הנעל האדומה מאת סופי קאל

בעקבות הפוסט שלי על פצפונת (של אנטון) כסופי קאל של היְלדוֹת אני מתרגמת עוד סיפור קצרצר, הפעם סיפור ילדות של סופי קאל.

הנעל האדומה
מאת סופי קאל

אַמֶלי ואני היינו בנות שתים עשרה. בימי חמישי אחר הצהרים היו גונבות מחנויות כלבו. כך נהגנו במשך שנה, עד שאמה התחילה לחשוד. כדי להפחיד אותנו היא טענה ששוטר אחד גילה אותנו ודיווח לה על מעשינו. רק בזכות גילנו הצעיר קבלנו הזדמנות נוספת. הוא יפקח עלינו עין, ואם נפסיק לגנוב הוא ישכח מהעבר. בשבועות הבאים היינו עסוקות בתהייה מי מהאנשים סביבינו היה השוטר הסמוי. מרוב נסיונות להתחמק ממנו, שכחנו לגנוב. הדבר האחרון שגנבנו היה זוג נעלים אדומות, גדולות מדי למידתינו. אַמֶלי שמרה את הנעל הימנית, ואני שמרתי את השמאלית.

הסיפור היה הטקסט שנלווה לחלק הזה בתערוכה

שלוש הערות (שהן אחת)

"בימי חמישי אחר הצהריים" – ההעדפה של קאל לסדר ולכללים קבועים (על חשבון האתיקה) ניכרת כבר בילדות.

שוטרים וגנבים – הבילוש מחליף את הגנבה כמעט בלי משים. כלומר הגנב שווה ערך לבלש – לא הגנבה (העבירה, האתיקה) העיקר אלא המשחק.

מחיאת כף היד האחת – הגנבה כעיסוק מופשט, מנותק מכל צורך. זוג הנעליים (הגדול מדי, ממילא) מחולק לשניים בניגוד לכל היגיון, כמו במשפט שלמה. או אולי בהיגיון חדש, מסוג אחר.  

סיפורים נוספים של סופי קאל באתר: בפנטזיות שלי אני גבר (הדלי),  חלומה של נערה (הקינוח),  שני סיפורים על מוות (טלסטר, הסדין), בנאלי, רדיקלי, או טרגי, שני סיפורי כלולות של סופי קאל (שמלת הכלולות, החתונה החלומית)
וכמו כן – המקרה  המוזר של פול אוסטר וסופי קאל, ובמידה מסוימת גם – מה למדתי מפצפונת של אנטון? (או סופי קאל של הילדוֹת)

תוספת מאוחרת בעקבות התגובות – הנעליים האדומות של פינה באוש:
קטע מתוך עבודת הווידאו "קינת הקיסרית".
הנעליים האדומות מופיעות בין 2:19 – 3:05, אבל שווה לראות את כל הרצף המכיל כמה דימויים מרתקים.