מוקדש באהבה לבני נמר שהיה קורא ב"גילגי" שוב ושוב ומתגלגל מצחוק
אושר מזוקק. זה מה שהיה הספר הזה בשבילי.
היו עוד ספרים שאהבתי בילדותי. כמה וכמה. אבל אף אחד מהם לא גרם לי אושר כמו "גילגי". וגם עכשיו כשאני כותבת על הספר (שעדיין נמכר באותה עטיפה טורקיזית של ילדותי) אני חשה בפלא, באותה נהרה צוהלת וחגיגית שהתפשטה בכל גופי.
גילגי אינה רק הגיבורה הפרטית שלי. אני מכירה כמה ילדות לשעבר, טום בויז כאלו, ששאבו נחמה גדולה מפראותה. אני מבינה אותן. אבל אני לא סבלתי ממצוקה מגדרית. אולי משום שגדלתי במשפחה של נשים דעתניות ודודות גדולות עם פה שנון ומלוכלך. מעודי לא רציתי להיות בן, אבל שנאתי להיות קטנה. שנאתי את הידיעה שכל מי שגדול יותר וחזק יכול להתעלל בי (למשל לזרוק עלי אבנים כל הדרך מבית ספר, עד שהעוזרת המיתולוגית שלנו סימון, תניס אותו בהשפרצות מצינור הגינה), או גרוע מזה – להחליט עלי.
כל כך רציתי להיות אדונית לעצמי. אבל לא היה מה לעשות בנידון. רק להשעות את עצמי, לחיות במחתרת. ולתוך המחנק הזה פרצה לה גילגי.
אם אני צריכה להסביר למה אושר, למה דווקא "גילגי", יותר מכל ספר אחר – התשובה ברורה: בגלל החירות כמובן. גילגי היא הגיבורה החופשייה ביותר בעולם.
ספרות הילדים מלאה יתומים; משלגייה ועד אוליבר טוויסט, מאן שרלי ועד הארי פוטר. זה ברור. חסות הורית הלא מנטרלת מראש כל הרפתקה, מייתרת את המסע הגדול מן הכאב והסכנה אל הבטחון והאושר. היתומים הספרותיים היו נפלאים. ביליתי שעות מענגות בחברתם. אבל גילגי היתה זן אחר, מיוחד. היא לא נאבקה בדרקונים, מכשפות ואפוטרופסים אכזריים. גילגי ניצחה את הדיכוי של היומיום שהיה בעיני הנורא מכולם. גם משום שהיה שלי, וגם משום שהיה סמוי מן העין (כמו שקוראים ללחץ דם "הרוצח השקט").
הכל נראה נורמלי, מוגן, חיובי. בייחוד אם חושבים על הילדים בהודו שאין להם מה לאכול. לי היה לחם ושוקולד. מחסה מהגשם. משפחה. אבל המחיר, המחיר היה החירות.
ספרים רבים מוקדשים למצוקתם של מבוגרים הלכודים בעבודה לא מספקת, בחיים מנוכרים. אבל כמעט אף אחד אינו נותן דעתו על חוסר החירות של ילדים, על חוסר האותנטיות של חייהם. לא סבלתי מדיכוי יוצא דופן, אבל מי שסיפק לי מזון ומחסה החליט גם מתי אקום ומתי אשכב, לאן אלך או לא אלך, מה אעשה ואיך אגיד ומה אלבש. וזה היה נורא.
ואז באה גילגי.
אסטריד לינדגרן כתבה את פנטזיית היתמות שלי. אמא של גילגי מתה בלידתה ואביה אבד בלב ים. לא מדובר בהורים "רעים". אין הורים "רעים" בספר! ועם זאת – גילגי מאושרת ביתמותה, כפי שנכתב בפשטות כבר בפיסקה הראשונה:
בקצה של עירה קטנה אחת מצויה גינה עתיקה ובה עומד בית ישן. בבית הזה גרה גילגי. גילגי גרבי היא בת תשע, וגרה שם לבדה, לבדה. לא אב לה ולא אם. דבר זה אולי נוח מאד, שהרי אין מי שמצווה עליה לעלות על משכבה דווקא ברגע המשעשע ביותר, ואין מי שיכריחנה לשתות שמן דגים כשחשקה נפשה בסוכריות.
שימו לב ל"לבדה, לבדה" הכפול הזה. פעמיים כי טוב.
ובסוף הספר, אחרי שגילגי מחליטה לחיות לבדה בבית קונדס, במקום להצטרף לאביה:
– עשי כרצונך! אמר, סוף סוף כך נהגת מאז ומעולם!
גילגי נענעה את ראשה כסימן הסכמה.
– נכון, כך נהגתי מאז ומעולם, אמרה בשקט.
ואחרי עוד כמה חיבוקים משקשקים וחילופי דברים נלבבים ("את צודקת כתמיד, בתי") על חשיבותם של חיים מסודרים לרווחתם של ילדים, גילגי מסכמת: "ללא ספק טוב ביותר לילדים לחיות חיים מסודרים במקצת. על אחת כמה וכמה כשהם זוכים לסדר אותם בעצמם."
וזהו. חד וחלק. פשוטו כמשמעו. בלי האירוניה העדינה של שלום עליכם למשל, שמזיל דמעה מעל לראשו של מוטל ("אשרי יתום אני") בן פייסי החזן.
המספרת, תבוא על הברכה, נותנת לגיבורה שלה גיבוי מלא: היא מציידת את גילגי בכוח פיסי עצום (יותר משל אביה, ויותר משל אדולף, כן, אדולף, האיש החזק בקרקס), ובארגז של מטבעות זהב, כלומר בעצמאות כלכלית. היא מניחה לה לעשות כל מה שאסור: להעדר מבית ספר, לפצח ביצה על הראש, לשקר בלי חשבון.
כשהגברות של מסיבת התה מתלוננות על העוזרות שלהן, גילגי בודה את מאלין, עוזרת מן הגיהנום ששירתה כביכול את סבתה: שחורה מלכלוך, נובחת, נושכת, גנבת פסנתרים, מנפצת כלים בפטיש, חומדת את החזייה הוורודה של גבירתה ומעזה להחמיץ לה פנים על המזלג שתקעה באזנה. הסצנה הזאת, שבה משתלטת גילגי בפטפוטיה על שיחת הגברות, היא פרודיה לא מעודנת במיוחד על צרות אופקיהם של המבוגרים.
זאת ועוד: גילגי משקרת מטעמים שונים ומגוונים; כדי להסיח את הדעת וכדי להתפאר (כשהיא מספרת למורה למשל, כיצד הרגה נחש רגזן באורך ארבעה עשר מטרים שזלל כל יום חמישה הודים ושני ילדים לקינוח) או כדי לבסס ולהצדיק את החלטותיה והעדפותיה המשונות (היא מעדיפה את שנת הלימודים בארגנטינה שיש בה בעיקר חופשות, וימי הלימוד המועטים מוקדשים לזלילת סוכריות).
מעבר לתענוגות הדימיון וההשתטות, השקרים הם בעצם פרודיה על האופן שבו מנצלים המבוגרים את יתרון הידע שלהם כדי לגַבּות את דרישותיהם המופרכות. (מופרכות בעיני הילדה שמתרעמת על היתרון הלא הוגן של "יש ילדים בהודו…", "כשתגדלי תביני", וכולי).
וגילגי אינה מסתפקת בצפצוף על נימוסים ומוסכמות. היא עושה גם את הדברים האסורים באמת, המסוכנים: היא קופצת מהגג, היא נוגסת בפטרייה לא מוכרת, היא מערה לגרונה קוקטייל שלם של תרופות…
לעיתים נדמה שהספר כולו אינו אלא תשובה מורחבת לנזיפה הקבועה המרחפת מעל ראשי ילדים: "זה לא משחק!" גוערים בהם. אז זהו, שֶׁכּן, אומרת לינדגרן. הכל משחק אצל גילגי, ואין שום השלכות: היא לא נפצעת ולא נענשת. היא לא מסתבכת. היא אפילו לא סובלת מנידוי חברתי. המורה מגלה סובלנות מפתיעה. הוריהם של טומי ואניקה אינם חוששים מהשפעתה הרעה. הם אינם אוסרים על ילדיהם להתרועע עמה.
אני לא זוכרת איפה קראתי שהגירסה הראשונה של הספר היתה עוד יותר אפלה ואנרכית. שהיא יצאה לאחרונה בשוודיה, במהדורה מוגבלת. הייתי נותנת הרבה כדי להניח את ידי על עותק (באיזו שפה שאני יכולה לקרוא). כדי לבלות עוד קצת בחברת הילדה עם השידה המלאה אוצרות והקוף והסוס במרפסת, הסופר-גירל הליצנית שמציירת על הרצפה וישנה כשרגליה על הכר, שמתענגת על החופש לנסות, לעצב את חייה בעצמה.
אחד משיאי הספר מתרחש כשהמורה מתקנת לגילגי תשובה שגויה בחשבון. גילגי לא מתרשמת. היא אפילו קצת מתפלאת על המורה: אם היא יודעת את התשובה, למה היא שואלת? (ובאמת – מה הטעם בלימוד כשהתשובות נתונות מראש?)
"גילגי" לא היה רק ספר בשבילי. הוא היה מקום. מקלט זמני וירטואלי, עד שאגדל ואהיה עצמאית. אבל "גילגי" הוא גם ספר חשוב ופורץ דרך בכל קנה מידה. לאו דווקא מסיבות מגדריות (מי שמתחיל במגדר ייתנגש בסיבוב הבא בתקינות של "מלך-כושים" וכולי). "גילגי" הוא ספר חשוב בגלל החתרנות ובגלל ההומניזם. בגלל האור שהוא זורה על הנפש האנושית. כי גם ילדים הם אנשים. רק צעירים יותר.
*
ובשולי הדברים: למתי המעט אשר אינם יודעים – בשוודית קוראים לה פִּיפִּי. כמובן שהיה צריך לשנות. אבל מה רע בגילגי? מה פתאום בילבי?
וגם – הפוסט הזה הוא ראשון מתוך כמה על גיבורות הילדות הספרותיות שלי.
עוד גיבורות ילדות (גילגי או פנטסיית היתמות, מה למדתי מפצפונת של אנטון או סופי קאל של הילדות, פוליאנה ואני, מוכרת הגפרורים הקטנה)
עוד על ילדוּתי
לא תחנות תרבות אלא תחנות תודעה על שלושה רגעים מכוננים בילדותי
כמו שלחם אינו רק מזון צמה אינה רק תסרוקת
וגם המלצה חמה חמה על שוטי אמא שוטי / לין ג'ונל, פטרה מאדרס
ספר מופלא לגיל הרך יותר (3-7) שעוסק בעדינות רבה בדיוק באותו נושא
התרגשתי עד דמעות (וזה לא קורה לי כל יום)
מייד התגלגלתי גם אני מגילגי למוטל בן פייסי החזן או כפי שאני קורא לו עד עצם ימים אלה מוטל בן פייסי החייזר, וטוב שלא עצרתי בעלילות גילגמש כי גילגי הוא מיתוס בריאה אנארכי, ועל כן אני מעדיף את חינה הפראי של גילגי, על הסבל האין סופי של אהרון מ'ספר הדקדוק הפנימי' שיש עימו לטעמי, כובד יותר מחסד
עוד משהו, במידה רבה בילבי/גילגי/פיפי היא תמונת הנגאטיב של חי אבן יקט'אן לאבן טופייל, שתיהן דמויות אנטי ממסדיות אמנם, אבל חי נעדר שובבות ופראיות, הוא גדל על האי לבדו (בתמיכת בעלי החיים המגדלים אותו) והמושכלות הפילוסופיים אותן הוא מצליח להשיג מעניקות לו את התשובות יותר מאשר את החידות הלוהטות
שעושות אותנו בני אדם
ולמרות כל השוני המהותי ביניהן, אני סובר כי גילגי היתה יכולה להיות חברתה הטובה של פוליאנה
הדיכוי של היומיום, בול.
מחכה בקוצר רוח להמשך, ומנחשת כבר מי יופיעו ברשימה:)
אבל למה רק גיבורות? לא היו גם גיבורים?
http://pepesmit.aeroplastics.net/stateofmind.php?title=1994_puzzled
הכשל העיקרי של הספר הוא בחוסר יכולתה של בילבי להיות בת, כמו אן שרלי או ג'ו מארץ'. מתוך השאיפה לחירות מוחלטת לינדגרן איבדה את האותנטיות, ובילבי הפכה למין מה-שמו כמו מומינטרול שכזה, חסר תבנית ולכן מעבר לאפשרות לנער קצת את הדמיון ולתרגל קצת מרדנות, בילבי לא סיפקה אלטרנטיבה של ממש כגרעין להתגבש סביבו.
אם אני לא טועה, הצילום
http://pepesmit.aeroplastics.net/stateofmind.php?title=1994_puzzled
מבטא את התסכול שלי בדרך הרבה יותר מדוייקת
Beim Hamburger Oetinger Verlag, der die deutsche Übersetzung der Ur-Pippi im August einschließlich Lundqvists Erläuterungen herausbringt,
את חטאיי את מזכירה לי, כי כבר הרבה זמן אני מתכוונת לכתוב פוסט על בילבי בעקבות התרגום החדש (ונמצאת במעין תקופת יובש של כתיבת ביקורות, אולי בגלל הולדתם של פרויקטים אחרים…).
גם אני אהבתי את בילבי כילדה – איכשהו תמיד קראתי לה בילבי, למרות שקראתי את הספר הישן המלא בו היא גילגי, ואני מודה שאני גם יותר מחבבת את השם בילבי.
הייתי, כנראה, יותר "ילדה טובה" ממך, וגם ילדה יותר חופשיה (לפחות בבית), ככה שהיא והחופש שהיא מייצגת לא היו קריטיים בשבילי כל כך, אבל אהבתי אותה, והרבה שנים אח"כ הקראתי אותה לילדים שהתפקעו מצחוק והנאה.
מה שכן, אני מודה שכמבוגרת אני חווה אותה כדמות עם משהו עצוב, בין היתר, הנסיון שלה לדבר את שפת המבוגרים שנכשל שוב ושוב, ומגיע לשיאו במסיבה של אמא של טומי ואניקה, יש בו המון צחוק אבל גם המון עצב, כמעט על גבול קווים אוטיסטיים מסויימים, של מי שלא מבין את הקודים של החברה. בחלק מהמקרים היא עושה דווקא ואז זה יופי, אבל לפעמים נראה לי שהיא באמת לא מבינה… ואז זה עצוב.
גם היתמות שלה עצובה לי, כי חופש הוא נורא חשוב, אבל בעיני, כל החופש שבעולם לא שווה כלום בלי אהבה.
ומבין השורות זה עולה גם ממה שבילבי עצמה אומרת ולא אומרת.
דוקא מה שהפריע למירי לא מפריע לי בכלל, בילבי היא ילדה קטנה, היא דווקא כן "בת", גם אם לא בת טיפוסית, ועד כמה שהתמונה בקישור חזקה, בילבי, בגילה, לא באמת אמורה להתמודד עם וסת…
ראית את הצילום שבו בילבי מנסה לדחוף/להפיל את החומה? (ההיא שלנו, זאת שקוראים לה "גדר ההפרדה")…
וחוצמיזה כתבת כל כך כל כך יפה מרית, והמשפטים שלך על ילדים וחופש וילדות – למסגר. בעצם לא למסגר- לחיות וליישם ולזכור כל הזמן.(-:
אני מכירה ואוהבת, כמובן, אבל בעיני זה לא בדיוק אותו נושא, כי אצל בילבי היעדר ההורים הוא נתון פשוט- עובדה קיומית שלפחות לכאורה לא כרוכה בשום קונפליקטים או בעיות, ובשוטי אמא יש מעשה אקטיבי של מרד, עצמאות, אנטי, גירוש.
כמה כף לקבל ממך את גילגי על הבוקר! כל כך אהבתי אותה. אבל נדמה לי שרציתי יותר להיות טומי ואניקה (התאים לי ולתאומי). לקבל כחברה את האמון הבלתי מסוייג ואת השפע של גילגי – איזה אושר.
אכן קשה לי להאמין שאסטריד לינדגרן היתה רק דידקטית ומגמתית. החירות שאיפשרה לעצמה היא השראה ולא שיעור.
שועי, על אף אחוות הנמשים והצמות פוליאנה שייכת לסוג האחר של היתומות. אלו שעוברות תלאות כאלו ואחרות בדרך אל הבטחון והאהבה.
משחק השמחה של פוליאנה מסתמך על אביה ועל התנך – שני מקורות ממסדיים מאין כמותם. וגם הצבע הרגשי הוא אחר. פוליאנה הוא ספר סנטימנטלי, וגילגי – הוא תערובת משונה של נאיבי, אירוני ועוד כמה דברים, אבל אף טיפת סנטימנטליות. (ומצד שני – עשית לי חשק לכתוב על פוליאנה 🙂
ז'ניה, תודה. גם אני שאלתי את עצמי בדיוק אותה שאלה. אם הייתי כותבת סדרה כזאת על ספרי מבוגרים היו שם יותר גברים מנשים. זה לגמרי לא אידיאולוגי, אבל כששאלתי את עצמי מי באמת באמת שינה את חיי כילדה – הגעתי רק לארבע ילדות/נערות (ואני לא בטוחה שאת מנחשת אותן. גילגי היא הכי מובנת מאליה, למרות שכולן מוכרות).
מירי, אני כתבתי קודם כל על החוויה שלי, והעניין של להיות בת היה לגמרי פתור אצלי. החסך שלי היה במקום אחר, וגילגי היתה העזרה-ראשונה המופלאה ביותר שיכולתי לקבל. הילדה שהייתי מאד מתעצבנת מה"לתרגל קצת מרדנות" שלך. היא (כלומר אני) מרגישה שאת אפילו לא קרובה להבין את מצוקתה. (וזה פועל גם בכוון ההפוך מן הסתם 🙂
נחום, תודה, אבל גרמנית היא לא שפה שאני אפילו קצת קוראת (וגם ההמבורגר הזה קצת חשוד בעיני 🙂
טלי, תודה. את צודקת בקשר לעצב של גילגי. כשהייתי ילדה לא הבחנתי בו בכלל. החירות המסנוורת מחקה את כל הצללים. אבל עכשיו כבוגרת, אני רואה בזה עוד יתרון של הספר ועדות לאמת שבו. כי לכל יש מחיר, כמו שאומרת המכשפה לדייג בסיפורו של אוסקר ווילד. ומי שרוצה לעשות דברים בדרכו, הוא לפעמים בודד, לא מבין ולא מובן.
ובאשר לבחירה של גילגי באהבה – היא בוחרת באהבה החברית עם השווים שלה, עם החברים שרכשה לעצמה, ולא באהבה המשפחתית ההררכית והנתונה מראש.
רוני, תודה. אם רצית להיות אניקה כנראה שחבוי בה הרבה יותר ממה שנגלה לעין (ואולי היינו קצת גילגי והאניקה ההיא כשכתבנו את חפץ לב 🙂
(ומה זה היה, הקטע עם הדידקטית והמגמתית?!?)
מהמרת על פצפונת ועל ביבי 🙂
בעצם ביבי כבר לא כ"כ מוכרת, למרבה הצער.
אם לא היית אומרת ילדות/נערות הייתי מוסיפה גם את מרי פופינס.
אחת משתיים זה בכלל לא רע!
ביבי היתה הגיבורה של חברתי עינאל. קראתי אותה דרכה, כשכבר הייתי נערה.
ותודה לך גם על כמה שמות שלא הזכרת 🙂
מכירה את דידו טווייט ממזימות אפלות בבטרסי
ומציפורי לילה בננטקט של ג'ואן אייקן
(סדרת מרגנית: שנות השמונים של המאה הקודמת)?
היא גדולה-היא גדולה
חבל שאני לא מצליח להשיג את הספרים בספריה הציבורית. היא ללא ספק, במיוחד הספר השלישי, מגיבורות הילדות שנחקקו ביותר בזכרוני.
מעולם לא שמעתי את שמה. אנסה בספריית בית אריאלה. יש שם מדפים שלמים של מרגנית.
למרות שאת השם "ציפורי לילה בננטקט" דוקא כן שמעתי, ו"מרגנית" (גם הספרים החדשים!) זה תו איכות כמעט "על עיוור".
בכל מקרה, הם מייד יתפסו מקום של כבוד ברשימה שבמוחי, רק לאחרונה נקלעתי במקרה למכירת ספרים עם פגמים מזעריים בעשרים ש"ח האחד ויצאתי משם עם ה-מ-ו-ן ספרים, רובם המכריע מתוך הרשימה הבלתי נגמרת הזאת שבראשי…
תגידו, דכאנות – הורית, חברתית, תרבותית, דתית – והניסיונות להשתחרר ממנה – הם חלק הכרחי בחוויה האנושית
הטרילוגיה של ג'ואן אייקן היא:
הזאבים מאחוזת וילובי
מזימות אפלות בבטרסי
וציפורי לילה בננטקט
היא מתרחשת באנגליה בראשית המאה התשע עשרה
עם מלך דמיוני ותככים של גרמנים
רק באחרון, בו מגיעה דידו לאמריקה, היא הגיבורה המובהקת
במזימות– היא רק מופיעה ונעלמת לפרקים
ובזאבים עוד איננה נוכחת
ציפורי לילה הוא פרודיה נהדרת על מובי דיק
ויותר מכל גיבור אחר בסדרה אני זוכר אותה שנים לטובה
קניתי פעם בצעירותי, את החלקים השני והשלישי
וכמו ספרים רבים, כנראה השאלתי אותם
והם מעולם לא חזרוּ
טוב, אני סקרנית מאוד, ויש לי עוד כמה ניחושים, אבל אתאפק ואחכה בסבלנות.
מאוד מהטלויזיה
איך הייתי מחכה לסידרה
וכמה הזדהיתי עם אניקה שהיתה פחדנית ואיך הייתי מוקסמת מהיופי של בילבי והאומץ שלה לעשות שטויות ולא לפחוד…
יש משהו בבנית העולם הערכי-מוסרי כשאין הורים ואנחנו צריכים לדאוג לכל מיני "דברים של גדולים" מהמקום הזה,ולשמור על כל מיני ערכים
זה כמו מפתח לגדילה
אין סמכות הורית, ואנחנו חייבים ללמוד כל מיני דברים בגלל זה…כי אין מי שידאג לצרכים הבסיסיים שלנו….
(אני זוכרת ככה אותי ואת החברות שלי כילדות רכות ממציאות סיפורים שלמים על חיים של ילדים בלי מבוגרים בכלל…עולם קסום ומרגש)
בתגובות, הוא שכולן מצד הילדוּת. אף הורה אחראי או נעלב לא השמיע את קולו. האם העולם השתנה עד כדי כך, או שהם פשוט לא מסתובבים פה? זה משמח אבל גם מטריד כמו כל מסתורין.
אני זוכרת שבילבי (בשבילי היא בילבי)הפחידה אותי…משום מה, אולי היא הייתה פרועה ומבולגנת מדיי בשבילי, אולי אפילו עצבנה עם כל החופש והבלגאן שהיא עשתה וכמעט הכל היה פנטסטי ולא מציאותי…למרות שגם אני כל חיי רק רציתי להיות גדולה ושלא יחליטו עליי ויסתירו ממני פרטים בטענה שרק כשאגדל, אבין…ולצערי, לא גדלתי עם נשים דעתניות ודודות גדולות עם פה שנון ומלוכלך, אז גם אם אשאל את אמא שלי או דודה שלי, היום, מה דעתן על הסיפור, הן יענו במבט חלול וחיוך לא ברור
"סיפור יפה מאוד…!"
מרית, איך תמיד את מזכירה נשכחות.
להיות אמא של גילגי זה מאוד מאוד קשה ואתגרי, כידוע לך, אבסורד בלתי אפשרי, ואני חושבת שעדיין לא נרכש מספיק נסיון כדי להסיק מסקנות.
לגבי אניקה.
היא אכן הרבה יותר מהנראה לעין. שני היבטים עיקריים:
1. אניקה היא הריק, האין, שעוצמת כוחו כה גדולה עד שיכולה למשוך אליה ולהכיל כחברה מישהי כמו גילגי.
2. מה עדיף: להיות גילגי ולראות את אניקה, או להיות אניקה ולראות את גילגי?
גילגי הפכה לבילבי בגלל דיבוב הסידרה (הנוראית, עד כמה שאני זוכרת, במיוחד בדיבוב)
קרן, תודה! באמת פגשתי בשנים האחרונות שלוש נשים שונות שאמרו לי שהיה להן יותר מדי חופש בילדותן. הן פירשו את זה כהזנחה. הוי כמה שזה הדהים אותי. אבל כנראה שגדלתי מספיק כדי להכיל גם את זה. ומה שסיפרת בסוף זה הכי עצוב ומפחיד.
ורוני, הו רוני. יש עוד כמה שאלות חשובות:
מה עדיף, לאהוב או להיות אהובה?
ומה קדם למה, הבובנאי או הבובה? 🙂
אכן בשנים האחרונות אני הולכת ומתוודעת לקסמיה של אניקה. (באסוציאציה פרועה ולא מהוגנת נזכרתי שהיצ'קוק תמיד זלזל במיניות המוחצנת של מרלין מונרו. הוא העדיף גברות עם קליפה מאופקת שאין לשער מה רוחש מתחתיה)
ושועי – בתגובה קצת מאוחרת, גילגי היא הרבה יותר הרפו מרקס מפוליאנה.
אז רק עוד סיפור קטן מטעם אניקה:
לפעמים דברים מאוד פרוזאיים יוצרים את המציאות שלנו. למשל, אצלי גילגי כבר היתה תפוסה. את זוכרת את השכנה שלי מיקי מסיפור גרעיני השסק?
ההורים שלה היו יחסית מבוגרים והיא גדלה בבית פחות או יותר לבדה. הם תמיד היו בחנות הספרים שלהם, חנות מיתולוגית בירושלים "העתיד", שהיא סיפור בפני עצמו.
החופש שהיה לה בביתה לא היה דומה לשום דבר שהכרתי בביתי מרובה הילדים.
היא גם היתה חזקה בצורה יוצאת דופן. פעם בארוחת צהריים בבית סבי וסבתי היקיים היא ירדה אל מתחת לשולחן העץ הגרמני הכבד עד למאוד, התרכזה לה במרכזו והרימה אותו כולו על הראש שלה. השולחן התנדנד, הצלחות רעדו, וכל הגברות צווחו בבהלה.
איתה תמיד היה לי החופש הגדול.
דרך אגב, אצלה פיתחנו כל ילדי הבית והרחוב, את המשחק הידוע "בית משוגעים" שבמהלכו, מיד עם הכרזת הבית משוגעים כל אחד היה יכול לעשות מה שהוא רצה – אבל ממש ממש מה שרצה. כולל דברים שאני לא אכתוב כאן. עד שהיו אומרים שבית משוגעים נגמר ואז היינו מיד חוזרים למוטב.
איזה סיפור יפה, וכמו שנאמר: יכולים להיות הינדיק גם אצל השולחן…
http://www.notes.co.il/marit/49563.asp
מודה, הרפו
הוא גילגי הרבה יותר מפוליאנה
אבל אני דווקא השתייכתי לאסכולה הפוליאנית
, לא הייתי פרוע במיוחד, להוציא דמיון בלתי מרוסן, גם לא מצחיק בצורה יוצאת דופן, אבל כן אופטימיסט בלתי נלאה
ואם אתיחס לדברי קרן ורוני לעיל, יש "הנהנה" מכל העולמות: לא תמיד נמצא בביתו ולאו דווקא מבחירה, אף על פי כן כאשר כן מתייחסים לקיומו מחמירים איתו על קלה כחמורה, מתגעגע למקום היחיד שבו הרגיש בית ושנעלם במחי ימים אחדים, ושמכמה וכמה סיבות הוא סוג של 'אחר' תמידי בחברת הילדים.
שועי היקר מאד, כמו הרבה פעמים הכאבים שלנו מצטלבים ונקלעים, משקפים זה את זה באופן ישר והפוך. לפני שנים כשהייתי נערה הכרתי קצת את רוני סומק (המשורר) הוא היה אז חייל די עזוב ועצוב, או שלפחות ככה הוא נראה לי. לא מזמן כשנפגשנו, הוא הזכיר לי פתאום שקניתי לו את פוליאנה.
לרגע הופתעתי, אבל זה נכון. פעם אהבתי את הספר, או אולי רק אימצתי אותו, השתמשתי בו כדי לחצוץ ביני לבין העצב שלי. אני חושבת שאני כועסת עליו עכשיו ומרגישה קצת מבוישת ומרומה, אבל אי אפשר להסביר את זה על רגל אחת. יום אחד אכתוב גם את הפוסט הזה, הוא בתור.
ובינתיים חיוך של ידידות והבנה
של רונה יפמן הצלמת
http://www.mouse.co.il/CM.art_item,418,208,16440,.aspx
מתוך כתבה בארץ הסבר לשם בילבי"אטלס מספר שכמה ממתרגמי הספר לשפות שונות נטלו לעצמם חירות רבה. "המתרגם הראשון של הספר לצרפתית השמיט מתוכו כשליש מן הטקסט, ומחק את כל הקטעים שבהם בילבי מדברת אל מבוגרים בצורה לא אדיבה או מחוצפת", הוא כותב ב"ילדים גדולים", ספרו בשלושת הכרכים הסוקר את גדולי סופרי הילדים בעולם. "אם לא די בכך, שיגר המתרגם ההוא מכתב אל לינדגרן, שבו ביקש את רשותה להחליף את הסוס של פיפי בפוני. ילדי צרפת, כתב, הרבה יותר ריאליסטיים מילדי שוודיה; הם לא יאמינו שילדה בת תשע מסוגלת להניף בזרועותיה סוס אמיתי" (לינדגרן השיבה שיוכל לעשות זאת בתנאי שישלח לה צילום של ילד צרפתי מניף פוני ביד אחת).
כספי מספרת שנתקלה בדילמה דומה רק פעם אחת. בפרק על הביקור של בילבי בקרקס, היא נאבקת ב"איש החזק בעולם", המכונה אדולף. "אי-אפשר להתעלם מהקונוטציות הפוליטיות", אומרת כספי, "ובחלק מהתרגומים בחרו בשם אחר כדי לרכך. השארתי את אדולף. זו סאטירה פוליטית, ואני לא מאמינה בצנזורה".
רק השאלה איך בכלל הפכה פיפי לונגשטרומפ לבילבי בת-גרך/גרב-ברך/לא-כלום נשארה פתוחה. "פיפי בשוודית זה לא פיפי, אלא ציוץ של ציפור, שם שובבי כזה", מסביר אטלס. בישראל נאלצו לבחור בשם חדש בשל הקונוטציות של השם המקורי (אנחנו לא לבד. בברזיל למשל קוראים לה ביבי, ובאיסלנד לינה). "בהתחלה קראו לה גילגי", אומרת לבנת, "אבל כשהיו צריכים לדבב לסדרת הטלוויזיה ראו שתנועות השפתיים של גילגי לא מתאימות לאלו של פיפי, ושינו לבילבי, שתנועות השפתיים בהגייתה דומות יותר". מסיבה דומה שונה גם שם משפחתה הטלוויזיוני ל"לא כלום".
מה שכתב שועי מזכיר לי מה שאולי הכי נגע בי במה שכתבת, מרית. דיכוי היומיום ומחיר החירות. גם בבית שהכל טוב בו, ובחיים שנראים הכי מוצלחים בעולם, כל כך בקלות נפגע חופש הנשמה של הילד, שעדיין לא מסוגל לבטא את כל מה שהוא מבחין בו וחש ומרגיש. ומכאן אנחנו מתחילים לצמוח בדמות הכלי שאנחנו נתונים בו, מתאימים עצמנו לסביבה הנראית והבלתי נראית וכבולים באזיקים נראים ובלתי נראים. אני מרגישה שכאן אנחנו יכולים לחלוק במשהו כבני אדם, מעבר לנסיבות חיינו המסויימות והאישיות.
או כמו שכתבת. לא צריך להיות יתומה כדי להזדהות עם יתומה.
ומה שבתיה כתבה נורא מצחיק.
בתיה – תודה על כל ההשלמות המצחיקות והמבכות. על כל הנסיונות לחנך את גילגי ובעצם לדכא אותה דרך התרגום. (ובכלל – החופש הגדול הזה של המתרגמים לקצץ ולשנות לא היה עולה על הדעת ביצירות מופת למבוגרים, וגם הוא עדות לחוסר הכבוד לילדים ולכל מה שקשור אליהם.)
בעצם היו צריכים לקרוא לה ציף-ציף אם הבנתי נכון. דורש קצת הסתגלות אחרי שנים של גילגי, אבל מרגיש כמו ציפור דרור.
ובאשר לגילגי וחומת ההפרדה – אני מכירה את העבודה (וגם טלי הזכירה אותה בתגובה) ואני די מסויגת. נראה לי קצת ישיר וגס לעומת העידון של אדולף, האיש החזק בקרקס. אם אני צריכה לפרוט את התחושה למילים – מה מנסה העבודה לומר? (וזו עבודה פלקטית, פוליטית במובהק, כך שלגיטי לשאול): שגילגי היתה רוצה להפיל את החומה? שרוח החופש (המגולמת על ידי גילגי) רוצה/מתקשה להפיל את החומה? שהפלת החומה היא פנטסיה ילדותית שלא תתגשם? ואולי גילגי כאן היא שוודיה, כלומר אירופה שרוצה להפיל את החומה על אפינו ועל חמתנו? לא יודעת. אחרי החיוך הראשון של הזיהוי העבודה נהיית מאד כללית וחסרת גוונים.
ורוני – תודה, הלוואי.
[…] בבלוג של מרית בן-ישראל באתר רשימות, וניתן לקרוא אותה כאן. מרית בן-ישראל – סופרת ואמנית בינתחומית. ממייסדי בית […]