ביום שלישי הקרוב בשעה 20:00 אעלה את האחרית דבר ובזאת באמת יסתיים המסע.
בין שני ארונות
הספר מסתיים בכניסתו של אהרון לתוך המקרר הנטוש. תמיד הנחתי שאין לו סיכוי להחלץ: מן המקרר הקטן עולה "ריח של נבלות" (255). הוא מבליח לקראת אהרון כמו "בהרת בעור העלטה" (321) – כעין גירסה עגומה וקודרת של האור שלעברו הולכת הנשמה. אהרון כבר כרת את עצמו מכל העולם ואין לו לאן לחזור. ובל נשכח את הוריו הצועקים את שמו בקול קינה, כאילו כבר מת.
ואז שמעתי את גרוסמן עצמו מתייחס לסוגייה. והוא קיווה (לא "ידע", אלא "קיווה, היה מוכרח לקוות") שאהרון יחזור (כלומר ייוולד מחדש מתוך המקרר). זה גרם לי לחזור אל הספר ולבדוק – "האם המוות הוא הנכון, וכל השאר רק שגגה?" (252, ההדגשה במקור). האם אהרון ימצא את מותו, כלומר ייקבר חיים כמו הנפח הארמני הצעיר שאת סיפורו קרא בעיתון? שומר בית הקברות נמלט למשמע חבטותיו של המסכן, ובבוקר "פתחו את הארון ומצאו את הנפח מת גמור, אבל פניו היו מעוותים וציפורניו שבורות, ועל דפנות הארון היו עשרות שריטות עמוקות" (27). האם ספר הדקדוק הפנימי הוא הסימנים שרשם אהרון בצפורניו על דפנות ארון המתים שלו? הלא גם אהרון-עצמו הוא נפח צעיר, כלומר ילד המנסה להפיח בעצמו נשמה.
או שאולי הוא דווקא יקום לתחייה כמו רבן יוחנן בן זכאי אשר עליו למד בבית הספר. בן זכאי נמלט בארון מתים מירושלים הנצורה, ולאחר "חורבן הבית" הוא הקים ביבנה את "המרכז הרוחני החדש" (44).
האם בכל זאת יש תקווה, צנועה אמנם, כמו בגרניקה: "כשמסתכלים כאן, למטה, רואים פרח צומח מחרב שבורה בידו של אחד המתים…"?
אהרון ימות כי –
אהרון הוא "טיליגנאט", והאינטיליגנציה, כפי שמעיד אביו בשמץ של שמחה לאיד – היא משענת קנה רצוץ: "הטיליגנאטים שסטאלין שלח לנו לטייגה השתגעו הכי מהר… כולם סבלו אותו דבר, גוף זה תמיד גוף, אלא בגלל מה… בוא נראה… מי יודע בגלל מה משתגעים טיליגנאטים בטייגה … אולי לא חשבו מה שנהיה, אולי מה שנהיה לא חשבו, אולי הם האמינו שהעולם יסתדר כמו שהם חושבים, יסתדר בטיליגנאטיות, לא בסטאלין" (20-21).
ואולי הוא בכל זאת יינצל כי –
כדי לפגוע בעצמו הוא חייב להשתגע ולהתפצל, אבל כדי להציל את עצמו (מִחנק ב"הודינים") הוא דווקא מצטלל ומתאחד, כי הרבה כל כך להתאמן ולהכין את עצמו לפריצה הגדולה, כי הוא כבר לא תלוי בגדעון, הוא "קם ונפנה מעליו." הוא כבר לא זקוק לקהל.
אבל לפני הכל ואחרי הכל ומעל לכל – המילים יושיעו אותו; כי אהרון הוא אכן טיליגנאט. כלומר "דוקטור דוליטל היודע את שפת המילים" (284), הצולח אגם של דם בספינת נייר מקופלת (292). ספינת הנייר מייצגת את הילדוּת אבל גם את עוצמת הדף שממנו קופלה, הדף שעליו מודפסות מילות הסיפור. ולא אהרון לבדו – הספר כולו מאמין ב"שפת המילים".
על מנת לבחון את סיכוייו של אהרון לשרוד בעזרתן, כדאי (כמו בכל מחקר ראוי לשמו) לבחון את מקרי הבקרה, כלומר את עדנה ואת יוכי, שגם הן שרויות במצוקה, כל אחת מסיבותיה שלה, ואת אחריתן אנחנו דווקא יודעים:
עדנה, שעל זיקתה הגדולה לאהרון עמדתי בפרק "הדקדוק הפנימי (ועל תתפתו לעזור לאקונצ'י)" מנותקת מכוחן של המילים. הספרים שלה עם הדפים הגדולים "כאילו נולדו להישרף" (198), וסופה אכן רע ומר.
ומנגד יוכי, ש"כל החיים שלה היא בולעת ספרים וכותבת מכתבים" (194), השותפה הגדולה של אהרון למשחקי מילים ("בגלל המצב החצב הערצב והקצב העבירו אותה ליחידת שדה" 304), שֶׁבּוֹדה לעצמה, ממש כמוהו, זהויות אלטרנטיביות באמצעות מילים (פעם היא מאוהבת כביכול בחבר שנהרג, ופעם ילדה מאומצת, משוררת, חולת סרטן וכן הלאה, 310), שכמו אהרון היא קוסמת של זמן: רגע לפני גיוסה היא משקיפה על המטבח בחריפות ובעוז "והופכת את הכל בכוח מבטה לזמן עבר, לזכרונות" (307). יוכי זו מצליחה להציל את עצמה בעזרת בחינת הבגרות בהבעה. כך היא נפטרת מן "העתודה", כלומר מן העתיד שאמהּ תכננה לה. היא מתגייסת לשירות רגיל ונעלמת, וכשהיא מתקשרת באישון ליל, אהרון אינו מזהה את קולה "הצוהל והרענן".
ארון הספרים יציל את אהרון מארון המתים.
ויש אם תרצו, מקרה בקרה נוסף, חיצוני: ויטו אקונצ'י שעל הזיקה בינו לבין אהרון עמדתי שוב ושוב במהלך הספר, חדל לבסוף להתעלל בעצמו והפך לאדריכל. בדיעבד הוא ראה בעבודות הגוף שלו מעין טיפול:
I physicalized therapy , הוא אמר בראיון ("גיפנתי" את הריפוי). הוא לא ידע שהוא עושה את זה, הוא חשב שהוא עושה אמנות.
בשבוע הבא – אחרית דבר והיטלר מתנצל
ואולי בעצם תא המקרר יתפקד כעין צלחת-תרבית לתאי המחתרת המילוליים מחשבתיים של אהרון, כגון מה שכתב דן פגיס בשירו אוטוביוגרפיה:
אתה יכול למות פעם, פעמיים,אפילו שבע פעמים
אבל אינך יכול למות רבבות
אני יכול.
תאי המחתרת שלי מגיעים לכל מקום.
וכבר כתב ויליאם ס' בורוז בטרנס-נובה אקספרס (עד כמה שאני זוכר)
כי שפה היא וירוס.
כשם שאהרון הוא מייסדה של העברית-האהרונית
כך דומני כי לאקונצ'י הארכיטקט מתאים היה לתכנן מגדלים נטויים לכתחילה (כמו מגדל פיזה, שנטייתו נוצרה כשוגג- תכנוני) כמאמר הפתגם הפורטוגלי: אלהים כותב ישר בקוים עקומים
(אקונצ'י נקי ודאי מן הרובד התיאולוגי, ובכל זאת קוים ישרים ושפות תקינות נדמות לי כאמצעי שליטה יותר מאשר כאופן כֶּן של מחשבה)
(-:
ארון הספרים יציל את אהרון מארון המתים
נפלא. פשוט משפט נפלא.
אם פתחנו בעיתו בנקודות המבט של אהרון, ושל המספר; עתה הפכה נקודת המבט של ויטו אקונצ'י לחלק אינטגרלי מהספר.
תודה שועי
תודה, אסתי
(אני חוזרת מההשקה המאד מרגשת של "חפץ לב" ספר תיאטרון הבובות האמנותי שכתבתי עם רוני מוסנזון נלקן, ואני עדיין לא צלולה מספיק כדי לכתוב תגובה יותר נבונה.)
וצבי, אני מעריכה את התגובה שלך במיוחד. אני לא מכירה אותך אבל נדמה לי שלא תמיד היה קל לך עם אקונצ'י. בשבילי נקודת המבט שלו היא חלק חיוני מהעולם. הייתי הרבה יותר עצובה בלעדיו.
וגם עתה, לעיתים אני חש עקצוצים של מי שאינו מצוי בסביבתו הטבעית.
אך, הרשימות שלך כה משכנעות ויפות לעצמן, עד כי נשביתי, גם אם בתהליך איטי…
תודה לך, מרית
כל פרק בסדרה היה תענוג צרוף
נועה
סתם מחשבה שחלפה בי:
כמה ערים סמויות מעין תכנן האדריכל אקונצ'י
לאחר שפרש מאמנות המיצג?
(הומאז' לאיטאלו קאלוינו)
ועוד, לעתים דמיתי במהלך הסדרה את אקונצ'י למרקו פולו, המתיייר בארצות שאיש לא שמע שמען
ובשובו למערב המתורבת מעטים מאוד מסוגלים להטות לבם לסיפוריו על אודות מראות שראה וחוויות שחווה.
וגם, באשר לאהרון- אפשר שאנו צריכים לעשות כאן כקוראים כמעשה אורפיאוס, ולרדת לשאול (האדס). כלומר לפתוח את המקרר ולתת יד. זה הכל
ישנם דברים שלא חלה בהם יד הזמן.
תודה תודה נועה, זו שמחה גדולה. (טקס הסיום תוכנן לשבוע הבא, אבל ברוכה המקדימה 🙂
ושועי – ההצעה השנייה שובת לב בפשטותה. אני כבר יורדת לשאול. (מזכיר לי שבני הגדול היה בכיתה ג' הם היו צריכים לכתוב הספדים על כל דמות שמתה בתנ"ך. ואני כבר לא זוכרת על מי הוא כתב: איך יכולת לרדת לשאול בלי לשאול?)
גם ציטוט של כיתה ג' צריך להיות מדויק. השורה המלאה היתה: איך יכולת אפילו לשקול, לרדת לשאול בלי לשאול? 🙂
אני אוהבת את הציטוט המלא של הילד שלך מכיתה ג' (אגב, זה היה יכול להיות הספד יפה לשאול המלך, אם בדמיויות מקראיות עסקינן…)
ואני אוהבת את ההצעה של שועי להושיט לו יד – "זמן הסיפור" אקטואלי תמיד כך שאנחנו ממש יכולים לפתוח את דלת המקרר ולהציל אותו, ממש עכשיו, ובכל פעם מחדש.
ואני אוהבת את המשפט הבאמת נפלא על ארון הספרים שמציל מארון המתים, נדמה לי שכל מי שחולף כאן שותף לאמונה הזאת במידה זו או אחרת
ןתאמיני או לא, אבל אני גם אוהבת את זה שאקונצ'י נהיה אדריכל והפך את האמנות שלו לכוח בונה במקום לכוח הורס, ואוהבת מאוד את זה שהוא התרפא, גם מעריכה את זה ואפילו כמעט סולחת לו על כל מה ששנאתי, אם הכל היה חלק מתהליך של הוצאת מורסה מודלקת החוצה.
אוהבת אותך, תודה! 🙂
ובחזרה! (-: