בעקבות הפוסט שלי על פצפונת (של אנטון) כסופי קאל של היְלדוֹת אני מתרגמת עוד סיפור קצרצר, הפעם סיפור ילדות של סופי קאל.
הנעל האדומה
מאת סופי קאל
אַמֶלי ואני היינו בנות שתים עשרה. בימי חמישי אחר הצהרים היו גונבות מחנויות כלבו. כך נהגנו במשך שנה, עד שאמה התחילה לחשוד. כדי להפחיד אותנו היא טענה ששוטר אחד גילה אותנו ודיווח לה על מעשינו. רק בזכות גילנו הצעיר קבלנו הזדמנות נוספת. הוא יפקח עלינו עין, ואם נפסיק לגנוב הוא ישכח מהעבר. בשבועות הבאים היינו עסוקות בתהייה מי מהאנשים סביבינו היה השוטר הסמוי. מרוב נסיונות להתחמק ממנו, שכחנו לגנוב. הדבר האחרון שגנבנו היה זוג נעלים אדומות, גדולות מדי למידתינו. אַמֶלי שמרה את הנעל הימנית, ואני שמרתי את השמאלית.
הסיפור היה הטקסט שנלווה לחלק הזה בתערוכה
שלוש הערות (שהן אחת)
"בימי חמישי אחר הצהריים" – ההעדפה של קאל לסדר ולכללים קבועים (על חשבון האתיקה) ניכרת כבר בילדות.
שוטרים וגנבים – הבילוש מחליף את הגנבה כמעט בלי משים. כלומר הגנב שווה ערך לבלש – לא הגנבה (העבירה, האתיקה) העיקר אלא המשחק.
מחיאת כף היד האחת – הגנבה כעיסוק מופשט, מנותק מכל צורך. זוג הנעליים (הגדול מדי, ממילא) מחולק לשניים בניגוד לכל היגיון, כמו במשפט שלמה. או אולי בהיגיון חדש, מסוג אחר.
סיפורים נוספים של סופי קאל באתר: בפנטזיות שלי אני גבר (הדלי), חלומה של נערה (הקינוח), שני סיפורים על מוות (טלסטר, הסדין), בנאלי, רדיקלי, או טרגי, שני סיפורי כלולות של סופי קאל (שמלת הכלולות, החתונה החלומית)
וכמו כן – המקרה המוזר של פול אוסטר וסופי קאל, ובמידה מסוימת גם – מה למדתי מפצפונת של אנטון? (או סופי קאל של הילדוֹת)
תוספת מאוחרת בעקבות התגובות – הנעליים האדומות של פינה באוש:
קטע מתוך עבודת הווידאו "קינת הקיסרית".
הנעליים האדומות מופיעות 3:40, אבל שווה לראות את כל הרצף (לא רק את הקליפ הזה. את כל קינת הקיסרית)
עיר-האושר 
לעולם יזכירו לי שעשועיה-תעתועיה של קאל את האדם המשחק(Homo Ludens) של ההוגה ההולנדי יוהן הוידזינגה
שלמעשה ראה בכל מערכות החיים והממסדים סוג של משחק. אני חושב שכתבתי על כך מעט בפרק הראשון של 'כתוב בגוף'.
הנעלים האדומות, כמובן הזכירו לי את הקוסם מארץ עוץ, וזה כבר מתקשר ללא פראי של לינץ' ולעוד כמה וכמה.
בחברות המסופוטמיות העתיקות נעליים הביעו קניין. לכן כאשר התורה מתארת את הטקס שבו היבם מסרב לייבם, הגבר צריך לחלוץ את הנעל (אות לויתור על קניין האשה)
והיא צריכה לירוק בפניו. מצאו שבאותן תקופות אדם שהיה ערב לאדם אחר היה לוקח את נעליו כמשכון/ערבוּת. בהשלמת חתימת עסקאות פיננסיות היה מקובל לנעול נעליים כביטוי למעמדם הכלכלי השפיר של החותמים.
עוד דבר, מי שהפקיר פעם נעליים ישנות והביט בהן מרחוק עזובות, יכול לקבל את ההרגשה שמדובר בגוף ריק מנשמה, אבל זו האסוציאציה שלי בלבד.
לב פראי של לינץ כמובן
מעולם לא היתה לי חיבה מיוחדת לנעליים (למעט, שועי, בצביטה בלב עם מסירת/הפקרת/זריקת נעליים ישנות…) אבל יש גם יש לי חיבה לילדות ולחברות ולמשחק ומכולם יש כאן בשפע רב.
את פשוט נהדרת
(וקלדר הזה הסתנן שוב אלי למרחב, בלי שממש תכננתי)
בגיל שתים עשרה לגנוב נעליים אדומות "גדולות למידתנו" זה כמו לגנוב את האש מהאלים. יש סיפור ידוע של אנדרסן, על נערה הממרה את פיה של אימה או סבתה ונועלת זוג נעליים אדומות למרות הציווי המפורש שלא לעשות כן, והנעליים המכושפות מאלצות אותה לרקד ללא הפסק עד מותה. כדאי שכל אישה תנעל מדי פעם את נעליה האדומות, בתנאי שהיא תשכיל להסיר אותן בזמן, כמובן. סופי וחברתה פתרו את הבעייתיות של הנעליים האדומות באמצעות חלוקת הנעליים ביניהן, כלומר הן אינן יכולות לנעול את הנעליים אך הן גם ניצלות מהקללה ומהכישוף. הנעל האחת הטמונה בארון היא תזכורת מתמדת לאפשרות הריקוד האינסופית בפריצת גבולות, תזכורת מתמדת לעונש אבל גם לגמול. הופעתו המאיימת של השוטר אינה מפתיעה כלל. המישטור, והשוטר במקרה הזה, אין טעם לחפש אותו, כי הוא השוטר הפנימי.
שועי היקר בעצמך, כן, קאל היא האישה המשחקת. היא הפכה את המשחק מתבנית לתכלית, אבל מה שמעניין הוא שהתבנית המופשטת לכאורה שואבת לתוכה משמעויות חדשות.
ובאשר לסוגסטיביות של נעליים ריקות, נדמה לי שאתה לא היחיד. זה בלתי נמנע אחרי ערימות הנעליים של השואה.
אבל איכשהו מה שהכי שבה את לבי הוא חלוקת השלל השוויונית והמופרכת בין שתי הילדות.
טלי, תודה בשם סופי קאל 🙂
עידית, הסמקתי. ואיפה קלדר? גם אני רוצה לראות.
ומירי הו מירי. כן, "הנעליים האדומות" של אנדרסן הוא סיפור מהפנט, עם המנטרה הזאת שחוזרת שוב ושוב, שאין בעולם דבר נפלא יותר מנעליים אדומות. (אגב, לפניה ברגשטיין יש שני סיפורים על נעליים אדומות שהן ההפך הגמור. הן הגנה ותמימות וחום, והקסם שלהן מאפשר הרפתקה שחוזרים ממנה בשלום.)
ויש באמת משהו מקסים בזה שעצם החיפוש אחרי השוטר (הלא קיים) מחזיר אותן למוטב.
ובכלל – אף שזה לכאורה סיפור ילדות ששבה את לב טלי בפשטותו, יש בו מעבר לרובד המיתי, גם איזו איכות רוחנית חמקמקה שקשורה גם לשוטר הנעלם וגם לחלוקת השלל. איכשהו אני לא מצליחה לנסח את היופי הזה.
.
כשהייתי ילדה הייתי שותפה להרבה חלוקות כאלה עם חברות ובעיקר עם החברה הכי טובה- את תקחי את זה היום ואני מחר, שבוע אצלי בבית ושבוע אצלך בבית וכו' וכו'.
אני לא מצליחה לנסח גם אבל מאוד אוהבת את הניתוח של מירי.
קניתי לי זוג נעליים אדומות, מאוד דומות לנעליים שבצילום, כשאני הולכת איתן אני מרגישה כמו ילדה, קלילה משהו. רק אתמול העזתי לזרוק זוג נעליים אדומות ישנות יותר, וזוג מגפיים אדומים. בכדי להיות משוריינת, קניתי זוג ספייר מהנעליים האדומות, כך כשאלה יתבלו יהיה לי זוג חדש. וגם קניתי תיק אדום וארנק אדום.
התיאורים הללו, לאור התיאורים שבתגובות, מה הם אומרים עלי?
ועוד משהו, מישהו אמר לי שכשאישה לובשת אדום היא מחפשת אהבה, אבל לי יש תקופות אדומות ותמיד אהבתי דברים באדום.
הסיפור הקצר אגב לא ריגש אותי יותר מדי, אבל אקרא את האחרים כשאחזור הביתה.
הזכירה לי דוקא את חלוקת המשקפיים אצל מאיר שלו בעשו. שני הילדים זקוקים למשקפיים אבל ההורים יכולים להרשות לעצמם רק זוג אחד, אז הם חולקים, שבוע שבוע. בשבוע אחד ילד אחד רואה את העולם ברור ומסביר לאחיו ובשבוע השני להפך.
אני בהחלט יכולה לראות את סופי קאל עושה אותו דבר עם חברה ונעליים – ואחר כך גובה עדויות בטקסט, וידיאו וציור ממאה שבעים נשים ומפיקה מזה מיצג.
ואת זה את על-בטוח מכירה, עוד דינמיקה של גניבה בשתיים, שוב גניבה בשתיים, ומתיקות של ילדות ותחושת סכנה ומימוש גבולות:
"מי שאף-פעם לא גנב לא יבין אותי. ומי שאף-פעם לא גנב ורדים, הוא באמת לעולם לא יוכל להבין אותי. אני, כשהייתי קטנה, גנבתי ורדים."
(מאה שנות מחילה, קלריס ליספקטור)
אז אולי בעצם הבחירה מצטמצמת יותר מכפי שחשבנו, מרית. אולי החלוקה היא בין גונבות-הנעליים לבין גונבות-הוורדים. אני עם קלריס ליספקטור, בוורדים.
טלי, דפנה – זהו שאתן מתקנות את החלוקה ומנרמלות אותה. שבוע לי שבוע לך זה הגיוני, (את עשו לא קראתי – אבל זה הזכיר לי את הביטוי "הרכיב פיסח על גבי עיוור" – העיוור מספק את הרגליים והפיסח את העיניים). אבל נעל לי נעל לך זה כמו משפט שלמה. זה הופך את נעלי הגיברת ללגמרי לא שימושיות לאף אחת – נעל אחת זו צליעה, זה פגם, אי אפשר להיות גברת עם נעל אחת.
נעל אחת זה אבסורד. זה כמו מחיאת הכף האחת
יודית – אני איתך ועם אנדרסן – אין כמו נעליים אדומות. וכל הסמלים הכי יציבים ומוחלטים אינם עומדים בפני ההקשר. את יכולה להמציא מחדש מה זה אומר. הסיפור הזה הוא הכי פחות שלם בעיני מכל אלה שתרגמתי, ובכל זאת יש בו משהו שנוגע מאד. אולי גם הוא מקבל את החיזוק מן ההקשר, כלומר משאר הסיפורים שמהווים מעין פאזל ביוגרפי, מעין פורטרט.
ומירי – זה מקסים החלוקה בין גונבות הנעליים לגונבות הוורדים, אבל אני כרגיל נשארת בחוץ.
אני מבסוטה לגמרי עם נעל לי ונעל לך…
גם החלוקה של שבוע שבוע עם משקפיים לא נראית לי מאוד נורמלית…
ואני גם בעד המשחקים האלה, שבועטים בגדרות ובחוקים. וסופי קאל היא אהובתי לנצח נצחים.
שזוג הנעליים הוא כמו תליון ששני חלקיו הופרדו על ידי הבנות בכדי שיוכלו לאחד אותו מקץ שנים
חוץ מזה, אני חושב שמצאתי את החברה של סופי קאל כאן… (שימי לב לרגל)
או שאולי סופי וחברתה פגשו סוף סוף את השוטר הנעלם, נעלו לו את הנעליים האדומות, ויצאו איתו לסיבוב על תלת-אופן בשדירה…
כי דם הווסת ניגר ארצה וצובע את הנעליים.
הנה לינק לשיר של אן סקסטון, שמהדהדת בו המעשייה מאוסף אנדרסן
http://www.histoiresenchemin.fr/articles2.php?cat=1&rub=1&ssrub=7&art=80
.html
את צודקת, חשיבה בינארית היא באמת חשיבה גברית, אני צריכה לאמץ לי חשיבה טרינארית:
גונבות הנעליים, גונבות הוורדים ואלה שנשארות בחוץ. שכחתי מישהי?
🙂
דפנה – אני איתך. לגמרי.
שועי – על זה לא חשבתי. כמה מצחיק, מדויק ונוגע ללב – זוג הנעליים כתליון שחלקיו הופרדו.
והקליפ שלך הזכיר לי את הנעליים האדומות של פינה באוש (מתוך עבודת הווידאו שלה קינת הקיסרית) הוספתי את הקליפ לפוסט.
כרמית – שיר נפלא, תודה.
ומירי – אם יש מקום לאלה שנשארות בחוץ, אז גם אני משחקת :-).
ים המלח
זאת הסיסמא?
לא סיסמה,
זה ההשתתפות שלי במשחק הטוקבקים פה, או שלא הבנתי נכון???
שלא הבנתי נכון 🙂
אז ניצחתי במשחק, לא?
ואני חושבת שהנעליים ממילא היו גדולות מדי, אף אחת לא באמת התכוונה לנעול אותן, ולכן החלוקה דווקא לא מגדילה את האבסורד, אולי רק משרתת או ממשיכה אותו.
ונזכרתי איך כשהייתי קטנה (ממש קטנה- ארבע חמש כזה), קנו לי שני זוגות סנדלים זהים, אחד אדום אחד כחול. אמא שלי עודדה אותי לפעמים לנעול אותם יחד- רגל אחת באדום ואחת בכחול ולראות מי מהאנשים ברחוב ישים לב. אף אחד לא שם לב לזה…
(-:
יש ניצחתי!!!
האמת, כשהתפרסם המאמר לא ממש הרגשתי בכושר, בעיקר בגלל הפציעה בסיבוב הקודם, והייתי בטוח שלא אשתתף בתחרות. אבל אז, כשהתחילו הטוקבקים הראשונים להתפרסם כאן, הרגשתי ככה, איך האדרנלין שבשכל יורד לרגליים, ועושה להם רעידות כאלו כמו עווית של צפרדע גוססת, והרגשתי שהדם עולה ללמעלה, ושזה הרגע, שזה בדיוק הזמן, להשקיע, לתת את המקסימום, להיכנס בכל זאת, ולמרות הפציעה, לתחרות, ולגרוף את הניצחון.
אבל נהגתי באיפוק ובשכל, והמתנתי.
טקטיקה בספורט היא מילת המפתח.
בהתחלה לא היה לי קלף חזק, חשבתי על הנאום של בוגי, שזה לא רע, די נמוך, אבל ידעתי שתמיד משהו יכול לבוא מהצד עם טוקבק של נאום עוד יותר נמוך… וצדקתי. המתחרים כאן ללא ספק היו בכושר שיא, תקפו מכל כיוון, וכל טוקבקיסט בתורו הצליח בגאונות רבה להוציא תחת ידיו טוקבק נמוך יותר משל קודמו. אני חייב לציין שהטוקבק עם הווסת כמעט והכריע אותי, נפלתי על הקרשים, וכמעט ופרשתי. יותר נמוך מזה קשה למצוא. אולי התהומות של הפיליפינים, אבל זה כבר לא פייר, וגם לא לפי חוקי התקנון…
ואז בא לי הקטע עם ים המלח. איך שזה בא ידעתי- הניצחון בכיס!
יותר נמוך מים המלח אין.
המתנתי לרגע המתאים, ונכנסתי לזירת המשחק…
פרסמתי את הטוקבק הנמוך ביותר. זכיתי.
אני רוצה בהזדמנות זו לציין לשבח את המשתתפים האחרים בטורניר, שנהגו ביושר וספורטיביות, כראוי וכצפוי.
תודה לכולם, ולהתראות בגמר.
בילדותי בבאר שבע: "מה בָּלִיתָ?"
Foot-note עם נעליים אדומות:
בחיבור הקבלי ספר התמונה (המאה ה- 14) מהווה 'ים המלח' את ההשגה העליונה שבאפשר
כעין השגה נבואית ראשונית, הארה עליונה
באופן כללי, ים המלח, ככה באמצע היום, ללא הכנה מוקדמת, יכול לאפיין את הזן של ג'ושוּ
יותר מאשר את הצופה בדרבי ירושלמי, היורד בואכה ים המלח, ומהרהר בליבו שמא מתגלה לנוכח עיניו הסדר היקומי, הקוסמוס שבאפשר, כגון הענק הקוסמי שנגלה לעיניה של כריסטין די-פיזאן שעל מצחו כתוב היה 'כאוס'.
יש חוף נודיסטים מקסים בים המלח
וגם כלמיני חופים ממוסחרים
וגם שפע של חוויות רוחניות הסטוריות וגיאולוגיות
פעם בעודי חייל שמרתי שם במוצב נידח ודלוח של חמישה חיילים בתעלות ממש באמצע הים על הגבול
ומסיבות שונות כמעט, באמת שכמעט השארתי את הנשק והמדים בעמדה והלכתי בתחתונים לירדן באמצע הלילה
"אני, אני דווקא רציתי להיות חלק מהמערכת, אבל הריח הזה של הברזנט עושה לי כאב חריף בקרקעית הבטן"
(אהוד בנאי, מקרה קב"ן)
אנונימי יקר, לבי אתך שתמצא את המערכת המתאימה לך
וגם אם לא תמצא אז לא נורא העיקר שתהיה קצת שלווה בלבך
מבערך חמישים שניות עד בערך שתי דקות וחצי.
זו דווקא הסייפא (הדקות האחרונות) של הסרט שם
עם הווייס אובר של הנרי פונדה.
עכשיו הבנתי סוף-סןף מדוע אתה מגיב אנונימית.
טרנס היל, על הבוקר, Man, את זה זכיתי לראות רק בוידאו בשנות השמונים עת הייתי ילד,
וסיפורי אגדות עוד היו סיפורי אגדות.
לא הבנתי מה הבעייה עם דם וסת.
וכמו כן לא הבנתי למה האיזכור של דם וסת גרם להתקף מסוג כלשהו לאחד המגיבים כאן
יש סדנה ניו-אייג'ית לטיפול בדם וסת, אלמוני. הכופרים בעיקר טובלים בים נחושת מלא דם וסת של בתולות, יש הטוענים שזה משחרר את כל הקומפלכסים.
מירי,
ניצחת!
אתה מרגיש יותר טוב עכשיו, מותק?
תסתכל על התאריך. 2009. חלפו חמישים שנה מאז הייתם סוחבים את התחבושות ההגייניות מהתיק של הילדה הכי מפותחת בכיתה ומתפוצצים מצחוק.
לא פלא שאתה נשאר אלמוני. די ברור למה
סליחה על האיחור בתגובה, הייתי רחוק…
אין ספק שקודם הייתה התמונה. רק אחר כך בא השאר.
התמונה כאן מעלה הרבה יותר שאלות מאשר רק תחליף לאלף מילים.
התמונה היא כמעט סוראליסטית, במיוחד כשחושבים על מה שאין בתמונה.
הנעליים נמצאות בווטרינה.
ממוספרות בשלטים קטנים כמעט ובלתי נראים.
היכן הקטלוג?
יש בכלל קטלוג למספור? שמסביר ומתאר את הרקע לכל מוצג?
326a
יש גם b?
איך מתחבר כפכף מעץ למגפון מעור?
נעל עקב אדומה שמאלית לשחורה ימנית?
האם העבר הוא שמחבר את הממצאים שכאן לקבוצה, מעבר להיותם נעליים?
ההיסטוריה של הנעליים או של בעליהם?
האם כל בעלי הנעליים המוצגות בווטרינה היו פיסחים?
ואם לא, היכן הנעליים המשלימות?
האם לפנינו פריטי עדות מזירת הפשע, המוצגים לחבר המושבעים והשופטים? נעלי הנרצחות בסדרה בערפל לונדוני?
או פריטים מוזאונליים? בגלריה לאומנות?
או שזה היינו הך?
ואם הנעליים האלו מוצגות במוזאון, או לפני השופטים במשפט רצח, היכן הנעליים התאומות?
מדוע הן לא מוצגות?
ספי קאל טוענת שיש לכל נעל את המתאימה לה, כל נעל, בין אם היא עץ ביער או רחש הגלים. הנעל הימנית נמצאת אצל אמלי, ואת הנעל השמאלית מציגה סופי קאל ביצירה שלה.
כשבני דורה של קאל מדברים על נעליים אדומות, הם מתייחסים בדרך כלל לכזה:
חלק ראשון-
חלק שני-
תודה על הלינק
ראיתי את הדקה הראשונה
עוד אשוב לכך אחר-כך
לא הכרתי. נראה נהדר.
אתה האח החמישי, זה שיודע לשאול!
הבאלט מבוסס כמובן על סיפורו של אנדרסן
(ואף מילה על פינה באוש?)
איזה רב שיח מדליק ולינקים משגעים
בעקבות סופי קאל המטריפה – בכל מה שקשור לבדיקת גבולות (ולא רק) היא בהחלט מקור להשראה
אולי הדימוי ישמש אותי לפרוייקט הבא, נראה איך זה יתקשר איכשהו
ולא במקרה נזכרתי בביקור הגברת הזקנה שכל התושבים בעיירה נעלו נעליים צהובות – אני זוכרת שהמורה שלי לספרות אמרה שצהוב מסמל קנאה וצרות עין – אני לא ממש זוכרת את המחזה, שווה להציץ בו שוב
הי קרן, את כמעט מתפרצת מתוך המחשב 🙂 תודה! את בטוחה בקשר לנעליים הצהובות? לא זוכרת דבר כזה, וזה קצת מוזר בתור מי שחושבת ומרגישה וממששת בעיניים. באופן כללי, אגב, אני חושבת שאין ערך רגשי מוחלט לצבעים. הכל תלוי בהקשר. יוסף הירש (מורי הדגול) היה אומר שצהוב זה הצבע של החיים (וּואן גוך היה בוודאי מסכים אתו), ומצד שני בעברית צהוב זה צבע של שנאה – במליצית צוהֵב זה שונא. בהקשר אחר זה יכול להיות צבע של קיץ (שמש, חול) וכולי. דווקא ירוק זה צבע של קנאה (באנגלית קוראים לה המפלצת ירוקת העין) אבל גם של רעננות וטריות, וגם של רעל, ואפשר להמשיך ולהמשיך. כחול למשל, יכול להיות עצב (בלוז, כמו באנגלית), או פורנו, או ים, או ישראל העובדת, וכשאיזו אמנית ישראלית יצרה במחאה על הדרת נשים – דגל ישראל מושלם, עם פסים ומגן דוד ורודים, זה הפך פתאום לכחול שוביניסטי של בנים.
(ותודה מכל הלב גם על התגובה שלך על הילדה אילת! שנה טובה.)
נתתי גם תשובה…
אפילו מפורטת וממוקדת…
הסרט הנעליים האדומות, מעבר לבלט שבסרט, אמנם נוגע גם בנעלי ריקוד ובכישוף, אבל בצורה אחרת מאשר אנדרסן. הקרבן משחק תפקיד מכריע שם…
לגבי פינה באוש,
סופי קאל, עם כל הכבוד, לא בליגה הזו… 🙂 הנה דוגמה עם אדום וגם עם קרבן:
כשראיתי את זה בפעם האחרונה בתאטרון, פינה באוש ישבה לידי…
כן, ראיתי את תשובתך שמציגה את סופי קאל כסינדרלה אמנותית שהנעל הבודדה מתאימה ליצירתה 🙂
וזו תשובה יפה, אבל כמו כל תשובה היא סוגרת דלת, ומשרה מין עצב על כל האפשרויות שנשארו בחוץ, אפשרויות שהשאלות שלך תמיד מפזרות בנדיבות.
(מה שמזכיר לי שכשגרתי בפורטלנד אורגון, היתה שם חשמלית, ובכל פעם שהיתה יוצאת מהתחנה נשמע קול קסום ברמקול:
The doors are closing
שתמיד מילא אותי בבהלה ורצון לזנק מהרכבת.)
לגבי סופי ופינה כבר נאמר על ידי גדולים ממני ש"היפה יפה בסוגו", אין להשוות בין העקעק לברדלס (ואין לשאול אותי למה דווקא החיות האלה. אין לי מושג)
אבל אני התכוונתי דווקא לקטע הנעליים האדומות שהוספתי בסוף הפוסט מתוך "קינת הקיסרית" של פינה באוש.
ובאשר לפולחן האביב – יש לי קלטת של חזרות שבה פינה בבגדי יומיום וכובע טייסים מוזר מלמדת סולנית אחרת, אסייתית, את הסולו המופלא של הקורבן שמופיע בהמשך. ותוך כדי כך היא מדגימה כמובן, מספיק כדי לדמיין איך זה היה נראה בביצועה. ובכן, חולי התחרותי – מי מנצח?
מרית יקרה
בנושא החלוקה השויונית של זוג הנעלים האדומות שיהיו נחוצות בעתיד וגם אז הן תזדקנה למשפט שלמה ואולי רק אחת תזכה בנעליים
זו שאיננה יכולה ללא שתי נעלים
מוטב מאוחר
בברכה
רביב גדיש
🙂
וברוך הבא!