למי שייכת אושוויץ? על "ממזרים חסרי כבוד" של טרנטינו

זהירות ספוילר בפיסקה הראשונה!

"ממזרים חסרי כבוד" של קוונטין טרנטינו, מתרחש בשלהי מלחמת העולם השנייה בצרפת הכבושה; שתי עלילות נקמה מתלכדות בשיא שבו נרצחים כל בכירי הנאצים (כולל היטלר) בקולנוע קטן בפריס. ובכך בא, על פי הסרט, קצה של המלחמה.

לכאורה זהו סרט שואה. אז מה אם הוא לא ריאליסטי; ב-1999 כתב הסופר ההונגרי וניצוֹל השואה אימרֶה קֶרְטֶס מאמר בשם "למי שייכת אושוויץ?" בזכות קומדיית השואה של רוברטו בניני "החיים יפים". למי ששכח/לא מכיר – אני מזכירה שגווידו, גיבורו של בניני מציג לבנו בן הארבע את החיים באושוויץ כמשחק: כדי לזכות בנקודות צריך להתגבר על קשיים. הראשון שיגיע לאלף נקודות יזכה בטנק אמיתי. בניני ננזף בשעתו על זילות השואה (השואה אינה משחק ילדים!), וקרטס טען בזכות העומק, המורכבות והרוחניות של הסרט לעומת הקיטש, הקונפורמיזם והריאליזם המזויף של רשימת שינדלר:

"גווידו משקר לבנו הקטן, ג'ושוע, ואומר לו שאושוויץ היא רק משחק…" כתב קרטס, "אבל האם איננו מזהים בשקר יסוד מהותי מאוד של מה שנחווה במציאות? היתה לנו בחילה מסרחון הבשר הבוער, ובכל זאת לא האמנו שכל זה קורה באמת. האדם העדיף להתמסר למחשבות מעודדות יותר, כאלה שיכלו לדרבן אותו להמשיך לחיות. ואשר לילד, ההבטחה ל'טנק אמיתי' יכלה להיות בדיוק רעיון מפתה כזה". אחר כך נדרש קרטס לסצנה שבה מתנדב גווידו, שאינו דובר גרמנית, לתרגם את נאומו של קצין האס-אס: "בסצנה זו יש תכנים שלא היה אפשר כלל לכתוב בשפה רציונלית. היא מספרת הכול על האבסורדיות של עולם נורא זה".
 

יש סיבות רבות לאהבתי הגדולה לטרנטינו, אבל הרלוונטית מכולן בהקשר הנוכחי היא, שטרנטינו, יותר מכל במאי אחר, הצליח ליישב את הסתירה בין קולנוע מסחרי לאמנותי; קולנוע הוא מדיום מסחרי במהותו. הוא צריך להחזיר את הכסף הרב שהושקע בו, מה שעומד בסתירה כביכול לפיתויים האמנותיים שהוא מציע. וטרנטינו כמו פתר את הסכיזופרניה וגילה שאין סתירה הכרחית בין המסחרי לאמנותי, בין המקובל לחתרני, בין הקר לַחם. והוא הוכיח זאת שוב ושוב, בשורה מרשימה של סרטים: כלבי אשמורת, ספרות זולה, ג'קי בראון, קיל ביל על שני חלקיו. ואז (אחרי "חסין מוות" חסר המשקל) הוא מפתיע בתפנית חדשה: סרט שואה.

לא קראתי את הראיונות שהתפרסמו מן הסתם לקראת צאת הסרט, כך שאיני יודעת איך הסביר טרנטינו את הבחירה בשואה. ובכל זאת, על פי התוצאה הסופית – מסתמנות שתי סיבות: ראשית מדובר בזירה טבעית כמעט מתבקשת, לעיסוק באלימות ובנקמה, נושאים שמרתקים את טרנטינו מתחילת דרכו (עוד מהתסריטים שכתב לפני שהתחיל לביים). ומבחינה זו יש משהו עצלני בבחירה – "עצלני" רק לאור התוצאה: אין שום חידוש בטיפול באלימות או בנקמה, שום ערך מוסף, למעט תרגום מעט מכני לסביבה התקופתית. (האלימות של כלבי אשמורת למשל, הרבה יותר מפחידה).

ובאשר לסיבה השנייה – במהלך הצפייה נזכרתי בניתוח שערך אומברטו אקו לרומנים שכתב פלמינג על ג'יימס בונד. אקו התייחס בין השאר לבחירה האידאולוגית כביכול ברוסיה הסובייטית כמקור הרשע. לאנטי קומוניזם של פלמינג יש לטענתו רק קשר רופף לאידיאולוגיה. זו מניפולציה ריטורית שנועדה לקרב את הספר לקוראים ולקנות את הזדהותם. פלמינג, על פי אקו, בוחר את הרעים שלו לפי דעותיו הקדומות של השוביניסט הממוצע. עובדה שהוא מפסיק לזהות את הרע עם רוסיה ברגע שהמצב הבינלאומי הופך אותה לארץ פחות מסוכנת על פי הדעה הכללית (ואגב – בדיעבד, יש במאמר קווים נוספים המחברים בין ספרי ג'ימס בונד לסרטיו של טרנטינו, אבל לא נכנס לזה עכשיו, כדי לא להאריך). אקו מאשים את פלמינג בעצלנות, ונדמה לי שזה חל על טרנטינו.

טרנטינו בחר בנאצים כי הם הרעים, כי זה מספח את רגשותיהם של הצופים ואת הזיכרון הקולקטיבי שלהם, כי זה מבטיח ומלבה את הזדהותם (בסוף ההקרנה שראיתי היה פרץ של מחיאות כפיים!). וזה עובד. הסרט זוכה כמסתבר להצלחה מסחרית, על חשבון האמנות; כי על אף כמה סצנות מבריקות, דמויות בלתי נשכחות ודימויים שנחרתים בחודי מחטים בזוויות העין (בכל זאת, טרנטינו) – ההכלאה בין צחוק לכאב, בין זיכרון לפעולה, בין הזדהות לניכור – לא קורית. הסרט לא מגלה שום דבר חדש על השואה או על עצמנו. מבחינה מסוימת זה קצת ההפך מקיל ביל. שם נקודת המוצא הנמוכה של סרטי לחימה התעלתה והפכה למין אפוס פרטי (וכמי שקראה בתקופת מסוימת רק אפוסים מימי הביניים אני מתכוונת בכובד ראש), וכאן, הפכה טראומה היסטורית לבידור. וטרנטינו אמנם נסוג בסוף הסרט ומסיים אותו במין בדיחה, מין קריצה ארס פואטית שכזאת, כאילו אמר סתם, סתם, אל תקחו אותי ברצינות.