הילדה אילת, מאת קדיה מולודובסקי
מיידיש: נתן אלתרמןבוורשה, בפרוור נידח,
ביצה, חצר ובית שח.שם גרה הילדה אילת
ויש לה שמשיה כחלחלת.האב נפח שחור מפיח,
האם ידיה לא תניח.הגג רעוע וגוחן
ומתחתיו ציפור בקן.לבית ארובת עשן.
מיטה בבית ושולחן.וצלחות, סירים ומים לכביסה
וגם תינוק בעריסה.והילדה אילת
עם שמשיה כחלחלת.
כבר בחורה בת שש
עם תלתלים כאש.
ובחוץ אור לרוב
והחול צהוב.ללוש עוגות בחול יוצאת היא.
לכל החברות קוראת היא.קוראה האם לבת בקול-ענות,
מצלצלים החלונות.וגם האב שחור מפיח,
בקורנסו מטיח:-הביתה חיש!
צריך שיר ערש לזמר לאח,
צריך לשטוף סירים וכלי-מטבח.צריך לשאוב דלי מים,
צריך לתלות כתונת וגרביים.
ובולבוסים צריך לקלוף,
והרצפה צריך לשטוף,
לקרוא מעט בטעם,
לכתוב מעט בטעם,זכרי, כי מן הבית אגרשך הפעם!
יוצאת אילת להביא דלי מים,
לתלות כתונת וגרביים.רואה היא:
אווזים הולכים.
מרת אווזת מהלכת,
שורה של אפרוחים נמשכת.
כנפיים – לובן צח,
רגליים – אודם עז,
וגם הפתי האווז.פותחת לה אילת
שמשיה כחלחלת,
ובית לה וגג
ואווזים לה למשחק.רוצה אילת עם האווזים לנדוד,
עד שהיום יחשיך מאד מאד.קוראה האם לבת בקול-ענות,
מצלצלים החלונות.וגם האב שחור מפיח,
בקורנסו מטיח:-הביתה חיש!
היום לא חג!
יש לבשל את המרק,צריך קיסמים עוד לבקע,
צריך את התינוק לנענע,וקטניות צריך לברור,
וחיתולים צריך לצרור,וקצת לקרוא בטעם,
וקצת לכתוב בטעם,
זכרי, כי מן הבית אגרשך הפעם!הולכת איילת עצים לבקע,
את התינוק לנענע.רואה היא:
ציפורים עפות.
סידרו שורה כמו רכבת במרום,
ועליהן – גבוה! – אווירון.ציפורים קטנטנות,
כנפיהן לבנות,
וענן על הכל,
כעשן כחול.פותחת לה אילת
שמשיה כחלחלת,
ובית לה וגג
וציפורים לה למשחק.רוצה אילת עם הציפורים לנדוד,
עד שהיום יחשיך מאד מאד.קוראה האם לבת בקול-ענות,
מצלצלים החלונות.
וגם האב שחור מפיח,
בקורנסו מטיח:– הביתה חיש!
חוטים צריך עוד להשחיל,
וטלאי צריך עוד להטיל,וקישורים צריך לקשור,
וכפתורים צריך לתפור,וקצת לקרוא בטעם,
וקצת לכתוב בטעם,
זכרי, כי מן הבית אגרשך הפעם!הולכת אילת קישורים לקשור,
כפתורים לתפור.פתאום פוצחים הכפתורים בשיר
ומתפזרים על פני העיר.וכל כפתור הוא כבר גלגל.
וגלגלים עפים במעגל.אחד ברחוב ביעף דוהר.
ארגז מוביל הוא חיש-מהר.שני גלגלים יריצו אופניים,
שלושה נושאים חבית של מים.
וארבעה, בתוך הבהלה,
רתמו עצמם בעגלה.פותחת לה אילת
שמשיה כחלחלת,ובית לה וגג
וגלגלים לה למשחק.רוצה אילת ככה לעמוד,
עד שהיום יחשיך מאד מאד.קוראה האם לבת בקול-ענות,
מצלצלים החלונות,וגם האב שחור מפיח,
בקורנסו מטיח.אבל אילת לא רוצה לשמוע, לא רוצה לשאת מפה רגליה,
הגלגלים מצלצלים, קוראים בשמה, משתחווים אליה.את כל הגלגלים רותמת אז אילת
עושה מהם רכבת מתפתלת.ובקול שורקת הרכבת, ואילת הוי נוסעת
למרחקים, למרחקים, אל ארץ לא-נודעת.
רוב סופרי הילדים כותבים על/אֶל ילדים – מגובה המבוגר. זה יכול להיות מבוגר בעל דמיון המבין (כביכול?) לנפש הילד, ועדיין מבליחה מן הטקסט – ובמקרים מסוימים צובעת אותו ללא הכר – כוונה חינוכית או סתם פטרונות; שירֵי "מה עושות האיילות?" של לאה גולדברג הם דוגמא מצוינת. כשהייתי ילדה התייחסתי אליהם כמו שגננת מסורה מתייחסת לחוכמות של ילדי הגן: בהתפעלות ובהנאה, בלי לקחת אותן ברצינות גדולה מדי. המקום הרגשי שלי (כ"ילד/ה") היה מדולל עד כדי לא מיוצג בשיריה של גולדברג. הכעס או העצב שלי לא היו שווי ערך לזעמה או לייאושה. ואם הם נראו לי ענקיים, כך רמזה, זה מפני שאני עוד קטנה.
קדיה מולודובסקי היתה המשוררת הראשונה שנכנסה לי לנשמה. הברק הלירי של שיריה לא עומעם על ידי חביבות אמיתית או מזויפת. היא לא התנשאה ולא התיילדה. היא ראתה אותי כפי שהייתי, וכפי שתפסתי את עצמי – אדם שלם, מקַסְטה נמוכה.
*
העלילה
ולפני הכל – העלילה: הילדה אילת, "בחורה בת שש עם תלתלים כאש", בת להורים קשי-יום, משתוקקת לשחק עם חברותיה בחול, ללוש עוגות (מתוקות) ודמיוניות במקום לקלף בולבוסים. לפני שהחברות מספיקות להגיע היא נקראת הביתה, לבצע שורה ארוכה של מטלות. כשהיא יוצאת לתלות כביסה היא נתקלת בלהקה קטנה של אווזים ומשתוקקת לנדוד בחברתם עד שהיום יחשיך מאד, אבל שוב היא מוזעקת הביתה, שם מחכה לה סדרה נוספת של מטלות. קצת אחר כך, כשהיא יוצאת לבקע עצים, היא משתוקקת להצטרף אל הציפורים ולנדוד איתן בשמיים עד בוא החשיכה, ושוב היא נתלשת באיומים אל סדרה שלישית של מטלות. ואז, בזמן שהיא תופרת כפתורים, נשבר משהו במציאות. הכפתורים פוצחים בשיר והופכים לגלגלים שמתפזרים על פני העיר. והפעם ההורים לא מצליחים להבקיע את הקסם. איילת מסרבת לשמוע: "הגלגלים מצלצלים, קוראים בשמה, משתחווים אליה". (בקטע הזה יש משהו מן המשחק אבל גם מן המיסטיקה. לי אישית הוא הזכיר את חזון יחזקאל עם הגלגל בתוך גלגל בתוך גלגל בתוך גלגל וכל הגלגלים מלאים עיניים, וגם את חלומות הגדולה של יוסף, חלום האלומות המשתחוות לו וחלום השמש [גלגל החמה] והירח והכוכבים המשתחווים.) הילדה איילת על כל פנים, רותמת את הגלגלים לרכבת ונוסעת "למרחקים למרחקים אל ארץ לא נודעת".
*
השמשייה הכחלחלת
המציאות הקודרת מתוארת אמנם במוסיקליות שובת לב. הילדה אילת מלאה חן וחיים, אבל התוכן אינו מסונן או מרוכך: הילדונת עמלה בפרך, מבוקר עד ערב, ללא אהבה, ללא חום וחסד. ואפילו המינימום של קורת גג ובולבוסים אינו מובטח. אביה חוזר ומאיים בגירוש גם מן ה"גן עדן" המפוקפק הזה.
מצבה של אילת היה "באוי ואבוי" (אם לשאול ביטוי קולע מ"אלף לילה ולילה"), לולא היתה לה שמשייה כחלחלת. שמשיות מעין אלו מסוככות בדרך כלל על עורן הצחור של בנות טובים, שלא יוכתם בנמשים, חלילה, כשהן מטיילות בשדרה או בפארק. אבל השמשייה של הילדה אילת דומה יותר למטרייה הקסומה של מרי פופינס. ההורים אינם מבחינים בה למרבה המזל. זו שמשייה דמיונית שאינה יכולה להזדהם בבוץ או בפיח, להקרע, או להיגזל מידי הילדה. היא מאפשרת לה לבודד את עצמה מכל המעיק והמדכא. השמשייה הכחלחלת היא מעין גירסה מכווצת של שמי הקיץ, מרחב בהיר וחופשי, גג למשחק הרחק מהגג הרעוע של הבית ומאפלת הנפחיה.
*
בין מציאות לפנטסיה
כך מתנהל לו הסיפור, בין מצוקות היומיום לפנטסיה המקצינה בהדרגה; בתחילת השיר אילת רק קוראת לחברות לשחק איתה בחצר. אחר כך היא רוצה לנדוד עם האווזים, כלומר לברוח, אבל רק למרחק הליכה ורק עד שיחשיך. אחר כך היא משתוקקת לעוף עם הצפורים – הרבה יותר רחוק, אבל היא עדיין מתכוונת לחזור. ואז נשברת המציאות ואיילת הוי נוסעת "למרחקים למרחקים אל ארץ לא נודעת". בלי כרטיס חזור.
הפסיכולוג ברונו בטלהיים כתב ספר בשם קסמן של אגדות ותרומתן להתפתחותו הנפשית של הילד. בטלהיים מתפעל מן המבנה הקלאסי של האגדה המאפשר לילד להתמודד עם בעיותיו באמצעות הדמיון והפנטסיה, ואחרי שהסיבוך נפתר – מחזיר אותו בשלום אל קרקע המציאות. או במילותיו שלו:
לאחר שנטלה עמה את הילד לעולם קסום, שבה ומחזירה אותו האגדה בסיומה אל המציאות בדרך המבטיחה ביותר. בכך היא מלמדת אותו את הדבר החשוב ביותר שעליו לדעת בשלב זה של התפתחותו: כי מותר לקרוא דרור לדמיון למשך זמן מסויים מבלי שייגרם כל נזק, בתנאי שאין נשארים לכודים בכנפיו באופן קבוע. בסוף הסיפור חוזר הגיבור למציאות – מציאות משמחת אך נעדרת קסם. (עמ' 55)
*
פנטסיה ושיגעון
בטלהיים כדרכו פטרוני להכעיס, אבל יש טעם בדבריו. ילדים אכן שואבים נחמה מן "האושר ועושר" של האגדות, ואף אני נהניתי ממנו כילדה. עד גבול מסוים. כי על אף זיקה מוּלדת לעולם הדמיון, הייתי גם ילדה מודעת וריאליסטית עד כדי צינה. כשפים לא הטרידו אותי – קצת משום שהאמנתי בקיומם, וקצת משום שזיהיתי את הכוונה האמיתית מבעד לכסות הססגונית – אבל הסוף הטוב סתר את תחושת המציאות שלי; התבוננתי סביבי וראיתי שלא כל קונפליקט (של ילד או של מבוגר) נפתר. שהמציאות לא תמיד משתנה. לפעמים היא פשוט נשארת כפי שהיתה, גם אם רוצים מאד ועושים הכל לשנותה.
קדיה מולודובסקי לימדה אותי שלא מוכרחים לחזור. לא מוכרחים לחזור למציאות.
לא הייתי תמימה. הבנתי היטב את המשמעות האפשרית של מסע בכיוון אחד. הכפתורים היו קטנים ויומיומיים מדי ביחס לכאב שעלה מן השיר. בסתר לבי פקפקתי בקסם. חשדתי ולפעמים ידעתי שהילדה אילת השתגעה. שהיא ברחה מן המציאות אל מחלת הנפש. זה לא הפחיד אותי. לא תכננתי להשתגע. להפך. עמדתי על המשמר. ובכל זאת היה טוב – וקשה להסביר עד כמה – טוב לדעת שיש מוצא, שבמקרה הגרוע ביותר אוכל להתכנס מתחת לשמשייה הכחלחלת ואיש לא ימצא אותי לעולם.
*
על תרגום/עיבוד אחר ומוקדם לילדה אילת: בדיוק כפי שזכרתי
*
ובשולי הדברים:
כשהתחלתי לכתוב על גיבורות ילדותי לא חשבתי שזה יעורר נשכחות והן יכאבו כל כך. לעת עתה די לי בשלוש.
וגם – האם יש מישהו מבין קוראי הבלוג שמכיר את המקור היידי? שיודע את שמה המקורי של הילדה? ובכלל התרגום של אלתרמן אהוב עלי מאד, אבל אני משוכנעת שהוא נטל לעצמו כמה חירויות, והייתי שמחה לו היתה לי הגירסה היידית, או לפחות תרגום מילולי להשוואה.
עוד גיבורות ילדות:
פצפונת ואנטון (או סופי קאל של הילדות)
*
לא תחנות תרבות אלא תחנות תודעה על שלושה רגעים מכוננים בילדותי
ובהמשך לתגובות, עוד על הקו הדק בין מציאות לדמיון ובין שפיות לשיגעון
אה, אה, אה אה!
*
1. הבוקר, על ההליכון במכון כושר ראיתי את "פצפונת ואנטון" בהפקה חדשה לגמרי ובדיבוב עברי.
2. מתה על איילת עם השמשיה התכלכלת אבל יותר מכל אני אוהבת את גלגולו של מעיל. רץ גדליהו בו שנתיים והמעיל זהב פרוויים
עוד שנה והמעיל כאילו עוד יותר יפה אפילו…
וכו' וכו'
את המקור היידי אמצא לך ממש בקרוב, בע"ה. ושנה טובה
כדאי להזכיר כי שיריה ל"מבוגרים", מודרניסטיים לעילא, מופיעים ב"על נהרות" – קובץ שירת יידיש בתרגום עברי משובח של שמשון מלצר
אי אפשר לקרוא מבלי לחשוב על דליה רביקוביץ (!), למשל
אמי אינה קוראת לי בשם –
כי אמי מתה.
אבי אינו קורא לי בשם –
כי אבי רחוק.
ואלוהים גם הוא אינו קורא לי בשם –
כי אלוהים חמד לו משחק של פורים,
הוא התחפש לכלב,
והוא מגביה כל כך יללו בלילות,
עד שבמקל אגרשנו מלפני
שיתן לי מנוח
….
או:
בסדום היה מנגן בחמת-חלילים,
מאז ומעולם ועד היום,
כל גופו גחלים על גחלים,
אוי ואבוי למנגן בחמת-החלילים בסדום.
…
שימי לב שאלתרמן שמר על החריזה הפנימית
איילת-כחלחלת
אלקע-פאראסאלקע
)OLKE-PARASOLKE( למי שלא יודע לקרוא תנועות ביידיש
על השיר הנהדר, ועל רשימתך היפה.
ורק תמיהה אחת נותרה אצלי –
האמנם חייבים לפרש את הסיום כבריחתה של
אילת אל מחלת הנפש?
שמא הינתקותה של אילת מחייה הללו לא היה
בה אלא משום צעד של שפיות דווקא?
שנה טובה לך, וליתר הקוראים כאן
הזכירו לי את דליה רביקוביץ בשיר 'חמדה'
במיוחד בשורה הנפלאה: 'וגלגל העין את גלגל החמה חמד', וזה גלגל אותי לשירה 'תמונה'
המתאר את הילדות ואת גיבורת הילדוּת של רביקוביץ ש'היו שואלים אותה בכתה וידעה להשיב תשובות'.
וגם, ברור לי שהבריחה של איילת/אלקע הוא לעולם הדמיון. אני מכיר די מקרוב אנשים שאלמלא דמיונם ויכולתם לספר לעצמם סיפורים, לגלגל זכרונות מחדש, היתה נטרפת עליהם דעתם
כפי שאת קוראת לספרך הבא, מרית:'אגדות יכולות להציל'.
וגם ההסתפקוּת בשלוש גיבורות במקום חמש, לוקחת אותי אסוציאטיבית לחלוקה המחומשת של הנפש אצל חלק מן המקובלים לנפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה
חיה ויחידה הינן שתי הבחינות הפנימיות הנסתרות שבנשמה, הייחודיות באמת, שורש שבשורש
יש לי רעיון טוב לגבי מיהותה של אחת מהשתיים הנותרות, מקווה לכתוב לך על כך.
אני חש שלא הבהרתי דיי את הצעתי לעיל, ואני מבקש לחדד, וגם להוסיף, לאור הערתו של שועי אודות הבריחה לעולם הדימיון.
אני מקבל לחלוטין את הפרשנות הזו, ורק מבקש להציע, שה"בריחה" הזו מסמלת אקט של שפיות צרופה.
לעניות טעמי, בשירה בכלל, כל שכן בשירת ילדים, הגבולות שבין ממשות [ריאלית] לזו הסמיוטית הם נזילים.
ובשיר הזה, כך אני חש כקורא, מוצע מסר, לפיו התכנסותה של אילת תחת ל"שמשיה הכחלחלת" מבטאה את נקודת ההתבגרות הראשונה של ילד, את מציאת נקודת המשען השפויה הראשונה שלו, שהיא פרי החלטתו-שלו העצמאית הראשונה.
אסתי – אני קצת ספקנית לגבי עיבודים של פצפונת… ויחיאל פרץ מגלגוליו של מעיל יכול להתחרות בפצפונת בחן של חוצפתו.
עמוס – איזה ציטוטים נהדרים, עשית לי את הערב! (אני אצה להשיג את הספר). ותבורך גם על אלקע ובכלל
צבי ידידי, לפעמים השתגעות היא הדרך היחידה לשמור על שפיותך. זה מה שניסית להגיד (כאן צריך להיות אייקון של חיוך עצוב).
שועי היקר – חיה ויחידה. איזה יופי של מילים. אני נשארת איתן קצת ברשותך.
גדלנו על אותן דמויות, חוץ מבילבי. גם אותי מלוות כל חיי פצפונת ("'אמי עיוורת בשתי עיניה והיא עדיין צעירה'. מן הסתם קנה ממנה הקיר שתי קופסאות גפרורים")והילדה אילת, ואני יכולה לצטט קטעים שלמים בכלל מפתחו את השער. נשאר לי הספר מאז, למרות שאני לא נוסטלגית במיוחד בדרך כלל.
תענוג לקרוא את מה שאת כותבת.
(התשובה הקודמת היתה לתגובה הקודמת)
אולי לא חידדתי מספיק את ההבדל הגדול בין שלוש הבריחות הראשונות לשמשייה לבין הפעם הרביעית המכריעה. בשלוש הפעמים הראשונות זו משיכה לאיזה חלק במציאות שיש בו משחק וחירות, אבל ההשתוללות של הכפתורים לגמרי שוברת את הכלים והכללים. יש כאן התפרצות של קסם אמיתי, גמישות ושינוי של גדלים וצורות, גבולות נזילים בין דומם לחי.
זו שבירה מוחלטת של יחסי הדמיון-מציאות שנבנו בשיר עצמו.
עפרה – תודה תודה וברוכה הבאה. גם אני לא נוסטלגית, זו פשוט ספרות טובה.
ביידיש, עד כדי כך הפליא אלתרמן לתרגם אותו.
תמיד אהבתי את השיר הזה, וכשקראתי אותו אצלך בפוסט לראשונה מזה שנים, גם אני מיד חשבתי על הבריחה של איילת כעל איבוד השפיות.
גם אני לפעמים, כמו איילת, רוצה לברוח ממטלות החיים או מקושי שמתדפק על הדלת, והיו תקופות שחלפהב מוחי המחשבה ששיגעון יהיה הבריחה האולטימטיבית, שתאפשר לי העדר תביעת מהעולם ופטור מהתמודדות עם קשיים.
מעורר מחשבה. מאיר נקודות שלא נתתי עליהן מעולם את הדעת. נהניתי מאוד לקרוא.
תודה!
שועי: אני דוקא חש(ב)תי את השיר של רביקוביץ: יש רכבת שסובבת ונוסעת/ סביב לירושלים/ בלילות
מרית: קדיה מולודובסקי היא משוררת אהובה עלי מילדות, ולא רק שירי "הילדים" שלה. את הויכוח/דיון על "הסוף של איילת" ניהלתי עם עצמי ועם אחרים, וגם בכתובים, פעמים רבות (וגם אודות השיר מצמית הלב "מעשה בזאב", גם הוא מ"פתחו את השער"). מכיוון שהסיום הוא פסיכוטי אבל גם סוריאליסטי, הוא מזכיר ויכוחים נוקבים דומים בין סוריאליסטים לקומוניסטים על סוג כזה של פתרון – האם הוא השתגעות של בריחה מוחלטת ממציאות והרמת ידיים (כמו צייר סיני המסתגר ביצירתו), או שהוא הכללה של מציאות בדימיון.
כפי שכתבתי לפני שנים, ויכוח ממש דומה התנהל ומתנהל סביב סיומו ה"נסי" והחלומי של "נס במילנו". הא היציאה מעוני מחריד וקשיי החיים היא חלום?
אינני יכול להתאפק מלצטט עוד:
…
ומלמטה שם סואן הרחוב:
(כבוד והדר לאדם?)
נעלים של לכה, וכפתורים נוצצים זהוב,
וקצת נמוך יותר –
סימנים של דם.
…
ואופל בחדרי, ודמדומי נעילה,
ואני כורעת ונופלת,
ויחד עם אורחי אני מתפללת,
בנוסח של חול את התפילה:
לחם –
לחם בעד עניבות,
לחם בעד כעכים,
לחם בעד שירים,
לחם בעד אשה ולטף רך,
בעד פרובוקציה –
בעד ראשו של אח.
…
נ.ב. סליחה על ההתפרצות
חייבת לשאול מאיפה הציטוט הזה? מטלטל
גילי, הציטוט מתוך שירה של קדיה מולודובסקי "אורחים" שמופיע ב"על נהרות" הקובץ היפהפה של שירת יידיש שערך ותרגם שמשון מלצר.
תמי, שמחה לפגוש אותך פה.
טובה – תודה וברוכה הבאה!
עמוס – תודה מיוחדת על דבריך היפים.
קדיה מולודובסקי (לילדים, וגם למבוגרים לפי המעט שטעמתי בזכותך) קורעת לב ומצחיקה ומוסיקלית וצבעונית ואפלה. היא תמיד היתה אחת משתי המשוררות האהובות עלי (השנייה היא אלזה לסקר שילר). הבחירה של הילדה אילת היא לא רק קריסה ובריחה. יש בה גם המון אומץ וכוח לפרוץ גבולות. זה טרגי, נכון, כמו כל מיתוס ראוי לשמו.
היופי האסתטי והחריזה עושים את השיר/עושים בשיר עוגן שומר מפני/בתוך המציאות הקשה שהוא מספר אותה. כילדה אני זוכרת שלא כל כך הבנתי את השיר, והפזמון החוזר, הנעימה המתנגנת של ההורים המרעימים ("קוראה האם", "בקורנסו מטיח") היתה מה שהכי אהבתי. האתר שלך, מרית, הולך ונהיה התמוגגות של ספרות ילדים. תודה!
אוי. איזו מנת כאב על הבוקר.
תודה, לא הכרתי את זה.
גם אני הובלתי אסוציאטיבית מיידית אל הרכבת חסרת המנוחה של דליה רביקוביץ', אל התנועה חסרת התוחלת על מסילה סגורה, ושמחתי לראות שהאסוציאציה הזו כבר נכתבה כאן. מדוייק לגמרי מבחינתי הקישור הזה.
מה שבלט בקריאה שלי בשיר (קריאה ראשונה ויחידה שלי, כאמור) זה עניין ההשתייכות/זהות – איילת מחפשת לעצמה קהילה, החיפוש שלה מתבצע כתנועה בין קבוצות – חברותיה, האווזים, הציפורים. היא לא מוצאת את מקומה בבית (החנוק מעשן) ולכן יוצאת החוצה לחפש לה מסגרת אלטרנטיבית.
מימד נוסף עליו התעכבתי הוא עניין ההורשה, כלומר מהי המורשת שמעבירה אמה של אילת לבתה. בתחילת השיר האם קוראת לאילת, וגם אילת קוראת לחברותיה, זוג הקריאות מתקיים ברצף אחד. אך בעוד קולה של האם הוא קול ענות, קולה של הבת מבקש לכנס את חברותיה למשחק, אילת דוחה מעליה את הקריאה האימהית להתייצב ומעמידה קול קורא אלטרנטיבי. אילת נכשלת, כי אולי הקריאה שלה לא מספיק חזקה כדי להתגבר על הקולות האמהיים האחרים שבסביבה, המופנים אל הילדות האחרות.
לגבי שאלת התרגום והאדפטציה למקום – בספרות הילדים הציונית יש לא מעט ספרים שעוסקים בארץ ישראל כמקום של גאולה (מסע הבובות לארץ ישראל) אני חושבת שבתרגום הזה יש ניסיון להצביע על יעד נסיעתה של אילת – השם הזה, אילת, בלתי גלותי בעליל. בימים טרום קום המדינה נהוג היה להשתמש בצירוף פלשתינה-א"י, והשם איה למשל נגזר משם. אילת – א"ילת, ארץ-ישראלית
תודה, כרמית. ההבדל בין ספרות ילדים למבוגרים לטעמי (כמו ההבדל בין ילדים למבוגרים) שייך למוסכמות ולא למהות.
מירי, איזה מזל ותודה שאת כל כך שונה ממני. אני בחיים לא הייתי כותבת-חושבת שהיא מחפשת מסגרת אלטרנטיבית. משקפי החופש-דיכוי שלי הם הרבה יותר דומיננטיים, אבל עכשיו שאמרת, אני לא יכולה להכחיש.
לעומת זאת מוזר לי מאד שאת לא רואה ולא שומעת את האבא השחור עם הקורנס…
ואגב קריאת הכפתורים היא שמחרישה בסופו של דבר את כל הקריאות האחרות.
לגבי ארץ ישראל – אני לא בטוחה. (גם לא לגבי "מסע הבובות לארץ ישראל" שהיה הספר השלם הראשון שקראתי, ירשתי אותו מאמא שלי בכריכת בד מצהיבה). אני לא יודעת באיזו שנה נכתב השיר, אבל בויקפדיה כתוב ששירתה של מולודובסקי נעשתה מורבידית אחרי השואה, אז אולי הרכבת נוסעת בכלל למקום אחר.
ובכל מקרה נדמה לי שהבחירה בשם היא קודם כל צלילית – אילת-כחלחלת. (מה שמחזיר אותנו לילדה כרמית 🙂
אלקע. המקור היידי הוא
מיידעלע אלקע מיט דער בלויער פאראסאלקע
מרית, כי אין מה להגיד על האב השחור עם הקורנס, זה ברור לגמרי.
הכפתורים – מאז שקראתי את הפוסט אני מנסה להבין מדוע נבחרו דווקא הכפתורים מבין כל האפשרויות. ואז הבנתי את הפריפה של הבגד המהודק מדי, ותחושת השחרור המושגת עקב כך
בדקתי בויקיפדיה – שירי ילדי-ורשה שלה נכתבו באמצע שנות השלושים, השורה הפותחת את השיר ממקמת אותו בוורשה. לחברה שלי יש בבית את המהדורה הראשונה של התרגום לעברית, והשנה המופיעה עליו היא תש"ה כלומר 1945
יכול להיות שהמשוררים הארצישראליים ששותפים למפעל התרגום של 'פתחו את השער' (תחשבי על השם הכה-טעון של הספר בתקופה בה הוגבלה העליה ארצה על ידי השלטונות הבריטיים, זה כמעט מרי אזרחי סמוי) ניסו לשמר במשהו את התרבות מ'שם', מתוך הבנה שמוכרחים להתגייס ולשמר, ומתוך המחשבה שאם מונעים פיזית הגעה של יהודים אי אפשר לחסום את הקשר התרבותי עם יהודי אירופה, או נכון יותר, עם שרידי היהדות האירופאית
תודה. אץ יכולה לחכות גם לתגובה מפורטת שלי בעניין האומנת בפוסט ההוא
אם את מתקשה להשיג את הספר תגידי לי. הספר הזה הוא נכס, שמציג את המודרניזם היידי במלוא תפארתו העצובה והקצרה. יש בו שורות שנחקקות בזכרון לנצח, כמו שתי השורות של יעקב גלאטשטיין, שהוא הדבר הכי נורא שנכתב על השואה (אני יודע שאני סוטה מהנושא):
בסיני קיבלנו את התורה
ובלובלין החזרנו אותה
…
בעניין קדיה – הציונות שלה היתה מאוד בערבון מוגבל (כמו קורצ'אק ויתר אנשי חוגם). איילת הוא תרגום של אלקע, והצליל והחריזה הפנימית הנחו אותה כמו את אלתרמן. זהו שיר בונדיסטי מובהק מבחינת חומריו – פועלים עניים יהודים בבשכונת עוני ורשאית
מולודובסקי הגיעה לא"י, כתבה כאן מעט (ולא מפסגות יצירתה) והמשיכה לארה"ב (גם בחיפוש חסר תוחלת אחרי תרבות יידיש חיה)
מצד שני, נסיעה "ארץ ישראל" בדימוי היהודי היא בהחלט נסיעה "למרחקי, למרחקים, לארץ לא נודעת", ממש כמו איילת-אלקע
שנה טובה לכולנו
אני אשמח להשיג את הספר ניסיתי בעבר ולא הצלחתי. יודע היכן אפשר להשיג?
מירי, את צודקת לגמרי בקשר לכפתורים המשוחררים, זה צד המטאפורה, וישנו גם צד המטונימיה – כשתופרים כפתורים מתמקדים בהם יותר מאשר בכל חפץ אחר של מלאכות הבית, צריך לכוון את המחט שוב ושוב לחורים הקטנטנים במרכז, ואני יכולה לדמיין בקלות איך נשאבים לתוך עולמם.
עמוס, אין לי מושג על איזו אומנת מדובר אבל אשמח לכל תגובה מפורטת, אני מאד נהנית לדבר איתך.
משוררי היידיש מאד קרובים ללבי, מאיציק מאנגר (שכבר יצא לי לצטט כאן שני שירים שלמים שלו, מה שהופך אותו רשמית למשורר הכי מצוטט בבלוג) ועד הלפרן וגאלאטשטיין. אני לא מבינה איך פיספסתי את על הנהרות, ותודה שהארת את עיני.
ושנה טובה ומבורכת לכולם
עמוס, רציתי לומר כי נהניתי מאוד לקרוא את תגובותיך
השורה של גלאטשיין הזכירה לי מישהו.
גלאטשיין משורר ענק. כתבתי עליו פעם באחת הרשימות שלי ועוד אחזור אליו בקרוב.
הוא ומשוררי אידיש נוספים כגון: ליילעס, סוצקובר, פרייל, הם מטובי המשוררים במאה העשרים; חלקם הזעום בלבד, כגון: סוצקובר, היו ציוניים (סוצקובר עדיין עימנו למיטב ידיעתי
הייתי מונה עימם גם את אבות ישורון, שהוא מבחינות רבות, משורר אידישאי שכתב עברית-אידישאית
הקשב שלהם לאדם באשר הוא אדם רחב ועמוק לכתחילה מכמה וכמה משוררות ומשוררים ציוניים
שנתעסקו לעייפה בסוגיות הלאום, המדינה והטבע
ודבריהם, לא פעם, התרחקו מאוד מרישום פני אדם
עדינותן, שבירותן, ופגיעותן
שירת מהגרים שנגזרו מביתם ואינם יכולים לשוב כי אבוד וחשוך
מרית- את אלזה לסקר שילר אני מונה תמיד לצידם של גיאורג טראקל, הוגו פון הופמנסטאל, דוד פוגל, פאול צלאן, ונלי זק"ש. למרות שהם אינם אחידים ופעלו בתקופות שונות, אני אייכשהו רואה בהם חבורה ספרותית מדומיינת, שחבריה נהלו ביניהם סוג של התכתבות נסתרת
ובמולודובסקי יש משהו שובה לב ושובר לב
כמו נהי של ילד שאבד צעצוע יקר לליבו
או שהשיג לפתע את עובדת סופיותם של החיים.
זה מעניין מאד; את מי הזכירה לך השורה של גאלאטשטיין?
טראקל לפחות, היה חבר של לסקר שילר. היא הקדישה לו כמה שירים. ביניהם:
גאורג טראקל נפל במלחמה, מידו שלו נפל.
העולם נעשה בודד כל כך. אהבתי אותו.
(אחרי התלבטות קשה הכרעתי לטובת הגבישיות של תרגום נתן זך)
מה שכתבת על קדיה מולדובסקי זה בדיוק בדיוק
ועוד משהו אחרון – כל הדיון הזה בתגובות הזכיר לי שיר נפלא של מאנגר בשם (מקווה שאני לא משבשת) "בלדה על היהודי שעבר מאפור לכחול"
אני הולכת לבדוק אותו
אוי, זה כל כך ברור שהילדה איילת היא אחת מהגיבורות של מרית! איך לא חשבתי על זה בעצמי?!?
ואז עסקתי בדברים פרודוקטיביים ועכשיו אני יוצאת מהבית לדברים פרודוקטיביים מסוג אחר, באתי רק להגיד שאני שומרת לי את הפוסט הזה בצד כמו קינוח משובח ואגיע אליו כשיהיה לי זמן להתענג ממנו לאט לאט.
הדברים על השורה של גלאטשיין נועדו לאזניו של כותב התגובה הקודם. אבל בלי קשר יהודים רבים
חשו כמו גלאטשיין אחרי השואה. כלומר, סבי היה נוהג ללכת בערב שבת לבית הכנסת ולקדש כמי שמנסה לשמר את מנהג אבותיו, אבל לא בהקשר של ברית עם האל, כפי שבדרך כלל תופסים את הדת אצל היהודים- הדתיים.
אי אפשר להבין את משנותיהם של לוינס ושל השל ללא השואה. אני דווקא מן הנוטים לראות בשואה סוג של אירוע שאמור להעביר את היהדות לתמיד מדרכו של התלמוד הבבלי הגורס: 'כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם מלא' אל דרכו של התלמוד הירושלמי (גרסא קדומה יותר) ובה נכתב: 'כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם מלא' כלומר כל נפש, ולא נפש יהודי בלבד.
טראקל כנראה נהרג ממנת יתר של סמים. לא ברור האם היתה זו התאבדות, זו נראית הרבה יותר כהתמכרות שיצאה משליטה.
שכחתי את מאנגר קודם בתגובה שלי לעמוס ולך, הוא בהחלט מן המופלאים שבמשוררי המאה הקודמת גם כן.
האמת היא שמה שקורה פה בדיון הוא בעצמו סוג של הליכה ושיטוט גם מרגשים וגם עוצרי נשימה בין אסוציאציות והלכי רוח בדבריכם
מרית – ב"אומנת" התכוונתי לפיצפונת ואנטון (אנטונת ופיצפון כמו שהבת שלי היתה אומרת), בהמשך לדבריך המאלפים
עוד כמה דברים: ברור לי לגמרי שצלאן מתכתב ישירות עם טראקל. התרגום של זנדבנק יפה מאוד גם הוא (פחות גבישי), ויש עוד תרגומי מופת לשירים בודדים
הלדה על היהודי שעבר מאפור לכחול היא ארוכה מאוד מכדי להיצטט כאן. התרגום של שמשון מלצר עדיף בהרבה על התרגום של בנימין טנא. זה האחרון, דווקא, הולחן במנגינה לא ידועה כלל ובאמת באמת קורעת לב על ידי מאיר נוי. תווים בכרך שבע של האנתולוגיה לזמר יידי שיצאה על ידי האוניברסיטה העברית, או בארכיון נוי בבית הספרים הלאומי
באורח פלא (או שלא, בהתחדב באופנים שהכל מתקשר כאן לאיטו) הסיום של הלדה הזו הוא ממש מציב אותה בעיתיות של "איילת" (למעט הפן החומרי של הכפתורים)- היהודי עובר לכחול בחלומו, והחדר כולו זורח בכחול הבוקע ממנו החולם. האם זו בריחה? האם זה שינוי? האם זו עוצמה של חלום ודימיון?
עוד הערה (אני ממש מוכרח) שמעתי מכלי כמעט ראשון, שאלתרמן אהב את מאנגער והתקנא בו ביודעין ובמפורש. זו עובדה לא כל כך ידועה, וכמוה גם השיר המדהים והמצמרר הבא של מאנגער, שמעטים מכירים אותו, או בכלל מצפים ממאנגער לשיר כזה, שיש בו מטראקל (ריח של כחול) ומאלתרמן. התרגום (הלא מחורז, בניגוד למקור, אבל מצוין) הוא של לייבל בוטויניק. שיניתי בו מילה אחת
ידעתי כי תלכי
כאשר הכוכבים על הגג
יעלמו בקרני הכסף
והסנוניות יתעוררו.
ואני, יחף אעמוד
מול תמונתך על הקיר,
וזעזוע מוזר מאוד
ארגיש בידי הימנית.
בעיני יעלה ברק סכין
בדמות אש אדומה,
בפינה יתנדנד המזל,
ובעריסה – תינוק, מת.
החדר יתמלא בריחות
של כחול ובכי
ורגליים יחפות שאינן יודעות
לאיזה כיוון לצעוד.
עמוס, גם אני מתרגשת, ומחכה לשמוע על פצפונת.
לא ידעתי שזנדבק תרגם את השיר הזה (אני מכירה רק את השלישיה מ"הגרזן הפורח"), ההתלבטות שלי היתה בין תרגום זך לעמיחי.
בדיוק בגלל זה נזכרתי בבלדה על היהודי שעבר מאפור לכחול, ושוב, אני לא מכירה תרגום של מלצר למאנגר. ואשמח מאד להכיר. אני אסירת תודה לבנימין טנא אבל לא מתלהבת מתרגומיו.
ובאורח פלא אחד מחברי הטובים בעולם הוא בנו של מאיר נוי, כך שבקרוב יהיו לי התווים…
לא חשבתי על מאנגר ואלתרמן, הם כאילו משיקים בנקודה מסוימת והולכים כל אחד לדרכו. אבל אולי זה לא מקרה שהספר הראשון של מאנגר נקרא "כוכבים על הגג", ושל אלתרמן "כוכבים בחוץ".
איזה כיף, תודה
עוד קצת מזה תגרמו לשפעת (כבר שבועיים) לעזוב
למלים יש יכולת ריפוי
…
שוב – אם את לא מוצאת את הספר תגידי לי
ודש לאילן
למקרא השיר היידי-סופי הבא, שנכתב על ידי מלך ראוויטש ותורגם על ידי שלמה וינר, כאילו במיוחד בשבילך
בואו ונלמד מכל חיות היער
כיצד להתנהל בשביל השמש הזוהר, לחיות רק את הרגע מבלי לדעת כי היום הוא יום.
…
בואו ונלמד מעשב ועצים
לשלוח שורשים אל אדמה, אל מיים, אל סלעים.
בואו ונניח למחשבותינו
ובמוחלט נשכון כמו יער עד.
מה יש בו בעולם, בעצם,
שאנו מתאמצים כל כך להבינו?
נלמד גם מבורא עולם הכל יכול,
ברצותו מכווץ, ברצותו מרחיב,
ברצותו בונה, ברצותו מחריב
…
אינם שונים חיים ממוות,
אינו שונה המוות מחיים.
וסוד והתגלות – אחד הם.
כל שהיה הוא שיהיה, כנאמר בשם המפורש,
וגם אדם ואלוהיו – אחד הם. אין חדש
—-
(שועי: רפואה שלמה ושנה טובה
עכשו אני אשתוק עד שנה הבאה)
משיב לך בשיר הבא, הוא שירו של אברהם סוצקובר אשר כמשוררי אידיש לא מעטים אשר נולדו בראשית המאה העשרים הושפע מן האתיקה לספינוזה
שהיתה להיט אצל פרחי ההשכלה היהודיים באותה עת
כאן השיר הוא לזכרו של אבא שטולצנברג )1941-1905) משורר אידי-אמריקני יליד גליציה שנפטר בגיל צעיר ממחלת הסרטן:
"אלהים, הבינני את שפת הדברים"
היתה תפילתו של פייטן, אבא שטולצנברג
שפת הדברים להבין-
מה עמוקה התפלה
איברים, איברים, ככה שח לי ריעו
בשלס, בתרוהו במשך הזמן
בבית החולים, עצם ועוד עצם חתכו
אמרים אמרים, מתפורר המשורר,
שביקש כל הזמן, התחנן
את שפת הדברים לבונן
אפשר שזכה רק באין-חיים
למצוא לחידה פותר:
לשמוע את שפת הדברים
וגם בהּ לדבר
(מאידיש: דן מירון)
אז אמנם, איננו מדברים כאן בשפת הדברים
אך לאור, השיח המרתק שנוצר כאן עם מרת דאתרא, מרית, אשמח מאוד אם לא תיאלם ולא תיעלם אלא תשוב ותארח לנו שיחה, כדי שנתקרב כולנו להבין את שפת הדברים וגם בה לדבר, גם בלא ייסורים של אבא שטולצנברג, אלא פשוט מתוך רעוּת פשוטה
ותודה על השיר, לא הכרתיו. נהניתי ממנו מאוד
ואו, איזה יופי נהיה כאן בתגובות.
ואני עם האסוציאציות הפושטיות שלי נזכרתי עכשיו משום מה דווקא ב"שעמום" של מרים ילן שטקליס. לא מכירה הרבה יצירות לילדים שמעזות להביט כך במישרין ובלי שום ריכוך אל הריקנות של הילדות. אני יודעת שמקובל לשנוא את מי"ש, אבל כמה מהשירים והסיפורים שלה הם אבני פינה של הנשמה שלי, והתרגומים שלה בכלל – בייחוד ב"תפוחי העלומים".
העושר של מה שמובא כאן ממלא אותי אושר.
תודה לכולכם.
לא דיברתי עד כה, אך הקשבתי.
איפה אפשר למצוא את השיר של מלך ראוויטש?
הייתי רוצה לפגוש אותו במלואו.
ושתהיה שנה טובה
את ממש מכריחה אותי לכתוב… יש עניין עם הפוליטיקה של מי"ש, ופעם נצטרך לדבר על כמה מהיוצרים והיוצרות הגדולים שלנו, שהיו אנושיים בעולם מדומין ושונאי אדם (ועם אחר) במציאות אמיתית. כל מה שכתבת נכון – חוויות של נטישה, בדידות, זרות ("אמא איננה ואבא הלך/ וריק הביית, ריק כל כך/ כל כך לא שלנו הביית"), חרדה, ואפילו תיעוב עצמי (תכף אשוב לזה) בשפה טבעית, כנה ונדירה. וגם "תפוחי העלומים", וגם למבוגרים "שקר?", שיריה ביידיש, "חיים ומלים", אוי אוי אוי
מי"ש היתה אשה מכוערת להדהים לעיני הבשר שלנו (הגבריות?). אי אפשר שלא לחוש את דימויה העצמי, כ"בובה מקולקלת". הבובות אצלה תמיד שבורת וקרועות, ומיכאל שלה (פרופ' משה שטקליס, שנטש אותה לטובת בינה גבירץ היפה והאלגנטית, שאיירה את ספריה) והיא חיכתה וחיכתה ובכתה ובכתה (וגם הידיד טינטן, שהוא קטן, והוא שלה, והוא בסוד, והוא ישן במיטתה, ואיש לא ראה אותו, ואיש לא שמע אותו… והמבינים יבינו).
בכל כך הרבה משיריה וסיפוריה אתה שומע את הנשיות הפגומה של דליה רביקוביץ, שהפכה בובה ממוכנת, אך נשברה לרסיסים. אמנם, ניסו לאחות את שבריה ביד מאומנת, אבל "אז כבר הייתי בובה מסוג שני/ כמו זמורה חבולה שהיא עוד אחוזה בקנוקנת". ומי שחושב שהפרזתי בהשוואה מוזמן לקרוא את שיר הילדים (?) הבא של מי"ש. כמו שהיא כתבה, "זולגות הדמעות מעצמן"
אלישבע מה נחמדת,
מה יפה אהובתי!
לה שימלת פרחים תפרתי
היא ממש כשימלתי.
אין אני יודעת למה
הם אומרים, פיסחת את?
הן משתיים הרגליים
חסרה את רק אחת?
ואומרים לי, את קרחת.
ואומרים שבור אפך…
אין אני יודעת למה
הם אינם רואים יפייך?
אל תשימי לב לאלה,
האמיני לי בתי –
אלישבע את נחמדת
את יפה אהובתי…
—–
נ.ב. איך הפך הדיון לנוגה ועגמומי כל כך. אני מאחל לכולנו שנה של שמחה ותיקון קלקולים
ספרו של מלך ראוויטש (שהוא, למי שעוד לא יודע/ת, אביו של יוסל ברגנר)
"המנודים אל הדלים", הוצאת קשב לשירה, 2007
מדובר במבחר רחב ומשובח של מתרגמים שונים, לשיריו של משורר אקספרסיוניסט גדול
ברור שההשוואה לרביקוביץ במקום.
יש גם המסע אל האי אולי, הפנטזיה על חבורת גברים אמיצים שיצילו ויתקנו אותה…
אכן, הרבה עצב. מסתבר שבניגוד לתעמולה ילדות זה לא פיקניק. (כאילו שפיקניק זה באמת פיקניק)
חבל שאין לך בלוג עמוס נ.
שנה טובה
מכל העצב פה, אבל גם לחייך ולהכיר תודה ולהתפעל משפע היופי, הרגישות והדעת.
לרשימת הכאילו למסגור שלי אני מוסיפה את הגדרתך כילדה, מרית- אדם שלם מקסטה נמוכה. כל כך נכון הרבה פעמים וכל כך עצוב, וגם כל כך מתחבר לסיפור הנפלא "שתים עשרה" של מרים ילן שטקליס שהוזכרה כאן בסוף- אני מאוד מאוד אוהבת את הכתיבה שלה שלגמרי נוגעת בכאבים של ילדים, רק קצת קשה לי עם ים רגשות האשם כנגד ילדים שפוגעים בצעצועים (ודווקא כי אני יודעת שלצעצועים יש סוג של נשמה…).
כמו מירי ועמוס גם אני תמיד חשבתי שהארץ האחרת היא ישראל- בכל שירי הקובץ המופלא הזה יש ילדות שהיא גם יפה ושמחה אבל גם ענייה, רעבה, מלוכלכת ומלאת מכות וסבל, וישראל נמצאת אי שם ברקע כמקום של בריאות, שמחה ושמש, כמו גן עדן, כמו ב"מעבר לים" של ביאליק.
עשית פה ניתוח נהדר, מרית מורתי האהובה, אני מרגישה שאני לומדת ממך המון המון, אבל למרות הסקרנות העזה, אם זה מכאיב לך מדי, אני תומכת בחום בכך שתעצרי את הסדרה המענגת הזאת- אני אוהבת אומנות מאוד, אבל בבחירה בין האמנות לבין החיים, ברגעים שבהם מתבקשת או נדרשת בחירה כזאת, אני בוחרת בחיים.
שנה טובה של שמחה אמיתית, למידה אמיתית, יצירה אמיתית ודיאלוג פורה ומפרה עם אנשים טובים (-:
חזרתי עכשיו מיום ארוך-ארוך בירושלים ואני קוראת את מה שכתבתם ופולטת קריאות שמחה והתפעלות פנימיות שנשמעות כמו נביחות כשכותבים אותן (אבל באמת, וואו). קצת מאוחר בשבילי להכנס עכשיו לעומק הדיון, אבל תודה גדולה לכולכם ותבואו כל יום. באמת.
את "על הנהרות" (של גן עדן? או אלה שעליהם בכינו?) אפשר להזמין באתר של ביאליק במחיר המגוחך של 28 שקלים
http://www.bialik-publishing.co.il/product_info.php?cPath=65&products_id=344&language=he&osCsid=d2d452
שנה מבורכת
Λ Λ
(¤ ¤)
⎝ ⎠\
∪\ \_______⌠
( )
≈∼≅≈≈∼≈∼≅≈≈≈≈∼∼≈
≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈≈
שנה טובה
איכשהו אני ממשיכה לדבר עם כולכם בלבי. אני עדיין בשאלת ה-למה כפתורים. מאחר וההסבר של מירי לגמרי משכנע, למה היה לי צורך להוסיף את הצד המטונימי של ההישאבות לחור הכפתור? נזכרתי שגרסיה מרקס תמיד התעקש ש"מאה שנים של בדידות" הוא בעצם ספר תיעודי וריאליסטי, ונתן כדוגמא את עלייתה של רמדיוס היפה השמיימה. הוא אמר שהיתה אישה בעיירה שלו שבִּתה עברה לעיר הגדולה והפכה לזונה, והאם לא יכלה להשלים עם זה וסיפרה לכולם (וגם לעצמה) איך בתה עלתה השמיימה ונעלמה. מרקס סיפר שהרבה זמן הוא לא הצליח לכתוב את הסיפור. הסצנה לא שכנעה אותו. עד שראה יום אחד אישה תולה כביסה ברוח חזקה. הסדינים וכלי המיטה נצמדו לגופה, התלפפו סביבה וכמו ניסו להתעופף מהחבל, וזה סיפק לו את המעבר, את הדחיפה לשמיים.
וכל זה הזכיר לי שפעם כשכתבתי את הפוסט לאוהבי פנטסיה ומד"ב, היה מגיב בשם עמוס שדיבר מתוך ידע ותבונה כמוך, עמוס נ., אלא שאז הוא היה רק עמוס, ואולי בפעם הבאה (במהרה, אני מקווה) הוא יהיה כבר עמוס נו (כמו בג'יימס בונד), ובקיצור זו היתה הפתעה גדולה לגלות שאנחנו מכירים, ולו באופן עקיף, וגם אילן מוסר לך בחזרה דרישת שלום שמחה.
ולמגיב האחרון חביב (חולי?)
בהתחלה חשבתי שזה שיר קונקרטי
אבל אז ראיתי שזה יצור, בעל חיים, על קרקע עם כל מיני פרחים וחרקים (רק הקו המתוח הצדה אפוף במסתורין), ובכל מקרה – שנה טובה 🙂
שנה טובה, מרית, ותודה על עושרך הרוחני.
שנה טובה גם לקוראיך המגיבים – האשרתם אותי מאד
נסיון נוסף,
שנה טובה
תודה מירה על דברייך החמים, ושנה טובה גם לך
פלוני, הקישור יותר מתאים לפוסט הזה
http://www.notes.co.il/marit/54009.asp
🙂 ושנה טובה ומתוקה
אני קוראת וצוחקת בקול עם עיניים מלאות דמעות, (ולא מהבהייה במסך הלפטופ המואר…) על השיגעון – כמה פעמים חשבתי שזאת הדרך היחידה להתמודד עם המציאות המכבידה לפעמים, בעיקר כשהייתי סטודנטית למשחק…
על הקישורים לשירי המשוררים האהובים עליי, והפרשנויות המעשירות, מה שהכי הצחיק אותי זה הכפתורים ההופכים לגלגלים המובילים אולי לארץ ישראל…לאור המציאות של היום כמובן, טוב, אולי אני צינית מדיי…כאן מעבר לים…שנה טובה ושוב תודה לך מרית, שבזכותך כל העושר והאושר הזה נוצר
השגתי היום את איציק מאנגער: מבחר שירים בתרגום נתן יונתן (הוצאת כתר: ירושלים 1986)
שנעלם עד כה מספרייתי ושמחתי עליו כמוצא שלל רב. דומני כי אך לפני כעשור וחצי טרם התוודעותי למשוררים נפלאים כגון לילעס, מאנגער, גלאטשיין, סוצקובר (גם מלך ראוויטש ועוד כמה וכמה) וכיו"ב עוד הייתי מדלג על ספר שכזה כלאחר יד. והנה ברבות השנים, נפקחו עיניי לראות.
איחולי צל ראש לכולן/ם.
אם כבר כל זה עלה:
יש אנתולוגיה ישנה יחסית של משה בסוק משירת יידיש. "על נהרות" טובה ומקיפה יותר, ובכל זאת גם היא ראויה
יש מהדורה דו-לשונית מעולה אנגלית-יידיש של קדיה מולודובסקי (בעריכה ותרגום של קתרין הלרשטיין), כולל הילדה איילת-אלקע ופתחו את השער (אבל בלי "מעשה במעיל") עם הרבה שירי מבוגרים מכמירי לב
http://wsupress.wayne.edu/books/188/Paper-Bridges
זהו, נפסיק כאן
גמר חתימה טובה וצום קל (וגם ביום הכיפורים קשה שלא להזכר בשירו של מאנגער "ברוגז", על ר' לוי יצחק מבערדיטשעב שאינו מתפלל, "הוא שרוי ברוגז על קונו")
"אושר בחלום אינו רק חלום הוא גם אושר"
ובדיוק הקראתי היום לנינה (גם ביידיש) את
חנה רוצה מרציפנה
ובת דמינית ושמה חנה, רוצה לעצמה -מרציפנה
תודה לך ולשועי ולעמוס נ' על שרשרת הזהב של התגובות המחכימות.
ידידה שלי כותבת ספר על הקיבוץ. היא החליטה לשבץ בספר את השיר על איילת במלואו, למרות אורכו ולמרות שהספר אינו עשיר בציטוטים.
אז כנראה שהשיר הזה מעורר משהו אצל רבים (אני הכרתי כילד בעל פה את פתחו את השער, שלפי הנאמר היכנשהו באינטרנט, קדיה מאד התרגשה כשילדים מקיבוץ יגור שרו לה אותו תחת פתח חלונה בביקורה בארץ)
נקלעתי לכאן ונהניתי מאד
קבלו תרומה צנועה לשאלת השם העברי איילת שבחר אלתרמן עבור אלקע.
בעת הקריאה עולה מיד על הדעת מקומו הטעון של שם זה בעולמו השירי של אלתרמן, למשל ביצירתו "שירי מכות מצרים" (אך גם ב"עוד חוזר הניגון", ב"ערב רחוק" ועוד) שם מכנה אותה אלתרמן "כוכב – ילדה"
חיזוק לקשר זה אפשר למצוא בסמיכות הזמנים בין התרגום לבין פרסום "מכות מצריים"
ולקינוח קבלו ציטוט:
(מגיע לכם)
"..עמוד השחר קם. שוב נוצצה איילת
וכגוזל הינה, אך מה הגביהה עוף
בראש ימים תבריק, חוצפת ומבוהלת
והיא כוכב-ילדה, ובטרם יום תסוף.
אבל זקני כל דור, מדעת או איוולת,
נושקים את סנדלה הקט והצרוף. .."
("איילת", שירי מכות מצריים, שירים שמכבר, נתן אלתרמן)
ואידך זיל גמור
ותודה לכם, נעמתם לי מאד
אקי, ברוך(ה) הבא(ה) ותודה! איזה ציטוט נפלא ומשמח.
את(ה) מוזמן(ת) להיקלע לכאן שוב ושוב.
וישנה גם אילת בעוד חוזר הניגון:
והרוח תקום ובטיסת נדנדות
יעברו הברקים מעליך
וכבשה ואיילת תהיינה עדות
שליטפת אותן והוספת לכת…
אכן, כמו שציינתי,
וגם ב"ערב רחוק", שם הדמות מבהירה באופן עוד יותר ישיר מה פירוש "איילת" אצל אלתרמן.
הרי לכם 2 וחצי בתים בתור "טעימה מְחַלְחֶלֶת" (ע"ע):
" .. הלא לך בעודֵך נערה קטנטנה
טיפחנוּהָ יומיום בידיים – ("טיפחנוה", הכוונה ל"עיר")
בשבילך, שתהיה לך כמו מתנה.
להיותֵך בת עשרים ושתיים.."
– – –
" … ובערב ההוא הנפלא, הניצת
הניצת וכבה עם שמיים
מה אשאל? לראותֵך לו בעין אחת
ממקום אשר אין בו עיניים
לראותך בכיכר הבנויה סדן וצבת
ושותֶתֶת ברק ומים
ולראות את יפיה הגדל והולך
ונשקף בעינייך, איילת,
ולטעום את אֲוִיר חֵרוּתָהּ במו חך,
טעימה ראשונה ומחלחלת,
ולנגוע בך עד שתגיעי ביתך
ותגיפי חיש-קל הדלת.
(ערב רחוק, שירים על רעות הרוח, עיר היונה, נ. אלתרמן)
[…] בספרות הילדים. פתחנו בקריאה בשירה של קדיה מולודובסקי הילדה איילת שנכתב במחצית הראשונה של המאה העשרים וראינו דמות אב […]
[…] בספרות הילדים. פתחנו בקריאה בשירה של קדיה מולודובסקי הילדה איילת שנכתב במחצית הראשונה של המאה העשרים וראינו דמות אב […]
[…] בספרות הילדים. פתחנו בקריאה בשירה של קדיה מולודובסקי הילדה איילת שנכתב במחצית הראשונה של המאה העשרים וראינו דמות אב […]
[…] נעים מאד, אני העלמה איילת, בלי שמשייה כחלחלת, ובניגוד לבת דמותי הצעירה בשיר של קדיה, לא נסעתי על רכבת הכפתורים לשום מקום. *** "קודם צריך, […]
פוסט מפעים וגם הדיון שהתפתח בעקבותיו. רשימת גיבורות הילדות שלך זהה לגמרי לשלי, ממש אחת לאחת. הגעתי לכאן במקרה, דרך ויכוח עם חברים על אפלוליות שיריה של קדיה מולודבסקי. אנשים זוכרים בדרך כלל את השמשיה הכחלחלת ואת פרץ הלץ, ואני זכרתי את הקורנס המטיח ואת ההתעללות הרגשית, ההזנחה, עבודת הפרך ופנטזיות ההימלטות – ומישהו גיגל ומצא לי את הבלוג שלך. לי איילת הזכירה תמיד את הילדה וארקה של צ'כוב ואת סיפורה מכווץ הקרביים. גם שם הבריחה מתלאות החיים היא אל מחוזות התעתוע והפסיכוזה. אבל שם זה נגמר במוות.
שכחתי לחתום: רונית צח.
רונית, ברוכה הבאה! זהה לגמרי? זה עוד לא קרה. (וגם עץ השיער היה משורש נשמתך? http://wp.me/pSKif-iEm אם כן, פשוט הופרדנו בלידתנו). ובאשר לאילת ווארקה – לא, לא. אילת רוצה לשחק ולטייל. וארקה רוצה רק לישון. זה הבדל גדול גדול.
ההיכרות שלי עם השיר שונה לגמרי מרב המגיבים שבקיאים בעולם השירה העברית.
קוראים לי איילת. בתור נערה תמיד למשמע שמי, המבוגרים היו נזכרים בחיוך בשיר "הילדה אילת" עם שמשיה כחלחלת.
בתחילת שנות ה-30 לחיי חיפשתי את מילות השיר ולפתע התוודעתי במלוא עוצמה למשמעות האמיתית של השיר. מחוויות חיוביות של אנשים מבוגרים למשמע שמי וההיזכרות בשיר לבין החוויה הקשה שעולה מיידית לאחר קריאת השיר.
אני אמא לילדים קטנים כך שחווית קריאת השיר זעזעה אותי והכאיבה לי עמוקות – והניגודיות הזו בין החוויה הראשונית לחוויה הנוכחית מוסיפות לקושי ולכאב.
איילת
אילת, השיר קודר אבל לא רק. אילת נפלאה והיא לא נמעכת. היא משחררת את עצמה. גם זה חלק מהקשר עם השיר, לא?
נכון, איילת נפלאה ומשחררת את עצמה. הכאב שלי הוא על שהיא לא קיבלה את החום והאהבה והקבלה ללא תנאי של התא המשפחתי – כפי שמגיע לכל ילד באשר הוא.
את יכולה להעניק את זה לילדים שלך. זה המון.
במקרה הגעתי לכאן במהלך חיפוש בגוגל הקשור במולודובסקי.
איכשהוא שיר זה "חמק" ממני בגיל הילדות, יתכן שלא לימדו אותו כי הוא קשור בוורשה הדוויה?
מכל מקום, לא יכולתי שלא להזכר במי שהוא אולי בן דמותה הישראלי "צברי" של איילת – הילד יוסי מן השיר של ע. הלל והתרנגולים. וכמו שאת "הפתרון" של איילת פירשו כאן כאובדן השפיות, את מעשיו של יוסי הסבירו כביטוי ללקות נפשית. ובשני המקרים, לדעתי, זה לא לעניין, ולא מפני שמוגבלות שכלית או אי שפיות הן סטיגמה.
[…] הגג רעוע וגוחן / ומתחתיו ציפור בקן. ("הילדה איילת" לחצו כאן למילות השיר) […]
[…] משחקי דמיון הוא איבוד המציאות וההידרדרות לשיגעון. כך נרמז בסופו של השיר של קדיה מולודובסקי על הילדה […]
הצועד בנעליו במקרה לכאן, אני לא חושבת שמעשיו של יוסי פורשו כלקות נפשית. אני חושבת שהוא נחשב לטיפוס קצת מרחף ואמנותי, חלש קצת בצד המעשי של החיים וחזק ביופי וברגש. וגם השיר אמנם מצדד בו בסופו של דבר בפעמיים "מלא" לעומת "ריק" אחד:
ריק הבית אין חלב
לחם אין ולו כזית
אך מלא מלא הבית
זמר מפוחית ופרח
ונביחות כלבלב…
באיזה שנה נכתב השיר ביידיש?
קודם כל תודה. את פותחת לי חלונות במקום שחשבתי שיש רק קיר. שנית: לגבי השמשיה התכלכלת – כפי שאת מציגה אותה, האסוציאציה שלי היא אל טוטו – כלבה של דורותי ב"הקוסם מארץ עוץ" – לא הסרט אלא הספר. הספר מתחיל בתאור הסביבה, הבית והדוד והדודה – כולם אפורים. רק טוטו, הכלב הקטן השחור, מציל את דורותי מלהפוך לאפורה גם כן.
טלי, תודה רבה 🙂 והקישור לטוטו מלבב!
שאלה: קראתי את הפוסט ואת (רוב) התגובות ולא ראיתי אופציה לכך שהבריחה של איילת בסוף היא גם למוות. הרי כשהיא נמצאת במחוזות הדמיון ואמא קוראת לה לחזור מהמשחק והיא לא חוזרת למרות כל הקריאות והאב "את קורנסו מטיח" – במה הוא מטיח אותו? האם זה בילדה? אם איילת מתעקשת להמשיך לשחק אז נסיונותיהם של הוריה להחזיר אותה למטלותיה מתגברים ומתגברים. האב מטיח בה קורנסו והיא נוסעת לה רחוק בדמיון – לאן היא נוסעת?
זה מן שחרור אמיץ של להמשיך לעשות מה שהיא רוצה ואם תמיד היתה הבטחה של אלימות, כעת היא רוצה במימושה וכך להשתחרר סופסוף מן העול שיש בבית.
קראתי את המאמר.
אני זוכר את הקסם של השיר הזה מילדותי וכשנכדותי היו בגיל המתאים קראתי להם אותו וקצת העברתי להם את הקסם הזה, הקסם של "בורשה, בפרור נידח, ביצה, חצר ובית שח, שם גרה הילדה אילת ויש לה שמשיה כחלחלת…" וכבר אנחנו נמצאים בעולם קסמים, לא בקשיי היום יום אלא מתחת לשמשיה כחלחלת… ובעולם של דינה סינית ושל הסנדלים ושל הטוחנת המרשעת ושל המעיל זהב פרוים…
אף פעם לא חשבתי על המסע לארץ לא נודעת כעל משהו בגבול השגעון, רק כעל חיים בעולם הדמיון, עולם שבו הסנדלים הולכים בעצמם והטוחנת המרשעת נשאת ברוח ונעלמת והכפתורים נושאים אותך לארץ לא נודעת.
לא, אני לא מוכן להיות מבוגר ולהסתכל בזלזול על הילד שראה עולם קסמים. ביום אני עובד ומתפרנס אבל אחר כך יש לי עולם קסמים משלי ואני יודע להבדיל בין דמיון למציאות וגם אילת יודעת!
הבעיה היחידה היא שעולם הקסמים שלי משחת על ידי מה שאני יודע יותר מדי, פוליטיקה, יחסים בין לאומיים, גזעים, וכל שאר ה—.
יש לי אתר מקצועי, לא חברתי – אין לי FACEBOOK פעיל
זאב, אי אפשר להיות רק מבוגר, כי גילים לא מתחלפים, הם מצטברים. המבוגרים מכילים את הילדים שהיו, והילדים את המבוגרים שיהיו. כתבתי פוסט מכונן על זכרונות עתידניים http://wp.me/pSKif-kXJ ספרות זה ראי, לכל אחד היא משקפת משהו אחר. קסם ושיגעון הם לפעמים תאומים סיאמיים. ואני לא מזלזלת בבני אדם, לא משנה אם הם קטנים או גדולים.
[…] זאת הייתי ילדה זועמת ועצובה. תיעבתי את חיי המשמימים והדכאניים; כל לילה התפללתי שצוענים יחטפו אותי לקרקס או שאיזו […]
כתבת כל כך יפה על איילת והשמשיה הכחלחלת. תודה
משמח מאד. תודה