סמיוטיקה של המטבח, סרט וידאו קצר – קצת יותר משש דקות – ומכונן של מרתה רוסלר מ- 1975.
מומלץ לצפות קודם בראש נקי, לפני קריאת ההערות. סבלנות, זה מתחיל קצת סטאטי ותופס תאוצה.
כמה הערות על הסרטון האפל וה(לרגעים) מצחיק:
1.
העיקרון פשוט: סרט הדרכה שבו מדגימה רוסלר את השימוש בכלי המטבח, בזה אחר זה לפי סדר א-ב.
עוד יצירות אמנות לפי א-ב: סרטו הקצר והמלא כל טוב של פיטר גרינווי 26 חדרי אמבטיה (לא מצאתי אותו ברשת, לצערי, הייתי שמחה לכתוב גם עליו. העיקרון זהה אבל התוצאה שונה לגמרי מן הסרטון הנוכחי), "ספר האלף-בית" האוטוביוגרפי של דן צלקה, ובמידה מסוימת גם "תמונה קבוצתית עם גברת" של היינריך בל.
2.
סבלנות. במשך שניות פתיחה ארוכות מחזיקה רוסלר ללא נוע לוחית עם כתוביות מול עיני הצופה. זה חלק מן השעבוד. אפילו את הכתוביות היא צריכה לשאת, במקום שיופיעו מעצמן על המסך.
3.
הסינר (apron) הוא הפריט הראשון בהדגמה. כשרוסלר לובשת אותו היא "שוכחת" לשחרר את שערותיה מן הצווארון. הפרט השולי הזה נהיה יותר מטריד ככל שהסרט מתקדם.
מפרטים מעין אלה מורכב "ז'אן דלמן", סרטה המרעיש והכמעט אילם של שנטל אקרמן. חייה של גיבורת הסרט, עקרת בית בלגית המשלימה את הכנסתה כזונה, הם רצף סיזיפי של פעולות. וכפי שאקרמן הצהירה בראיון – בשום תסריט אחר שלה היא לא היתה עד כדי כך מפורטת, עד כדי ציון האצבעות שבהן צריכה השחקנית לאחוז בכלי זה או אחר. ובאמת, בשלב שבו מניחה הגיבורה את קערות הקמח, הביצה והפירורים של השניצלים בסדר משובש, הופכת הסצנה למעיקה ואפלה באופן שקשה להסביר למי שלא צפה בסרט.
4.
ההדגמה של רוסלר היא הדגמת רפאים; כמה מן הכלים חסרים – למשל כף הערבוב המדגימה את השימוש בקערה, ועוד יותר בולט – חסרונו של המזון המדגיש את הריקנות והעקרות (בית).
5.
מכניות – הפעולות הופכות יותר ויותר מכניות. אפילו את תנועת המערוך היא מצליחה למכן.
6.
תוקפנות – ההדגמה נהיית יותר ויותר אלימה. רעשים לא נעימים של התנגשות מתכת במתכת, המקציף המקרקש, החיכוך הצורם של הפומפייה. הכלים הם בעצם מכשירי עינויים (למשל מועך ההמבורגרים או בקבוק הטלטולים) ובד בבד הם גם סופגים את תוקפנותה של עקרת הבית (למשל נעיצת המזלג, הסכין או דוקרן הקרח). וכך או כך – הפנים נותרות ללא ההבעה.
7.
בהדגמות מעין אילו מוצג בדרך כלל המטבח כלִבּו של הבית. על רקע זה בולט החילול שבהשלכת שאריות (בלתי נראות אמנם) לכל עבר, ללא אבחנה.
8.
בשלב האחרון, אחרי שההדגמה סטתה בלי משים אל תקיפה (של דמויות בלתי נראות אמנם) ואל זיהום הסביבה, הופכים הסכין והמזלג לחלק מגופה של רוסלר. היא מתמזגת עם ההדגמה. כשרוסלר מעצבת את האותיות בגופה במין הכלאה בין מרטירית לצ'יר לידר מדוכאת, הכאב משתחרר, הניכור הופך לפתוס, הפרודיה לזעקה.
9.
והתנועה הקטנה המבטלת בסוף. נו, ככה זה, מה לעשות.
סמיוטיקה של המטבח הוצגה בשעתו במוזאון על קו התפר במסגרת התערוכה שווים ושווים פחות. אם תקישו על שמה של מרתה רוסלר תקבלו תיאור נוסף, ומעט שונה של העבודה.
*
תוספת מאוחרת (בעקבות השיחה המרתקת שהתפתחה בתגובות): מטבח החרוזים של לייזה לו. לא ראיתי את התערוכה אבל התמונות אכן מדהימות, ומהוות משקל נגדי ומשלים לסרט של רוסלר. אני מביאה שתיים מהן ומצטטת את דבר האוצְרות.
לייזה לו משתמשת במיליוני חרוזי זכוכית צ' כיים נוצצים כדי ליצור “סביבות“ בהשראת הפרוור האמריקני. התפנים הביתי “מטבח“ משנה כבמטה קסם סביבה מוכרת והופך אותה לסדרה של חפצים יוצאים–מן–הכלל שמסנוורים את העין וגודשים את המבט. “מטבח“ הוא בה–בעת שיר הלל לעבודת האישה, לתרבות הפופולרית וליחס שבין האמנות ליומיום — ומתיחת ביקורת עליהם. פרטיו המפתיעים וצירופם הלא צפוי מרמזים ל“ליל כוכבים“ מאת ון–גוך (מערבולות המים), לאריחי הרצפה של קרל אנדרה, למרקם העץ של ריצ רד ארטשווגר ואפילו לשירתה של אמילי דיקנסון. השימוש שעושה האמנית בחרוזים מזכיר מסורות שנהגו בקרב האינדיאנים של צפון אמריקה ואת עבודותיהם של אנשי תנועת הארטס אנד קרפטס שפעלה באנגליה ובארצות–הברית בסוף המאה ה–19 וביקשה להעניק לאומנות מעמד של אמנות לכל עניין ודבר.
עוד עקרות בית נואשות
*
מכירה את זה, זו באמת עבודה נהדרת
היא אמנם מזכירה קצת את הטבח השבדי של החבובות, מתממשת כמו גילגול מוקדם וטרגי שלו,
הרי גם הוא היה סוג של 'אחר' אולטימטיבי
אבל נדמה לי שיש כאן מסר צורני רחב יותר אודות הקול הנשי – מכיוון שהקול ההגמוני הוא הקול הגברי, לפעמים החתרנות הנשית מושגת באמצעות חזרה על הקול הגברי אבל בשינוי ניואנסים, ושם נמצאת החתרנות, בגווני הגוונים החדשים שנוצקים בין השורות ובין התנועות שלכאורה באו לאשר את הקונצנזוס אך באופן מעשי מקעקעות אותו
ומי שלא הספיקה לראות את המטבח של ליסה לו במוזיאון ישראל – נדמה לי שזה עדיין מציג. נסענו לראות את זה במיוחד, ועמדנו מולו עם דמעות בעיניים וחנק בגרון.
התערוכה במוזיאון ישראל בירושלים נקראת עשויים להפליא,
http://www.imj.org.il/exhibitions/2008/BizarrePerfection_h/about.asp
רגע, זה פוסט נשים, או שמותר לי להתפרע??
🙂
מירי, תודה על המטבח הנוסף המתקן
אלמוני – אתה צריך רשות?
לך על זה
כמה פאסיב-אגרסיב בחמש דקות
ומעניין כי לא נראה לי שיש לה באמבטיה קרפיונים חיים שוחים, עד לבוא שעתם
כמנהג חלק מן האמהות האידישאיות, שני דורות אחורה
לשמחתי, אני מבשל כמה פעמים בשבוע
הילדים חושבים שאני מכין אוכל מצוין
יכול להיות ששגרו את הסרט הזה לחלל או שהטמינו אותו על אדמת הירח ליום יבוא
מצד שני, יכול להיות שהסרטון נוצר לא רק לצרכי מחאה פמיניסטית, אלא על מנת לסייע לאנשים לא לאכול. זה ממש מדכא, ממש לא מתחשק לאכול אחר-כך.
לגמרי מדכא. צובע את הנשמה באפור (בגלל זה שמחתי כל כך לשים את צבעי הקשת ותועפות תשומת הלב של לייזה לו) אבל גם צלול ומדויק.
בישול בכלל זה לא חלק מהזהות שלי. כמו שהמטפלת היקרה של בני הקטן היתה אומרת בשעתו:
דיבורים כמו חול ואין מה לאכול
לטעמי המטבח של ליזה לו בכלל לא מתקן, הוא מעיק לא פחות ואולי יותר. חמש שנות עבודה סיזיפית, השחלה של חרוזים זעירים וברקע טראומה של גילוי עריות, פרנסה זמנית כזונה – התחבושות צבעוניות, זה הכל. ליזה לו יוצרת במתכוון מטבח לאס-וגאסי, נוצץ, גדול מהחיים. אבל הכל לכאורה. צריך לעמוד שם ולראות את זה. היא כאילו מפארת את המעשה האנטי-הירואי של האישה, העומדת יום יום ומכינה אוכל לבני ביתה (בישול זה משהו אחר, מעשה של השראה. אני מתכוונת להכנה אפורה של קציצות ופירה), באמצעות גלוריפיקציה פיקטיבית של היום יום. הכשלון מובטח, כמו חיוך שבור.
המטבח המתקן שלי הוא של דליה רביקוביץ':
http://www.beitberl.ac.il/almog_4/Attachments/254a2897-d4cd-488d-ac1a-a4d484a676eb.doc
אני מבינה מה את אומרת (ועל הרקע לא ידעתי), ובהסתייגות של מי שראה רק תמונות – אני לא מרגישה תחבושות אלא פנטזיה, עם כל המתיקות שיש בפנטזיה, ועם הכאב שמצמיח אותה. קדיה מולודובסקי עושה את זה נהדר, ושוב ושוב.
ולגבי המטבח של דליה רביקוביץ – אני לא בטוחה. הוא נשמע לי כמו שיר תשובה לשיר של נתן זך על חוני המעגל (מ"כל החלב והדבש"). זה שמתחיל ב"חוני המעגל מופיע באגדה" ומסתיים ב"ועכשיו הוא ישן". הנימה קרובה מאד והם מצטלבים שוב ושוב – העיגול, הכא והתם, האוצרות, וכן הלאה ואני קצת עייפה מדי כרגע כדי להסיק מסקנות.
דליה רביקוביץ תרגמה לפני שנים רבות עיבוד של סנדרלה, רומן מקסים של אלינור פרז'ן בשם "סנדל הזכוכית". רביקוביץ' תרגמה אותו לעברית קצת מליצית ולגמרי מרהיבה. ונדמה לי שגם את הסנדרלה ההיא כדאי לקחת בחשבון. ואני פשוט לא מספיק צלולה בשביל זה.
מירי,
החרוזים לדעתי הם לא סיזיפיים, הם תרפיה.
וגם לדעתי זו טעות לנסות לקשר או לכפתר יצירת אמנות לביוגרפיה של היוצר. אלו שני דברים מקבילים שלא אמורים להתחבר.
זה אפילו יותר מתרפיה. ואני אומרת את זה באחריות של מי שכמעט התמכרה לרקמה עד שעיניה עששו מזה. עבודה כזאת לא רק מרפאת את הנפש אלא גם מכינה לה מקלט קסום. היא לא מקשטת אלא גואלת. ואני לא יודעת פלוני/ת אם חשבת על קדיה מולודובסקי כשאמרת לכפתר, אבל אני התכוונתי בין השאר לילדה איילת עם השמשייה הכחלחלת שהכפתורים לוקחים אותה מעבדוּת הבית אל ארץ לא נודעת. גם בשיר הילדים הזה מרחף מעל לפנטזיה ענן אפל של שיגעון ומוות, ובכל זאת.
ודאי שזו תראפיה. עד שהאצבעות יתחילו לדמם כתראפיה, גם כשגרמה לעצמה נזקים בלתי הפיכים בידיים בעקבות התראפיה וגם אז לא יכלה להפסיק את התראפיה, חמש שנים של השחלת חרוזים באורך שני מילימטר כתראפיה, מאד תראפי מצידה, החדרה חוזרת של חוט לתוך נקב של חרוז, שחזור פי מיליון של אקט בעילה. בעיניי זו ענישה עצמית אובססיבית ושום תראפיה.
בנוגע לדבריה של הפלונית על הטעות בניסיון לקשור יצירה כל כך מונומנטלית לביוגרפיה של יוצר – כמובן שזו טעות, הרי היוצרת בכלל לא מושפעת מהביוגרפיה שלה, למה שהיא תהיה מושפעת מהביוגרפיה שלה, באמת רעיון מופרך ביותר, יוצרים מושפעים מביוגרפיה.
מירי – גם אם כל מה שאת אומרת נכון ואין בלתו – עדיין אין שוויון בין שני הצדדים של היצירה. מה שמכניסים לתוכה הוא לא תמיד מה שיוצא. כמו שכתבה רחל (אני מצטטת מן הזכרון) "צריחות שצרחתי נואשת כואב בשעות מצוקה ואבדן / הפכו למחרוזת שירים מלבבת, לספר שירי הלבן".
יצירת אמנות עומדת בפני עצמה ולא צריכה תמיכה, שהיא בדרך כלל משענת קנה רצוץ, מילדותו העשוקה של האמן. הניסיונות לנתח או להבין או לחוות או ליהנות או להתעמק או להרגיש או רדת לצפונות היצירה האמנותית דרך פרקי היסטוריה ספורלים של היוצר אמנם מקובלים מאוד מאז ימי פרוייד אבל נו… לא מרשים במיוחד… בדרך כלל זו בריחה מהמאמץ והיכולת להתמודד עם יצירת אמנות פנים מול פנים, במיוחד במישורים האבסטרקטיים שלה.
חוץ מזה שמה שמירי מתארת עם החדירה וכל זה… זו בדיוק תרפיה….
אני חושבת שכשעומדים מול היצירה מבינים שזו קתדרלה של כאב. הפתיינות הנוצצת היא בדיוק אותו חיוך מזוייף של אישה עייפה עד מוות. טוב, גמרתי לעת עתה התווכח על העבודה הזו, אני תוקפנית מדי היום וטוב לא ייצא מזה
באותו הקשר של קודמי:
אם כך,
העבודה של רוסלר מעלה לדעתי שתי שאלות נוקבות. שתי שאלות שהן בעצם שאלה אחת. שאלה אחת, לא כיוון שהתשובה זהה, אלא כיוון שהשאלות עצמן זהות, אם כי באופן סמנטי נראות לכאורה שנות. ולמרבה הפלא, שאלות זהות עם תשובות שונות.
כאילו, אפשר לשאול: מי הלך אמש ברחוב הכובשים ושר תחזקנה ידי אחינו? ולשאול: את מי לא פגשנו בשווייץ בחופשת הסקי בחורף האחרון?
השאלות שאמנם שונות לחלוטין, מקוות אבל לתשובה אחת- לצורך העניין כאן זה היה אלימלך זורקין.
השאלות הנשאלות בהקשר היצירה לעיל אינן כך. השאלות זהות במהותן והתשובות שונות.
השאלה הראשונה היא: למה העלמה שבסרט מביטה בי?
השאלה השנייה: אם אקרין את הסרטון במטבח בבית שלי, האם אוכל להגדיר את ביתי כמוזאון?
(ולקבל תמיכה כלכלית)
מירי – זה קצת מצחיק, אבל מה שרואים כאן שוב הוא (וסליחה שאני חוזרת על עצמי) שיצירת אמנות היא ראי שמשקף לכל אחד את עצמו. מאד בולט ההבדל בין גישת "זה מה שיש [בחיים]" שלך, לבין גישת ה"חייבת להיות עוד אפשרות" שלי. (הסיבוב הקודם היה בפוסט הקודם בויכוח על השאלה האם אדם יכול להוליד את עצמו) http://www.notes.co.il/marit/57049.asp
לבין ההפרדה בין החיים לאמנות של פלוני א'.
ופלוני ב' – שאלות נהדרות. אני ממהרת עכשיו, אבל עוד אשוב.
שכל המטבחים המאושרים מאושרים בצורה דומה, ואילו המטבחים האומללים, כל אחד מהם אפל ונורא בדרכו שלו…
דפנה,
לדעתי זוהי בדיוק הנקודה שהיא לא.
מטבח הוא רק מטבח, זאת אומרת מקום שטובחים בו את העגל כדי להכין ממנו סטיק ולא יותר.
אם המטרה של אמן להציג את מסכנותו שלו במטבח, הוא מראש הפסיד. העגל יותר מסכן…
אם מי שמסתכל ביצירה רואה דרכה את אומללותו שלו, הוא צריך לעבור טיפול ולפתור את האומללות שלו…
בשתי היצירות שלעיל, המטבח והאישה כאישה הם שחקני משנה.
צריך גנב כדי לתפוס גנב…
מצביא טוב מתקיף עם שחר, כשצבא האויב עוד מנומנם… מעולם לא הייתי טוב במצביאנות וכנראה לכן אני מתקיף בעיקר לעת ערב, ממש בדקה האחרונה לפני שהשרשור יורד מהעמוד הראשון של רשימות, אל מחשכי מרתפי הארכיון…
היום אולצתי לצאת אל המערכה מוקדם מתמיד, והכניעה המהירה ללא תנאי של מירי השאירה אותי, המצביא הדגול, ללא פרנסה ועבודה…
אבל לא אני אכנע, ואם ברזומה שלי כתוב התקפה, אז ההתקפה תבוא אפילו אם כולם נכנעו או פרשו הביתה לראות טלביזיה.
העבודה שהוזכרה לראשונה היא בראש ובראשונה עבודת מחול. הדמות האנושית, העלמה, וכלי המטבח, מחוללים לפני המצלמה כהמשך ישיר למחולות קדמוניים בהם הציגו המחוללים, אם תוך ניסיון להשביע (שבועה) את כוחות הטבע, או מתוך רצון להשביע (שובע) את מרצם, סצנות צייד.
אם ננהג בקלות ראש הרי שנדמה שהמחול לעיל עם כלי המטבח, נובע מאותה בועית שבה פרד אסטר מחולל עם הנעליים. תחילתו של המחול הוא בכך שהנעליים המכושפות שננעלו, משתלטות על הרקדן, ומחייבות אותו לרקוד עם כל הנעליימים שבחנות עד לאבדן כוחות. כאילו כאן למעלה, כלי המטבח שכישפו את הרקדנית, קופצים אל ידיה אחד אחד, כולם, עד לחיתוך הזד האחרון.
אבל זה שונה, המבוע צל אסטר הוא עולם האגדות, אצל רוסלר הוא עולם הצייד. היא משביעה כך את כוחות השחור לפני שתצא לצייד.
הציידת היא הנערה עם העיניים החולמניות.
את כלי הצייד כולנו רואים. רואים ומבינים.
כיצד משתמשים בכלים אלו ביעילות מראה בדקדקנות הרקדנית במחול שצולם מזווית אחת בשלושה מפתחים שונים, קרוב, אמצעי, ורחוק.
ואיה השה לעולה?
השאלה האחרונה כאן:
"ואיה השה לעולה?" מתחברת לדעתי לשאלה הראשונה שבתגובה מ 10:21 "למה העלמה שבסרט מביטה בי?"
התשובה לשאלה הראשונה שבתגובה:"למה העלמה שבסרט מביטה בי?" היא "כן"
התשובה לשאלה השנייה באותה תגובה:
"אם אקרין את הסרטון במטבח בבית שלי, האם אוכל להגדיר את ביתי כמוזאון?
(ולקבל תמיכה כלכלית)"
חייבת להיות שונה מהראשונה, למרות שהשאלות זהות. כך הובהר בתגובה שלעיל, ולכן התשובה חייבת להיות: "לא"
עכשיו, מדוע שתי השאלות זהות? והאם השאלה הנוספת עם השה, גם היא זהה לקודמות?
)
דפנה – ברוכה הבאה
ולמצביא האלמוני – אין לי אלא לצטט את פנחס שדה (מהזיכרון):
ידידנו ר' נחמן, עסק ביש
הסתבכת בסיפור קורי העכביש
(או שזו רק אני הסתבכתי, וכשאתיר את הקורים אשוב)
רק שתדעי, אני מגיחה הנה לא פעם בעקבות המלצות חמות של מירי. הבלוג הזה, פנינה.
הערב אינני מתאפקת מלהגיב, כמו שכבר כתבתי למירי, העבודות האלה רודפות אחרינו, צצות כמו ג'ק אין דה בוקס , תרתיי.
דברנו ודברנו עליהן במהלך השנים, ותמיד הן מעלות עוד שיחה או דיון ואפילו קרב, שזה סוגשל קרבה אצל גברים.
עמדנו שם מול המטבח הנוצץ במוזיאון. מסכימה עם מירי.
לייזה לו מאפשרת לנו מסע משותף אל החלום של סינדרלה. החלום לצאת מהמטבח המטונף, להפוך את המטבח לארמון נוצץ, מבהיק, סטאטי, מעביר את המתבוננת מן הצד, חוויה שהופכת את חווית ה"לונה פארק", לסיוט.
לייזה לו שותלת סימנים, כמו עדויות. קטעי שירים של אמילי דיקנסון ( שמעולם לא נישאה, כמדומני)רקומים בחרוזים על גב המקרר כפתקאות ממו, בפינות שונות של המטבח.
בתוך התנור הפעור,כמו התנור של המכשפה מהנזל וגרטל,פראפראזה ל" תנור" שיש לאישה בין הרגליים, היא השחילה מחרוזים דמות נשית השוכבת בתנוחה פורנוגרפית, פשוקת רגליים.
התנור, כלוע ענקית.
לא זוכרת מה היה כתוב שם על התנור, אבל איזו אמירה מאד נוקבת.
האמת מסתתרת שם מאחורי הפאסדה הגליימורית, בפינות נסתרות של המטבח התפאורתי שנראה מבחוץ כמו מאקט,בית הבובות.
האמת מסתתרת בין החרוזים, בפרטים הקטנטנים, הכמעט סמויים מן העין. בתוך האובססיה, בצורך לנקות , לטהר, לחיות איזו פאסדה.
לחזור על מלאכת החריזה כמו למולל כל החיים חרוזי תפילה,שעבודות הבית הבלתי נגמרות, יגמרו, יעמדו דום כמו המאקט הזה.
העבודה מכניסה את הצופה לאי שקט, לא רק בגלל הפסיכודליה, אלא בגלל אותה אובססיה עליה דברה מירי. העבודה הזו מטרידה.
ליזה לו מדברת על תרבות הצריכה האמריקנית, היא חורזת בחרוזיה בשפה פופארטית על קופסאות דגני בוקר, בירות וקטשופ, היא הופכת את עולם המטבח הפרטי, לבבואה של עולם קטן, כמעט סרט מצוייר רקום חלומות נוצצים בצורת חרוזי זכוכית.
כמו נעל הזכוכית של סינדרלה,שבירות והתואם.
הכל עשוי להפרם, צריך רק קאטר,או פלייר. פליק אחד, והמבנה עשוי דיקטים,נהרס,ועבודה של שנים הולכת לאבדון.
כמה צבעוני וחי שיהיה המטבח של לייזה לו, המטבח הזה מת. קפוא,בפריז. המים קפאו בזרימתם,הוילון קפוא בניפנופו, האוכל מונח על השולחן ולא מרקיב, איתו העיתון מי יודע ממתי.
הכל נראה כמו בעיר רפאים נטושה, או ארמון של שלגיה שנרדם איתה לנצח.
איש לא ירצה לחיות שם אף לא לרגע, אלא להציץ מבעד לחלונות ולהתחיל להרהר.
נערות צעירות שעמדו שם, אמרו במקהלה, איזה מאמי!
כמו בית בובות.
( ואני הרהרתי על כל הברביות והחלומות שבטח ממלאים את הנערות הצעירות הללו על החיים באושר ועושר עד העצם)
המדריכה הובילה אותן יפה ובזהירות, ישר אל תוך סיוטי התנור הלוהט.
כשעמדתי מול המראה האובססיבית שלו הציבה במוזיאון, חשבתי על כל המטבחים שאני מכירה, ונזכרתי במשפט שהייתי שומעת בבית " עבודה ללא תודה" .
מירי אמרה שצריך להוציא מן החוק תגובות ארכניות בקיץ,אוווופס:)
אמתין למשב רוח רענן שיביא איתו הסתיו.
הגבתי ארכנית בעבור שתיקותי בכל השנה החולפת.
כן. נכון. מה שכתבת שיחזר לי במדוייק את התחושות מאז.
רק הערה קטנה – הדימוי הפורנוגרפי מופיע על הדופן הפנימית של התנור ולכן אי אפשר להבחין בו מבחוץ גם בתקריבים
אה, סליחה. אני רואה שכתבת -בתוך- התנור, זה חמק ממני. התיקון שלי לפיכך מיותר
מיקי – תודה על התגובה הנהדרת. היא תהיה כאן גם בסתיו למי שאין לו כוח בקיץ.
ולגופו של עניין – מירי ומיקי – מעבר לצער הגדול על שהחמצתי את התערוכה (בדקתי, היא כבר נסגרה), עלה בדעתי דווקא תנור אחר מסיפורי האחים גרים.
"נערת האווזים" הוא סיפור קצת פחות ידוע מהנזל וגרטל אבל לא פחות אינטנסיבי מבחינה רגשית. גיבורת הסיפור היא נסיכה שנוסעת להנשא בארץ רחוקה. בדרך היא מותקפת על ידי החדרנית שלה, שגוזלת בין השאר את הסוס המדבר של הנסיכה ורוצחת אותו (עם כל המשמעויות הנלוות) ותופסת את מקומה. הנסיכה לא יכולה לגלות לאיש את זהותה. היא נשבעה לחדרנית שלה שלא תגלה את צערה. אבי בעלה חושד במשהו ומנסה לדובב אותה, ללא הועיל. לבסוף הוא מציע לה לדבר לתנור ויוצא מן החדר. ואז יש תיאור קורע לב שבו היא זוחלת לתוך תנור הברזל ובוכה ומייבבת ושופכת את לבה (כל הפעלים מופיעים במקור) ומסיימת במילים "אילו ידעה זאת אמי היה לבה נשבר".
זה לא סותר את התנור של המכשפה, רק מוסיף עוד אפשרות. אולי אלה לא רק עדויות מפלילות שלייזה לו שותלת בתנור שלה. אולי היא פשוט שופכת את לבה. בסיפור של גרים מחכים לה בגדי מלכות כשהיא יוצאת מהתנור. וזה לא רק בגלל שאגדות מסתיימות בכי טוב. זה בגלל שמי שמבטא את צערו (ולו לתנור, כשאי אפשר לדבר לאדם) כבר מחזיר לעצמו משהו מכוחו.
(ויש לי עוד, אבל נראה לי שמספיק להפעם)
כנראה שגיתי, וזה אכן פוסט נשים… סליחה שהתפרצתי…
אם אתה קורא את הבלוג הזה אתה כבר צריך לדעת שאני לא אוהבת שיש רק אפשרות אחת 🙂
ידוע הוא כי הטיפוס האנושי XY
הנו מוטציה, סוג של גודזילה שכזה, שמאז ומעולם משתרר על האנושות בכח הזרוע בעיקר
ומאחר שהוא חש עצמו זר ומוזר ומלא ברעיונות עיוועים, ומביט בראי כל הזמן בכדי לבחון האם הוא באמת קיים, הוא עסוק בלכלכל את האנושות לשדות הקרב הבאים, בכדי לקפד את חייו ואת חיי חבריו ואת קיומו ואת ההצדקה לקיומו כבר כמה אלפי שני מתועדות, וגם לפני כן כנראה המצב לא היה משהו משופר
ישנו הרכב אמריקני אהוב עליי במיוחד ששמו מגדיר תופעה אנתרופולוגית זו, יאה- נאה:
http://vids.myspace.com/index.cfm?fuseaction=vids.individual&videoid=4958294
כדאי מאוד לצפות בקליפ (גם כי המוסיקה מצויינת) וגם בשל היותו של הקליפ כעין המשך לסרטון המטבח של מרתה רוסלר
ולצערי, אינו חף מקרבת המציאות
החבורה מהקליפ שלמעלה היו נגני רחוב בניו יורק
עד שכריסי היינד הסולנית של מה- Preternders
שמעה אותם בקרן רחוב והחליטה לדאוג להם לחוזה הקלטות…
וכך הם נצלו כנראה מהדראפט הבא של הצבא האמריקאי…
מצוין. גרם לי לרצות לחפש עוד על האשה זאת
מחניק משהו, אבל מביע את הרעיון בצורה הטובה ביותר
מה זה ארכנית?
או,
ארוכה וטרחנית:)
עוד תוספת קטנה למטבח שהתהווה כאן
סיוון שביט, עם המטבח המנומר שלה
http://sivanshavit.com/home/albums/005_this_blue_grey_lyrics_and_samples/03_bamitbach_hamenoomar
טקסט מאד מעניין של כניעה מרצון. הזהות בינה לבין המטבח, למשל, שמצד אחד מבויית כדרכם של מטבחים ומצד שני ג'ונגלי וסקסי ומסוכן, מטבח
נמר
באתר אפשר להאזין לשלושים שניות שיר
אפילו הלחן חתולי
בניגוד לסינדרלה של רביקוביץ'], שמוצאת עולם ומלואו במטבח, המטבח של סיוון שביט הוא נקודת סיום של מסע ארוך
כמו הזירעון השחור אצל וודי אלן, גם אני שואל את עצמי… "מה אני עושה כאן?…"
הנשים כבשו כאן כל חלקת אדמה… "ארוך" הופך לנקבה…
מיקי שהוא שם זכרי למופת, מיקי סכינאי, הולאם על ידי כותבת…
אפילו המטבח נכבש על ידי המין החלש…
ושלא לדבר על זה שמיקי כותבת: "מעביר את המתבוננת מן הצד…" ומה עם המתבונן?
ומירי פונה לאחד האנונימיים כאילו היה אישה.. האם?
ואפילו מרית שדוגלת בריבוי, מזכירה בטוקבק את העכביש… כאילו לרמוז לנו כמובן על עכביש מסוים מאוד…. האלמנה השחורה…
למדתי לקח, פוסט נשים הוא לא לגברים…
שועי בוא נלך…
🙂
למה, כי זה עוסק בנשים? כולם צריכים לעסוק בסוגיות כאלו
מירי – תודה על השיר, חייבת להגיד שכניעה מרצון היא יותר מטרידה בעיני מכניעה מחוסר ברירה…
שועי – לא בטוחה שהבנתי את הקשר. רוצה להסביר?
אפרת – ברוכה הבאה (ומי מהן, רוסלר או לייזה לו?)
אלמונים יקרים – ברוכים הבאים, אבל אנא השתמשו בכינויים שיבדילו אתכם זה מזה.
אלמוני
הרבה דלתות פתחת כאן, שכל אחת מהן שווה מחשבה. אני אישית מעריכה מאד את החתרנות ההררכית שלך. שאלות כמו למה העלמה שבסרט מביטה בי? או הנסיון להגדיר את העבודה כמחול מאגי עם כלי מטבח, לא רק משעשעות אותי אלא באמת מעניינות. אבל דומה שהתמכרת לגמרי לפתיחת וטריקת דלתות. אין לך סבלנות לבדוק מה נמצא שם מעבר. בכלל אין לך סבלנות.
ואחד הדברים המקסימים בתגובות הוא הכיוונים הלא צפויים שאליהם פונות השיחות. המטבח של מרתה רוסלר הוביל למטבח של לייזה לו. זו לא הפרעה בדיון, אלא חלק ממנו. כמה מהשאלות שהעלו מירי ומיקי מתייחסות לנשים (וגם אז הן לא מוגבלות לנשים כפי שציין המגיב הבא), ואחרות כמו שאלת הפנטזיה/תחבושת/תרפיה/קתדרלה של כאב לא קשורות בהכרח למגדר, אלא לנפש ולאמנות.
כשלימדתי בחזותי בשעתו וישבתי בבחינות קבלה, תמיד הייתי בעד כל מיני אאוטסיידרים שחורגים מכל התבניות. ויובל רימון (המנהל) היה תמיד נאנח ואומר "מרית אוהבת חתולי רחוב". ואני באמת אוהבת, אבל זה מה שאתה רוצה להיות כשתהיה גדול?
התכוונתי לביקורת על בני מיני, הזכריים (כרומוזומים xy)
הקליפ שם מציג בשחור לבן טיפה אקספרסיוניסטי
את הגבר היוצא אל באר הרקדניות, בשעה שעקרת הביית הנואשת ממתינה לשובה על יד שולחן האוכל עם הילדים, ובסופו של דבר נאלצת להשליך את ארוחתו הקרה לאשפה, שעה שהוא נרדם לאחר כמה בירות בבאר.
יש משהו באופי הצילום שהזכיר לי את מרתה רוסלר
הקליפ שלה- Violent Femmes (נשים אלימות) להקה של שלשה גברים, נוצר ב-1982.
בשם הלהקה הם התכוונו לעצמם כנשים אלימות
לא לאמירה כנגד המין הנשי
אלא בדיוק הפוך, סוג של ביקורת על בני מינם, הגברים.
יש לקרוא: בקליפ של ה- Violent Femmes
ולא כפי שנכתב
ואני נזכרתי בויקטוריה חנה, אותה הכרתי בזכותך, והביצוע שלה ללימוד א-ב
תודה אתיקה על ויקטוריה חנה שהתפרצה במחי לחיצה לחדר העבודה שלי. היא באמת מופלאה.
לימוד הא-ב שלה הוא הגרסה הצלילית של החוויה החזותית של ביאליק ב"ספיח", שעליה כתבתי כאן ב"געגועים לגופה של העברית"
http://www.notes.co.il/marit/46733.asp
מי בכלל רוצה להיות גדול?!
[…] פורצת הדרך "Semiotics of The Kitchen" מ-1975, מציגה מרתה רוסלר בפני המצלמה אביזרים וכלי […]
[…] פורצת הדרך "Semiotics of The Kitchen" מ-1975, מציגה מרתה רוסלר בפני המצלמה אביזרים וכלי […]