(פוסט זה נכתב בעקבות השלמת כל פרקי המאגיה, פנטסיה ומדע בדיוני בכתוב בגוף . ראו גם מכתב הקדמה)
חמש הערות על פנטסיה
1.
אפרודיטה אלת היופי והאהבה היוונית נולדה מקצף הגלים; בציורו הנודע של בוטיצ'לי היא ניצבת על צדף ענק בחוף ים קסום ירקרק, שערה הזהוב מתנחשל, פרחים מתערבלים באוויר. כל היופי הזה משכיח כמדומה את מה שקדם לו והזין אותו; את החלק שבו סירס הטיטן כרונוס את אביו אורנוס והשליך את אברי המין שלו לים. וזהו לטעמי, בקליפת אגוז, המשל על הוּלֶדת הפנטסיה מתוך הכאב והחרדה.
2.
ב"צוללת צהובה" יש סצנה ארוכה המתרחשת בתוך מסדרון אינסופי זרוע דלתות שנפתחות ונטרקות ודברים מפליאים מגיחים מהן – מרַכבת דוהרת ועד ביצה בגביע, יד מקושטת בטבעות, חילזון ענקי או כוכב שביט צהוב. מתישהו מעיר ג'ורג' הריסון כבדרך אגב ש: It's all in the mind.
הפנטסיה שעליה ואותה אני כותבת, שאליה אני קשורה בטבורי, מממשת את הפנים הפסיכולוגיים והרוחניים של התובנה הזאת, שאין דבר כזה "מציאוּת"; כל אדם מתמודד עם העולם שהוא מעצב מתוך הזכרונות והרעיונות שלו.
3.
אהרון קליינפלד, גיבור "ספר הדקדוק הפנימי", שמנסה להקים בגופו מוח עוקף-ביולוגיה, מוח "רענן וטהור וטבעי, ושלא יהיה אויב שלו", הוא גם סוג בוסרי של מדען עתידני המחפש תרופה למצוקה אנושית עתיקה, וגם גיבור טרגי הנאבק בכוחות שאין לו סיכוי לנצח. ובד בבד הוא גם ילד, שעושה מה שילדים עושים ביצירתיות רבה: מפעיל את הדימיון, את ההגיון ואת הידע שברשותו כדי להבין את העולם ולתקן אותו.
4.
"…המבוגרים, הזקנים, הישישים, כבר שכחו את הוויית הילדות שהיא ההוויה החיה ביותר, שהעוצמה הגדולה ביותר טמונה בה," אמר פעם הבמאי הפולני תדאוש קנטור, "כשגדלים מאבדים את זה. הופכים למבוגרים, לרציניים, למנהלים, לפקידים, לנשיאים…" ובאותה נשימה הוא אף הרחיק לכת והגדיר את ההתבגרות כפשע: "כל אדם שמתבגר הוא הרוצח של ילדותו".
5.
התבגרות כפשרה וכמוות רוחני היא אחד המנועים של ספרות פנטסיה מ"הנסיך הקטן" ועד "הסיפור שאינו נגמר". הרתיעה מן ההתבגרות הוא אולי הסיבה הכמוסה הפנימית, לעצירת הגדילה של אהרון; כי "אצלו הנשמה היא מה שפעם הוא היה, היא הילדוּת שלו" (עמ' 300).
וגם זה מהדק את הזיקה בין "ספר הדקדוק הפנימי" לפנטסיה; כי בעוד שהספרות הריאליסטית משלימה עם רצח הילדוּת, הפנטסיה בתמימותה, מנסה להחזיר אותה לתחייה.
לא תחנות תרבות אלא תחנות תודעה על שלושה רגעים מכוננים בילדותי
ואיך שהפוסט הזה מתחבר אסוציאטיבית להודעה על מותו של הפיטר פן של הפופ – מייקל ג'קסון…
נפלא.
על הטקסט הזה וגם על כל סדרת המאמרים על ספר הדקדוק.
מרתק, החזרת אותי בחזרה למעמקי החוויה של הספר הזה, ששולח זרועות לכל כך הרבה מקומות וחוויות.
שאלה שאני נשאל די הרבה היא מתי אני מתכונן לסיים את גיל ההתבגרות שלי
על כך אני נוהג להשיב, כי מי שלא היתה לא ילדות שלימה/סדירה, כל שכן מי שעברו עליו שנותיו הראשונות בתוך שבר\סדק, הדבר עתיד להטיל צל על כל שלבי ההתפתחות הבאים שלו.
ההתבגרות הפיסיולוגית היא כמובן רק היבט אחד של ההתבגרוּת (וברי לי כי אהרון של גרוסמן מבועת מפניה), היבט אחר הוא התבגרוּת תודעתית
המתבטאת בעולמם של מבוגרים בדרך כלל, על פי ההסתגלות לנומוסים המקובלים, ועל פי המעמד הסוציו-אקונומי
דימוי רצח הילדות אינו לרוחי, במיוחד בקרב אנשים אשר כמונו, הרואים בילדוּת (או לפחות בהיבטים מסויימים שבה) דבר מה נצחי
זו אינה פנטסיה, זוהי מציאות
ודווקא יש גם בזה מן המחויך
אסתי – תודה
מייקל ג'קסון אכן קשור לפנטזיה ביותר מדרך אחת. למשל בהיותו הילד השחור הראשון שהפך למבוגר לבן.
תמי – בשמחה (והסדרה עוד לא תמה. יש עוד שבעה פרקים ואחרית דבר…)
שועי – נדמה לי שעשיתי עוול לקנטור, כשהוצאתי את דבריו מהקשרם. הם נאמרו במסגרת ראיון על הצגתו "הכיתה המתה" שבה קבוצה של אנשים זקנים משחקת כיתה של ילדים. וזה החלק שהחסרתי באמצע, (במקום שלוש הנקודות:)
"הילדים אינם מכירים את החיים הרציניים לכאורה. הם משחקים במלחמה, באהבה… הם רק משחקים, וזוהי תמצית האמנות. השחקנים משחקים את הצעירים, אבל הם זקנים."
ונדמה לי שאתה, לפי זה, לא רצחת את ילדותך
אני מבין שזה פוסט דיכאוני כזה… אבל מה אני אעשה, תפסת אותי במצב רוח טוב… הנה משהו מתאים למצב הרוח, וגם לכמה נושאים שעלו כאן הפעם ולאחרונה, בשני חלקים, שני הקישורים כאן, ראשון ראשון, ואחרון אחרון:
זה ממש לא פוסט דיכאוני, אולי קצת כבד ראש. ובכל מקרה אני בעד מצב רוח טוב. יש מספיק מן האחר בעולם. הסרטונים אכן קשורים לכאן בכל מיני חוטים, ובכל מקרה גרמו לי לחייך. תודה.
דיכאוני או לא, גילגלת לי מצחוק את השבת עם הסרטים האלה.
ולענייננו:
אנחנו מדברים פה על רצח הילדות ועל שפה, על כוחה של השפה, אז צריך לשים לב לכל המעברים האלה מילדות לבגרות עם כל השמות זוועה שהלבישו עליהם. גן חובה למשל, פתאום הכל נהיה חובה, רציני,מחייב, מחוייט. איפה שזה לא יהיה, אתה יכול להיות ילד בקיבוץ, במושב, בשכונת הקטמונים, שואלים אותך: "הי ילד, באיזה גן אתה?", וישר: "גן חובה", כולל הגרשיים. איזה פעמיים, שלוש ביום אומר :"אני בגן חובה". איך זה לא יחלחל פנימה? איך זה לא יסרס?
ועוד לא סיימת משפט אתה כבר בבית ספר, בבית של הספר, 12 שנה יא וורדי אומר לפחות ארבע, חמש פעמים ביום "יצאתי לבית ספר, אני בבית הספר ,חזרתי מהבית ספר" (במיוחד היום עם כל הפלאפונים) . אז ככה,כשנופלים בסוף לריצפה, ממש כמו הילד בתיאטרון של הסרט השני ,איך אפשר בכלל לקום? איך אפשר להתמודד בצורה יצירתית עם החיים האלה, שזו אולי התמצית של שימור הילדות אל תוך ההתבגרות? של הבאת הפנטזיה לחיי היום הום (וכאן, מרית, השאלה היא אם באמת פנטזיה נולדת ממצוקה, משבר, או שהמצוקה היא שמביסה אותה),
וכאן אני מקשרת את כל זה לסרט הקודם שהבאת.
זה, שבגירסה העברית שלו היו קוראים לו בטח "הוא הלך בשדות", רק הוא, עם הפרחים בתוך הפה, שבורח מקורידות ונעקץ חמש שש פעמים ביום, זה , רק אחרי שעוקצים אותו איזה חמש שש פעמים ביום מסוגל לפלוט מהפה שלו כאלה מלים לא מובנות כמו רכםוןקריהךוןקאיאיקערוךיהולץי ורק אז הוא משתחרר, כבר לא "גן חובה", כבר לא "בית הספר". רק חגיהחלכיהכחליהחלךגכיץהחלימכגלץחהי.
מקובלים כבר היו עושים מזה צימעס, אבל הוא, הוא לא צריך כבר שום תיאוריות, הוא כבר חיכל היום בעולם שכולו טוב.
תשע שורות מהסוף :"הבאת הפנטזיה לחיי היום יום " ולא לחיי היום הוֹם (למרות שאם כל יום היה הום או אפילו "אום", זה היה לא רע…
ושורה שניה מהסוף:"הוא כבר חי כל היום בעולם שכולו טוב".
ומזכיר לי את ההמהומים של פו הדב – עוד אחד שעשה קריירה מהיציאה מגן העדן של הילדות לבגרות של ביה"ס והחובה… (-:
גם אני, כמו שועי, מסתייגת מעניין רצח הילדות, ולו מפני שהיא תמיד שם. אם יורשה לי להיות לרגע "רוחנית", עם מרכאות או בלעדיהן, הזמן הוא לא רק לינארי, והילדות תמיד נשארת חלק מהקיום הממשי, אפילו של אלה ששכחו או מתכחשים, ובטח שאצל אלה שממשיכים להרגיש אותה.
אבל כן, יצירות כאלה כמו שהזכרת מרית, ועוד אינספור ספרים וסרטים ושירים והצגות ושירים שאני אוהבת מאוד, הם קצת כמו אבקת קסמים כזאת- מפזרים קצת (כלומר- קוראים/צופים/מאזינים)- ומקימים את הילדות לתחיה.
שירלי תראי את זה:
עם אלפלפה, שבחיים האמתיים לא הצליח להיות מבוגר, שר…
שירלי – "גן חובה" זה באמת נורא, אבל מה רע ב"בית ספר"? (לא במוסד, בצירוף המילים – בית של ספר זה דווקא חמוד, הלוואי שזה היה כך.)
והשאלה אם פנטזיה נולדת ממצוקה, או נהרסת על ידה – היא שאלה נהדרת, אבל אני עדיין חושבת שאם המציאות היתה כל כך נפלאה וחלומית לא היה צורך בפנטזיה מן הסתם, אלא בקצת ארציות וריאליזם.
טלי – ברור שלא עוברים מגיל לגיל אלא צוברים אותם, ובכל זאת יש אנשים שכאילו מחליפים אזרחות, והופכים יום אחד מילדים למבוגרים. ונדמה לי שכבר כתבתי פה פעם, שזו אחת הדרכים המשמעותיות להבחין בין אנשים. אלה שהתנתקו כביכול מילדותם זרים לי לגמרי.
ובאשר לקנטור – הוא מדבר על ההבדל בין "לשחק" לבין להתמזג עם התפקיד. מבחינתו הפער הזה בין המשחק לבין מה שהוא מייצג – הוא הילדות והוא גם האמנות. ומי שסוגר אותו רוצח את ילדותו.
מרית –
יש ילדים שבשבילם ספר וחובה הולך ביחד (-:
ולגבי הפנטזיה: אולי הקשר בינה לבין מצוקה, או אי מצוקה (האי שאליו אנחנו בורחים מהמצוקה?) הוא קשר עדין וסמוי, ממש כמו החוט של אהרון.
אני חושבת שיש ארצות כאלה, שאם נלך אליהן לפעמים ונביא מהן משהו למציאות שלנו יהיה פה אולי טוב יותר. מי יודע אם מאהטמה גנדי לא היה שם, ופיקו דה לה מיראנדולה ועוד כמה אנשים.
אני הולכת המון המון עם השאלה הזאת, גם לגבי לימוד של קבלה ומיסטיקה. אני חושבת שלפעמים הקשר עם העולמות שמעבר הוא קשר של בריחה ולפעמים הוא קשר של חיבור עמוק עמוק אל המציאות (ראי "עין החתול" של חביבה פדיה.
או למשל את התגובות והפוסטים של טלי (-:
אחשוב על כך עוד ואולי אכתוב פה. תודה שעוררת את מחשבותיי.
אלמוני-
אם אנחנו אמנם מכירים , בכל זאת, ואתה הוא אתה, אני מתארת לעצמי שלא תרצה שאקרא על אלפלפה, אבוי, בוויקיפדיה. אתה מוזמן אם כן לשלוח לי מייל אישי עם הפניות אודותיו.
שירלי
אני חושבת שאני מסכימה איתך, וזה אולי משנה קצת את מה שניסיתי להגיד.
למציאות יש כל מיני רבדים מעבר לפני השטח שלה, ויש אנשים שהרבדים הללו יותר נגישים להם באופן טבעי. ואצל רבים אחרים – המצוקה היא שדוחפת אותם לשבור את הריאליזם ולחפש את המרחבים האלה ולפעמים גם להגדיל ולשנות אותם.
אני חושב שאדם שאיבד את הילדות שלו, זה כזה שאם הוא רואה בטוקבק קישור, הוא לא לוחץ עליו.
ואלה שלוחצים ואין להם שום דבר משמעותי להגיד עליו? 🙂
אלמוני-
לא חשבתי שמה ששמת בחלון ההפתעות שלך הוא קישור לוויקיפדיה, פתחתי את הקישור ואהבתי, איך אפשר לא להינמס מהקסם, ואלפלפה סיקרן אותי, אלא שחשבתי שאם אנחנו במקרה מכירים, אז ככה, מתוך סולידריות, לא כדאי שאלך לחפש עליו חומר בוויקיפדיה אם אפשר לקבל ישירות ממך חומר הרבה יותר איכותי.
(כנראה שכתיבה מטאפורית היא באמת תכונה של זקנות… (-:)
ואפרופו דבריה של מרית על הקו הדק בין פנטזיה וריאליזם, כבר מוסכם אני מניחה שאיכשהו בגבול ביניהם עובר גם חוט (שיכול להתעבות) שעלול להצבע גם בגוונים של כאב
מרית:
לפעמים אני חושבת שכל הדיכוטומיה הזאת של ריאליזם מול פנטזיה היא המצאה של התרבות שאנחנו חיים בה כרגע. זה לא שייך להמון תקופות בהיסטוריה האנושית, וגם אגב אם אין לזה תיקוף כרונולוגי, עדיין נראה לי שפארק השעשועים של התודעה רחב וססגוני מכדי להינעל על דיכוטומיה כזאת או אחרת,
זה מעלה שאלות פילוסופיות ,אמנותיות ומה לא, ורק כדי להשתוות על המושגים אפשר להישאר אצלך סימסטר. הבעיה היא שכל מה שבאמת אפשר לומר על זה בתוך העולם שאנחנו חיים בו, זה חילחנלחבהכריהךוןיטקחלנהחנגךוהייייכנתגחהמקגיוןלהח. (-:
אבל גם הדרך לשם יכולה להיות מרתקת…
שרלי,
לא התכוונתי אלייך כמובן…
סתם רציתי לעצבן…
כמו שילדים עושים…
🙂
אז הנה פיצוי על חוסר ההבנה:
http://vids.myspace.com/index.cfm?fuseaction=vids.individual&videoid=35489153
מעט קונטרה לטוקבקים השמחים שמעלי.
אני חושב אפילו יותר רחוק. אמנם אני לא ממש מבין בזה… אבל באינטרנט מותר לכתוב גם אם לא מבינים (קראתי בדיוק עכשיו כתבה על הקשר בין בית"ר ירושלים לכדורגל…).
לדעתי רוב הילדים לא מקבלים צ'נס להיות ילדים, אפילו כאשר הם ילדים. השאר רוצחים באמת את הילדות מתי שהו בין גיל עשר לשמונה עשרה…
וטלי, לרוב האנשים נשמה בגודל של ראש סיכה. הדבר היחידי שיכול לעמוד שם זו שנאה שמתנשאת לגובה, מראש הסיכה ואפילו עד הירח. לילדות אין שם מקום…
בקשר לקשורים לסרטונים שהועלו בתגובות,
מה שנחמד בכנופיה הזו, זה בין השאר, שהם נשארים ילדים. אפילו כאשר הם עושים מעשים של מבוגרים, הם נשארים ילדים.
בניגוד להיום שילדים משחקים כמו מבוגרים ומתנהגים כמו מבוגרים, ונראים כמו מבוגרים…
כמו קוף שמלבישים אותו בבגדי אדם וכולם מתפקעים מצחוק, לא בגלל שזה מצחיק, כי זה לא, אלא בגלל שאי אפשר להבדיל בין הקוף לאדם… ויסלחו לי הקופים.
בסרטים האלו שהובאו כאן, הילדים והילדותיות נשארים. וזה קסם.
פרדיננד שבקישור קודם לכן, נשאר ילד ולא מתבגר… כמה אנשים היום יוצאים לחורש להריח פרחים? וזה לא רק בגלל שהריח היחיד בחורש זה ריח המנגל…
פעם לפני מלן זמן, העברתי קיץ שלם, אי שם בניכר, בין הרים מושלגים (למרות הקיץ) ליד אגם מי קרח קפואים שהיה גם חדר האמבטיה שלי. התלוותה אלי נערה שטענה שההבדל בין צעירים למבוגרים, זה שצעירים עושים דברים משוגעים… לכמה דברים משוגעים שרציתי לעשות, לא מצאתי שותפים, כך שכנראה גם למעשי שיגעון צריך להיות הגיון כל שהו…
(-:
אחרי כל ההקדמה שעשיתי לך על פרדיננד ניסית טקטיקה כל כך פשוטה? שנגמרה כל כך מהר?
ועכשיו, אחרי שהשבת התחילה עם אחלה סרט, ואחלה הגיגים אלך לאכול סלט אלפלפה וביצה קשה
שירלי – הדיכוטומיה הזאת פנטסטי-ריאליסטי היא אכן לגמרי מלאכותית. אם ניקח את הרוקי מורקמי למשל – בספריו "הציפור המכנית" ו"קפקא על החוף" אין שום פנטזיה במובן משהו שקיים כביכול בניגוד למציאות. מבחינתי הוא פשוט חושף צורות של דברים שהם בדרך כלל חסרי שֵם ולכן אמורפיים, אבל לגמרי קיימים.
למה אני משתמשת בדיכוטומיה?
לפעמים בגלל שזה עוזר להבהיר דברים,
ולפעמים בגלל שאין לי חשק להכנס לוויכוחים
עקרים על דברים שאיש לא יכול ממילא להוכיח, ולפעמים זה סתם בגלל שיותר נוח לי להיות הינדיק אצל השולחן…
http://www.notes.co.il/marit/49563.asp
אתה בעצם אומר בדיוק מה שקנטור אומר, רק מוריד את גיל הקטסטרופה.
ובאשר לגודל הנשמה – כשהילדות נרצחת היא מתכווצת, אבל זה לא תהליך בלתי הפיך
ופרדיננד הוא ילד? אני לא בטוחה. אם כן – אז בגילים ינקותיים ממש. לא זוכרת כזה תום מילדותי. הפרשנויות הפציפיסטיות וההומוסקסואליות יותר משכנעות אותי.
ולבסוף – השמרנות בכל הנוגע לשיגעון אכן קיימת ומאד מצחיקה
ולאלמוני האחר 🙂
לכי לקנות עוגת אורז
מרית, כן, תיארתי לעצמי שגם אצלך החומות עשויות משיערות סבתא…
וסיפורים חסידיים, בהחלט ממחישים את העסק.
למעשה , הפתעת אותי עם המלים שכתבת אחרי המעשייה על ההינדיק של רבי נחמן . יש לו לרבי תורה שלמה על סיפורי מעשיות ברוח דברייך
הילד איש הזה , שהיה יצירתי בטירוף, אומר, במלים אחרות מה שאת אומרת על אור השירה הישיר ועל הצורך באגדות, במושגים של תורה (אפשר לגלח כמובן את ענייני התורה לצורך העניין, ולהישאר עם הפנים המבהיקות הספרותיות):
וּכְשֶׁרוֹצִין לְהַרְאוֹת לוֹ פָּנָיו, וּלְעוֹרְרוֹ מִשְּׁנָתוֹ"
צְרִיכִין לְהַלְבִּישׁ לוֹ אֶת הַפָּנִים בְּסִפּוּרֵי מַעֲשִׂיּוֹת
כִּי יֵשׁ שִׁבְעִים פָּנִים לַתּוֹרָה
וְהֵם בְּחִינַת שִׁבְעִים שָׁנִים
כִּי כָּל אֶחָד מְשֻׁנֶּה מֵחֲבֵרוֹ
וּצְרִיכִין לְהַלְבִּישׁ אֶת הַפָּנִים דַּוְקָא, מֵחֲמַת שְׁלֹשָׁה טְעָמִים
א כִּי כְּמוֹ שֶׁמְּרַפְּאִין אֶת הָעִוֵּר
צְרִיכִין לְסָגְרוֹ, שֶׁלּא יִרְאֶה אֶת הָאוֹר פִּתְאם
וּצְרִיכִין לְצַמְצֵם לוֹ אֶת הָאוֹר, כְּדֵי שֶׁלּא יַזִּיק לוֹ מַה שֶּׁיִּרְאֶה פִּתְאם
כְּמוֹ כֵן לָזֶה שֶׁהָיָה בְּשֵׁנָה וּבְחֹשֶׁך זְמַן רַב
כְּשֶׁרוֹצִין לְהַרְאוֹת לוֹ פָּנָיו וּלְעוֹרְרוֹ
צְרִיכִין לְהַלְבִּישׁ לוֹ אֶת הַפָּנִים בְּסִפּוּרֵי מַעֲשִׂיּוֹת
כְּדֵי שֶׁלּא יַזִּיק לוֹ פִּתְאם הָאוֹר"(ליקוטי מוהר"ו חלק א' תורה ס').
יש סיפור אחד על רבי פינחס מקוריץ שמספר על אדם שהגיע לסעודה, ובין המנה העיקרית לקינוח הלך לשירותים, ונפל דרך החור של השירותים, דרך כל המים שם, לאיזה עולם אחר, שהסתובב בו כמה שנים, ואחר כך, אחרי חיים שלמים שעברו עליו בארצות אחרות, בומפס, חזר לקינוח.
הייתה לי מורה, רבקה גולדברג שטענה שיש אסופה שלמה של סיפורים חסידיים שבהם המעבר למציאות האחרת נעשה דרך המים (ויש בזה משהו, כיסוד ממצע בין גז למוצק. אז הנה סוג של הצעה ליישוב הדיכוטומיה).
וחוצמזה- המון תודות.
רק אצלך, כאמור, יכלה חבורתינו המהוללת למצוא אכסנייה ראויה.
וזאת ההזדמנות לאחל הצלחה לאלמונינו השונים- אנשי החבורה- תנאים ואמוראים, שֹרים ושֹרות, בכל פועלם הספרותי, המקראי והפילוסופי. ולכל רוחות הרפאים המזינות אותם השכם והערב, ומספקות מזה חודשים ארוכים בידור נאה , מחכים ומעשיר לכל דיכפין ונדחפין.
רגע,
מילתא בעלמה????
ראשית, אני מסמיקה ומוחמאת על האיזכורון, לא ידעתי שזמן כה רב אחרי מות הנערה מישהו עוד יזכור אותה…
שנית, אני מתחילה לחשוש שאנחנו תופסים פה יותר מדי מקום בבלוג של מרית, שאף על גב שענייננו קשורים לנושא המפגש בין פנטזיה וריאליזם, עדיין מתהווה פה משום דיבור גבּי על חשבון הבמה הזאת, וזה לא הגון . (אפשר, בהחלט, להעביר את הדיון אל מאחורי הקלעים).
שלישית, אני חוששת שאנשי החבורה שלנו קוראים אותי בנימה של רוח צפונית קרה, וחבל שאין ביכולתכם לשמוע את טון הדיבור שהוא למעשה חם. אני באמת חושבת שאתם מוכשרים אחד אחד, וכיף לקרוא מה שאתם כותבים, ותמיד נדהמתי מכמות האימה שלכם ניכחי, שאוכל להביא עדים חיים שיעידו קבל עם ועדה כי למרות משוגות הילדות שלי אני אדם נוח לבריות ותורם לחברה.
רביעית, הצעה שכבר הצעתי בעבר אך לא זכתה למענה: למה שלא ניפגש אחת ולתמיד, אנשי החבורה גם לא בוירטואליה, ככה, לערב קיצי מרענן, אפשר להביא מחשב, כך שנוכל לראות את השתלשלות קורותיה של המשתלה ששתלנו בחצר האחורית, מראשית עד אחרית ונפיס כמה מהחששות , וההנחות המוטעות שמלווים את קורותינו כדי שנוכל לנער אימה, וכעס מיותרים מחיינו.
חמישית, גם אם לא תתקבלנה הצעותיי, אין לי שום כוונה להוציא לאור את מה שמבקש להיות בחושך.
אני מניחה שמתוך הכתוב דלעיל לא ניתן לנחש היכן נמצאות הפנינים , צפונות בצדפים הנחבאים ברחבי האוקיינוס האינטרנטי. (אם אתם חושבים אחרת, אפשר למחוק תגובתי לעיל).
ברכות לשבת נעימה
שירלי
שירלי – מה שהבאת מר' נחמן הילד-איש זה בדיוק.
וכיוון שבדברייך היה שיער סבתא וגם גילוח – נזכרתי במקור הביטוי "קירח מכאן ומכאן". זה סיפור על אדם שהיו לו שתי נשים, אחת צעירה ואחת זקנה. הצעירה היתה תולשת את שיער השיבה שלו והזקנה את השיער השחור, וכך נותר קירח מכאן ומכאן. (באיזו דרך מסתורית זה מתקשר לי למות הילדות, נשירתה או תלישתה)
הטרילוגיה הפנסטסטית של הגר ינאי מבוססת על מים כמעבר בין עולמות
ולבסוף – אין לי מושג מיהי חבורתכם, איני מכירה אותך (ככל הידוע לי) או איש מאותם סרבני הכינוי המבקרים פה בזמן האחרון, אבל אני מאד שמחה שאתם פה.
לגבי הסיפור על השערות: אאוצ
לגבי רבי נחמן: הבאתי רק חלק מהקטע, אם זה מעניין אותך, אפשר לקרוא עוד בקישור הזה:
(קחי בחשבון הרבה חזרות ):
http://breslev.eip.co.il/?key=331
את הספרים של ינאי עוד לא קראתי.
לגבי החבורה, זה מן הומאז' לסרטי our gang שהוצגו פה ולסינדרום החזרה שלי לאינטרנט מהגלות.
אנחנו באמת לא מכירות (לפחות לא ברובד הריאליסטי של הדברים(-:
תודה על האתר.
(חשבתי שחלק מן ההתמחות שלי היא בחבורות סתרים של פילוסופים ומיסטיקונים, אבל לא ציפיתי לייסודה של כזו באינטרנט)
אני חוזר על קואן זן בודהיסטי
שאני מרבה להביא ולא סתם:
הראו לי את פניכם האמיתיות
בטרם נולדו אביכם או אמכם
זה השער לכל הנסתרות
גם לילדוּת שלפני הילדוּת
ואז משנתגלה התום, ניתן לשוב לילדוּת
לא דרוש שם וגם לא קוריקולום ויטה
גם לא שניים שלוש המלצות, וחתימה ייחודית
דרוש מיצג יצירתי (או מילולי), יושרה מסוימת, והמון אהבת אדם
אבל זה בסדר, גם זאת חוויית ילדות מכוננת, והנוכחית גם ממש לא מםחידה- רק קצת מבלבלת… (-:
אז ככה- שירלי- תודה רבה רבה על הערת הביניים המחמיאה- לכבוד גדול הוא לי!
אבל האלמוני אמר שמי שלא נכנס לקישורים כן התרחק מהילדות שלו, ואני, לבושתי, עוד לא נכנסתי לקישורים… (לא מתוך היעדר סקרנות ילדית אבל כן מתוך תחושת חובה לעשות עוד דברים דחופים יותר על המחשב- כן, אני יודעת, זאת תכונה של גדולים…).
מצד שלישי, לאלמוני השני או הראשון- אני כבר לא יודעת- אני מוחה בתוקף על הטענה האיומה הזאת על גודל הנשמה של רוב האנשים. קצת כי אני נגד סטטיסטיקה ומתימטיקה שקובעים לגבי "רוב", והרבה כי אין לי ברירה אלא להאמין בגודלה של הנשמה של בני האדם, הרבה מעבר לגודל ראש סיכה, ומי שרוצה לחיות על האדם הזאת חייב לפעמים לעצום עיניים, לנעול נעליים אדומות, להקיש בעקבים שלוש פעמים ולומר "כי עוד אאמין באדם גם ברוחו רוח עז…"
לא? (-:
טלי – אחרי שניסיתי לשכנע את האלמונים השונים להזדהות בכינוי לפחות, ללא הועיל, עברתי למדרכה השנייה. כלומר הבנתי שאני סומכת יותר מדי על תגיות, עד שכושר האבחנה שלי התנוון. ומאיפה בכלל הצורך הזה בבידול וביציבות והפחד מבלבול? 🙂
טלי- (-:
מרית, לא בטוח שצריך להחמיר עם הזיהוי של האלמונים, אחרי הכל הביאו לפה הרבה רוח חופשית, לא?
שועי (כתבתי בהתחלה את התגובה בתגובה אליך אבל בעצם, לכולם):
קראתי מחדש את כל השירשור שנהיה פה וצחקתי.
כי הוא בדיוק מדגים את המאכלת על הילדות.
שים לב, איך הוא נפתח ברוח קלילה (למרות המילה רצח מהרשומה, שהרעידה פה כמה אנשים) , ממשיך עם סרטי הילדים המגלגלים מצחוק ואז לאט לאט מתחיל להרצין, מזדקן, מגיע לשיא דרך ערימת ההצעות שכתבתי והמשפט :
"למרות משוגות הילדות שלי אני אדם נוח לבריות ותורם לחברה" (סליחה שאני מצטטת את עצמי), שזו, אולי תמצית ההזדקנות במובן החמוּר שלה, כלומר, לא נניח ישישוּת שאפשר למצוא בה חוט של צחוק והשלמה עם החיים אלא משהו שחוּק כזה של גיל חמישים, שחוזר עייף אחרי העבודה, מת לצאת כבר לפנסיה, ובאמא שלכם תעזבו אותי בשקט.
אז באמת נשאלת השאלה:
איך מוצאים את הפליאה באמת?
כי גם מסווה של צחוק אנארכיסטי רוכב לפעמים על איזה גל של רצינות תהומית, פנקסי חשבונות וארנונה שתפחה למימדי ענק.
כל כך קשה לקלף את השכבות האלה, לפרק אותן.
אולי האפשרות לחזור לפליאה היא רק דרך ההתבגרות דווקא, כלומר היכולת כמבוגר לשים את כל הרצינויות על השולחן וגם את כל חברות ההובלה והגרירה של הקנאוֹת והעלבונות שחונות בלילה בגראז' ועל הבוקר סוחבות אותך השד יודע לאן.
אחרת, גם במסווה של הצחוק לפעמים עומדת מאחורי סרטי הגאנגסטרים הילדיים טירה האבסבורגית של תככים ומזימות (בעיקר המזימות והתככים הפנימיים, שלוקחים את התום והפליאה והאמון ומזינים אותן בערימות של בוץ טובעני מהסוג של הסיפור שאינו נגמר, תרתי משמע בעצם (-:)
זה משהו שילדים לא יכולים לעשות. מנת המשובה מתקצרת כל פעם מחדש עם פגיעוֹת החיים, ואין שחזור, פשוט המנה שקיבלת נגמרת מתישהו ואז כמבוגר אתה צריך להחזיר את עצמך כל פעם לנקודת ההתחלה.
לא סתם מציב ניטשה את הילד רק אחרי הגמל והאריה. אולי כמבוגרים, אי אפשר אחרת.
במובן הזה, טלי, אינני יודעת אם החלקים של הילדות בבגרות שלנו הם הבלחה שלה, אלא קודם כל השלה של מה שהוחמץ ונחמץ. ורק אחר כך, אם יש מזל…
טלי- מה שיפה הוא שבשעה שניסתי להעביר את המסר באמצעות קואן זן בודהיסטי את נטלת את הדברים אל עולמם של הקוסם מארץ עוץ ושל טשרניחובסקי
ובעצם הסיומות של שני תגובותינו מכוונות אל אותם הדברים בדיוק
האנונימי לעיל נשמע קצת כמו רסקולניקוב ("החטא ועונשו") בראשיתו
בעניין ראש הסיכה. אולי נהיה הרזומיחינים והסופיות שלו, אם יחפוץ, זאת אומרת
(-:
מרית- נדמה לי שאני חוצה לצד שלך במדרכה השניה
אולי גם טלי ושירלי יצטרפו
ונמשיך לשחק מסירות או פינות עם החבורה המרתקת- מאתגרת
שנאספת פה
תוך כדי שירה קולנית של
שחקי שחקי על חלומות
בטקס הסיום יתבקשו הממשתפות/ים לברוא גלם
כבובת תיאטרון בובות בתיאטרון צלליות נודד
הרוכבת על זנבו של כוכב שביט
אני לא סוגרת את עצמי על אף מדרכה. כפי שכבר ראית, לפעמים להיות בצד מסויים הכרחי לגמרי כדי לעבור לצד השני ולהיפך (היהודים כבר גילו את זה עם הפטנט של ה"רצוא ושוב" שלהם, לא)?
בקיצור: אני מציעה: לקפץ ולדלג בעליזות ממדרכת אחת לשניה ולאסוף את המתנות של כל מה שיש להן להציע.
אני רק מזכיר בשולי הדברים כי אליבא דהמאמר התיאולוגי מדיני של ספינוזה עזרא הוא כותב התורה (בעיית האנכרוניזם)
(-:
לגבי הקטע: תיסכולים מוכרים (-:
ואם יש הבלחות לילדות שאינן תלויות בדבר, הרי לנו אחת מהן.
הקטע שכתבת בהמשך הוא עוד בגדר קואן בשבילי. אתהלך איתו מעט…
וחוץ מזה, ברוח הדברים פה, שיתוף קטן:
פעם היה לי בלוג. ובבלוג הזה עשיתי כל מיני ניסויים.
ואחד הניסויים היה התייחסות לספר מעולה שקראתי.
לקחתי את השיטה החסידית של "הכנעה הבדלה והמתקה" והסבתי אותה לשיטה הרמנויטית.(למדתי את זה ממורה שהיה לי פעם, אבל לא אצטט את שמו כי הוא בעצמו היה נוהג לגנוב רעיונות ממורים אחרים, אז אני משאירה את זה ככה, שתדעו שלא אני המצאתי את זה). כלומר, כשאתה בא לקרוא טקסט, במקום לשים עליו את כל התפיסות עולם שלך, כנס אליו בתהליך: בהתחלה תיכנע, צלול לתוכו, תתמזג איתו. אחר כך תבדיל: איפה אתה ואיפה הוא. בסוף תמתיק: מזג אותך ואותו ביחד, לך שלוב זרוע אבל מובחן עם העסק.
בקיצור, אמנם השתמשתי במושגים האלה בגוף הרשומה הראשונה שכתבתי , אבל אף אחד מהקוראים לא הבין את זה כנראה, כי באמת אנחנו, בתור חילונים, לא אשמים שמערכת החינוך מונעת מאיתנו טקסטים חסידיים, ואת כל מה שהם יכולים להעניק לנו כקוראים וכפרשנים.
ומכיוון שכל אחד בא עם אג'נדה משלו לקריאה פתאום לאנשים היה נורא מוזר שאני מוכנה לראות בטקסט הזה כל מיני דברים שלא מסתדרים עם כל מיני צייט גייסט. כמובן שלא בהכרח צריך להדביק את עצמך אוטומטית גם למה שאתה כותב בשלב ההכנעה, אבל בשביל הבידול הרי תבוא ההבדלה ושם אתה יכול כבר לבוא עם כל מיני תעודות זהות ותעודות שאין לך עבר פלילי בשום מקום וכאלה.
בקיצור- כמה קוראות לא ידעו איך לאכול את זה (בעיקר כי בחצר האחורית ריכלנו קצת על הסופר, שהייתי די מאוהבת בו, למרות שהוא לא מוכן להאמין לי) וכתבו עליי דברים איומים ונוראים.
נורא נעלבתי.
והלכתי מהאינטרנט להמון זמן,
אבל עם הזמן גם קצת שמחתי, כי ככה, בהצצה מבחוץ על כתבי המעורבים בהמשך, ולאורך זמן ,ראיתי איך משהו זז בכל זאת. איך אנשים לא היו מוכנים לקבל כמובן מאליו כל מיני דברים, איך הגישות שלהם נהיו מורכבות יותר.
בקיצור:
התודות לרבי שניאור זלמן מלאדי (ולא אעשה פה ניים דרופינג לעוד כמה צדיקים, כי זה שייך לחסידות באופן כללי, אולי הגיע מהבעש"ט, צריך לבדוק), שבטח מתהפך בקבר מהידיעה שחוץ מחסידות חב"ד יש לו עוד כמה חצרות בבלוגים של האינטרנט.
משהו יכול להסביר את עוגיית האורז?
…זוהי עוגיית מזל
אבל דברים שרואים מכאן לא רואים משם
שירלי – להחמיר עם האלמונים? חלילה! אני איתם. שינהגו כאוות נפשם. הרבה שמחה הם הביאו לכאן. (וגם בעלי השמות 🙂
ובאשר להזדקנות בתגובות – אני לא יודעת. אני לא זוכרת את ילדותי כתקופה מלאה תום וזוהר. אלא כתקופה קשה ואפלה ומפוכחת שבה נעלתי עוד ועוד אזורים בנשמתי. השתמשתי רק באחוז מאד קטן.
ותרגיל הקריאה נשמע נהדר.
רזומיחין סופיה ורסקולניקוב – באשר לגודל הנשמות ואיכותן אני מאמינה ביכולת שלהן לגדול ולהזדכך, לפעמים אפילו במהירות מפליאה. בספרו של מילן קונדרה "מחול אחרון ופרדה", יש תיאור נלבב ומשכנע לגמרי של איך זה פועל.
ואין לי שום בעיה עם זהותם של האלמונים- התכוונתי רק לכך שבו זמנית תוייגתי כהכי "פרו ילדות" וגם הכי לא… אבל אולי, בעצם, זו ההגדרה הכי מדויקת.
אני נורא אוהבת את שיטת הקריאה שלך, שירלי.
בלי להכיר את המקורות החסידיים בכלל, לפעמים, לא תמיד, אבל בספרים מסוימים, אני חושבת וכותבת שהדרך היחידה היא להתמסר לסיפור, ללכת יחד איתו לאן שהוא מוביל. נדמה לי שלזה התכוונת. נכון?
ובלי (?) קשר לדיון שלנו כאן, היום קבלתי מסר בפייסבוק מבסטיאן בלתזאר בוקס, ההוא מהסיפור שאינו נגמר…
יאללה, אני משחקת. אבל למה מוכרחים טקס סיום? (-:
טוב תלחצי כבר על הקישורים…
שועי,
זו עוגת אורז לא עוגת מזל…
למנה ראשונה רק על שלושת הראשונים – לא ידעתי שעשו סרט מהספר על פרדיננד! מקסים!
ופרוגי האומלל והמקסים הזה הוא כנראה האבטיפוס של ההוא מהסיטקומים האמריקאים..נו, שכחתי את קוראים לילד השחור ההוא עם המשקפיים והשלייקס…
ובדור שלי, כשמדברים על חבורות, האסוציאציה היא דוקא זאת http://www.youtube.com/watch?v=41PJSGX66JY
מרית -כן, ההזדקנות לא קשורה לגיל כרונולוגי, היא יכולה לצוץ תמיד.
הזווית האופטימית שהבאת היא שגם אם בשעה חמש היית ילד ופתאום בשש וחצי הזדקנת, אז עד שמונה ,שמונה ורבע ,אתה יכול לחזור ולהיות שוב ילד.
אפילו בלי כפית הפלא:
ומה שקצת עצוב הוא שלפעמים, אפילו שאתה כבר חזרת להיות ילד, האנשים מסביבך, אלה שהכי קרובים אליך והכי אמורים לאהוב אותך (כמו בסרטון המצ"ב, המתאר, אף כי בהרף עין קט, את מערכת היחסים העגומה בין גברת פלפלת למר פלפל), הם לא שמים לב שאתה בעצם משתנה כל הזמן, ילד וזקן , זקן וילד. (אולי מכאן הביטוי: לשים לב… מי שלא שם את הלב שלו לא יכול להבחין בילד שנמצא בזולתו).
הכרתי פעם מישהו שכל הזמן התלונן שהאישה שאמורה לאהוב אותו לא מעריכה מספיק את כישוריו.
הוא לא ידע כמה קסם היא מוצאת בו.
לאישה הזאת גם היו כישרונות . היה לה כישרון לחלום, אבל כשהיא הייתה מספרת לו על החלומות שלה, הוא תמיד היה רוצה לקרוא עיתון. פעם היא אפילו גילתה שהוא כתב ביומן הסתרים שלו שהוא חושב שיכולת החלימה שלה היא סוג של מחלה.
ויום אחד היא חלמה משהו נורא נורא מפחיד שהולך לקרות, ושמרה אותו בלב המון זמן, וכשהיא באה לספר לו על החלום הזה , כי כבר לא יכלה לשמור אותו בלב, רצתה שהוא יבין שהרבה מההתנהגויות המוזרות שלה בעצם נבעו מהבהלה שלה מהחלום, אבל הוא נורא נפגע ממנה.
הוא חשב שהיא באה לגעת לו בנקודה הכי רגישה ולכווץ לו את הנשמה . וככה הם היו מתהלכים כל היום סרים וזעפים . אם הם היו ילדים, או לפחות מצליחים לראות את הילדים שנמצאים בתוכם זה בטח לא היה קורה. אם היא הייתה ילדה קטנה שמספרת לילד שהיא אוהבת על החלומות שלה, הוא בטח היה מבקש שתספר לו עוד מהחלומות שלה. והיא הייתה מבקשת ממנו עוד ועוד מהציורים היפים שלו ולא הייתה עושה לו כל הזמן פרצופים חמוצים שהוא צייר אותה בשמלה לא יפה, או נעליים לא תואמות.
ולגבי הילדוּת: גם אצלי היה לא משהו, אבל עדיין, יש חלקים שלמים בנשמה (שאני משתדלת, לא תמיד בהצלחה, להגדיל אותה מגודל ראש סיכה. לפעמים , בימים טובים, היא מצליחה להתעצם למימדי כינה שמנמנה), שיש להם רק ריח וטעם וצבע של חופש של ילדות, חופש כמו שרק הילדות יכולה להציע, עם כל הדיכוי והאימה שיכולה להתלוות אליה.
טלי-
בנוגע להתמסרות לטקסט, אני לא בדיוק יודעת למה את מתכוונת, אבל בכל מקרה, אם את מתמסרת העצה שלי היא לבחור לך דמות שאם את נכנסת אליה, שתדעי גם איך לצאת. דמות שלא תיקח אותך למחוזות כאלה שכשתקומי בבוקר תשכחי שקוראים לך טלי .
עדיף לקרוא קודם את הספר עד הסוף, ולראות איך הוא נגמר , כי לפעמים, אם מתאמנים מאוד מאוד על השיטה שסיפרתי עליה, אפשר להתמסר לספר עוד לפני שקראת אותו , וזה יכול להיות בְּרוֹך לא קטן.
אולי קצת כמו שפעם, כשהיינו ילדים הייתה את הסדרה הזאת "אשת חייל" (לא זאת ממשלי. זאת מאמריקה), והיו ילדות (כמוני) שהיו קופצות מכל מיני חומות כי הן היו בטוחות שיש להן כוחות על או משהו כזה. (למזלי החומות היו נמוכות). אבל היו גם ילדים ברחבי העולם שקפצו ממקומות הרבה יותר גבוהים ומסוכנים:
http://www.dailymotion.com/video/x2rnv3_wonder-woman-transformation_extreme
אל חשש – לטוב או לרע – אין שום סיכוי בעולם שאני אקום אי פעם בוקר ואשכח שקוראים לי טלי או אשכח את האני הפנימי האמיתי שלי – אין מצב.
להתמסר לספר, מבחינתי, זה להאמין לו, ללכת איתו, לקרוא את האירועים לשיטתו של הספר, לא לשיטתי שלי. יש ספרים, נגיד- "אם החיטה" המופלא של מיקי בן כנען http://www.notes.co.il/tali/38930.asp
זה ספר שאפשר בקלות לקרוא בגיחוך, כמעט לגלוג וקצת תמיהה, ולהישאר מרוחקים ממנו. אפשר גם, ועדיף, להתמסר לו, ללכת איתו, להאמין לכל ההגיון הפנימי שלו ולארועים שלכאורה יכולים להתפס כמופרכים אבל בעצם, באמת האמיתית של הספר, הם הכי אמיתיים שאפשר.
תמיד חשבתי שמר פלפל הוא חרא של בעל, ואת אשת חיל דוקא חיבבתי כשהייתי קטנה אבל עכשיו זה הטריד אותי קצת, לא יודעת למה בדיוק (כן, כן, נו… נכנסתי לקישורים).
ועכשיו, עם כל השינויים האלה, אני רוצה להקדיש לך, שירלי, וכמובן גם למרית מארחתנו הנדיבה, לשועי רענו החכם ולאלמונינו המשועשעים ומרחיבי הדעת, שיר של של סילברשטיין, מתוך הספר "בקצה מדרכת הרחוב" בתרגום בני הנדל-
עליסה
היא לגמה מבקבוק שקראו לו לגמיני
וגדלה וגדלה כמו הר.
היא אכלה מצלחת שקראו לה אכליני
וקטנה וקטנה כמו עכבר.
והיא כך השתנתה, כשהרבה אחרים
מעולם לא ניסו שום דבר.
שירלי – יכולת חלימה היא אחת המתנות הפלאיות ביותר שיש. אין לה שום קשר למחלה.
ובאשר לזוג האומלל – יוזף בויס עשה פעם עבודה בשם "שתיקתו של דושאן [מרסל דושאן] זוכה ליותר מדי הערכה". (לא זוכרת מה היה בעבודה מעבר לשֵם, אבל לשמות העבודות של בויס יש חיים משל עצמם.) ובהמשך לכך – אני חושבת שהשתיקה זוכה ליותר מדי הערכה בכל הנוגע ליחסים. לא שאין הבנה ללא מילים, אבל היא נדירה ולא גורפת. אנשים הם שונים זה מזה, וטוב שהם שונים, אחרת העולם היה מאד סטאטי. אין תחליף ללדבר ולהקשיב.
ואני לא בטוחה שהאי-הבנות המכאיבות היו נחסכות לו היו ילדים. היתרון היחיד אולי, הוא שילדים לא משמרים ומטפחים איבות. המעברים בין כעס לידידות הרבה יותר גמישים וזמינים.
ותודה לך על מה שאמרת על אותם חלקי נשמה עם ריח וטעם וצבע של חופש של ילדות. אני לא זוכרת אפילו אחד כזה, אבל לא יכול להיות שלא היו. אז עכשיו, בעקבות מה שכתבת, אני מדליקה את הפנס שלי והולכת לחפש…
ועוד משהו קטן – יפה שאת מוסיפה הערת אזהרה, אבל לפחות לגבי טלי – תנוח דעתך. אני מכירה אותה אמנם רק מהאינטרנט אבל היא לא נראית לי מהזן הנוח להתהפנט.
כתבנו ביחד 🙂
אבל אני רואה שאנחנו מסכימות לפחות לגבי הסעיף האחרון.
ותודה על השיר המקסים!
מרית,
מדורה לא מחפשים עם פנס…
כבוד גדול גדול, מרית.
ואנחנו מסכימות מאוד גם לגבי ענייני הדיבור וההקשבה.
אין לי ספק שתמצאי. בסטיאן יקירי חיפש זכרונות במישוש, במכרה התמונות. נדמה לי שאת השתמשת באור שלך יותר בתבונה, אז את יכולה להדליק פנס, מדורה, זיקוק- מה שבא לך.
אם לא שמעת את הצחוק שלי פלוני, אז אתה כנראה באמת רחוק. (וזה רק מראה לך – מצד העצב – עד כמה אני לא בעניינים.)
טלי, תודה
טלי-
רוב תודות על השיר. אגזור ואשמור.
לגבי הערת האזהרה:
נשמע שאפשר להירגע (-:
בשבילי האני הזה הוא דבר די אמורפי, ולא ממש ברור לי מה הוא.
אֵם החיטה זה בצורה של סידור, נכון? אז ברור שכדאי לקרוא (-:
מרית-
מלים ושתיקות: לפעמים דיבור ישיר פועל ממש כמו השירה שהזכרנו כמה קומות למעלה. יותר מדי לפנים, וזה יכול להכאיב. בשביל זה רבי נחמן הביא את התורה על המעשיות …
לגבי חלקי הנשמה מהילדות: אם קשה לך למצוא אותן, מאיפה למען השם ממלכות הדמיון שלך מגיעות?
על ילדים:
את צודקת. הם באמת יותר עסוקים בלחיות מאשר בלטפח כעסים ואיבות. מה גם שרק איתם אפשר לחיות בארץ האגדות. (אגדות ואמנות וילדים זאת העבודה שלי)
לגבי טלי- כאמור נרגעתי.
אני חושבת שלפעמים היפנוט זה דבר לא רע,שאפשר ללמוד דרכו כל מיני דברים חדשים על העולם. תלוי רק למה מתהפנטים (-:
על לא דבר, ואני שמחה שיש קונצנזוס שמאפשר לציבור להירגע לגביי – רווח לי (-:
כן, בהחלט, אם החיטה זה בצורה של סידור שעליו מוטבע הליקופטר ובהחלט בהחלט כדאי לקרוא!
יש לי השערה לגבי הילדות שלך מרית – האם יכול להיות שאין אצלך הבדל דרמטי בין הילדות לבגרות? כלומר- שהיית ילדה שהיא גם מבוגרת ואת מבוגרת שהיא גם ילדה? אולי קשה למצוא כי זה דווקא לא מתחבא בבוידעם אלא ממש מול הפנים, כאן ועכשיו?… נראה לי שזה יכול לענות על השאלה של שירלי, מאיפה למען השם ממלכות הדמיון שלך מגיעות.
ואני חייבת לומר שאת מסקרנת אותי מאוד שירלי (וזה דבר טוב לגמרי!). כלומר- אם היה לך בסוגריים אתר, או קישור או שם משפחה, הייתי מציצה לראות מה את עושה כשאת לא כותבת כאן.(-:
שירלי – זה הרבה יותר כואב לשתוק בטווח הרחוק, וגם הרבה יותר מזיק. הפחד מהכאב הוא יותר גדול מהכאב. האמת משחררת. מהנסיון.
ובאשר לשאלה שלך על ממלכות הדמיון ולהשערה של טלי היקרה – בפעם אחרת
בסרט קונג פו הילד, פרח הנזירות, שואל את המסטר העיוור שבמנזר השאולין (וריאציה שלי שלא צמודה למקור…):
זה בטח נורא לא לראות, איך אתה יכול בכלל להסתדר בעולם בלי לראות?
המסטר צוחק ואומר, אם אין לי עיניים זה לא אומר שאני לא רואה, למשל את הציפור המעופפת שם, או את החרגול ליד רגליך..
הילד מביט במהירות, ורואה ליד רגלו חרגול.
הוא שואל בפילאה:מסטר! איך זה ששמעת אותו?
המסטר העיוור מחזיר בחיוך:
איך זה שאתה לא שמעת אותו?…
ממשיכיו של סקרימינג ג'י הוקינס, של נזירי שאולין, ומייסדי היפ הופ ניו-יורקרים בפני עצמם:
מרית
בנוגע לדיבור ושתיקה: לא חשבתי שצריך לשתוק.
בזכות אי השתיקה אני פה. שעיתי לעצה של אישה חכמה שאמרה לי פעם, בעודנו משוחחות במגרש משחקים אחד, שההימנעות היא חלופה לא מוצלחת במצב של קושי. באותו זמן הייתי כאובה כל כך שלא נפניתי להקשיב לה, אבל אחרי הזמן שעבר, אני רואה שעצה חכמה השיאה לי.
מעשיותיו של רבי נחמן אינן שתיקה, הן דרך להעביר מסר, כמו דרכו של פלוני כאן, עם הסיפור על המסטר .
ויחד עם זאת, אכן צריך לשים דברים על השולחן.
אני מקבלת את הצעתו של פלוני ואכן אקנה עוגת אורז. ואני מזמינה (שוב) את פלוני ואלמוני (הדברים כתובים לשון זכר אך מופנים לגברים ונשים כאחת, ואינם מופנים בהכרח רק אל הפלוני או האלמוני שכאן ודי לחכימא)- אנשי חבורתינו, כפי שכתבתי קודם, לברר את קורותינו לאשורן באיזה פונדק שנבחר (בעולם הלא וירטואלי כמובן, מפאת צנעת הפרט), לעבור על האיגרות שאולי הפכו בעטיים של פיות שונים לחצים מרעילים ואחת ולתמיד לנקז את המורסה המורעלת והמרעילה, לחתום ברית שלום בינינו, ולצאת כמורשתו של פיקו דה לה מיראנדולה לדרך של חירות אחווה וכבוד הדדי. אפשר כמובן להזמין אדם חכם כמו שועי או אדם חכם אחר (הדברים כתובים לשון זכר אך מופנים לגברים ונשים כאחת) שישמש יועץ , ומגשר, להצטרף למסע הפיוס.
וחוץ מזה, אני מדליקה כמה נרות על עוגת האורז, לטובת כל אלה שחוגגים היום יום הולדת (עברי כמובן).
מרית- מקווה שלא נכנסתי לשטח פרטי מדי עם השאלה על הילדות
טלי- אכתוב לך דרך האתר שלך.
מרית – שירלי הקדימה אותי, גם אני התכוונתי להתנצל אם ההשערה שלי נכנסה עמוק מדי לפרטיותך, זה ששאלנו ממש לא אומר שאת צריכה לענות (-:
ומה שכתבת על שתיקה, דיבור ואמת, ומה ששירלי כתבה בנושא, מהדהד אצלי הרבה רבדים, שרלבנטים מאוד גם בימים אלה וגם בכלל.
תודה לאנונימי על סיפור המאסטר ותודה לשועי על הקישור למרות שאני מודה שכוס התה שלי שואבת ממעיינות אחרים…
ושוב שירלי – איזה כיף (-:
כולם להרגע. אני פתחתי את הפתח הזה, והוא פשוט נהיה קצת מדי אינטנסיבי. וגם לא הכל אני יודעת (אף שאנונימוס נראה לי בכיוון). בכל מקרה יש לי פוסט כמעט מוכן שאפרסם בסוף השבוע שממשיך את השיחה על הילדוּת.
וגם באופן מפתיע (או לא) הפרק של היום ב"כתוב בגוף" לגמרי מתכתב עם דברים אחרים שנאמרו כאן, כך שאני מצפה בשמחה להמשך השיחה.
טוב, לא היה קשה למצוא את הקישור המתאים. הנה הטקסט כמו שהוא במקור:
"אני מכיר פלנטה אחת שגר בה איש אחד אדום פנים. הוא מעולם לא הריח פרח. מעולם לא התבונן בכוכב. מעולם לא אהב אף אחד. מעולם לא עשה משהו בחייו, מלבד לחבר מספרים. וכל היום הוא חזר ואמר בדיוק כמוך: 'אני עסוק בדברים חשובים!' זה גרם לו להתנפח מרוב גאווה, אבל הוא לא אדם – הוא פִּטריה!"
"הוא מה?"
"פטריה!"
[הנסיך הקטן]
פוסט מקסים. הולכים ונכחדים האנשים שמתאמצים להיזכר במהותם התמימה והתינוקית. כולם פשוט עונים על דגם הפטריה שלעיל.
תודה, אפרת.
אני הרבה פחות פסימית ממך. מכירה כמה וכמה אנשים שזוכרים את ילדותם (חלקם אפשר לפגוש פה דרך קבע).
ובקשר לאיש העסקים (המכונה פטרייה), דווקא חשבתי עליו לא מזמן. נזכרתי איך הוא מסביר לנסיך הקטן איך משקיעים כוכבים בבנק: "זאת אומרת שאני רושם על פתק את מספר הכוכבים שיש לי, ואחר כך אני נועל את הפתק במגירה."
והנסיך הקטן חושב שזה עניין משעשע, "פיוטי דווקא, אבל לא רציני במיוחד."
וזה מה שתפס אותי, הפיוט שבפתק שבמגירה, שהוא בעצם הפיוט של אמנות קונספטואלית, העיקר הרעיון והתיעוד. ושוב מסתבר שהקצוות יותר קרובים זה לזה לפעמים מכל מה שבאמצע. וגם בזה יש תקווה.
בהמשך לתגובה הקודמת – מי שחפץ בהבהרות בעניין האמנות הקונספטואלית – יכול לקרוא אותן פה
http://www.notes.co.il/marit/52206.asp