהנה, ואגב לדעתי הרבה פחות אלים מסרטיו המוקדמים
זה לא כלבי אשמורת או פאלפ פיקשן מבחינת התדהמה והחידוש שבצפייה אז בקונספטים החדשים של טרנטינו, אבל זהו בהחלט סרט שווה צפייה ומכיל הרבה רגעים טובים
אני חושב שכל העניין עם שושנה והקולנוע הוא מצויין ומיוחד
כל הסרטים של טרנטינו הם סרטים על קולנוע, והסרט הזה חיוור בהשוואה לכולם (חוץ מחסין אש הזניח). הוא כאילו ממחזר את הפטנט וסוחט אותו בלי להתקדם. ובטח שיש הברקות (אישית אהבתי מאד את האופן שבו הוא מתייחס לבעיית השפה בסרטים היסטוריים, ומקדם תוך כדי כך את העלילה – על ידי הרב לשוניות של צייד היהודים ודקויות הסימנים והמבטאים, ועוד הרבה דברים אחרים) אבל הסך הכל לא מתעלה. לא מבחינה עלילתית – יש משהו לא אלגנטי באופן שבו שתי העלילות מתלכדות, ולא מבחינה רגשית. סיפור שושנה כמו ננטש בחופזה כדי לסיים משהו אחר.
והקטילה היא רק ביחס לציפיות שלי מטרנטינו, שהן באמת גדולות.
עלילות גם אם הן לא מתלכדות לא הופכות סרט לסרט גרוע , והמשו הלא אלגנטי לא שייך לביקורת על קולנוע, גם לא מבחינה רגשית.
גם אני לא התרשמתי במיוחד, למרות המיומנות והידע וכו' וכו'.
אני חושב שאת טועה כשאת מכנה את הסרט הזה "סרט שואה." הוא לא עוסק בכך כלל, אלא רק בעקיפין בסצנה הראשונה (והטובה ביותר, על כך יש כנראה קונסנזוס). זה סרט על מלחמה"ע השנייה, או על ייצוגיה הקולנועיים, ויש הבדל גדול בין השניים.
טרם ראיתי את הסרט; ומשקראתי מקצת מהביקורות,
היססתי אם לראות-כלל.
רשימתך משכנעת אותי לראות. תודה.
ואגב [שאינו אגב כלל בעיניי],
משהוזכר אימרה קורטס, אוסיף, ברשותך,
המלצה לקוראים כאן, לקרוא את ספריו
של הסופר הנפלא הזה, שזכה בנובל לספרות [שנת 2002], כולל "ללא גורל", "סיפור בלשי" ו"פיאסקו" הנפלאים.
שרון, לא נראה לי שאנחנו חלוקים, אתה פשוט מסתכל על חצי הכוס המלאה.
רוז'יה – טרנטינו רב הכשרונות הוא קודם כל תסריטאי מבריק ואלגנטי. לא הייתי מתלוננת על חוסר אלגנטיות אצל יוצר אחר, אבל במקרה שלו זהו פגם. הוא לא עשה שום תפנית אמנותית שמצדיקה אותו.
עופר – אני לא יודעת. נשמע לי קצת מתפלפל. זה בכל זאת סרט על נוקמים יהודיים שמתחיל בסצנה שואתית מובהקת. וגם – מתי נכחת לאחרונה בהקרנה רגילה של סרט למבוגרים שבו הם פרצו במחיאות כפיים בסוף הסרט? אם אתה חושב שהם מחאו כפיים על מלחמת העולם ויצוגיה הקולנועיים אז אנחנו לא מסכימים.
וצבי – תודה, כנראה שלא הייתי כל כך קטלנית אם שכנעתי אותך לראות את הסרט 🙂
ובאשר לאימרה קרטס – אפילו אם הוא לא היה כותב אף מילה נוספת, הוא קנה את עולמו מבחינתי בקריאה שלו בהחיים יפים, שמסבירה את הקשר בין פנטסיה לשירה באופן מדויק ומרגש.
טרנטינו הוא במאי של אלימות ו"מכות" והסרט הזה עוד מקצין את הנטייה שלו עם סצנות מפורטות של אלימות.
מאז "ספרות זולה" הוא הולך ומתדרדר ולא ביים סרט טוב אחד. בקשר ל"קיל ביל", אין בסרט שום דבר מעבר ל"מכות". התסריט בנאלי ומטופש, המיסטיזציה הטפשית של המזרח הרחוק צפויה ומשעממת, הדמויות אינן ניכנות במימד רגשי או אנושי כלשהו, סצנות הלחימה מגוחכות וכאילו לקוחות מסרט מצוייר או קומיקס (אפילו בסרטי אומנויות לחימה כבר לא מביימים סצנות קרב טפשיות ולא ריאליסטיות שכאלו), ומי שרוצה סצנות קרב מגוחכות ולא אמינות כבר ימצא אותם בצורה מרהיבה בהרבה ב"מחול הפגיונות".
טרנטינו היה ונותר במאי של דם ופיצוצים בלבד (חוץ מ"ספרות זולה" יוצא הדופן).
אני לא חושב שטרנטינו משתמש בטכניקות ובנושאים שפרסמו אותו כדי לומר משהו על השואה, אלא משתמש בנושא השואה כדי לומר משהו על נושאים אחרים כמו זהויות, כינויים, שמות, ייצוג, קולנוע, היסטוריה, ממשות ועוד.
לטעמי הסרט משובח ולהוציא כמה קטעים בהם כיסיתי את העיניים מפאת האלימות הסרט היה בעיני מרתק, מהנה ומחכים. מבחינה זו הוא כן ממשיך את סרטיו הראשונים (ובראשם, לדעתי, כלבי אשמורת) שלא היו אלימות לשם אלימות. חבל שבארץ זה נתפס כסרט שואה במקום כסרט קולנוע.
כמובן שהקהל בישראל עושה את הקישור (מעניין אם זה המקרה גם בחו"ל) בין המלחמה לשואה, אבל אני עדיין חושב שהסרט עצמו אינו עוסק בשואה מעבר לזיהוי האוטומטי "נאצים-שואה". הרי אחרי הסצנה הפותחת אין אזכור לכך כלל, והעלילה הופכת למעין סיפור נקמה ברוטלי, דרך אגב, לא ברוטלי במיוחד בקנה המידה של טרנטינו. כתב מישהו שהשואה אינה "אקשן", היא אינה אירוע אלים במובן שטרנטינו מתכוון אליו, ולכן אינה מספקת לטרנטינו חומר גלם לסרטיו. ולכן הוא בורח ממנה, כמו שושנה הנמלטת משדה הקטל אל חיקו החמים והמוכר של בית הקולנוע.
אבי – לא מסכימה. כלבי אשמורת היא לטעמי הטוב בסרטיו של טרנטינו, ואני מקווה לכתוב עליו ברגע שיהיה לי זמן. קיל ביל הוא סרט נפלא בעיני, בלי קשר לאמינות הקרבות. ואם אתה רוצה לראות מה זה סרט מכות – אתה מוזמן להציץ ב"פסיון" של מל גיבסון. זה סרט על הצלפות (לא שאני ממליצה).
אייל – באמת יכולתי לכתוב כאן תילי תילים על ייצוג וקולנוע בממזרים חסרי כבוד. הזכרתי קודם את הרב לשוניות, ועכשיו אני חושבת על פרדריק צולר, ה"גיבור" הגרמני שהרג מאות אנשים, אשר משחק את עצמו בסרט קולנוע שבו הוא משחזר את גבורתו, ורק בזמן שהוא צופה בעצמו הוא פתאום קולט שהרג אנשים, וכל זה מוקרן בקולנוע בתוך קולנוע וכן הלאה. (האמת היא שזה מבריק אבל גם מעייף, נדמה שטרנטינו הולך לאיבוד במבוך של מראות או מסתבך בקוריו שלו.) אבל זה לא ממש מפתיע שהדיון חוזר שוב ושוב לשואה. כי על אף השנים שחלפו הנושא עדיין חי וכואב ורלוונטי בדרכים רבות. הוא עוד לא התרחק מספיק כדי לשמש חומר גלם ניטרלי, או ליווי למשהו אחר.
לדעתי בסרט הזה הוא מפתח בצורה חזקה ופרובוקטיבית את הדיון ב"גוד גאייז". בסרטים הראשונים שלו לא היה את זה בכלל, בקיל ביל זה התחיל בקטנה, וכאן זה בפול ווליום, ביחד עם השאלה לצד מי עומד הקולנוע, אם בכלל.
נכון שזה סרט סכמאטי יותר מקיל ביל (ודומה יותר לספרות זולה), ועדיין הוא מבריק בעיני דווקא בגלל הקיצוניות הכאילו-פשטנית שלו. אבל אני מתקשה להאמין שנסכים על זה אי פעם.
מעריך את כלבי אשמורת ואת האחרים הרבה פחות.
האלימות של טרנטינו נראית כמו זירת גלדיאטורית רומאית, מלת המפתח: שעשועים
חמאת בוטנים ושעשועים
והוא אולי הבמאי המובהק ביותר בחמש עשרה שנים האחרונות של עסקי השעשועים, גם אם שעשועיו לעולם נוטפי דם המה, ויש בסרטיו משום רומן גראפי ממושך ואסתטיזציה מבעיתה של אלימוּת.
הנאצים נתפשים בצדק בעולם המערבי כרע האולטימטיבי ועל כן ניתן לערוף, לקרקף לפוצץ ולטלטל אותם, בבתי הקולנוע בלי לעורר מדנים
קשה להניח כי לו היה הסרט מתאר מסע נקמה של בני שבט אינדיאני באמריקאים לבנים שטבחו בהם
או עבדים אפרו-אמריקאים הטובחים בבעלי האחוזות בדרום
,גם אז הלא דובר בסוג של ג'נוסייד,
הסרט היה זוכה להצלחה קופתית בארה"ב של ימינוּ
חוץ מסצנת השיחה המשעשעת והמעניינת (שבו למרבה ההפתעה והאכזבה התפיסה הקפיטליסטית-אגוצנטרית של טרנטינטו שאין לתת טיפ למלצריות משום שזה בזין שלו אם הן גומרות את החודש בזכות הטיפים, מנצחת בויכוח), "כלבי אשמורת", הוא סרט פשע-מתח משעשע ומעניין ולא יותר מזה.
"ספרות זולה" הוא אכן סרט טוב, למרות האלימות המיותרת בו. "קיל ביל" הוא סרט "מכות" ולא יותר. בואי תסבירי לי איזה עוד אלמנטים יש בסרט זה? מה מעניין בו חוץ מקטעי האלימות המגוכחים? "חסין אש" הוא פשוט סרט משעמם וצפוי והסרט הנוכחי הוא סרט "מכות" מוגזם יותר.
אני נשאר בדעתי שטרנטינו הוא במאי של דם ופיצוצים (מלבד "ספרות זולה" וסצנה קפיטליסטית-ניהליסטית אחת ב"כלבי אשמורת").
מה פתאום? בסוף מכריחים את מיסטר פינק לתת לה טיפ!
ובכלבי אשמורת יש כל כך הרבה יותר מזה, אבל לא אכנס לזה עכשיו, כי אני מקווה לכתוב יותר לעומק.
באשר לקיל ביל – בתור מי שקראה כאמור כל בדל ספרות מימי הביניים וסביבתם – הרבה ממנה מוקדש לקרבות, חלקם הרבה יותר מדממים מכל סרט של טרנטינו. (שירת הניבלונגים נדמה לי, נגמרת בטבח מטורף בחום גדול, כשהלוחמים הצמאים שותים דם מגולגלות ובוכים על זה שבגלל אישה הם צריכים להרוג גברים שווים. אל תתפוס אותי במילה – קראתי את זה לפני שנים, אבל זו בהחלט רוח הדברים. סצנה דוחה למדי, אבל לעומת זאת ההתנקשות בזיגפריד לגמרי קורעת לב.) אני לא בטוחה שאני יכולה למלל את זה, אבל זה קשור לעצב האינסופי שנלווה למוות חסר התכלית והברירה, וכמובן ליופי של המילים והדימויים המתארים. זו צורה מרוכזת של עצב שנמצא סביבנו ובתוכנו. (לפחות בתוכי).
וזה חל גם על קיל ביל.
אוהב את אומה תורמן בעיקר.
אני חושב שהוא אינו נרתע מנשים גיבורות
אבל העולם אצלו לעולם חסר עדינוּת
העדין, השביר הוא חלש, גם חלש אופי, לדידו
נשי וגברי כאחד
וקשה לי עם זה; אמנם הוא אינו ניטשה
מבחינת יחסו אל האישה, אבל הוא ממשיך את הרוח הניטשיאנית בראותו ברחמים, באמפתיה מוסר עבדים
אולי אני מגזים מעט, אבל אלימוּת קשה לי, את יודעת, ובטרנטינו יש לא רק אלימות כמותית נאה, אלא ראיה באלימוּת כמהוּת ממש,
כאילו האדם מגיע לפסגת מעלתו כאשר הוא מגיע לידי ירי בבטן חברו.
עופר, זה יפה המשפט המסיים שכתבת על שושנה.
לא נורא, ז'ניה 🙂
שועי, כיוון שהבעת שאט נפש מסוים, כלומר קטלת את טרנטינו על בסיס אתי והומני, הרשה לי לציין עוד סיבה לאהבתי אותו. הוא פשוט ובאמת אוהב נשים. זה מבצבץ מכל מה שהוא עושה, אפילו מכלבי אשמורת נטול הנשים 🙂
לא יודע האם אני קוטל את טרנטינו על בסיס אתי והומני. איני מצפה ממנוּ להיות לא אתיקן ולא הומניסט. יותר מכך, איני מצפה שסרטיו יהיוּ שיר הלל לרוּח האדם.
ועדיין בכלבי אשמורת לפרקים היה עוד איזה פיוט קלוש, אולי בהשפעת פילם נוארים (מלויל) ומערבונים (במיוחד לטעמי, סם פקינפה), אולי אפילו השפעה של סרטי הסמוראים של קורסאווה
האחרים: סרטים בעלי אסתטיקה ייחודית, קצב מטלטל וכיו"ב, ולמרות כל השפעות הבי מוביז, וסרטי הפעולה ההונג-קונגים (ג'ון וו המוקדם בעיקר) עדיין הם סרטי דאחקות והגנבות
אבל בעצם, וכבר דיברנו על כך, אני מעדיף את דיויד לינץ' של 'איש הפיל' ושל 'קטיפה כחולה' על פני 'Wild at Heart'.
ולמען הסר ספק, אני חושב ש'לב פראי' הוא טוב עשרות-מונים יותר, מן הממתק ההוא שהתכנה
'ספרות זולה'
אין מה לעשות, טרנטינו יוצא עם דניאלה פיק והסרטים שלו עושים כסף כי הם מעניינים בעולם
בטח דניאלה פיק תשתתף בסרט הבא שלו, שובר קופות חדש.
אני חושב שההסתייגות שלי מ'ספרות זולה', נובעת מכך שבצפיה ראשונה (הייתי אז בן 20 לערך) חשבתי שהוא סרט מבריק, ולאט לאט הבנתי כי הסרט עצמו ערוך נפלא, אבל חסר לב
ובסופו של יום הדבר הטוב המשמעותי בו הוא מפגן המשחק של כמה משחקניו המובילים
לאין ערוך יותר, מן הדיאלוגים שהושמו בפיהם
אני חושב שסונוורתי מעט לשווא.
ומרית, אני חושב שאת אוהבת את Kill Bill
מפני שיש בו סצנות לא מעטות, הגובלות בבלט של
הרג, ואחרות הגובלות באמנות מיצג ממש
וגם כמו שכבר כתבתי, אומה תורמן מרתקת למדיי.
שועי – נתחיל מהסוף. אני אוהבת את קיל ביל מאותן סיבות שאני אוהבת את מיכאל קולהאס של קלייסט. קיל ביל זה מיכאל קולהאס של הילדוֹת. אני יודעת שאומה תורמן היא לא ילדה אלא אישה צעירה, ובכל זאת – באופן שבו היא יוצאת לנקום יש שילוב של זעם ותום שנכנס ישר ללבי. אני זוכרת את זה. מבחינות רבות אני אפילו יותר אוהבת את קיל ביל הראשון. כי הוא "משעמם". כלומר די חדגוני מבחינה עלילתית. כלומר לוקח את הזמן שלו כמו רוב הספרים האיכותיים באמת. ובאשר לכוריאוגרפיה – זה הרבה יותר מזה. מדובר בדימויים שהם שירה. אני זוכרת סרטים לפי צבעים. ופעם אפילו העברתי קורס קולנועי על צבע ורגש. והאדום צהוב של הסרט הזה הוא לא עטיפה נוצצת – כמו במחול הפגיונות או בנמר דרקון, לא זוכרת את מי מהם ראיתי – אבל זה היה ריק ושטחי, ושל קיל ביל ספוג בכאב על איך הגדירה את זה שולמית אפפל? "צורת הבית כפי שהיה כפי שאני רוצה שיהיה".
ויש לי עוד הרבה דברים לומר. אני חושבת שהתחלת דיון אמיתי על טרנטינו, שחומק מנדנדת ההערצה-ביטול, אבל אני לא רוצה לערבב.
זה זמן רב.
הפוסט על שלל התגובות והשיח שהתפתח למרגלותיו – פשוט הנאה צרופה.
אני עצמי טרם ראיתי את הסרט ולכן מנועה מלחוות איזו שהיא דעה, אבל רק להגיד שמפתיע אותי שאת מוצאת עומק ביצירה של טרנטינו – מרית.
בהיותי אחת המעריצות הנלהבות שיותר שלו, מעולם זה לא היה בגלל עומק. זה תמיד היה בגלל מקוריות, כשרון ובעיקר הברקה. בעיני הבמאי הזה מבריק מכל כיוון שלא נסתכל. היכולת שלו לשחק עם ז'אנרים קולנועיים, לשבור אותם ולבנות חדשים, להפתיע כל פעם מחדש וליצר טכניקות בימוי ועריכה נועזות ומקוריות _כבר אמרתי?) – זה הכוח שלו.
אמירה חברתית או פוליטית או ביקורתית על משהו? זה דווקא לא מצאתי אצלו.
ותודה רבה על הציטוט שהבאת מקרטס. כל כך משמח אותי לגלות שהסופר הענק הזה מחזק את דעתי ואת מה שאני אומרת לאורך השנים על החיים יפים לעומת הפורנוגרפיה המשוחה בווזלין של שפילברג.
ושוב תודה על פוסט מרתק ועל דיון מרתק עוד יותר.
האמת היא, שפתאום חשבתי לבקש מאחד מחבריי שהוא לא רק מאוהבי טרנטינו הגדולים
אלא מומחה של ממש לכל אותם סרטים ותקליטים שכוחים בהם טרנטינו מעביר את ימיו (בי מוביז שכוחים, וקולנוע פעולה מזרח אסייתי, מוסיקת רית'ם אנד בלוז ו-Soul עתיקת יומין)לכתוב על הסרט
אולי לארחו לפוסט-אורח. אף על פי שסגנוני וסגנונו נורא-נורא שונים אלו מאלו (הוא סוג של סניף טרנטינו ישראל, אבל גם בעל עיין ספרותית רגישה ומדויקת).
אני מסכים כי חלקו הראשון של קיל ביל טוב הוא מחלקו השני, ובמיוחד דווקא בעיניי, חלקו הראשון של החלק הראשון
ואני מחכה לרשימה שלך על כלבי אשמורת, אני בטוח שיהיה לנו המון על מה לדון שם. אולי אפילו על קשרים וזיקות אל 'מעשה בחמישה בלונים' של מרית רות
(-:
סתויים, קיומיים, ויטאליים
וכפי שטרנטינו בחר להבין אותם: הישרדותיים
תודה, אסתי (איך את תמיד פורצת פנימה בסערה, שומעים את הדלת נטרקת)!
טרנטינו מבריק ואפילו יותר מזה, כמו ששועי אמר – הוא העלה את המאגניבוּת לדרגת אמנות, וזו המאה של המאגניבות, כלומר שלו. אבל אם הוא היה רק מבריק, לא הייתי מתעכבת עליו. כמו שאמר הצייר אנגרה לתלמידיו כשחלפו על פני ציוריו של דלקרואה: "הסירו את כובעיכם, נכבדַי, אך אין צורך לעצור."
האהבה שלי לטרנטינו נובעת בראש ובראשונה מאהבתי לצורה שהיא הרבה יותר נצחית מההברקה, ושם בדיוק גם התאכזבתי מהממזרים שלו. אבל קיל ביל וג'קי בראון נגעו בי גם באופן רגשי, הכי פשוט ובלתי אמצעי.
ובלי לגרוע כלום מהדיון הזה – אם את רוצה לקרוא דיון מעניין תציצי ותראי מה קרה לילדה אילת אחרי שהלכת: http://www.notes.co.il/marit/60529.asp
שועי – כן, בַּקֵש, בקש!
ובאשר לכלבי אשמורת – אוף, אולי אצליח בקרוב לכתוב גירסה מקוצרת (ואתה צודק לגמרי בקשר לחמישה בלונים 🙂
והסמוראי של מלוויל (זה בקשר לתגובה הקודמת קודמת שלך) – הוא כמו פוסט איכותי שלך בצורת סרט.
וכיוון שלא ראית – אז רק לידיעתך – ג'קי בראון זה סרט מלנכולי (קראת נכון, מלנכולי), מעניין מה תחשוב על תוגתו.
ביליתי עכשיו רבע שעה מענגת ומדהימה עם הדיון שהתפתח כתמיד בלעדי (לא שהייתי יכולה בכלל להסויף משהו על היופי ועל הידע הזה)
ואיזה דברים מדהימים כתב עמוס נ…..
עונג גדול.
אין עוד דברים כאלו. אין!
והנה אני חווה אותם על בשרי ממש עכשיו (-:
לא ראיתי את ממזרים חסרי כבוד- לא יודעת אם אני רוצה. אני בטח לא נגד, אבל גם לא בוער בעצמותיי. טרנטינו ככלל הוא לא אחד מאבות המזון שלי, ראיתי אי אז את ספרות זולה כמובן ואני כמעט בטוחה שגם את כלבי אשמורת (אבל לא לגמרי בטוחה- ומובן שאם יש משהו שעשוי לפתות אותי לצפות זה הקישור ששועי עשה פה למעשה בחמישה בלונים…).
מה שכן, אני לגמרי איתך, שועי, לגבי התגובה הראשונה (עם האינדיאנים)- מאוד נכון ולאור האסתטיקה שאנחנו מוצאים לא מעט באלימות קולנועית, חשוב מאוד לזכור את זה.
וא-פרופו אלימות וקולנוע, אתמול ראיתי את עג'מי המצויין, שהוא בעיני הסרט הישראלי הכי קשה ever. נשארתי נטולת מילים.
טלי– אשמח כי גם אם נותרת נטולת מלים
לא תצטרפי להזמנה לשתיקה של ויטגינשטיין
אלא תכתבי עליו מעט
אני שוקל לראותו
מאז Up לא ביקרתי בקולנוע
אסתי– אכן, כן הדיון שהתפתח סביב איילת בהשתתפות מרית, עמוס נ' ומיטב משוררי היידיש
הוא מן המיטב שבמיטב…
מרית– ולגבי כלבי אשמורת, לכתוב 'זה סופו של כל בלון', זה ספוילר?
ואת ג'קי בראון לא ראיתי, אני חושב שזה היה בשלהי שנות התשעים, והיו לי אז הרבה הרפתקאות אחרות.. ולא השלמתי. מלנכוליה וטרנטינו,זה מעניין, נראה לי כמעט כדבר והפוכו
אולי משום שטרנטינו הוא אקסטרוברט קולנועי גדול, קשה לי לראות בו אינטרוברטיות מסוג כלשהו, אבל נראה, אולי אופתע לגלות בו פנים חדשות…
ותודה על מלוויל, זה לא מעט, בכלל.
אני חושב שכוחו של טרנטינו הוא דווקא באינטרוברטיות שלו, כלומר באותם רגעים שהוא אינו משתולל באיזו הקזת דם מטורפת אלא מעט את הקצב, מותח אותו. ממילא לרגעי האלימות לא תהיה משמעות ללא רגעי השקט שממסגרים אותם (ב"ממזרים" הקשר הזה לא כך עובד, אבל כפי שכבר נאמר רבות, סצנת הפתיחה המינורית עומדת בזכות עצמה). כך הוא מווסת את האלימות עם פטפטת , "שקטה" כביכול, כמו דיונון בסרטי טבע, שמתכנס לתוך עצמו באלגנטיות לפני שהוא מתיז דיו.
בייחוד על דימוי הדיונון.
אני חושב שמה שתיארת ייחד את סם פקינפה בכמה מסרטיו (ב'הביאו את ראשו של אלפרדו גרסיה' יש את סצנת הגבר הבוכה במקלחת הנהדרת של וורן אוטס), דווקא כמו מרית, אני חושב, שאצל טרנטינו תמיד יש את העניין של להיראות Cool ולהישמע Cool שגם ברגעי השקט קשה לי לראות בטרנטינו יוצר מופנם
אבל, טרם צפיתי בג'קי בראון וגם לא בממזרים. אולי צפויות לי הפתעות.
שועי – על לא דבר. הסמוראי הוא סרט נהדר, למין הציטוט המומצא שפותח אותו ש"אין בדידות גדולה מבדידותו של הסמוראי חוץ מבדידותו של הנמר בג'ונגל." גם אותו הייתי מראה בסדרת הצבע-רגש. זה סרט לבן.
טלי – תכתבי, תכתבי, זה מעניין.
ועופר – תודה גם ממני על הדיונון שנתת לשועי יש לך כישרון מיוחד לסיומי תגובות 🙂
סמוראים נגד דיונוני ענק
הבאים לטרוף בני אדם על קו החוף של אחד מאיי יפן, בתפקיד הראשי אומה תורמן
כשבויה מערבית, האמורה להיטרף כקורבן על ידי הדיונונים, אך מצליחה להימלט
וחוזרת להנהיג את המלחמות נגדם
–אבסטרקט לסרט הבא של טרנטינו
תורמן תיקרא כמובן נד לנד
כמחווה לגיבורו של ז'ול ורן בעשרים אלף מיל מתחת למים
אבל באמת אין לי מילים.
בוקס בבטן.
(אם יהיו בדיעבד- אכתוב)
לא מאנשי האגרופים אנוּ
אני מוכן דווקא לעשות תיאטרון צלליות על הקיר
אם זה יעזור
למלים להגיח
(-:
מאוזן עד אוזן (-:
והסרט – מצויין, חזק, מטלטל, אלים, אותנטי, אנושי, קשה, ישר לפנים. (תשע מילים הצלחתי)
לא מכם אלי ולא ממני אליכם, חלילה וחסה, זה מה ש"עג'מי" עשה לי.
ואני מצטרפת למילים שלה –
http://www.notes.co.il/roni/60988.asp?p=0
(אזהרה: ספוילרים רבים)
זה לא סרט שואה. זה סרט על מלחמת העולם השנייה, או יותר נכון, כיוון שמדובר בטרנטינו, על הדימוי התרבותי של מלחמת העולם השנייה. וטרנטינו מדגיש שהוא לא מנסה להיצמד לאמת ההיסטורית: בניגוד לסרטי שואה אחרים, אנחנו וגם הדמויות שבסיפור לא כבולות למבט הרטרוספקטיבי והיודע-כל על מה שהתרחש באמת. דווקא בניני, משום שהוא כן מתייחס לאמת ההיסטורית, חוטא בצורה קשה לאמת, כפי שטען קובי ניב בספרו "החיים יפים, אבל לא ליהודים".
טרנטינו דווקא לא נופל למלכודת של האפיון החד של הדמויות ל"טובות" ו"רעות", למרות שזו לכאורה החלוקה הקלאסית של יהודים/נאצים, שאופיינית לסרטים הוליוודיים (תחשבי למשל על סרטי אינדיאנה ג'ונס). האם הקצין הנאצי שמוצא להורג בחבטת אלה לא מתנהג באופן אנושי והגון, תוך הגנה על חבריו לנשק? האם לנדה הוא לא דמות אמביוולנטית? וצולר? מי מתנהג בצורה אבירית והגונה בסוף הקרב במרתף: האב הצעיר או המרגלת?
ואם אפשר להפנות אליך שאלה: צבעי הבגדים של הדמויות היו בולטים, במיוחד בחלק האחרון. אלדו ופרידריך בלבן, הנאצים בשחור, הממזרים בשחור וכסיות לבנות, שושנה בשמלה אדומה. (לא זוכר את הצבעים של לנדה והאמרסמארק). איך את מפרשת את הבחירה בצבעים?
לגבי סרט שואה / סרט מלחמת העולם / דימוי תרבותי וכו', כבר עניתי על זה למעלה, לעופר. זה נשמע לי קצת מתפלפל כשמדובר בסרט על נוקמים יהודיים שמתחיל בסצנה שואתית. שלא לדבר על מחיאות הכפיים בסוף הסרט (לא רק בהקרנה שבה הייתי).
לגבי הטובים ורעים – אני מסכימה שהחלוקה היא לא לגמרי פשטנית, ואפילו במינון המעודן הזה טרנטינו כבר הואשם באנטישמיות. יש כאן מילכוד מובנה שקשה מאד להחלץ ממנו.
זה הזכיר לי שפעם איזה במאי ישראלי (לא זוכרת מי) הוזמן לביים את שיילוק בגרמניה. הזמנה מאד בעייתית, כי יהודי וישראלי לא יכול לביים מחזה אנטשימי בגרמניה מתוך חירות אמנותית. והוא נחלץ מהמלכודת כשמיקם את ההצגה במחנה ריכוז, שבו הנאצים מכריחים את היהודים להעלות את המחזה.
ובחזרה לממזרים – ההקשר ההיסטורי הטעון כובל כל במאי, וגם טרנטינו לא חופשי. הוא לא יכול ללכת עד הסוף, לא שאני יודעת מה הסוף הזה, אבל אני מרגישה שהוא זהיר ולא לטובה.
ובאשר לצבעים – בניגוד למה שהראיתי בפוסט על "כלבי אשמורת" אין בממזרים שפה חזותית מגובשת ועצמאית. הסרט הוא פשוט אוסף של הברקות נקודתיות (חלקן נהדרות).
הקו היחיד בסרט שיש בו שלמות לתחושתי, הוא הק ה(רב) לשוני ומבטאי של הסרט. רק הוא בעיני מתפתח לכל אורכו ושווה התעמקות.
סרט מסחרי לחלוטין ללא אלמנטים שמזכירים סרט אומנותי.
הבולט בסרט הוא האמצעי- האלימות- והדרך המיוחדת אותה הוא מציגת שונה וייחודית לו במטרה ליצור ערך מוסף לעומת סוגי סרטים אחרים בשוק.
השימוש בשואה ומלחמת העולם ה2, בגדר ניצול, אלמנטים אלו הם אמצעים, כשהמטרה היא הדרך המיוחדת בה סרטיו.
לסיכום, למי שנהנה, שעתיים וחצי של בידור אמריקאי מתוחכם
לפי דעתי הסרט הזה עושה צחוק בכל הנוגע לשואה.. בדיחות שחורות ומציאות לא ריאליסטית בכלל זה לא מה שמחפשים לראות בקולנוע