וזהו וזהו וזהו?
כמו שהיה בני אומר. זהו באמת הפוסט האחרון בסדרת "כתוב בגוף", ששודרגה בינתיים והפכה לספר.
כן ולא –
כי לפחות אצלי זה ערוץ שאין לו בעצם התחלה וסוף; היחסים בין העולם החיצוני לפנימי, בין האותנטי למלאכותי, בין החירות לבין השליטה, בין המציאות לפנטסיה, בין הרגש לצורה – ממשיכים לרתק אותי.
*
היטלר מתנצל
אתמול נזכרתי פתאום בעבודת הוידאו המבריקה של בועז ארד "שעור בעברית", שבה צירף בעבודת נמלים הברה אחר הברה מנאומי היטלר, עד שגרם לו להגות את המשפט: "שלום ירושלים, אני מתנצל."
חשבתי כמה זה דומה למה שאהרון עושה (ראו למשל מה למד אהרון מאמא? או מפת הצרכים והרגשות). התשוקה הזאת לשלוט על המציאות, לביים אותה מחדש לפי צרכיך, באופן המכני ביותר – כי זו הברירה היחידה. חשבתי על החסך הרגשי העצום, על הרעב להתנצלות (לאומית או פרטית) על הצורך בסגירת מעגל. וגם בהשפלת האויב – כי לא סתם זה נקרא שיעור בעברית; היטלר אינו לומד רק עברית, הוא לומד כאן לקח. הנואם הכריזמטי הופך לעילג ומגמגם. וזה אפילו לא בכוונה, זה נגזר מטכניקת הטלאים של העריכה. שלא לדבר על התנועה שבה היטלר מכה על חזהו, שמתפרשת למין רגע מצמרר כהכאה על חטא.
העבודה הקצרה של ארד מצחיקה, נוגעת ללב ומעוררת מחשבה. היא חושפת את המופרכות של פנטסית ההתנצלות, את הכאב על מה שלעולם לא יקרה. על פצעים שכבר לא ייתאחו.
והנה כבר גלשתי להמשך. באמצע הסיום.
*
תודה
זה הרגע להודות לכל אלה שעשו איתי את המסע, או חלקים ממנו. (כי הפערים בין מספרי הכניסות לפרקים השונים הם עצומים ומפליאים – אין שום שיטה.) זו באמת תקופה מרגשת בשבילי, של סופים והתחלות. זה עתה הודיתי לכל הקרואים לרגל הפוסט המאה, ובכל זאת – תודה מיוחדת לקוראי הסדרה: תודה למי שקרא בשקיקה, ולמי שקרא בעין אחת עצומה, שנשאר על אף הקושי. לאלה שחלקו, ולאלה שתמכו, לאלה ששיתפו בעולמם. היו לי ציפיות גבוהות כשהתחלתי, אבל מה שקרה בכמה מן הפרקים (למשל באקונצ'י מאוננינג מתחת לרצפה ובפרקים רבים אחרים) עלה על כולן. תודה על כל מה שלימדתם אותי (ואשמח גם לשמוע איך זה היה בשבילכם; מה עניין ופתח, מה הרחיק וסגר, וכן הלאה).
אה, כן. ועוד משהו. כמה וכמה מכם פנו אל שועי רז, אחד מיקירי הבלוג והסדרה (למה הם פנו אליו ולא אלי, זה כבר חומר למחשבה) ושאלו אותו מה בדבר מפגש – לא וירטואלי – לחגוג את סוף הסדרה. שועי עצמו הציע בית קפה תל אביבי. אני ממש לא רוצה להיות אחראית על זה, זה גדול עלי. אבל אם מישהו אחר יִזום – כלומר יום, מקום ושעה, אני אבוא. בטח שאבוא. בשמחה.
*
והנה זה בא סוף סוף:
אחרית דבר
Centers מ1971 הוא סרט וידאו בן עשרים דקות, המתעד את אקונצ'י המצביע על פניו המוסרטים בווידאו במעגל סגור. הוא משתדל לכוון את אצבעו בדיוק למרכז הפנים.
התוצאה הסופית הופכת את כיוון הפעולה: במקום להצביע על עצמו יוצא שאקונצ'י מצביע על הקהל, כלומר על מי שצופה בעבודה.
לכאורה – עבודה פורמליסטית – סימטריה הפוכה וכו'. ולמעשה – זה בדיוק מה שקרה לי עם ספר הדקדוק הפנימי: ככל שגרוסמן התאמץ לדייק ולהצביע למרכזו של אהרון, כך התברר בסופו של דבר שהוא מצביע היישר לתוכי.
משעמם לך בחיים?
נראה לך?
היטלר הזה צימרר אותי וגם גרם לי לחשוב. האינסטינקט הראשוני שלי היה "אז מה? למה מי הוא שיתנצל ומה זה משנה בכלל?" מה חשובה הסליחה, ולמי, כשהיא לא יכולה לשנות את מה שקרה.
ברור שהסליחה של היטלר היא פיקציה, וקשה עד בלתי אפשרי לחשוב על סליחה כרלבנטית למעשים שכאלה (היה על זה פעם דיון סוער ומעניין אצל חני שטרנברג),וזה גם מתחבר לסיפור של יולי כהן וסליחתה למחבל "שלה", אבל נדמה לי, כשהקשר להיטלר כמובן רופף ואוסציאטיבי בלבד, שסליחה לכשעצמה לא מספיקה, אבל סליחה שמלווה בעשייה בכיוון ההפוך- בבנייה, יצירה, חיים במקום מוות, סליחה כזאת, בעיני, כן ראויה ושווה.
גם לי הסדרה הזאת גרמה להסתכל פנימה, בדיוק כמו האצבע המורה הזאת, עלי דיברת, כנראה, כעל אלה שנשארו על אף הקושי. היה לי קשה בקעים מסויימים, כפי שהקפדתי לתעד ולברר יחד איתך ועם כולם פה, אבל היה גם מושך ומרתק ומטריד ומעניין ומלמד מאוד מאוד מאוד.
יש למשינה שיר עם השורה שאף פעם לא הבנתי "זה לא נגמר זה רק הסוף". עכשיו נדמה לי שאני מבינה אותה פתאום…
ואני לגמרי בעד מפגש, אבל כמה שאני אוהבת בתי קפה, נראה לי שלסדרה הזאת מגיע לוקיישן אחר. תערוכה? מיצג? יער? לא יודעת. אני מציעה שהרעיון יהיה עלייך והיצוע וההפקה עלינו. הולך?
ועוד המלצה קטנה, כבר הזכרתי פה ברמז את חברתי ליבי שהיא בובנאית, בתחילת דרכה, לעומתך, אבל הלב והאמנות נמצאים במקום דומה.
ליבי פתחה לאחרונה בלוג שעתיד ללוות את תהליך העבודה שלה על פרויקט סיום לימודי תואר שני, הוא עוסק במניפולציות, ועולים שם לא מעט עניינים שנגענו בהם כאן בסדרה – אני ממליצה!
http://charlatansplay.blogspot.com/2009/07/blog-post.html
תודה גדולה מרית. אני מחכה לסדרות שבדרך (-:
תמיד יש זמן של תֹם
אף פעם אין מקום, או אם אין זמן
אם זה לא עניין של זמן, או מקום.
אלא יש לו קיום באידיאה שלו, בלבד.
בתחושה המבשרת אסון, גם אז אין הוא
פחות ממשי. עבור הפילוסוף הזקן והצונן ביותר
קים או עשוי להתקיים, זמן של תֹם
כעיקרון טהור, טבעו הוא תכליתו
והוא חיב להיות, וגם לא להיות, דבר
המכמיר את רחמיו של האיש הרחום,
כמו ספר בערב יפה ושקרי
כמו ספר בשחר יפה ואמיתי
זה כמו דבר אורירי המתקיים
כמעט כמו נשוא דקדוקי, אך זה קיים
זה קיים, זה נראה, זה ישנו, זה ישנו
כך, אפוא, אורות אלה אינם מקסמי אור
דיבור מתוך ענן, אלא תֹם
תֹם האדמה ולא אות שוא
או סמל של רֹע. זה שאנו נוטלים בכך חלק,
שוכבים כילדים בתוך הקדוּשה הזאת
כאילו שכבנו, עֵרים, בדמי השינה
כאילוּ האֵם התַּמַּה שרה באֹפל
החדר, ועל האקורדיאון נשמע-ולא-נשמע,
בראה זמן ומקום אשר נשמנו בו…
(ואלאס סטיבנס, מתוך: 'זהרי קוטב בסתיו', שיר VIII, תרגמה: טובה רוזן מוקד)
אז תודה מרית על המתודה והדרך והחופש, על כך שאינך פוחדת להיות את, ועל כך שגרמת לי לפחוד פחות מן הילדות שהותרתי מאחור…
וגם, בספרות הפרשנית הרבנית ישנו מושג הנקרא 'פנים אחרות' כלומר יכולת להתחיל שוב ולבאר את הכל מחדש בדרך ובאופן שונה לחלוטין גם על ידי אותו פרשן, כאופן המדגים את אין סופיותו של הטקסט המתפרש. אפשר אפוא להתחיל מחדש.
ובאשר לאירוע סיום/התחלה, אני מוכן כאמור לתאם, לנגן בחדר סמוך, וגם לשטוף כלים אחר -כך
ממש מקרב לב ובחפץ לב.
התמונה של אקונצ'י נשמעת (חשבתי לשנות לנראית, אבל פתאום הבנתי שאת מבינה שאני מאזין לתמונות באינטרנט) כאילו הוא מגייס
אנשים לצבא המיצג
אולי הגיע הזמן שלי לרכוב עם דון ויטו אל עבר השקיעה?
ממילא, הייתי בעדו כל הדרך
נכון שלא תמיד נכחתי, ואף שהיו שעות שבמהלכן חשתי רחוק ולא ממש מתחבר לאקונצ'י,
ועדיין, היתה זו, מרית היקרה, סידרה שופעת ומרשימה מאין כמותה.
העמידה על הפרטים, הדייקנות הפנימית והחיצונית [ההקפדה על המועד המדוייק], הניתוחים המרהיבים, ועוד ועוד, כל אלו הקרינו אהבה של נשואי הסידרה וכבוד לקוראים פה.
ו… כן, לבסוף אפילו הצלחתי להפנים מעט מאקונצ'י, ובכל מקרה, "ספר הדקדוק הפנימי" נגלה לי ברבדים שמעולם לא נחשפתי אליהם.
ראיתי את זה מזמן כשלמדתי בקמרה אובסקורה, לא זוכר באיזו מסגרת; אבל אני זוכר שהיה קטע נוסף שבו זועק הצורר "שתו מים!"
זו לא עבודה של דורון סולומונס? יש לו המון עבודות דומות, אם לא.
טלי – תודה על ההתלהבות וגם על הקשיים. אם אנשים מתחלקים לחסידים ומתנגדים – אני ללא ספק קרובה יותר לשניים, וזקוקה לקצת התנגדות כדי להרגיש חיה 🙂
יש לי הרבה תכניות לכתיבה, אבל כרגע אני זקוקה לקצת חופש. וגם המחשב שלי שציפה את עצמו במין סריגה צבעונית ונתקע כדי לאותת לי על כך, ועכשיו הוא נח בתיקון. (והוא באמת נח. הם הודיעו לי שלוקח להם עד חמישה ימים רק לבדוק אותו!)
שועי – איזו תודה נפלאה. אם גרמתי לך לפחד פחות מן הילדות אני באמת מרגישה קצת פֵיה. וגם אני מאמינה גדולה באינסופיותם של טקסטים ושל האנשים הקוראים אותם (ובפָּנים של בני אדם ובכלל. אני מאמינה גם בפנים וגם באחרות, ביחד ובנפרד).
צבי – תודה שהיית פה (טלי, את לא היחידה שקראה עם עין אחת עצומה…). על שהלכת וחזרת – גם זה סוג של שיחה. ובשביל השיחות בעיקר, פתחתי את האתר.
יהונתן, עידו – לבועז ארד יש הרבה עבודות על היטלר (ביניהן עבודה על שפמו שאולי עוד אכתוב עליה פה) לא זוכרת שתו מים אבל הכל ייתכן
קיבלתי רשות מחולי לצטט את הפנטזיות שלו על המפגש (התכתבנו). אז ככה:
אני רואה את זה ככה בשעות בין הערביים, באיזה אזור מרוחק, מעט שומם, די שורשי כזה, בריכה רדודה כזו, טבעית עם מים לא לגמרי שקופים, עם אצות וצפרדעים כאלו, אבל די גדולה, בצל עצים, אפילו איקליפטוסים, בגלל השם שלהם. במרכז הבריכה שולחן גבוה לבן, עם רגל מתכת אחת מרכזית, וכיסאות נוח פזורים בבריכה ללא סדר.. מרוחקים משוליה… פה ושם יש תאורה כחולה כזו שתראה רק כשיחשיך, אבל אסור לה כמובן להאיר את השולחן או הכיסאות. היא צריכה להאיר את העצים או השיחים שבצד… בעצם הכי כדאי שהיא תאיר את הצד הלא נראה של העצים…
על השולחן צריכים להיות בסקוויטים להנאת המשתתפים, ובשום פנים ואופן לא שתייה.
כולם יצטרכו להיכנס למים עד ברכיים כדי לדבר אחד עם השני, או כדי לשבת. גם הישיבה תהיה עם הרגלים עד גובה הברכיים במים…
ליד כל מושב יהיה מגפון, שבעזרתו נוכל לתקשר איש עם רעהו, בגלל שהמרחק בין הכיסאות יהיה גדול מידי…
ברקע תהיה מוזיקה רומנטית כזו… של תופים אפריקאים… אבל היא תושמע מטיפ מונו קטן כזה שיהיה תלוי על השולחן…
לא יודע למה… אבל ככה אני רואה את זה…
אני בטח אהיה היחידי שיבוא עם מגפיים…
:+)
אבל ברצינות, הכי פשוט יהיה להיפגש בשטח ניטרלי… מסעדה צמחונית (שועי צמחוני) או בית קפה…
ולבוא מחופשים כמו גרושו מרקס… 🙂
או אם היה בישראל אוטובוס קומתיים הייתי מציע להיפגש בקומה השנייה של קו חמש לתחנה המרכזית…
אבל לחטוף את האוטובוס ולהכריח את הנהג לנסוע לחוף הים…
או אפשר להיפגש במסגריה שבונה למשטרה את המחסומים,
או מתחת לבמה של תאטרון כלשהו
או במרתף של המכון לארכאולוגיה בין המדפים הצרים
את רואה… יש אין סוף רעיונות…
צריך רק לממש אותם…
מאד מאד נהניתי לקרא את מאמרייך ואת תגובות הקוראים שלך.זו היתה לי פינה רוחנית רכה ומרתקת, משהו שחסר לי במקומות אחרים. תבורכי.
לא הצלחתי להעלות את "כתבו אלי" משום מה, ולכן אזמין פה אותך ואת קוראייך לתערוכה שאני פותחת מחר ה-20.8 ב-20.00 באגודת האמנים ת"א.
מחאה חלושה מפינת החדר
אם אין שיכר, מי ילגימנו
כחבר ותיק במנזר השתיינים
לא דווקא סעודה בצוותא עם קרניבורים
היא מרתיעתני
אלא ההסתייגות העמוקה מן המשקה, כפי שהובעה לעיל
שהרי כבר כתב מי שכתב: גדולה לגימה שמקרבת
ואמנם, כבר כתבתי- בבואים אנו זה לזה
עתים דומה בובנאים זה לזה, כפי שאולי עוד יתבאר בעתיד ובאשר לאחים מארקס אני אמנם מארקסיסט אלא שטרם נתבאר האם על דרך המהפכה המתמדת אליבא דהארפו, שמא על דרך מהפכת העגה של הפרולטריון דצ'יקו, או שמא על דרך ההתקבלות לשורות חוג הסילון ונסיון להפוך את ליבם מבפנים, כגראוצ'ו חובב הנשים העשירות
מי יתנני אפוא, טוּזיג לעת שקיעה, בערב סתוי
עת השמש צוללת במים כשלדג אדון חזה אל המצולות
אולי נוכל לתור יחדיו את השלולית היחידה שאני תר אחריה שנים, זאת המשקפת באופן ארעי, חלקי וחולף את מהויות הדברים כולם.
הוא כמובן אדום חזה ולא אדון חזה
אבל חוץ מזה הוא משומש במצב טוב
ומדי ערב צולל במצולה, כמו אבן
המרחיבה אדוותיה על פני המים
נמכר באינטרנט באתרי יד שניה ב-39.90
מי שקונה שלדג כזה, מקבל שלדג שני ב-50% הנחה
ואורזים לו את שני השלדגים באריזת שי על חשבון הבית
אבל רק אם יש לו את הקופון ההוא המשקף באופן ארעי חלקי וחולף את מהויות הדברים כולם.
מירה – תודה (בייחוד על הרוך שמצאת, שיָקר לי מאד). וברכות על התערוכה!
ושועי – מיצגנים לא אמורים ליהנות, אויה, כפי שמוכיחות ההצעות הקולעות של חולי. אבל בחסות הקופונים תמיד אפשר לחמוק לאיזו ספינה טרופה עם בקבוק נשכח של רום.
(וטוזיג… כמה זמן לא שמעתי את המילה המשונה הזאת)
על המאמץ והמקוריות שהבאת לכאן.
גם אני כמו צבי לא תמיד היה לי קל עם האקונצ'י הזה. ההתמודדות עם היצירה שלו הוציאה ממני לא מעט מחשבות על מהות הגבולות של מה שמכונה "הטעם הטוב" או "אמנות כפי שהיא ראויה להיות" ועוד כל מיני אקסיומות שספגתי כשעשיתי תואר ראשון באמנות יצירה לפני כך וכך שנים.
ןלגבי הצעתו של חולי – הכל הולך מלבד פגישה במרתף של המכון לארכיאולוגיה. הפריקיות של אקונצ'י היא כאין וכאפס לעומת מה שהולך שם.
ממש לא מומלץ…
רוֹם,מממ… אני אף פעם לא אומר לא לרוֹם
לא סתם אחד מספרי השירה האהובים עליי בכלל
הוא ספרו של המשורר הלאומי הסקוטי יוּ מקדרמיד
A Drunk Man Looks at the Thistle
וגם דילן תומאס זכור לטוב
אבל ברבות השנים והגדלת המשפחה, התמתנתי מעט
והנה כי כן, חזרנו לעולמם של שודדי הים (תקראי לטלי)
על מה שחולף במוחי לאחר שתיית חצי בקבוק ערק ויותר, כתבתי כאן:
http://www.notes.co.il/shoey/50275.asp
אבל אייכשהו תמיד אני נשאר מאוד פיכח
ולנטלי- בעניין מרתף המכון לארכיאולוגיה
אני דווקא הייתי הולך על החצר הפנימית של מוזיאון רוקפלר (רשות העתיקות). עם כל האוסטריקונים, והאוצרות האחרות המתגלגלים שם
והבריכה הקטנה, שנותרה עוד מימי הבריטים וכיו"ב (יש להם את הספריה המרהיבה ביותר בארץ מבחינת עיצוב. אחת מפינות החמד המרהיבות ביותר בירושלים. רק חבל שהיא נתקעת כמו פיל לבן ו/או לוייתן לבן, מובי דיק שכזה, מאובטח לעייפה, בפתח עיניהם של המוני תושבי מזרח ירושלים, שאינם יכולים לבוא בשערי המוזיאון
(באתי לשם על מנת לחפש חיבור ניאופלטוני ערבי שנדפס פעם אחת בכתב עת ספרדי בשנת 1940, אשר עותקיו נרכשו כנראה עוד בתקופה המנדטורית… ספר ששוה שהרחיק בשבילו עד שם, ממש…)
תודה נטלי
"הטעם הטוב" הוא לטעמי הצנזור הגדול מכולם, אחד האויבים הקטלניים ביותר של חופש המחשבה, בגלל שהוא כל כך מופנם וחשאי וללא רבב. ואם תרמתי לערעור מעמדו – דייני.
ובלי שום קשר – קוראים לי מָרית, בקמץ. זה שם של אלה מצרית (אגב ארכיאולוגיה :-).
(וטלי – שימי לב לכמה אנשים שימשת כאן פה. זה תפקיד מאד חשוב)
הגלים גבוהים והתורן עקום
הלב באלכסון והאופק עמום
בוא תצטרף גם אתה
שאין עליך כלום
אלינו שודדי הים
הו הו הו
עם בקבוק של רום
שיר שודדי הים מתוך ספרה המקסים של נורית זרחי – אמבטיָם, על מר יגידו שמתאהב בבת ים בעל כורחו – "חצי ממך דווקא מאד נחמד, אבל אף פעם, אף פעם, לא אתחתן עם דג. את מתארת לעצמך מה כולם יגידו."
(מתקשר בקפיצות גם לטעם הטוב וגם להומופיביה שהרימה את ראשה)
אם הייתי שוקל להחליף את שם האתר שלי
"הלב באלכסון"
היה יכול להיות אפשרות מן המובחר
מעניין, שחשפת פה את עניין האלה המצרית (אני עדיין טוען כי מדובר בפיה הטובה)
(-:
שלום מרית וכולם,
אם כבר שמי הוזכר כאן, אנצל את ההזדמנות להודות למרית, על הסדרה המעניינת, שכמו קבוצת דקלים במדבר רומזת על המעיין המרווה המסתתר בצלה, ואולי גם, אם כבר אני כאן, להוסיף מספר מילים בהקשר הדיונים שעלו.
בזמן האחרון הייתי עסוק מאוד בתיקון מנוע האווירון שלי שנפל בסהרה, ולכן לא הייתה לי האפשרות להגיע לכל הדיונים, אך למרות זאת, עקבתי דומם אחר הלך הרוח, בציפייה לנוק אאוט, שאכן בא לבסוף.
בתחילת הסדרה (לפני נסיעתי לאפריקה) כתבתי תגובה בה ציטטתי קטע מתוך ספר המתאר חווית קריאה של תיאור מפורסם של תומס מאן, של ציור מפורסם לא פחות של הצייר ג'ובאני בליניאני. כלאמר, אני ציטטתי קטע מתוך ספר מסוים, שמתאר חוויה מסוימת, שהיא תוצאה של תיאור מסוים של ציור מסוים.
מקורא הטוקבק שקרא את דברי, ועד הציור של בליניאני היו שלושה מתווכים, בשר ודם, בדרך, שאיש מהם בעצם לא ראה את הציור, וגם מי שראה, או שחשב שראה, בעצם לא ראה.
כאשר התחילה להתבשל אל מול עיני מהות הסדרה של מרית, ולמען האמת גם קודם לכן, הרגשתי חובה, כאילו מין דחף ברגליים לרוץ אל הרכבת שמעלה כבר אדים בתחנה, לחזור אל הספר, ולצטט עבורכם את הקטע האמור, שמציג בבהירות את מחשבותיי על הסדרה. בדיעבד ראיתי, שכמו קשת זן, כיוונתי בחושך אל המטרה הבלתי נראית, וגם פגעתי במרכזה.
שני פנים היו בסדרה, הפן האקונצ'י והפן הגרוסמני. עוד שני פנים שהיו בסדרה, הם מצד אחד יצירות האומנות שהוצגו, ומצד שני אנחנו הקוראים. עוד שני פנים היו האומן מצד אחד ויצירתו מן השני, ועוד שני פנים היו היצירה והצופה שמולה.
בין כל שני הפנימים האלו הסתובבה ברגל קלה, כותבת הסדרה, מרית, לא כשופטת בזירת האבקות סומו, אלא כמו זה שמסמן לקרני השמש את המסלול שעליהן לעבור דרך הערפלים.
המסלולים שצירה מרית במכחולה, היו שונים במהותם בכל אחד מהפנים שהזכרתי, בהתאם למהות השונה שלהם.
הפן של אקונצ'י שונה מזה של גרוסמן. אצל אקונצ'י המסלול הוא לרוחב, אצל גרוסמן הוא לעומק.
כמו בציטוט שהבאתי בזמנו, בו הציור של בליניאני שאיש לא ראה, קורם אור וצל לנגד עיננו, וזאת רק בזכות כשרון הסופר, תומס מאן, שמתארו, כך גם כאן קרמו בשר וגידים, וצמחו שלד ועצמות, היצירות של אקונצ'י שתוארו, ושאיש מאיתנו בעצם לא ראה… 🙂 וזאת בזכות כשרונה של הכותבת.
אז מה היה לנו שמה? את אקונצ'י האיש. את הפעולה שהוא עשה. את זה שתיעד אותה. את מרית שתארה את אותה פעולה. כל אלו היו בדרכנו עד שזכינו, אנו, קוראי המאמר, ללמוד את קיומה של הפעולה.
השאלה המרכזית היא כמובן: אז היכן מרכז הכובד של היצירה? או אפילו מהי היצירה? האם אקונצ'י עצמו? המיצג? האם מי שתיעד את היצירה? או שאולי דווקא תיאור המיצג על ידי מרית היא האומנות?
האם גדולת הציור, המדונה בצל האילן, היא ידו של בליניאני או עטו של תומס מאן?
אם היה מדובר בידיעה בעיתון הרי לא היינו מעלים את השאלות כלל. אבל השאלות עולות בדיוק בגלל שזו לא ידיעה בעיתון, או בדיוק בזכות הטיפול אותו מעבירה מרית בהצגתה.
אין ספק שבזמן הצגת המיצגים של אקונצ'י, מילת המפתח הייתה "אני אקונצ'י". בלעדיה היצירה הייתה חסרת חשיבות. לא הייתה קיימת כלל. כמו עקבות במים. המילה (אחת, כן…) "אני אקונצ'י" היא שממצקת את המעשים לכדי אירוע (אמנם עם ערך מפוקפק, אבל אירוע) בר התייחסות כשלעצמו. מרכז כובד זה מביא לקונפליקט הכרחי, שאקונצ'י לא יכול להתמודד אתו.
הזמניות.
מצד אחד, היצירה האקונצ'ית היא נקודה חולפת בזמן, מיצג, שברגע הבא כבר אינו קיים, ומצד שני ה"אני אקונצ'י" מחפש את הנצח. אינותו אינה באה כלל בחשבון. כל פעם, בשנייה האחרונה של המיצג, הורג אקונצ'י נגד רצונו את ה"אני אקונצ'י" ומתאבד. כהרף עיין מסוף המיצג, הוא אקונצ'י האמן, ויחד איתו גם "אני אקונצ'י" לא קיימים, הופכים לכלום, למרות מסיבות הקוקטייל שאחרי.
אבל, אז באה מרית, ומנסה כאן להחיות את היצירה המתה. היא כותבת עליה. מאירה את גווייתה של היצירה. האם קרן האור יכולה להחיות את המת? האם המאמרים החיו את יצירת אקונצ'י? או שהם יצירה בפני עצמה שרק משתמשת באקונצ'טיות כמילים?
האם יש ערך לאקונצ'י ללא מרית?
האם אקונצ'י קיים בכלל ללא מרית?
מנגד יש את גרוסמן.
אצל גרוסמן אין "אני גרוסמן" יש "אהרון". היצירה של גרוסמן לא מתוחמת מטבעה בזמן, היא קיימת לנצח, גם אם גרוסמן לא היה קיים. ההבדל הוא דרמתי. זה לא ההבדל בין, נאמר, תאטרון לקולנוע מבחינת תוקף זמן היצירה, זה הבדל במקום האמן במהות היצירה. גם אם התהליך בו האמלט עולה על הבמה, הוא מוגבל בזמן, וגם אם המשחק הגרנדיוזי של השחקן ששיחק את האמלט הוא נקודתי, הרי האמלט עצמו במשחקו של השחקן הנ"ל הוא נצחי. השחקן הפסיק להיות עצמו והפך להאמלט. בדיוק כפי שגרוסמן הפסיק להיות עצמו והפך לאהרון. (בניגוד לאקונצ'י שמעולם לא רוצה להפסיק להיות "אני אקונצ'י").
אצל אקונצ'י מרית ציירה את דרכן של קרני השמש לרוחב, כדי להחיותן, כפי שאלישע החייה את הנער, גוהר על כל גופו ומחממו. הפעולה הייתה לרוחב. אצל גרוסמן היא ציירה את דרך קרני השמש לעומק. כי על החץ להגיע עד לעומק הלב כדי להרוג.
כל זאת גם מכוון שאין טעם לדון לעומק אצל אקונצ'י מעצם מהות יצירתו, וגם אין טעם לדון לרוחב אצל גרוסמן, כי הרוחב טריביאלי שם. אבל גם בגלל מקומה של הכותבת בסדרה.
מרית ניסתה להחיות יצירות שבמהותן הן מתות, האם במקביל היא ניסתה להרוג יצירה שבמהותה היא חיה? האם זה עוד אחד מהפנים שנחשפו בסדרה?
הניסיון קיים לדעתי, גם אם לא במודע. ראשית הוא חייב לבוא כמשקל נגד להחייאת יצירתו של אקונצ'י. כמו בטקס וודו. אם מרית מחייה את יצירת אקונצ'י, היא צריכה להרוג את יצירת גרוסמן. ושנית כל ניסיון לחטט בקרביים של יצירה אמנותית הוא רצח שלה.
במודע, מרית תטען שהיא מתבוננת בעומק גוף היצירה בעזרת קרן רנטגן, ולא צריכה לחתוך בבשר החי, אבל אני סקפטי.
מנגד אפשר לציין שכשרונה של הכותבת כאן, הוא לא רק כשרון מילולי, אלא בעיקר אכן הכישרון הנדיר- לראות. לראות לעומק. לראות לרוחב. בין אם הראיה היא בעזרת קרן רנטגן, ובין אם הראיה היא בניצול אוטופסיה, בין אם היא לרוחב ובין אם היא לעומק היא מרשימה ומעוררת מחשבה.
הראיה לרוחב החייאתה את היצירה של אקונצ'י, הראיה לעומק חשפה (כך או כך) רבדים חדשים אצל גרוסמן. ללא הראיה לרוחב אקונצ'י מת. לעומת זאת ללא הראיה לעומק אהרון עדיין נושם.
מרית לא רק הציגה שני קטבים היא גם ניסתה לגשר אותם. הניסיון לחבר שני קטבים כאלו קשה בכל מצב. מרית ניסתה להציב סולם שרגליו בקרקע וראשו מונח על עננים. העננים מורידים גשם בים, ונעלמים. העצים אבל צומחים על קרקע.
והנוק אאוט?
זה שאקונצ'י הלך להיות ארכיטקט… 🙂 מכל המקצועות בעולם, מכל ההתעסקויות הוא בחר דווקא לבנות… לא מקרי. אחרי שהבין את הקונפליקט האכזרי בין "אני אקונצ'י" הנרקציסטי לבין המוות התמידי, בחר בתחום היצירה הכי מחזיק מעמד שקיים…. לא שעות, לא ימים ולא שנים… ארכיטקטורה מחזיקה מאות שנים, ואפילו אלפים. וככול שהפשע שלה גדול יותר, כך היא מאריכה ימים.
מי ניצח?
לא גרוסמן. אמנם בזירה היו גרוסמן ואקונצ'י, אמנם גרוסמן ניתר מימין לשמאל, ואקונצ'י התחמק ימינה ושמאלה, ואמנם המפסיד בנוק אאוט היה אקונצ'י, אבל המנצח לא היה גרוסמן, המנצחת, כפי שכבר כתבתי בזמנו, היא ללא ספק, סופי קאל…
למעלה זה אני…
זכינו לחזות ברגע הטרנספורמטיבי, שבו פעם בחמש מאות שנה
אתה מוותר על אנונימיות, ושומר על זהותך.
אין פלא, שהפולקע של עוֹף החוּלי על הגשר בברלין היה נעול( הרשימה ההיא שלך), טרם הגיע אז שעתו לעופף
עבוֹר שם כעת, תראה שהוא כבר פרח ונעלם
(-:
וגם, דומני כי ברקע הסדרה כולה יכולתי לשמוע כל העת האת משק דפיו של ספרהּ המשובח של מרית "טבע דומם", המתכתב עם כל אחד-ואחד מפרקי הסדרה.
אבל לאו דוקא בתחרות, אלא על תזמורת, מרית שהובילה אותנו כמו החלילן מהמלין אבל בניגוד אליו, עשתה את זה באופן הרבה יותר מכבד וקשוב ודמוקרטי (כלומר-בלתי דיקטטורי) וגם נטול כוונות זדון,שוב בניגוד לחלילן ההוא.
ראיתי, מרית, שמתי לב ולכבוד גדול הוא לי, כתמיד.
יאללה, נרימה עוגן?
כמנצחת שלנו, מרית, אני חושבת שאת תכריעי לגבי טיב המקום ואנו הפרולטריון ניקח אחריות על הצד הטכני. מה את אומרת?
שועי – "הלב באלכסון" – שמך היה כתוב עליו, אני רק שמתי בתיבה. ואני חושבת שאתה צודק. מכל מה שכתבתי – טבע דומם באמת הכי קשור לסדרה.
חולי היקר, תודה. נפשי נקשרה בנפשך מהרגע שבו קראתי את המוטו לאתר שלך בפעם הראשונה 🙂
וטלי – יש מאמר יפהפה של דב סדן על החלילן מהמלין (שנדמה לי משום מה שכבר הזכרתי אותו כאן) שנקרא "אחינו מצודד העכברים", ובו הוא טוען (על פי כל מיני סימנים) שהחלילן הוא בעצם יהודי, ושהסיפור הוא סיפור אנטישמי, תמצית הגורל היהודי בגלות. משהו כמו – גם כשאנחנו מצילים אתכם מעכברים בסוף תמיד תאשימו אותנו שהרגנו לכם את הילדים. אבל זה לא צעקני כמו שזה נשמע אלא כתוב במין לחש מהורהר ומלא תוגה.
ושוב תודה לכולכם על הקשב והפירגון והאהבה. קשה לי להאמין שלפני קצת יותר משנה כשהגעתי לרשימות, לא הכרתי איש מכם. בזמן כל כך קצר הפכתם לחבורה כמו שרציתי בילדות.
אולי עוד פעם אכתוב רשימה על המילניאריזם הגרמני של המאות ה- 16-14. סיפור החלילן מתבסס רובו ככולו על אירועים היסטוריים וכנגדם של משיחים
נוצריים מורדים בכנסיה שסחפו אחריהם רבים מפשוטי העם
ספור החלילן הוא סיפור אקסמפלארי על התופעה הזאת, לא דווקא אנטישמי. כמה וכמה מן משיחים גרמניים לכאורה כאלה, היו נזירים לשעבר, וחלקם איכרים שזכו לטענתם להתגלות אלהית, הם כללו את היהודים בכלל אנשי הכנסייה מהם יש להיפטר ולתמיד, באשר אלה מבטאים סדר ישן שקרי ומנוון, לשיטתם. הכנסיה אפוא בקשה להלך אימים על הציבור באמצעות תיאור של ההולכים בעקבות משיחי שקר המבקשים להרסה וגורלם.
וגם אני שמח להיות בחבורה הזאת כאן שנוסדה כאן
אין קץ לילדות
שועי – גם דב סדן מזכיר את הכיוון שהצעת ומייחס אותו ללייבניץ (לא פחות ולא יותר) שטען כי ביסודה של האגדה מונח מעשה שהיה – מגיפה, או מסע צלב של ילדים, או בולמוס של ריקודים שאחז את התושבים (כפי שקרה מדי פעם בימי הביניים).
אבל הפרשנות של סדן (פנים אחרות?) היא לא מטונימית אלא מטפורית. הוא מצטט מורה ילדות שלו שהצביע על שלושה דברים: על היותו של האדם לבוש צבעונין, כלומר זר מן המזרח, על שלא הלך ביום שבת לבית התפילה שלהם (הוא גנב את הילדים בזמן שהתפללו) כלומר היה בן דת זרה, ועל שגזל את ילדיהם כמו שטפלו תמיד על הצוענים ועל היהודים (המורה דיבר על זה בקשר למשפט בייליס). והוא ממשיך ומדבר על הזר כשעיר לעזאזל שמושלך להמון כדי להרגיע דחפים מהפכנים.
ספר המסות של סדן שנקרא בשם היפה "הנמר וידידו המנמנם" יצא ב1951 ונכתב בסוף מלחמת העולם ובצלה, ומתוקף אירועים כאלה שהם צובעים או מאירים את העבר כולו באור אחר.
והנה הגענו שוב – להטלר מתנצל…
והכי מצמררת אותי השנה בסוגריים…(למי שהתעצל להיכנס לקישור – זה סרטון קצר של דיסני, החלילן מהמלין, שנעשה, מכל השנים בהסטוריה, דוקא ב-1933…) ושוב הגענו להיטלר, מתנצל או לא.
נשמעות פרשנויות מרתקות, מרית ושועי. סיפור נורא, אני חוזרת בי מההשוואה למרית! (-:
מרית–לא הכרתי את ספרו זה של סדן. אנסה לקראו אי-בזה בשעה שאינה מן היום ואינה מן הליל.
כדאי להזכיר בהקשר של אגדת החלילן את המחזה 'איולף הקטן' של הנריק איבסן, שיש בו משורש נשמתי (גם לי יש כאלה), וגם את הסרט 'המתיקות שאחרי' של אטום אגוויאן שמי שטרם צפה, על אף שהוא עצוב ומר, כדאי שימהר/תמהר.
אתרתי לי עותק של "הנמר וידידו המנמנם" אנסה לראותו היום בספריה הסמוכה למקום מגורי
(-:
אחינו מצודד העכברים, כמו שדב סדן קרא לו
תענוג של עברית ההולכת ונעלמת מן העולם
ותודה על ההמלצה וההכוונה לספר, כנראה לא הייתי מגיע אליו בשום דרך אחרת
[…] העברי "שלום ירושלים, אני מתנצל." (כתבתי על זה פעם בהקשר אחר ואז בלטו לי דברים אחרים. […]